אור ברסלב
פניני הלכה - שבת טו - בונה סותר בבית וכלים › י - מחתך

פניני הלכה - שבת· הרב אליעזר מלמד

טו - בונה סותר בבית וכלים · י - מחתך

ט - ניקוי רצפה ותיקונים בבית

מלאכת 'מחתך' היא המלאכה שבעזרתה ניתן ליצור מחומרים שונים - בתים, כלים, בגדים וכיוצא בהם. שאם רוצים לעשות בגד מעור, צריך לחתוך תחילה את העור במידה המתאימה לכך. ואם רוצים לבנות בית, צריך לחתוך תחילה אבנים, ברזלים וקרשים במידה המתאימה. ואם רוצים לעשות חלון, צריך לחתוך את הזכוכית במידה המתאימה. זה הכלל, כל החותך בשבת דבר במידה מסוימת, עובר באיסור תורה של 'מחתך'. וכן אסור מהתורה לחתוך את החלק הרך של הנוצה כדי לעשות ממנו כרים וכסתות, הואיל וצריך לדייק לחתוך בין החלק הרך לקשה (שבת עד, ב). זה השוני שבין מלאכת 'מחתך' למלאכת 'קורע', שבמלאכת 'קורע' העיקר הוא להפריד בין שני חלקים, ואילו במלאכת 'מחתך', העיקר לחתוך בדייקנות כדי ליצור על ידי החתיכה דבר מה.

מלאכת 'מחתך' אינה חלה על מאכלים, לפיכך מותר לפרוס עוגה לחתיכות כדי לחלקה בשווה. וכן מותר לשרטט חיתוכים על קליפת תפוז כדי לקלפו. גם גלולה ופתילה שחולים לוקחים נחשבת כאוכל, ומותר לחותכה לשניים במקום המסומן (שש"כ לג, ד).

גם דבר שראוי למאכל בהמה נחשב מאכל ואין בו איסור 'מחתך'. לפיכך, מותר לחתוך בסכין קש ותבן כדי לעשות קיסם לחצוץ בו את שיניו. אבל אסור לעשות קיסם מענף קשה, שהואיל והוא קשה ואינו ראוי למאכל בהמה, יש בו איסור 'מחתך'. אם יעשה את הקיסם בכלי - יעבור באיסור תורה; ואם ביד, כיוון שעשה אותו בשינוי, יעבור באיסור מדברי חכמים (ביצה לג, א-ב; רמב"ם יא, ז; שו"ע שכב, ד, מ"ב יג, יח).

מותר ליטול ענפי ריח קשים שנקטפו לפני שבת, ולקטום ולמולל אותם כדי שיהיה ריחם נודף, וכן מותר לחתוך אותם כדי שיריחו בהם עוד אנשים. ואף שהם קשים ואינם ראויים למאכל בהמה, אין בזה איסור, הואיל והמידה אינה חשובה בחיתוך זה. ובלבד שיעשה זאת ביד, שאם יחתוך את הענפים בכלי, יש חשש שישכח ויעשה מהם קיסם ויעבור באיסור תורה (ביצה שם; שו"ע שכב, ה; מ"ב יז-יח, רמ"א שלו, ח).

יא - פתיחת קופסאות שימורים

מותר לפתוח בשבת קופסאות שימורים כדי לאכול ממה שבתוכן. שהואיל והן נועדו לשימוש חד פעמי, אין להן חשיבות של כלי ודינם כדין קליפת אגוז, וכשם שמותר לשבור את קליפת האגוז כדי לאוכלו, כך מותר לפתוח קופסאות שימורים כדי לאכול את מה שבתוכן.

וכן למדנו במשנה (שבת קמו, א): "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות (תאנים יבשות), ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי". רבים ביארו, שמדובר בחבית מסוג גרוע (מוסתקי) שנועדה לשימוש חד פעמי, וכיוון שאין לה חשיבות, היא בטלה לאוכל שבתוכה, כמו קליפת אגוז שבטלה לאגוז, ולכן מותר לשבור את החבית כדי לאכול מהתאנים שבתוכה. ולא היו שוברים את החבית באופן שהתאנים התפזרו, אלא היו שוברים את ראשה, והתאנים היו מונחות בה עוד ימים רבים עד שסיימו לאוכלן. אבל אמרו חכמים תנאי: "ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי", שאם הוא עושה לה פתח יפה ומכין אותה לאחסון דברים נוספים, הרי הוא מתקן כלי בפתיחתה ועובר באיסור (שו"ע שיד, א).

וכן הדין בקופסת שימורים, שמותר לפתוח אותה בשבת כדי לאכול את מה שבתוכה. ואפילו אם יעברו כמה ימים עד שיסיימו את כל מה שבתוכה, כיוון שמיד לאחר מכן זורקים אותה, אין לה חשיבות ומותר לפותחה בשבת. אבל מי שמתכוון להניח בתוכה דברים נוספים, אסור לו לפתוח אותה בשבת, כי בפתיחתה הוא עושה לה פתח ומכשיר אותה לשימוש.

ויש שהחמירו שלא לפתוח קופסת שימורים בשבת גם כאשר הכוונה לזורקה, שהואיל ובפועל הקופסא ראויה לאחסון דברים נוספים, העושה לה פתח הופך אותה לכלי (חזו"א נא, יא). אולם למעשה, הלכה כדברי המתירים, שהואיל ומדובר בקופסאות ואריזות שנועדו לשימוש חד פעמי, אין בפתיחתן איסור. והרוצה להחמיר יפתח את הקופסאות מערב שבת, ואם נצרך לפותחן בשבת, ירוקן אותן מתכולתן מיד לאחר פתיחתן.[6][6]. כמו ההיתר המובא במשנה המובאת למעלה, כך גם למדנו מברייתא (שבת קמו, א): "רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף", וזאת משום שאינו מתכוון לעשות פתח יפה אלא להוציא את היין. וכך נפסק בשו"ע שיד, א; שיד, ו. אלא שנחלקו הראשונים איזה חבית התירו לשבור. לתוס' ורא"ש, חבית רעועה (מוסתקי), שנשברה ודיבקו את שבריה בזפת. ולדעת הר"ן, גם חבית רגילה התירו לשבור לצורך המאכל שבתוכה. וכן נראה שדעת הרמב"ם (כג, ב). ובשו"ע שיד, א, החמיר כדעת התוס' והרא"ש. ומ"מ גם לדעה המחמירה, אין קופסאות השימורים שלנו נחשבות יותר מכלים רעועים, שכן כלים רעועים הם כלים שנועדו לשימוש חד פעמי. למשל חבית המוסתקי ששברו את ראשה אינה ראויה לשימוש חוזר, שאם ירצו לשוב ולאחסן בה גרוגרות או יין יצטרכו להדביק מחדש את ראשה. והחזו"א (נא, יא) חשש שמא קופסת השימורים נעשית כלי על ידי פתיחתה, ואם כן פתיחתה אינה שבירה אלא תיקון, שעל ידי כך נעשית כלי שראוי לשימוש חוזר. אולם לדעת רבים גם לפני כן היתה כלי, עובדה ששימשה לשימור המאכלים שבה (תהלה לדוד שיד, יב), ופתיחתה היא קלקול, שאין משתמשים בה עוד. וגם אם לפני שישים שנה רבים השתמשו בקופסאות שימורים לאחסון מסמרים וכדומה, כיום אין כמעט מי שעושה כן (אול"צ א, כד). וכן התירו רשז"א (שש"כ ט, ג; שלחן שלמה שיד, ה); מנחת יצחק ד, פב; הגרע"י בהליכות עולם (ד, עמ' רנ), והרב אליהו. אלא שכדי לצאת מחשש החזו"א יש שהציעו לנקוב נקב בצד השני של הקופסא לפני פתיחתה, ועל ידי כך בפתיחתה לא תיעשה כלי, שהרי יש חור בתחתיתה (שש"כ ט, ג). אולם מנגד, לרבים מהסוברים כחזו"א גם את הנקב הראשון אסור לעשות (מנחת איש יז, ג). בנוסף לכך, למקילים לפתוח קופסת שימורים אין לעשות נקב זה מפני שזו פעולת קלקול שאסור לעשותה מדרבנן, ולעיתים יש בזה איסור בורר. וכבר עדיף לפתוח את הקופסא כדרכה, והרוצה לחוש למחמירים, יפתח את הקופסאות לפני שבת, או לפחות ירוקן אותן אחר פתיחתן.

יב - פתיחת שקיות חלב וסוכר

מותר לפתוח את המכסה שדבוק לגביעים של מוצרי חלב. וכן מותר לקרוע עטיפות של וופלים ושוקולדים. מפני שהנייר שעוטף את המאכלים הללו נועד לשימוש חד פעמי, ולכן הוא בטל למאכל שבתוכו, כמו שקליפת התפוז בטלה לתפוז ומותר לחותכה ולקלפה כדי לאכול את התפוז.

וכן מותר לעשות חור בשקית חלב כדי למזוג דרכו את החלב. וכן מותר לפתוח את ההדבקה שבראש שקית נייר של סוכר. וכן מותר לפתוח שקית שיש בה סוכריות או שאר מאכלים.

וכן מצינו שהתירו חכמים לחתוך בשבת חותלות תמרים, היינו כלים שעשויים מכפות תמרים, שנועדו לשמירת התמרים עד שיבשילו. שהואיל והחותל הוא כלי שאין לו חשיבות, הרי הוא טפל לגמרי לאוכל שבתוכו. וכמו שמותר לחתוך קליפה של פרי, כך מותר לחתוך את החותל כדי להוציא את התמרים שבתוכו (שבת קמו, א, כלבו, שו"ע שיד, ח).

ויש שהחמירו שלא לעשות פתח בשקיות ואריזות שהמאכל נותר בהם זמן מה, כדוגמת שקית חלב וסוכר. מפני שאם מתכוונים לעשות שם פתח יפה שדרכו יהיה אפשר להוציא את החלב או הסוכר, הרי שפתיחת השקית אינה קלקול אלא תיקון כלי (חזו"א נא, י). ולדעתם הדרך היחידה לפתוח שקיות אלו היא על ידי קריעתן הגמורה והעברת תכולתן לכלי אחר.

למעשה, הלכה כדברי המקילים, שכן אין חשיבות לשקיות אלו, שזורקים אותן לאחר שהמאכל הנמצא בהן נגמר, ולכן מותר לעשות בהן פתח נוח להוצאת תכולתן, ולהשתמש בהן עד סיום המאכל שבתוכן.[7][7]. היתר קריעת החותלות (שבת קמו, א) אינו מוגבל, וגם אם הפתח יהיה נוח להוצאת התמרים, אין בזה איסור. ואפילו בחבית מוסתקי (שבת קמו, א, ביצה לג, ב) מותר לעשות פתח שראוי להוציא ממנו את תכולתו במשך כמה ימים, ובתנאי שאין חשש שיעשה פתח יפה שראוי לשימוש רב פעמי של הכנסה והוצאה. ולכן התירו במשנה (שבת קמו, א) לנקוב מגופה של חבית מלמעלה, למרות שהנקב נועד לשפיכת היין. ורק אם ינקבו את החבית בצידה, ניכר שהוא עושה פתח לשימוש רב פעמי ואסור. וכן נפסק להלכה בשו"ע שיד, ו. וטעם כל ההיתרים הללו, שהואיל ומדובר באריזה חד פעמית היא בטלה לאוכל שבתוכה ודינה כקליפת פרי שמותר להסירה בלא הגבלה בדרך החיתוך. ואף באריזה גדולה, שעוד יעברו ימים עד שיגמרו להשתמש במה שבתוכה, כמו למשל בשקית חלב, קרטון חלב או שקית סוכר - אין איסור. שגם בחבית יין וחותלות שהתירו חכמים לפתוח, לא רוקנו מיד את כל מה שבתוכם (וכן משמע ממשנה כלים טז, ה, לפירוש הר"ש). ורק כאשר ינסו לעשות נקב יפה באריזה לצורך שימוש רב פעמי, מתוך כוונה שלאחר שיסיימו את כל תכולת האריזה יכניסו לשם דברים נוספים, יש איסור. ובאריזות חלב וסוכר וכדומה, לא עולה על הדעת שישתמשו בהן שימוש חדש, ולכן אין בפתיחתן שום איסור בונה או קורע. והמחמירים סוברים שכל ההיתר לעשות פתח הוא בדבר שאינו חלק מהאריזה עצמה אלא רק דבוק לה כמגופה, אבל כאשר עושים באריזה עצמה פתח טוב לשפיכת החלב או הוצאת הסוכר, הרי זה כעשיית כלי. אמנם איסורו מדרבנן כי הפתח נועד להוצאה בלבד (חזו"א נא, י, ועיין ארח"ש יב, ו). ובפתיחת שקית סוכר, חששו גם לקורע, שאם יש בקריעה תיקון, לדעת רבים הדבר אסור. אלא שכבר למדנו שכאשר מדובר באריזה של מאכל, דינו כחותלות שאין בו איסור קריעה כלל. ויש מהמקילים שכתבו שלכתחילה טוב לחוש לדברי המחמירים ולפתוח את האריזות לפני שבת. ואם צריך לפתוח שקית חלב, לכתחילה טוב לעשות את הפתח קטן מהמקובל ביום חול, או לעשותו בפה, שעל ידי כך ניכר שאין מתכוונים לעשות שם פתח נאה, ובאופן זה גם חלק מהמחמירים יודו שמותר.

עוד יש להזכיר, שבשעה שקורעים את השקית, יש להשתדל שלא לקרוע אותיות. אמנם בשעת הצורך מותר לפתוח את השקית גם כאשר ברור שתוך כך יקרעו אותיות (כמבואר להלן יח, ג).

וכן מותר לקרוע אריזות שיש בהן דברים אחרים שנצרכים להם בשבת, כדוגמת ממחטות נייר וחבילת טיטולים. ונכון לעשות שם פתח גרוע מהפתח שמקובל לעשות בימות החול. ולמחמירים יש לקורען לחלוטין באופן שלא יהיו ראויים עוד להחזיק את מה שהיה בהן. והלכה כדברי המתירים.[8][8]. כדין פתיחת אריזות מאכל דין פתיחת אריזת בגדים וכדומה (רשז"א שלחן שלמה שיד, ז, ו). וכשם שמותר להשתמש באריזות מאכלים עד סיום תכולתן, כך הדין בפתיחת אריזה של ממחטות נייר וטיטולים. ולמחמירים יש לקלקל לגמרי את השקית (מנחת איש יז, כב; ארח"ש יב, כג). כתב בילקוט יוסף (שבת ח"ב שיד, הערה כב) שאין לקרוע בשבת עטיפת מתנה של ספר או תמונה, כי מה שהתירו הוא לצורך שבת ממש, ובזה אין צורך. אולם נראה למעשה שאם יש בדבר צורך, מותר. ואמנם במ"ב שמ, מא, ובאו"ה 'הניר', החמיר שלא לפתוח מעטפה של מכתב אפילו לצורך גדול. אולם למהרי"ל ומ"א תקיט, ד, וט"ז ה, מותר. וכיוון שהאיסור דרבנן, במקום צורך, אפשר להקל.

יג - פתיחת בקבוקים

מחלוקת התעוררה לגבי פתיחת בקבוקי יין שיש להם פקק ממתכת. יש שאסרו לפתוח פקק זה, משום שלפני פתיחתו שימש כמכסה בלבד, ואחר פתיחתו והפרדתו מרצועת המתכת שנותרה על הבקבוק הוא נעשה כלי, היינו פקק הברגה, שאפשר לסגור בו את הבקבוק ולפותחו (רשז"א).

ולדעת רוב הפוסקים מותר לפתוח פקק מתכת ללא חשש, משום שגם לפני פתיחתו הראשונה הוא היה נחשב פקק, והפתיחה לא יצרה בו דבר חדש. וזה שמפרידים אותו מרצועת המתכת, הרי זה כשבירת קליפת אגוז כדי לאכול את מה שבתוכו. בנוסף לכך, כיוון שאין מתכוונים לעשות פקק אלא רק לפתוח את הבקבוק, למרות שדרך אגב נוצר פקק הברגה, אין בזה איסור.

ואף שהרוצה להקל רשאי וכן נוהגים רבים, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים ולפתוח את הבקבוקים מערב שבת. פתרון נוסף לכך, לשמור פקקים ישנים לצורך הבקבוקים שפותחים בשבת, ואת הפקק שפותחים בשבת לזרוק מיד לפח. וכיוון שבפועל אין מתכוונים להשתמש בפקק שפותחים בשבת, גם המחמירים יודו שאין בפתיחתו איסור.

כאשר לא שמרו פקקים וגם לא פתחו את בקבוקי היין לפני שבת, החוששים לדעת המחמירים נוהגים לעשות תחילה נקב בפקק, וכך לאחר שהפקק ייפתח הוא לא יחשב ככלי, כי כבר אינו יכול לשמש כפקק טוב (שש"כ ט, יח). ולדעת המקילים, עדיף לפותחו בלא לעשות בו נקב.

לגבי פקקים מפלסטיק, גם רוב המחמירים מסכימים שאין איסור לפותחם, מפני שעוד לפני פתיחתם הראשונה הם נחשבים פקקים, ונמצא שפתיחתם לא עשתה אותם כלי (שש"כ ט, כא). וכך נוהגים. וכן מותר לפתוח פקקי שעם עם חולץ פקקים.[9][9]. דעת רשז"א שמחמיר מובאת בשלחן שלמה שיד, ט (ד-ה). וכ"כ שש"כ ט, יח, וארח"ש יב, יז. ובשו"ת דבר יהושע ב, מה, חלק על רשז"א, וביסס דבריו על המגיד משנה (יב, ב), שביאר שכל שאינו מתכוון לתקן כלי, אין אומרים פסיק רישא. ולכן מותר לשפוך מים רבים לתוך מיחם לוהט, שכיוון שאינו מתכוון לצרפו, אף שבפועל הוא מצרפו, אין איסור. וכ"כ מ"א שיח, לו, והגר"א שיד, יא, ומ"ב שיח, פ. וכן כאן, כוונתו לפתוח את הבקבוק ולא לעשות פקק. מנגד דעת רשז"א, שאף שעיקר כוונתו לפתיחת הבקבוק הוא גם רוצה לעשות פקק. אלא שלדעת רבים הפקק היה נחשב קיים גם לפני כן, ורק הדבקתו לרצועת המתכת שעל הבקבוק עיכבה את שימושו. וכ"כ בציץ אליעזר יד, מה, א; יחו"ד ב, מב; אול"צ ח"ב כז, ח. וכך הורה הרב אליהו. ואם הוא מתכוון לזרוק את הפקק, גם רשז"א מודה שמותר (כמבואר בדבר יהושע שם). ואם הוא צריך את הפקק, אם יעשה בו נקב מותר לרשז"א לפותחו, כי הוא כבר לא יוכל לשמש כפקק טוב. ולדעת המקילים הואיל ואין בדבר צורך, יש ספק אם מותר לעשות בפקק נקב, שאם הוא נחשב ככלי, אסור מדרבנן לקלקלו, ואם הוא נחשב כמוסתקי יתכן שמותר לקלקלו (גם כשאין בכך צורך). והחוששים לדעת רשז"א ודעימיה, מעדיפים יותר להימלט מחשש דאורייתא. לדעת רשז"א מותר לנתק שיירי טבעת שנותרו תלויים בפקק מתכת או פלסטיק, כיוון שהפקק כבר עשוי בלא זאת. ויש שאוסרים משום מכה בפטיש, ולריש"א זה אסור משום מחתך (ארח"ש יב, יט-כ). ונראה שגם לאוסרים, האיסור דרבנן.

יד - פתיחת פחיות והפרדת גביעים

יש אוסרים לפתוח לשונית של פחיות שתייה ממתכת, מפני שחוששים לאיסור 'בונה', שכן בפתיחת הלשונית נעשה לפחית פתח יפה שאפשר לשתות דרכו. וכן חוששים לאיסור 'מחתך', מפני שבהוצאת הלשונית היא נחתכת באופן מדויק.

אולם רבים מתירים זאת, משום שהפחית נועדה לשימוש חד פעמי, וממילא אין הוצאת הלשונית נחשבת עשיית כלי, אלא היא כשבירת חבית להוצאת היין. וגם אין בזה איסור 'מחתך', כי רק כאשר צריכים לחתוך במידה מדויקת יש איסור 'מחתך', אבל כאשר אין זה משנה היכן יחתכו, וכל המטרה היא רק ליצור פתח להוצאת השתייה, מותר לפתוח באופן הנוח ביותר, היינו על ידי משיכת הלשונית.

והרוצה להקל רשאי, והרוצה להחמיר, לא ישתה דרך הפתח שנוצר בהסרת הלשונית, אלא ימזוג את המשקה שבפחית לכוס, שבאופן זה ניכר שאין מעוניינים בעשיית הפתח המיוחד שבפחית. והרוצה להחמיר יותר, יזהר לפתוח את הלשונית פחות ממה שרגילים בחול, שבאופן זה החיתוך לא נגמר, וגם הפחית אינה ראויה לשימוש נאה.[10][10]. בארח"ש יא, מג; יב, ה, מובאות בהרחבה דעת ריש"א לאסור, ורשז"א להתיר. והרב מאזוז ומנו"א (ח"ג כד, ה) התירו בתנאי שישפוך את המשקה לכוס. וכ"כ באשמרה שבת (ח"א א, יז). ובאול"צ ח"ב כז, ו, התיר בתנאי שלא יוציא את הלשונית לגמרי, כך שהפחית לא תהיה ראויה לשימוש טוב. ובאופן זה, גם המחמירים יודו שלא נעשתה מלאכה שלימה. ובילקוט יוסף (ח"ב שיד, כג) כתב בשם אביו שמעיקר הדין מותר להסיר את הלשונית, ונכון להחמיר שלא לפותחה לגמרי.

עוד התעורר ספק אם מותר להפריד גביעי פלסטיק של מוצרי חלב שמחוברים זה לזה בחיבור רופף, כדי שעל ידי לחץ קל יוכלו להפרידם זה מזה:

יש אומרים, שהואיל ורוצים להפרידם במקום שהוכן לכך, יש בזה איסור תורה של 'מחתך'. ועוד חששו לאיסור 'מכה בפטיש', שעל ידי הפרדתם הם נעשים ראויים לשימוש.

ויש שהקילו, משום שרק כאשר יש צורך בחיתוך מדויק לפי מידה מסוימת יש איסור 'מחתך', וכאן המטרה להפריד את הגביעים זה מזה, ואין זה משנה היכן בדיוק יתבצע החיתוך שביניהם. וגם אין בזה איסור 'מכה בפטיש', הואיל והגביעים היו מוכנים וגמורים לפני כן, וההפרדה אינה אלא הסרה של הפרעה חיצונית.

למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה. והנכון להפריד את הגביעים לפני כניסת השבת.[11][11]. בין המתירים: רשז"א (שלחן שלמה שיד, יג, ג); אול"צ (ח"ב כז, הערה ז); הליכות עולם (ח"ד ע' רנד); בנין שבת (יא, ג). ובין האוסרים ריש"א (הובא בארח"ש יב, הערה כב); חוט השני (ח"א ע' קכח-קכט); הרב אליהו; מנו"א (ח"ג טז, יד). ואף שיש שכתבו שהאיסור דאורייתא, מ"מ נראה מהרמב"ם (יו"ט ד, ח), שאם יש בזה איסור אזי האיסור מדרבנן בלבד. ולכן כתבתי שיש למיקל על מה לסמוך.עוד דנו לעניין קריעת שקית נייר קטנה שיש בה כשיעור כפית סוכר, והכינו לה ניקובים כדי לקורעה בהם. לרשז"א מותר לקרוע בניקובים, מפני שאין הקפדה על מקום החיתוך, אלא התועלת בניקוב שהוא מיקל על הקריעה. ולריש"א יש בזה איסור מחתך, כי הוא חותך שם בדייקנות, אלא צריך לקרוע במקום אחר (ארח"ש יא, מא)

תוכן העניינים

פניני הלכה - שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה