פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד
פרק ג - מקום התפילה · י - דינים נוספים
כשהמתפלל יושב או עומד ופניו מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע מהשירותים - מותר לו להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה - אסור לו להתפלל (מ"ב פג, ה).
צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).
כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שהיא מכוסה בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (ע' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).10 ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל - צריך לחזור על תפילתו.
לעיתים קורה שביוב הסמוך לבית הכנסת מפיץ ריח רע לתוך בית הכנסת, ואזי אסור להמשיך להתפלל בבית הכנסת. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).
ונראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי רגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים, ובכל זאת היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. אלא שכיוון שכולם היו רגילים בכך, הריח השגרתי לא היה נחשב כריח רע. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ - הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו - אסור להתפלל.
וכן בישובים שיש בהם רפתות, הריח שמגיע מהם לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב בעיניהם כריח רע. אבל ריח כזה בעיר יכול להחשב כריח רע, ואסור יהיה להתפלל כל זמן שלא יבטלו אותו. ונראה שהמתארחים בישובים הולכים אחר מנהג המקום.
המתפללים בחוץ, צריכים להזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (ע' שארית יוסף ח"ב ע' רכז).
יא - איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה
אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ולגבי גבר שרואה גבר אחר, או אשה שרואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (כד, ב) "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות - אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפניני הלכה ח"ב עמודים 14-20, ובליקוטים משפחה ו, ג-ו).
ואף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, מכל מקום איסור אמירת דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו, מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ע' 21, ליקוטים שם ו, ז).
וכן לגבי שער הראש, אמרו חכמים (ברכות כד, א) "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ע' 34-39, וליקוטים שם ו, יז-יט).
הצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט).
ולגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, כפי שלמדנו, אין להקל, ורק בשעת הדחק ניתן לעצום את העיניים או להביט בסידור בלא לראות את המקום המגולה (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, וע' פ"ה שם ע' 33-34, ליקוטים ו, טז-יז).
וכן אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (עיין בפ"ה שם ע' 26, ליקוטים ו, יא).