אור ברסלב
פניני הלכה - שבת כא - הלכות הוצאה › י - לבישת בגד אינה נחשבת הוצאה

פניני הלכה - שבת· הרב אליעזר מלמד

כא - הלכות הוצאה · י - לבישת בגד אינה נחשבת הוצאה

ט - הלכה למעשה

מותר לאדם ללבוש את בגדיו ולנעול את נעליו ולחבוש את כובעו, ולצאת בהם ל'רשות הרבים'. משום שהבגדים טפלים לגופו, וכל זמן שהוא לבוש בהם, אינם נחשבים כעומדים בפני עצמם אלא הרי הם כחלק מגופו, ואינו עובר עליהם בטלטול.

גם בגדים שנועדו לזמנים מיוחדים טפלים לגוף. לכן מותר ללבוש על המעיל את מעיל הגשם העשוי ניילון, כי יש נוהגים ללובשו בשעה שיורד גשם. וכן מותר לנעול על הנעליים ערדליים. וכן מותר לגרוב שני זוגות גרביים, משום שבחורף יש שרגילים לגרוב שני זוגות. וכן מותר ללבוש שתי חולצות זו על זו, מפני שיש אנשים שלובשים בחורף שתי חולצות. לפיכך, אדם הרוצה להביא לחבירו חולצה דרך 'רשות הרבים', יכול ללובשה על חולצתו ולהביאה לחבירו אפילו בקיץ. אך אם יקח את הבגד בידו או יישאנו על כתפו ויצא ל'רשות הרבים' - יעבור על איסור תורה.[10][10]. דעת השו"ע שא, לו, שכל שהוא מלבוש, אפילו אין רגילים כלל ללובשו באופן זה, כגון שחוגר על עצמו שתי חגורות זו על זו, כיוון שהוא דרך לבוש, כלומר שהוא חוגר את החגורה כפי שרגילים לחוגרה - מותר. אולם לדעת הרמ"א, רק אם יש אנשים שרגילים ללבוש כך, כגון שתי חולצות זו על זו, או שני זוגות גרביים - נחשב דרך לבוש ומותר לצאת בו בשבת, אבל שתי חגורות אין רגילים לחגור זו על זו, ולכן אסור לצאת בהן בשבת.

גם דבר שאינו נחשב למלבוש, המתעטף בו כדרך לבוש - יכול לצאת בו ל'רשות הרבים'. למשל, אשה הרוצה להביא דרך 'רשות הרבים' שמיכה או מפה, יכולה להתעטף בה כדרך מלבוש ולילך בה לרשות אחרת. וכן מי שהולכת לטבול, יכולה להתעטף במגבת וללכת בה ב'רשות הרבים'. כללו של דבר: כל שהוא עליו כדרך לבוש - מותר (שו"ע שא, לה-לו). וכן מי שרוצה להוציא מטפחת, יכול לכורכה סביב צווארו כצעיף ולצאת (מ"ב שא, קלג; שש"כ יח, מח).

גזרו חכמים שלא לצאת ל'רשות הרבים' בלבוש שעלול ליפול, שמא יטלטל אותו ד' אמות ב'רשות הרבים'.[11][11]. לערוה"ש שא, נג, כל בגד שמעיקר הדין היה מותר לצאת בו לרה"ר אלא שחכמים אסרו לצאת בו מחשש שמא ייפול ויבוא לטלטל ד' אמות, או שילעגו לו ויסירנו, או שייכנס לביהכ"ס ויטלטל אותו ד"א - האיסור הוא דווקא ברה"ר דאורייתא. ורק בתכשיטי נשים אסרו גם ב'כרמלית' (עיין להלן יד). אבל בכיפה מותר לצאת למרות שאינה תפוסה בחוזק, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שיטלטל אותה ד' אמות, שהרי הלכה היא שאסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן מיד כשיאחז בה יניח אותה על ראשו ואין חשש שילך ד' אמות כשהיא בידו (שו"ע שא, ז, מ"ב קנג).

לגבי כפפות, יש אומרים שאין לצאת בהן למקום שאינו מוקף בעירוב, שמא כאשר יתחמם יכניסן לכיסו ויטלטל אותן ד' אמות ויעבור על איסור תורה. לכתחילה רצוי להחמיר, והמנהג להקל (שו"ע שא, לז, ועיין בבאו"ה שם).

נחלקו הפוסקים לגבי כיסוי ניילון המיוחד שמניחים על מגבעת בעת שיורד גשם כדי להגן עליה, יש אוסרים מפני שאינו דרך לבוש וכל ייעודו להגן על הכובע, ויש מתירים וסוברים שאף זה דרך לבוש. והרוצה להקל רשאי.[12][12]. אג"מ או"ח א, קח-קי, אסר לצאת עם הניילון שנועד להגן על הכובע מהגשם, עפ"י המבואר בשו"ע שא, סעיפים: יג, יד, שכל שנועד להגן על הבגד אינו נחשב מלבוש ואסור לצאת בו, והואיל וניילון זה נועד להגן על הכובע ולא על גוף האדם, ומצד עצמו אינו לבוש ואינו מוסיף נוי, אסור לטלטלו בשבת. וכן דעת מנח"י ג, כו, וגם חשש שאחר שהגשם יפסק יוריד את הכיסוי ויטלטלנו ד' אמות. אבל לדעת רשז"א, אם מדובר על כיסוי ניילון מיוחד שנועד לכובע, שאין מסירים אותו בשעה שמפסיק לרדת גשם, הרי הוא נחשב כלבוש ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, הערה מו). וכן דעת ציץ אליעזר י, כג; ויבי"א ה, כד. והואיל וספק זה דרבנן, שגם לאוסרים אין בזה איסור דאורייתא, שאין זו דרך הוצאה, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהרבה פוסקים אין כיום 'רשות הרבים' דאורייתא, לפיכך אפשר להקל.

יא - מהם הדברים הטפלים לבגד ודין כפתורי רזרבה

בנוסף לבגדים, גם כל מה שרגילים לחבר לבגד, כגון כיסים וכפתורים, נחשב בכלל הבגד והוא טפל לגוף, ואין בו איסור הוצאה. ואף שאם יקח אדם בידו כפתורים או כיסים יעבור על איסור 'הוצאה', הכפתורים והכיסים שרגילים לחבר לבגד, הם חלק מהבגד וטפלים אליו. וכן תווית המפעל שמייצר את הבגד נחשבת כחלק מהבגד וטפלה אליו. וכן מותר ללבוש מעיל שמחובר אליו כובע, גם כאשר הכובע משתלשל לאחור ואין כוונה לחובשו, שכן הכובע נחשב חלק מהמעיל. וגם מה שרגילים לחבר לבגד כדי לקשטו נחשב חלק מהבגד, כמו למשל, כפתורים שבחפתי החליפות, ונוצה שמחברים לכובע או לבגד.

לגבי כפתורי רזרבה התעוררה שאלה. שכן כפתורים אלו אינם משמשים את הבגד ואינם מקשטים אותו, אלא תופרים אותם לבגד במקום נסתר, כדי שאם אחד הכפתורים ייפול, יהיה לבעל החליפה כפתור מתאים במקומו. יש אומרים שהואיל ואינם מועילים לבגד ויש להם חשיבות, אסור לצאת בהם לרשות הרבים (ח"א נו, ג). ולדעת רוב הפוסקים, מותר לצאת בהם, שהואיל ורגילים לחבר כפתורים אלו לבגד, הם נחשבים כחלק ממנו וטפלים אליו. וכן הדין לגבי לולאה שתולים בה את המעיל, שאם נקרעה בצד אחד, למרות שמתכוונים לתקנה, אין בה חשיבות והיא טפלה לבגד, ומותר לצאת במעיל שהיא מחוברת אליו ל'רשות הרבים'. והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמקילים.[13][13]. דין כפתורי הרזרבה כדין לולאה של כפתור או של חגורה שצד אחד שלה ניתק. לדעת ח"א נו, ג, אם הוא מתכוון לחבר אח"כ את אותה לולאה, הרי שהוא מחשיבה, וכיוון שעתה אינה משמשת את הבגד לצורך הכפתור או החגורה, נמצא מטלטל את הלולאה, ודינה כדין ציצית שנפסלה שעובר עליה כמבואר בשו"ע שא, ל. וכן דין בגד שיש בו מתלה שנקרע בצד אחד, שהואיל ואי אפשר לתלות בו את הבגד, אסור לצאת בבגד זה לרה"ר. וכך סובר מ"ב שא, קנ. וכ"כ בשש"כ יח, סעיפים: לג, מב, מד. ויש מציעים, שהאדם יתכוון שלא לתקן את הלולאה הזו אלא לזרוק אותה ולחבר לולאה חדשה, ועל ידי כך היא לא תהיה חשובה עבורו ותחשב טפלה לבגד ויוכל ללבוש את הבגד בצאתו ל'רשות הרבים'. והרבה פוסקים סוברים, שהלולאות הללו אינן חשובות ובכל מקרה הן טפלות לבגד, ורק אם הן מזהב הן חשובות ואסורות בטלטול כל זמן שאינן משמשות את הבגד. וכ"כ שועה"ר שא, מז; תהלה לדוד לב; ערוה"ש קז, ועוד פוסקים כמובא במנו"א ח"ג כז, כז. ובכל מקרה נראה שגם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן, כיוון שאין זו דרך הוצאתם, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפיכך הוא ספק דרבנן. (אמנם צ"ע מדברי השו"ע שא, ל, לגבי ציצית, ואפשר לומר שבציצית הטלטול נחשב כדרכו ולצורך גופה, שכך המצווה שיהיו הציציות מחוברות לבגד ויצא עמהן. וגם כשהציצית נפסלה, הוא רוצה להביאה לביתו כדי לתקנה, הרי שהוא מטלטל אותה כדרכה. משא"כ כאן שהוא יוצא ונכנס עם הבגד, ואינו חושב כלל על הכפתור או המתלה הקרוע, נמצא שאינו צריך לגופה, ואין רגילים לטלטל כך כפתורים ומתלים).

יב - תשמישי הגוף - משקפיים ותחבושת

כשם שמותר לאדם ללכת ב'רשות הרבים' כשעל גופו בגדים, מפני שהם טפלים לגופו, כך מותר לצאת ל'רשות הרבים' בשאר דברים המשמשים את גופו של האדם, שאף הם נחשבים טפלים לגופו (שו"ע שא, כב). למשל, מותר לכבדי שמיעה לצאת ל'רשות הרבים' כשמכשיר שמיעה באוזנם (לעיל יז, ג), וכן מותר לקצרי רואי לצאת במשקפיהם, מפני שהמשקפיים טפלים לגוף. אבל אסור לצאת במשקפי שמש ל'רשות הרבים', מפני שיש חשש שכאשר יגיע למקום צל יכניס אותם לכיסו ויטלטלם. ואדם שצריך להרכיב משקפי שמש מפני חולשת עיניו, ואינו מורידם במקום מוצל - מותר לו לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וגם כאשר משקפי השמש מחוברים על ידי ציר למשקפיים רגילים, ובמקום מוצל מגביהים אותם בלא להסירם מהמשקפיים, מותר לצאת בהם ל'רשות הרבים', כיוון שאין חשש שיבוא לטלטל אותם בידו (עיין שש"כ יח, יח, ילקוט יוסף שא, לה).

גם פלסטר או תחבושת הקשורים או מודבקים לגוף כדי לרפא פצע או להגן עליו, נחשבים כמשמשים את הגוף ומותר לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וכן מותר למי שידו כואבת, לצאת ל'רשות הרבים' כשידו מוחזקת במשולש לצוואר. וכן מותר למי שאוזנו כואבת, לצאת כשבאוזנו צמר גפן. וכן מותר לצאת עם פלטה ליישור שיניים בפה, שכל אלו משמשים את הגוף וטפלים לו (שו"ע שא, כח; מ"ב קח; שש"כ לד, כט).

יג - מקל הליכה וכלב נחייה וכסא גלגלים

חיגר המוכרח להיעזר בהליכתו במקל, רשאי ללכת ב'רשות הרבים' במקל, מפני שהמקל נחשב כנעליו, שבלעדיו אינו יכול ללכת. אך אם הוא יכול ללכת בלא המקל, למרות שהדבר קשה לו מאוד, אינו רשאי לצאת ל'רשות הרבים' במקל (שו"ע שא, יז).

עיוור שנעזר בימות החול במקל הליכה, אם הוא יכול ללכת גם בלא המקל, המקל נחשב לגביו משא, ואסור לו לצאת במקלו במקום שאין בו עירוב (שו"ע שא, יח). ואם אין ביכולתו ללכת כלל בלא המקל, כגון שאינו מכיר את המקום שבו הוא צריך ללכת, מותר לו לצאת עם המקל (ערוה"ש שא, עב).[14][14]. כיום מלמדים את העיוורים להיעזר במקל הליכה, עד שלפי הרגשתם הם אינם מסוגלים להסתדר בלא מקל אפילו במקום מוכר, ואולי יש מקום להתיר להם לצאת לרה"ר עם מקל גם במקום מוכר.

מותר לעיוור לצאת ל'רשות הרבים' עם כלב נחייה, ואע"פ שהוא אוחז ברצועה הקשורה לכלב, אין בזה איסור, שהואיל והרצועה קשורה תמיד לכלב, היא טפלה לגופו, ואין בה טלטול (אג"מ או"ח א, מה; מנו"א ח"ג כז, מט; ועיין שש"כ יח הערה סב, ולעיל כ, ב).

נכה שמרותק לכסא גלגלים ומניע את גלגלי הכסא בידיו, רשאי לצאת עם הכסא לרשות הרבים, מפני שהכסא נחשב כנעליו (שו"ע שא, טז-יז; אג"מ או"ח ד, צ). אבל אם הנכה אינו יכול להסיע את עצמו, אסור להוליך אותו, כשם שאסור לשאת תינוק שאינו יכול ללכת ברשות הרבים או כרמלית (מ"ב שח, קנג). ולצורך מצווה מותר לבקש מגוי שיוליך את הנכה בכסאו, שבאופן זה הוא 'שבות דשבות', שהותר לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא).[15][15]. יש שפקפקו בהיתר לנכה שמוליך את עצמו לצאת עם כסאו (הר צבי או"ח א, קע, שש"כ לד, כז), שאולי גם כאשר הנכה מוליך את עצמו הכסא אינו טפל לו. והעיקר כדעת המקילים. ועיין בילקוט יוסף שא, נו; ופס"ת שא, ט. לדעת רבים ההיתר לבקש מגוי שיוליכנו בכסאו הוא רק בכרמלית, מפני שלדעתם, הכסא אינו טפל לאדם, ולכן הטלטול שלו אסור מהתורה, וממילא ברה"ר אינו אלא שבות אחד (חלקת יעקב א, סו; מנח"י ח"ב קיד, ו; נשמת אברהם שא, טז, 1). אבל יש מקום לומר שכסא הגלגלים של הנכה טפל לו, וכיוון שחי נושא את עצמו טלטולו אסור רק מדרבנן, וכדין אדם ששוכב על מיטה, שהמוציא אותו במיטתו עובר באיסור חכמים (שבת צג, ב). וממילא גם ברה"ר אפשר לבקש מגוי להסיעו. וכ"כ הרב פרץ (אוצר פסקי עירובין לח). גם אולי יש מקום לומר שדינו כחולה, שהתירו למענו שבות של אמירה לגוי.

יד - תכשיטים

כפי שלמדנו, הכלל הוא שאיסור הוצאה אינו חל על דברים הטפלים לגוף, ולכן מותר לצאת ל'רשות הרבים' עם כל סוגי המלבושים. לפי זה גם תכשיטים המקשטים את האדם, כל זמן שהם ענודים על הגוף או תלויים על הבגדים, נחשבים טפלים לגוף ואין עוברים עליהם בהוצאה.

אלא שחששו חכמים, שמא תרצה אשה להראות את תכשיטיה לחברתה, ותסירם מגופה ותאחזם בידה ותשכח ותלך ד' אמות ב'רשות הרבים' ותעבור על איסור תורה. לפיכך אסרו חכמים לצאת בשבת בכל אותם התכשיטים שיש חשש שתרצה להראותם לחברתה, ובכלל זה עגילים, צמידים, טבעות, שרשראות וקשתות.

אולם כבר בתקופת הראשונים נהגו הנשים לצאת בתכשיטיהן ביום השבת, ונחלקו הפוסקים בפשר מנהגן. יש אומרים שמצד הדין אכן יש בזה איסור מדברי חכמים, אלא שלא מחו בהן הרבנים, מפני שפשט מנהגן בכל ישראל, והעריכו שגם אם ימחו כנגדן לא יחדלו מכך, ולכן העדיפו שלא לפרסם את האיסור, שמוטב תהיינה שוגגות ואל תהיינה מזידות.

ויש פוסקים שלימדו זכות על מנהגן, ומבארים שכל מה שאסרו חכמים לצאת בתכשיטים הוא מפני החשש שמא יעבירו אותם ד' אמות ב'רשות הרבים' ויעברו באיסור תורה. אבל כיום שלדעת רבים אין 'רשות הרבים' מהתורה, גם אם יטלטלו את התכשיטים לא יעברו באיסור תורה, וממילא אין מקום לגזירה שלא לצאת בתכשיטים, שאין גוזרים גזירה לגזירה.

ויש אומרים, שכיום התכשיטים מצויים יותר, ואין לחשוש שמא אשה תסיר את תכשיטיה ברחוב כדי להראותם לחברותיה, ולכן אפילו ב'רשות הרבים' מהתורה מותר לצאת בתכשיטים.

וכיוון שכל יסוד האיסור הוא מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעות המקילים. וכן נוהגות הנשים לצאת בתכשיטיהן גם במקומות שאין בהם עירוב.[16][16]. דעת הרי"ף והרמב"ם, שכל מקום שאינו 'רשות היחיד', אסור לצאת בו בתכשיטים שאשה עשויה להסירם. ודעה זו מובאת כדעה העיקרית בשו"ע שג, יח. ולפי זה אין היתר לצאת כיום בתכשיטים, וכן דעת הרא"ש והר"ן. ומה שאין מוחים הוא משום: מוטב יהיו שוגגים ולא מזידים. ודעת הרמב"ן והרשב"א, שאין לענוד תכשיטים אפילו בחצר המוקפת עירוב, שמא ישכחו ויצאו ל'רשות הרבים'. אך לעומת זאת, עפ"י דעת התוס' שבת סד, ב, באר בעל התרומה, שכיום שאין לנו רה"ר מהתורה אין איסור לצאת בתכשיטים (ואמנם בארתי בהערה 8 שבדרכים בין עירוניות גם כיום יש רה"ר לכל הדעות, ומדוע לא חששו שיטלטלו בהן. ויש לבאר פירוש זה, שבזמן הראשונים נשים לא נהגו לצאת לדרכים בין עירוניות, אבל בזמן חז"ל יצאו, ולכן גזרו שלא יצאו בתכשיטים). והר"ר שמשון כתב בשם רבנו שר שלום, שכיום התכשיטים מצויים ואין הנשים רגילות להראותם זו לזו ב'רשות הרבים', לפיכך מותר כיום לצאת בתכשיטים. וכן נוהגים. ואע"פ כן יש אומרים, שלכתחילה טוב להחמיר שלא לצאת בתכשיטים למקום שאינו מוקף בעירוב. עוד יש לציין, שיש תכשיטים שאסרו חכמים לצאת בהם משום שפעם נהגו הנשים לטבול לנידתן במעיינות ובורות מים חיים, וחששו שמא לפני הטבילה יסירו את התכשיטים הללו וילכו עימם ד' אמות עד למקום הטבילה. וכתב בשש"כ יח, הערה נה, שיש ללמד עליהן זכות עפ"י מה שכתב באורחות חיים הל' שבת סעיף רסא, שהואיל וכיום הטבילה נעשית בתוך בתים שהם 'רשות היחיד', אין מקום לחוש לזה.

טו - שעון, מפתח, תעודת זהות ותרופות

נחלקו הפוסקים לגבי שעון יד. יש אומרים שרק אם הוא משמש כתכשיט, מותר לצאת בו ל'רשות הרבים', והמבחן לכך הוא כיצד נוהגים בשעה שהוא עומד מלכת. אם רגילים להסירו, סימן שאינו תכשיט, והוא נלקח לצורך ראיית השעה בלבד, וכיוון שאינו צורך הגוף, אסור לצאת בו ל'רשות הרבים' בשבת. אבל אם גם בשעה שהוא עומד מלכת רגילים לעונדו מפני יופיו, כגון שהוא עשוי זהב, הרי הוא תכשיט ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'.

והרבה פוסקים סוברים, שהואיל ועונדים אותו על הגוף כדרך מלבוש, ואדם שהולך בלא שעון מרגיש כאילו חסר דבר ממלבושו. וגם דרך תשמישו הוא להסתכל עליו בעודו ענוד על הגוף, נמצא שהוא טפל לגוף ודינו כמלבוש ותכשיט, ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'. והעיקר כדעת המיקלים והמחמיר תבא עליו ברכה.[17][17]. כדעה הראשונה כתב בשש"כ יח, כז, ואמנם כתב שלמקילים יש על מה לסמוך, וכן כתבו ישכיל עבדי ז, יט; ולהורות נתן ד, כו. ובמנח"י א, סז, משמע שמחמיר אפילו בשעון של זהב. לעומת זאת רשז"א מיקל, כמובא בשש"כ יח, הערה קיג. וכן באג"מ או"ח א, קיא, כתב שמעיקר הדין מותר. וכ"כ ביחו"ד ג, כג, ובמנוחת אהבה ח"ג, כז, לג. ואם המקום מוקף בעירוב, גם הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על עירוב של צורת הפתח לרחובות שרוחבם ט"ז אמה, לגבי שעון יכולים לסמוך על המקילים.

בעיה קשה מתעוררת למי שמתגורר או מתארח במקום שאין בו עירוב, ורוצה לצאת מביתו ואינו יודע מה לעשות עם המפתח. והעצה לכך, שישתמש במפתח כאבזם לחגורה. כלומר, יקח שרוך וישחיל עליו את המפתח, ויקשרנו בקשר עניבה, ויחגור עצמו בו כך שהמפתח ישמש כאבזם, ובאופן זה מותר לו לצאת ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, מט-נ. ועיין לעיל הערה 10).

ישנם מקומות שבהם אסור לאדם ללכת ברחוב בלא תעודת זהות או דרכון, וכאשר אדם צריך לצאת לרחוב בשבת לצורך גדול או לשם מצווה, יוציא אותה בשינוי, כגון שיניח אותה תחת כובעו או בתוך חולצתו באופן שהיא אינה נופלת על ידי החגורה, ובדרך זו ההוצאה נעשית ב'שבות דשבות', שהתירו חכמים לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא).

וכן חולה שהרופא צווה עליו שלא לצאת מביתו בלא תרופה מסוימת, רשאי לצאת לצורך גדול או לצורך מצווה עם התרופה, ובתנאי שישא אותה בשינוי. ומי שנצרך להקל בזה, נכון שלא יעמוד ב'רשות הרבים', אלא ילך ברציפות עד שיגיע ל'רשות היחיד' שאליה התכוון ללכת (שש"כ מ, ז, לעיל הערה 3).[18][18]. השינוי הוא שבות מוסכם, ועוד יש לצרף את הסוברים שרה"ר שלנו היא מדרבנן, והרי זה שבות דשבות. ועוד סברה כתב מהר"ש ענגיל (ג, מג), שההוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אין צריכים את תעודת הזהות עצמה, אלא רק להינצל על ידה. אבל בתרופה קשה לומר שאין צריכים לגופה (עיין ציץ אליעזר יג, לד). ואזי לסוברים שרה"ר מדאורייתא אין להקל, ולכן נכון שלא יעמוד ברה"ר, כמבואר לעיל בהערה 3 (ועיין נשמת אברהם שא, ב, 1). ולכתחילה גם לגבי תעודת זהות ראוי לנהוג כך

במקום שאינו מוקף עירוב ויש צורך בטחוני הכרוך בפיקוח נפש שיהיו אנשים שצמודים לנשק ולטלפון נייד, מותר להם לצאת עמהם למה שמקובל לצאת בשבת. ואת הטלפון ישאו בשינוי אבל את הנשק ישאו בלא שינוי, מפני הסכנה שבנטילתו בשינוי. ולצורך טיול אסור להם לצאת עם הנשק או מכשיר הקשר. ודין זה יבואר בהרחבה להלן (כז, יז).

תוכן העניינים

פניני הלכה - שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה