אור ברסלב
פניני הלכה - שבת ל - תחומי שבת › י - דין הערים הגדולות

פניני הלכה - שבת· הרב אליעזר מלמד

ל - תחומי שבת · י - דין הערים הגדולות

ט - הבלעת ריבועים

כבישים שבתוך עיר שרוחבם יותר מ-64 מטר, אם הם חוצים את כל העיר, הרי שהם מחלקים אותה לשני חלקים, ויש לחשב את תחום השבת לכל חלק בנפרד. וכן שטחים פתוחים, כדוגמת גינות נוי ופארקים, שרוחבם יותר מ-64 מטר, שחוצים את כל העיר, מחלקים אותה לשני חלקים, ויש לחשב את תחום השבת לכל חלק בנפרד.

ולכאורה לפי זה, נתיבי איילון חוצים את תל אביב לשתי ערים, אלא שהואיל ויש 'עירוב' שמקיף את כל תל-אביב והערים הסמוכות לה, הרי שה'עירוב' מחבר את כל החלקים יחד. בנוסף לכך, גם כאשר יש כביש רחב שחוצה את העיר, אם ריבועי שני החלקים שמצידי הכביש מתחברים, הרי שהם נעשים כתחום אחד, ויוצרים להם ריבוע אחד משותף, כמבואר לעיל. בנוסף לכך, יש מקום לומר שהואיל והכבישים הללו נועדו לשימוש כל בני העיר, וכן השטחים הפתוחים שבתוך העיר, כדוגמת גינות, נועדו לשימוש כל בני העיר, הרי הם כחלק מהעיר ואינם חוצים אותה.

ויש חולקים וסוברים שאין העירוב והבלעת ריבועים ושימוש כל בני העיר, מחברים את שני החלקים שמצידי הכביש או הגינה שחוצים את העיר לכל ארכה. והעיקר כדעת המקילים. אבל נכון להחמיר שמי שחצה את הכביש הרחב, לא יתרחק ממנו יותר מי"ב מיל, מפני שיש סוברים שמעבר לי"ב מיל האיסור מהתורה (עיין לעיל הלכה א).[10][10]. למדנו שאין שתי ערים מתחברות אם יש ביניהן 64 מטר, כשיעור שני עיבורי העיר (שו"ע שצח, ז). וכן כתב הרמ"א שם, שאם העיר נפרצה לכל אורכה כשיעור זה, הרי שנחלקה לשתי ערים. וכן אם גינה שרוחבה 64 מטר תחצה את כל העיר, יחשבו שני חלקיה כשתי ערים. וכתב הרב בוקוולד בספרו 'קרית אריאל' על פי הוראת ריש"א, שנתיבי איילון, דרך נמיר מצפון לירקון, והירקון, שהם רחבים כשני עיבורים, חולקים את תל אביב לחמש ערים. אולם מכמה צדדים נראה שכבישים אלו וכן הירקון אינם מחלקים את העיר. ראשית, העירוב שמקיף את כל החלקים הללו מצרף אותם לעיר אחת. שכל מה שאמרו שעיר שנפרצה מתחלקת, הוא בתנאי שגם חומתה נפרצה, אבל אם היא מוקפת מחיצה, היא נחשבת אחת. ואפשר לומר שגם אם העירוב נקרע ובפועל אסור לטלטל שם, מ"מ כל זמן שרובו קיים, העיר מצטרפת להיות אחת. וכ"כ בארח"ש כח, הערה קסג, בשם ר"ש אויערבאך, שלמד מדין קדשים קלים שמועילה להם מחיצה של עומד מרובה על הפרוץ (תוס' ב"מ נג, ב). ואם הדרך שחוצה את העיר אינה ישרה, הרי שריבועי שני החלקים מתחברים והופכים את העיר לאחת, גם אם אין שם עירוב. וכ"כ ב'תיקון עירובין' (פרק ה, לט, ושם הערה קנו). וכתב בספר מחזה אברהם או"ח ע, שאפילו אם הריבועים אינם נוגעים זה בזה, אלא שהמרחק ביניהם פחות משני עיבורים, הרי הם מתחברים.ועוד צד להקל, שכל מה שאמרו ששני עיבורים הם כ-64 מטר הוא לפי דרך שימושם הרגיל באותם הימים, אבל כאשר שימוש העיר מרווח יותר, יש להחשיב את כל מה שמשמש את בני העיר כעיבורה של עיר. וכך אפשר ללמוד מדין עיר שיושבת ליד הנחל, שאם יש שם אצטבא שרחבה ארבע אמות, כל הנחל נחשב כחלק מהעיר, ומודדים לעיר משפתו השנייה, ומשמע שכך עושים גם כשרחבו יותר מ-64 מטר. וכתב במ"ב מו, בשם ריטב"א (סא, א, 'ור"ח'), שהואיל "והנחל הזה שהוא לפני כל העיר וראוין להשתמש בו כל בני העיר, אע"פ שאינו ראוי לדירה - מעברין בו את העיר". ויש להוסיף את סברת המ"א שצח, יג, שמסתפק אולי יש ללמוד מדין נחל לצרף כל מקום שמשתמשים בו בני העיר. ואם כן הכבישים העירוניים, גם אם יהיו רחבים מאוד, כיוון שעומדים לשימוש בני העיר, הרי הם חלק מהעיר. וכן גינות ציבוריות. וכיוצא בזה כתב הרב בלייכר בספרו 'תחום שבת ומדידתו' עמ' 24. אבל אין להחשיבן כעיר אחת על פי הניהול של העירייה, שכך מוכרחים ללמוד מדין עיר שנפרצה (רמ"א שצח, ז). למעשה, הואיל והדין דרבנן, אפשר להקל הן על פי סברת ה'עירוב' והן על פי סברת הבלעת ריבועים, גם כשכל סברה עומדת בפני עצמה. וקל וחומר ששתיהן יחד. וגם מעבר לי"ב מיל, שלדעת חלק מהראשונים איסור תחומין מהתורה - אפשר להקל על פי הסברות הללו, אבל בלא צורך גדול נכון לחוש לדעת המחמירים.

יא - היוצא מתחום שבת ודברים הבאים מחוץ לתחום

מי שיצא חוץ לתחום, בין יצא במזיד בין יצא בשוגג, הפסיד את תחומו, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד (שו"ע תה, א, לעיל הערה 1). ואם היה צריך לנקביו, התירו לו ללכת למקום שיוכל להתפנות בצניעות, ואחר כך יוכל להתרחק מעט ממקום שהתפנה עד שלא יגיע אליו ריח רע, באופן שיוכל לומר דברים שבקדושה. ומשם לא ילך יותר מארבע אמות (שו"ע תו, א).

ואם יצא מתחום שבת והגיע לתוך מקום שמוקף מחיצות או 'עירוב' - אם יצא במזיד, אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו היה בתוך בית, לא יצא מחוץ לארבע אמות. ואם יצא בשוגג או בעל כורחו - רשאי להלך בכל המקום המוקף (שו"ע תה, ו; באו"ה 'אבל').

אבל היוצא מתחום שבת שלו כדי להציל נפשות, תקנו חכמים שכאשר יגמור את פעולת ההצלה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח. ואם תחומו החדש נפגש עם תחומו הקודם, רשאי לחזור למקומו, ויש לו תחום ביתו כאילו לא יצא (עירובין מד, ב. ופעמים שאף הקילו שיחזור למקומו, כמבואר לעיל כז, י, 12).

מי שאירעה לו תקלה ונחת בנמל התעופה אחר כניסת השבת, רק בעת נחיתתו נקבע תחום השבת שלו, ואסור לו לצאת ממקומו יותר מאלפיים אמה לכל צד.[11][11]. עיין בהערה 3 שהסתפקו חכמים אם יש איסור תחומין ביבשה מעל עשרה טפחים. וכיוון שהמטוס עבר בטיסתו יותר מי"ב מיל בשבת, לרמב"ם ודעימיה, שסוברים שתחום שבת מהתורה י"ב מיל, יש להחמיר שמי שנחת בשבת, אין לו אלא ד' אמות בלבד. אולם לרוה"פ אין תחומין מהתורה כלל, וממילא בספק מקילים שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, ורק בעת הנחיתה נקבע תחומו, ולכן יש לו אלפיים אמה לכל רוח. וכך כתבתי למעלה. ומ"מ גם לרמב"ם, אם המקום מוקף מחיצה, כיוון שהגיע לשם בשגגה, מותר לו ללכת בכולו. (עיין רמ"א רמח, ד, מ"ב לב; ישכיל עבדי ח, כ, סב; ילקוט יוסף רמח, ד). וכיוון שבדרך כלל שדה התעופה מוקף גדר, ויש בו מקום שנועד לשינה, הרי שכולו נחשב כארבע אמות, ומותר לו להלך מחוצה לו אלפיים אמה. אבל אם שדה התעופה אינו מוקף גדר, המקום שלו נקבע לפי רגע נגיעת גלגלי המטוס בקרקע, ואם המטוס המשיך לנסוע על המסלול אלפיים אמה, יצא מתחום השבת שלו, ואסור לו ללכת יותר מארבע אמות, וממילא עליו להישאר במטוס עד צאת השבת. אך אם דורשים ממנו לצאת, או שהוא צריך לצאת כדי להתפנות, מותר לו לצאת, ואם יגיע למקום שמוקף במחיצה, יוכל ללכת בכל התחום המוקף, הואיל ויצא מתחומו בעל כורחו (שו"ע תה, ו). ואם טיסתו היתה לצורך מצווה, למרות שהמטוס נסע על המסלול קילומטר שלם, ואותו שטח אינו מוקף מחיצה, מותר לו ללכת אלפיים אמה מפתח המטוס (שו"ע רמח, ד, מ"ב לב).

מי שהגיעה ספינתו לנמל בשבת, מותר לו לרדת מהספינה וללכת אלפיים אמה לכל רוח, משום שעד שהגיעו לנמל היה מעל עשרה טפחים מקרקע הים, ולא חל עליו תחום שבת, ורק כשירד ליבשה נקבע תחומו. ואם הנמל מוקף מחיצה, מודד אלפיים אמה מעבר למחיצה (שו"ע תד, א, לעיל הערה 3).

אם יצא מחוץ לתחום וחזר בשגגה או באונס לתוך התחום שלו, רשאי להלך בכל תחומו (שו"ע תו, א). ואם יצא מן התחום במזיד, גם אם חזר בשגגה, הפסיד את תחומו, אבל מותר לו להלך בכל עירו (שו"ע תה, ח).

כשם שאסור לאדם לצאת מתחומו בשבת, כך אסור להוציא את חפציו מאותו התחום. ואם הוציא פירות שלו בשגגה, למרות שאסור לטלטלם מחוץ לארבע אמות, מותר לאוכלם. ואם הוציאם במזיד, אסור לאוכלם (שו"ע תה, ט, מ"ב נב, ועיין לעיל כו, 6).

גוי שהביא פירות מחוץ לתחום שבת, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לכל ישראל באכילה, אלא שאסורים בטלטול מחוץ לארבע אמות. ואם הביאם לתוך בית או מקום מוקף גדר או 'עירוב', מותר לטלטלם בכל השטח המוקף. ואם הביאם בשביל ישראל, אסורים לזה שהביאם בשבילו ולכל בני ביתו עד שיגיע זמן שיוכל להביאם במוצאי שבת (שו"ע שכה, ח).[12][12]. שני דינים יש בחפצים שהובאו מחוץ לתחום: האחד, קשור לדיני תחומין, והוא שחפצים שיצאו מתחומם נחשבים תמיד כאדם שיצא בשוגג או באונס, כיוון שאין בהם דעת. ועל כן אם הגיעו למקום מוקף מחיצה, מותר לטלטל אותם בכל המקום המוקף. אמנם אם הובאו למקום שאינו מוקף מחיצה, יש להם ארבע אמות בלבד. ואם הושבו למקומם - יש להם את התחום הראשון.דין שני הוא דין הנאה ממעשה שבת, ובו כוונת מוציא הפירות קובעת. שאם הוציא במזיד - אסור ליהנות ממעשיו, ואסורים באכילה. ואם הוציא בשוגג, כיוון שהוא איסור דרבנן - מותר לאוכלם (פמ"ג, באו"ה שיח, א, 'המבשל', ועיין בהרחבות כו, ד, א). ואם גוי הביאם מחוץ לתחום, אם הביאם עבור עצמו או עבור גוי אחר - מותר לישראל לאוכלם, ואם הביאם לישראל - אסור לאותו יהודי ובני ביתו לאוכלם עד שיעבור זמן שיוכל להביאם במוצאי שבת בהיתר. קבעו חכמים שגם לחפצי גוי יש תחום שבת והם קונים שביתה במקומם, שאם היה מותר לטלטלם בלא הגבלה היו יכולים לטעות שגם לחפצי יהודי אין תחום שבת. אבל דברי הפקר אין להם תחום שבת (שו"ע תא, א).

יב - עירוב תחומין

2,000 אמה

תחום שבת

4,000 אמה

לכאן הוא רוצה להגיע

2,000 אמה

תחום שבת

2,000 אמה

מקום הנחת העירוב

תחום העירוב

הרוצה ללכת בשבת למקום שנמצא מחוץ לתחום שבת שלו, יכול להתיר לעצמו את ההליכה על ידי 'עירוב תחומין'. כלומר על ידי שיקבע את מקום שביתתו במקום ה'עירוב'. ובזה הוא מערב את התחום שלא יכל ללכת בו מקודם עם התחום שהיה יכול ללכת בו, ולכן נקרא שמו 'עירוב תחומין'. אלא שכל מה שהרוויח לצד אחד הפסיד בצד השני, שאם הניח את העירוב אלפיים אמה לכיוון מזרח, מותר לו ללכת מביתו ארבעת אלפים אמה לכיוון מזרח, ואילו לכיוון מערב אסור לו ללכת אפילו אמה אחת.

קביעת ה'עירוב' נעשית באחת משתי דרכים: הראשונה, על ידי שהייה במקום העירוב בכניסת השבת. שהואיל ושהה שם במשך כל בין השמשות של כניסת השבת, שם הוא מקומו, ומשם מודדים לו תחום שבת. ואין צריך לומר דבר לשם כך, אלא די שיתכוון לקבוע שם את תחומו, אבל מי שטייל בבין השמשות בשדה בלא שהתכוון לקבוע שם את שביתתו, מקום שביתתו נשאר בביתו (שו"ע תט, ז; מ"ב כט).[13][13]. המהלך בדרך ורוצה לקבוע את שביתתו במקום שנמצא בהמשך הדרך, הקילו לו חכמים לקבוע שם את מקום שביתתו על ידי אמירה בלבד, והוא שיתקיימו שני תנאים (שו"ע תט, יא): א' שאם יזדרז מאוד יוכל להגיע לאותו מקום לפני שתחשך. ב' שבכניסת שבת יהיה אותו מקום בתוך אלפיים אמה שלו. ואם קבע את מקום שביתתו מחוץ לאלפיים אמה שלו, אין לו תחום שבת, ולא ייצא מארבע אמותיו. כי במקום שהתכוון לקנות אינו קונה, לפי שהוא מחוץ לתחומו, ובמקומו לא קנה כי עקר דעתו ממנו. כך היא דעת הרשב"א, הרא"ש (עירובין ד, יג) והטור (תט, יא). אמנם לדעת הרמב"ם, כל שלא קנה שביתה במקום עירובו קנה שביתה במקומו. ובשו"ע שם הזכיר את הרמב"ם כי"א.והמהלך בדרך וקובע מקום בדיבור, צריך לייחד ד' אמות שבהם הוא מתכוון לשבות, כגון בארבע אמות שסביב לגזע עץ פלוני. ואם לא הגדיר את המקום במדויק, לדעת רוב הראשונים, קונה בכל המקום המסופק. ואם אמר שביתתי תחת אילן זה, וחציו של האילן מחוץ לאלפיים אמה שלו, לא קנה שביתה, ויש לו ארבע אמות במקומו בלבד. וכפי שלמדנו, לדעת הרמב"ם, כל שלא ייחד מקום לשביתתו לא קנה עירוב, ויש לו אלפיים אמה ממקומו, ובשעת הדחק, יש לסמוך על דעתו.

השנייה, על ידי הנחת מזון שתי סעודות באותו מקום ואמירת נוסח עירוב וברכה, כפי שיבואר בהלכה הבאה. ואין מניחים 'עירוב תחומין' של מזון אלא לצורך מצווה, כגון ללכת לשמוע שיעור, או כדי להשתתף בשמחת מצווה. ואם הניח 'עירוב' שלא לצורך מצווה, בדיעבד עירובו עירוב (שו"ע תטו, א).

הרוצה להניח 'עירוב' חייב להניח אותו בתוך אלפיים אמה מביתו, כדי שביתו יהיה בתחום ה'עירוב' ויוכל ללכת מביתו ל'עירוב'. ואם ביתו נמצא מחוץ לתחום שבת של ה'עירוב', ה'עירוב' בטל, ותחום שבת שלו נמדד מביתו.[14][14]. לכאורה בערים גדולות ברוב המקרים הנחת ה'עירוב' לא תועיל. שכן למדנו בהלכה ד, שאדם ששבת מחוץ לעיר, אין העיר כולה נחשבת לו כד' אמות, ויש לו בתוך העיר רק אלפיים אמה ממקום שביתתו. ואם כן, כאשר ביתו של מניח ה'עירוב' רחוק אלפיים אמה מה'עירוב', ה'עירוב' בטל, ודינו כשאר בני עירו. וכך דעת בית מאיר, מחצית השקל, ועולת שבת בדעת השו"ע תח, א, וכ"כ א"ר תח, ח. ולדעת מ"א ומ"ב (תח, ג, ז, י), גם לשו"ע, מקום שביתתו במקום שהניח את ה'עירוב', אלא שהואיל ובכניסת השבת הוא בביתו, מותר לו ללכת בעיר לכיוון ה'עירוב', ואחר שיצא מעירו אסור לו לחזור לביתו. ולדעת הרמ"א, הואיל וביתו בעיר, למרות שהניח 'עירוב' מחוץ לעיר, יש לו זיקה לשני המקומות, לביתו ול'עירוב', ולכן בנוסף לאלפיים אמה שיש לו מה'עירוב', כל העיר נחשבת לו כד' אמות, והוא רשאי ללכת בכולה. וגם לאחר שיצא מהעיר מותר לו לחזור אליה וללכת בכולה. בבאו"ה תח, א, 'רחוק' בסופו כתב כדעת מ"א בשו"ע. אמנם יש שפסקו כדעת הרמ"א, ומהם: הב"ח, נוב"י (תנינא מט), וערוך השולחן. ובשעה"צ יא כתב שאין למחות ביד המקילים כרמ"א. וכיוון שדין תחומין מדרבנן, בשעת הצורך אפשר לסמוך על הרמ"א.

לשו"ע העירוב שהניח פסול ותחום שבת לפי מקום ביתו.

ולרמ"א ומ"א העירוב כשר, ונחלקו כמה יכול ללכת בעירו:

לרמ"א יש לו כל עירו ותחום עירובו.

2,000 אמה

2,000 אמה

למ"א מותר לו ללכת מביתו לתחום עירובו בפעם הראשונה, אבל אחר כך אסור לו לצאת מתחום עירובו ולחזור לביתו.

2,000 אמה

2,000 אמה

ולא רק ארבעת אלפים אמה יכול אדם להרוויח על ידי 'עירוב תחומין' אלא חמשת אלפים ושש מאות אמה. שהואיל ושביתתו במקום הנחת ה'עירוב' ארעית (שלא כמו עיר, לעיל הלכה ו), הוא יכול לקבוע בדעתו שהריבוע שיש לו במקום ה'עירוב' יעמוד באלכסון לכיוון שאליו הוא רוצה ללכת, באופן שהוא נשכר את הזוויות.

2,000 אמה

לכאן הוא רוצה להגיע

2,000 אמה

תחום העיר

מקום הנחת העירוב

תחום העירוב

תחום העיר

2,800 אמה

2,800 אמה

יג - סדר הנחת 'עירוב תחומין' וברכתו

הרוצה לקבוע עירובו על ידי הנחת מזון, צריך להניח מזון כשיעור שתי סעודות. אם הוא לחם, צריך שיהיה בו כשיעור נפח של שש ביצים, שהוא כ-300 סמ"ק (וי"א 8 ביצים). ואם רצה להניח מאכל שמלפתים בו את הפת, די שיהיה בו כשיעור שרגילים ללפת בו לחם כשיעור נפח של שש ביצים (שו"ע תט, ז). ואם רוצים להניח את ה'עירוב' עבור כמה אנשים, צריך להניח עבור כל אחד ואחד מזון שתי סעודות. כאשר מדובר באנשים רבים ורוצים לחסוך בכמות ה'עירוב', אפשר להניח שמן זית או ממרח שוקולד, שבשיעור קטן יחסית אפשר לטבל בהם לחם רב. ואפשר גם להניח חומץ כשיעור 'רביעית' (75 מ"ל) שהוא מספיק לטיבול שתי סעודות של ירקות (מ"ב שפו, לה; תט, לו). גם במשקה אפשר לערב, ושיעורו לכל אחד 150 מ"ל (שו"ע שפו, ו), שהוא כשיעור שתי רביעיות. ואין מערבים במים ומלח (עירובין כו, א).[15][15]. בגמרא עירובין כו, א, מבואר שניתן לערב במים ומלח מעורבים, וכ"כ רמב"ם (עירובין א, ח). והתוס' (שם 'אבל') כתבו על פי המשך הגמרא, שזה דווקא כשערב שמן עם המים והמלח. ובשו"ע (שפו, ה) פסק בסתם כרמב"ם וי"א כתוס', וכתב מ"ב (ס"ק כט) שהלכה להקל כדעה הראשונה.

צריך שהמזון יהיה שייך לזה ש'העירוב' מועיל לו, שעל ידי כך הוא קובע את שביתתו במקום ה'עירוב'. וכאשר מניחים 'עירוב' עבור כמה אנשים, צריך בעל המזון להקנות להם את המזון, כדי שיהיו שותפים בו. עושים זאת על ידי אדם שלישי שמגביה את המזון ומתכוון לקנותו עבור כל הנצרכים ל'עירוב' (שו"ע תיג, א).

אם המזון שהניח ל'עירוב' נאכל לפני בין השמשות, נתבטל ה'עירוב'. אבל לאחר בין השמשות מותר לאוכלו, שהואיל וכבר קבע את מקום שביתתו בבין השמשות, הרי הוא מועיל לכל השבת (רמ"א שצד, ב). אם הניח את מזון ה'עירוב' במקום שאיסור תורה מונע אותו מלקחתו בבין השמשות, כגון שצריך לפקח את הגל כדי להוציאו - אינו 'עירוב' (שו"ע שצד, ג; תט, ג-ד).

כשיניח את העירוב יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב". ויאמר: "בזה העירוב יהיה מותר לי לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח". ובדיעבד גם אם יאמר: "זה יהיה עירוב" יועיל לו. אבל אם לא אמר כלום - לא קבע 'עירוב' (שו"ע תטו, ד; מ"ב טו).

כאשר ה'עירוב' נועד לכמה אנשים, יפרש בפיו עבור מי ה'עירוב'. ויקפיד שיהיה בעירוב שיעור מזון שתי סעודות עבור כל אחד ואחד מהנצרכים לו (שו"ע תטו, ד). ואם ירצה שה'עירוב' יועיל לשבתות רבות, יאמר: "לכל שבתות השנה", וכל זמן שה'עירוב' קיים הוא מועיל (מ"ב טז).

אפשר לקבוע את ה'עירוב' על ידי שליח. אבל קטן, נכרי, או מי שאינו מאמין במצוות ה'עירוב' - אינו יכול להיות שליח. והשליח צריך לומר את הברכה והנוסח, ואם לא אמר דבר, אינו 'עירוב' (שו"ע תט, ח). ואם בעל ה'עירוב' יאמר: "בזה העירוב שמניח שלוחי אהיה מותר להלך ממקום ה'עירוב' אלפיים אמה לכל רוח" - עירובו עירוב (באו"ה 'ויאמר').

אין אדם יכול להניח 'עירוב' עבור חבירו שלא מדעתו. ועבור בני ביתו הקטנים רשאי אדם להניח 'עירוב', וה'עירוב' מחייב אותם. וכן יכול אדם להניח 'עירוב' עבור בני ביתו שהגיעו לגיל מצוות, אבל אם כשישמעו על ה'עירוב' ימחו ויאמרו שאינם רוצים בו, אין ה'עירוב' מחייבם. קטן בן פחות מגיל שש טפל לאמו, וה'עירוב' שמועיל לאמו מועיל גם לו (שו"ע תיד, א-ב).

יד - הנחת עירוב על תנאי לכל תושבי המקום

מותר להניח 'עירוב' על תנאי. למשל, היודע שבשבת יגיעו שני חכמים לדרוש בשני הישובים שבסביבה, אלא שעוד לא החליט לאן ילך, לישוב שבצד מזרח או לישוב שבצד מערב או שלבסוף יעדיף להישאר בביתו. יניח 'עירוב' אחד לצד מזרח ו'עירוב' אחד לצד מערב, ויתנה בליבו שבשבת יחליט מהו תחומו, האם לפי ה'עירוב' שבמערב או שבמזרח או לפי מקום ביתו. ואחר שהחליט על תחומו, שוב לא יוכל לצאת ממנו. ואם לא החליט אבל התחיל ללכת לפי תחום מסוים, גם בזה קבע את תחומו, ושוב אינו יכול לחזור בו וללכת לפי תחום אחר (עירובין פב, א; שו"ע תיג, א; מ"ב ח).[16][16]. נחלקו התנאים בדין זה. לדעת חכמים ור' יהודה במשנה עירובין לו, ב, מועיל תנאי לעירוב, שכן 'יש ברירה', היינו שכאשר יחליט על איזה 'עירוב' הוא רוצה לסמוך, יתברר למפרע שזה הוא ה'עירוב' שהניח בערב שבת. ובברייתא (עירובין לו, ב; לז, ב) מובא שיש סוברים ש'אין ברירה'. ובביצה לח, א, מובאת דעת רבי אושעיא, שבדין דאורייתא 'אין ברירה', ובדין דרבנן 'יש ברירה'. וכך דעת רוה"פ, ומהם: רמב"ם, ר"ת, רא"ש, רמב"ן, ר"ן, רשב"א, שו"ע יו"ד שלא, יא. וכן נפסק אצלנו שו"ע תיג, א, מ"ב ז, ולכן יכול להחליט בשבת באיזה 'עירוב' יקבע את תחומו. (אמנם יש סוברים אחרת: לר"י 'יש ברירה' גם בדאורייתא, ולמהר"ם כמובא במרדכי 'אין ברירה' גם בדרבנן).משו"ע תיג, א, שכתב: "הכל לפי תנאו" משמע, שהקובע עירוב על תנאי, כגון, "אם יבוא החכם לצד מזרח, יהיה עירובי למזרח", כיוון שבא החכם למזרח, אינו יכול לחזור בו

יכול אדם להתנדב ולהניח 'עירוב' עבור כל תושבי המקום, ויאמר: "בזה העירוב יהיה מותר לכל בני המקום ואורחיהם לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח". וכל מי שידע על קיומו של ה'עירוב' מבעוד יום, היינו לפני כניסת השבת, למרות שלא גמר בליבו לשבות במקום ה'עירוב', אם יחליט במשך השבת שהוא רוצה ללכת לאותו צד, יוכל לסמוך עליו. אבל מי שלא ידע על קיומו של ה'עירוב' מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו (שו"ע תיג, א).

אם היו בני המקום מרובים, ואין ביכולתו להניח מזון שתי סעודות עבור כל אחד ואחד מהם, אבל הוא יודע שלכל היותר ירצו עשרים אנשים לסמוך על ה'עירוב' הזה. יוכל להניח 'עירוב' בשיעור שתי סעודות לעשרים אנשים, ויאמר "בזה העירוב יהיה מותר לכל מי שירצה לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח במשך כל שבתות השנה". ועל ידי כך, יוכלו המעוניינים לסמוך על ה'עירוב' שלו, ובתנאי שידעו על קיומו בערב שבת (שו"ע תיג, א, באו"ה 'לכל אחד'). ונראה שכאשר ברור שיהיה מי שיסמוך על ה'עירוב' שהניח, יברך עליו, אבל כאשר יש ספק אם מישהו יזדקק לו, לא יברך.

אבל מי שהניח 'עירוב' בלא תנאי, תחומו נקבע לפי ה'עירוב', ואסור לו לשנות את תחומו לפי מקום ביתו.

יהי רצון שנזכה כולנו לקבל שבתות בשמחה, לשומרן כהלכה ולהתקדש בהן בזכרון האמונה, לעסוק בהן בדברי התורה ולהתענג בהן בסעודות ושינה, והנשמה שבקרבנו תאיר באור כפול, ואורה יתפשט על כל ימות השבוע, ומתוך תחום השבת תתפשט ברכה לכל מעשה ידינו, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

סוף הספר

תוכן העניינים

פניני הלכה - שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה