פניני הלכה - שבת· הרב אליעזר מלמד
ט - כללי המלאכות · י - ילדים וגוים ובעלי חיים
בנוסף לאיסור עשיית מלאכה בשבת נצטווינו גם על שביתת הילדים, העבדים ובעלי החיים, שנאמר (דברים ה, יג): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
הרי שבנוסף למצווה מדברי חכמים שמוטלת על ההורים לחנך את ילדיהם לשמור מצוות, ישנה מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה בשבת על ידי הילדים. ודיני קטן בשבת יבוארו להלן בפרק כד.
וכן אסרה התורה בשבת לעשות מלאכה על ידי עבד גוי. כדי להבין את משמעות המצווה, צריך להקדים שעל פי התורה, עבד גוי שנקנה על ידי יהודי צריך לעבור גיור, ולאחר מכן הוא חייב בכל המצוות, חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואם יחליט האדון לשחרר אותו, יהיה דינו כיהודי גמור שחייב גם במצוות שהזמן גרמן. הרי שגם בשעה שהוא עבד, כיוון שעבר גיור, חובה עליו לשמור שבת מהתורה. ועוד הוסיפה התורה מצווה על האדון להשגיח על עבדו שלא יעשה מלאכה בשבת.
ואם העבד לא עבר גיור, אין עליו חובה לשמור שבת ומותר לו לעשות לצורך עצמו כל מלאכה, אלא שצוותה התורה שכשם שהיהודי שובת, כך גם לא יבקש מעבדו לעשות עבורו מלאכה בשבת, שנאמר (שמות כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", ולמדו חכמים, שהכוונה לעבד שלא עבר גיור.[6][6]. יבמות מח, ב, שו"ע דש, א, מ"ב סעיפים: א, טו. ונחלקו לגבי 'גר תושב', היינו גוי שקיבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח. לרש"י ותוס' (יבמות מח, ב), עליו נאמר (שמות כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", שאף שדינו כגוי ומותר לו לעבוד בשבת, אסור מהתורה ליהודי לבקש ממנו לעשות עבורו מלאכה בשבת. ולדעת רא"ש (שם) ורמב"ם (כ, יד), רק אם הוא 'שכירו ולקיטו' (עובד שלו) אסור מהתורה לבקש ממנו לעשות מלאכה, אבל סתם גר תושב דינו לעניין שבת ככל גוי, שמהתורה מותר לבקש ממנו לעשות מלאכה, וחכמים אסרו זאת. (לסמ"ג ל"ת עה, דעה יחידאית, לפיה אסור מהתורה לבקש מגוי לעשות מלאכה, והובא בב"י סוף סימן רמה).
עוד הוסיפו חכמים ואסרו על יהודי לבקש מגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת. ודיני מלאכת גוי יבוארו להלן בפרק כה. ולעיתים התירו חכמים לבקש מגוי לעשות עבור יהודי מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, כפי שיבואר בהלכות הבאות.
עוד אסרה התורה לעשות מלאכה על ידי בעלי חיים, ודינים אלו יבוארו להלן בפרק כ. אבל כלים אינם צריכים לשבות בשבת, לפיכך, מותר ליהודי להשאיל כלים לגוי שיעשה בהם מלאכה בשבת, ובתנאי שהגוי לא יראה כעושה מלאכה בשליחותו (שבת יט, א, כבית הלל; שו"ע רמו, א-ג).
יא - 'שבות דשבות' לצורך מצווה וצורך גדול
כפי שלמדנו, אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת, ואיסור זה כמו שאר איסורי חכמים נקרא 'שבות'. ונחלקו הפוסקים האם במקום מצווה התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם או שגם כאשר האיסור שקבעו יגרום לביטול מצווה, לא הקילו חכמים לעבור על דבריהם. למשל, כאשר האור כבה בליל שבת ואין אפשרות לענג את השבת בסעודה וללמוד תורה, האם מותר לבקש מגוי להדליק אותו?
לדעת בעל העיטור, בכל מקום שיש צורך מצווה, ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לבקש מגוי להדליק את האור או לעשות מלאכות אחרות. אולם לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם לצורך מצווה אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה שאסור ליהודי לעשותה מהתורה. אבל התירו לצורך מצווה לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים. כלומר: לא התירו חכמים 'שבות' לצורך מצווה אבל התירו 'שבות דשבות'. כדי לשׂבר את האוזן אפשר לומר, שמשקלו של איסור 'שבות' כמו חצי איסור תורה, ואילו משקלו של איסור 'שבות דשבות' הוא כמו רבע איסור תורה, מפני שרק על ידי צירוף שני סייגים הוא אסור.
להלכה נפסק, שמותר לעבור על 'שבות דשבות' לצורך מצווה. למשל, כאשר צריך לקיים ברית מילה בשבת, ושכחו להכין שם סכין, מותר לבקש מגוי להביא את הסכין דרך 'כרמלית', מפני שזה 'שבות דשבות' לצורך מצווה. השבות האחד, שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים בלבד, והשני, שהטלטול ב'כרמלית' אסור מדברי חכמים בלבד. אבל אסור לבקש מהגוי להעביר את הסכין דרך רשות הרבים, כי לא התירו 'שבות' לצורך מצווה. אלא שיש לכך פתרון אחר, לבקש מהגוי להעביר את הסכין בשינוי, שאז זה יהיה 'שבות דשבות', האחד שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים, והשני, שטלטול בשינוי אסור מדברי חכמים. (להלן כד, ד, יבוארו עוד דינים בהיתר אמירה לגוי לצורך מצווה או מניעת הפסד או צער).
לדעת רוב הפוסקים, גם 'שבות דשבות' שנעשה על ידי יהודי התירו חכמים לצורך מצווה. למשל, אם צריך להביא סכין דרך כרמלית לצורך ברית מילה, ואין שם גוי שאפשר לבקש זאת ממנו, מותר לישראל לטלטל את הסכין בשינוי, שבאופן זה הוא 'שבות דשבות'. ואמנם יש מחמירים בזה, אולם בשעת הצורך לשם מצווה מותר גם לישראל לעשות 'שבות דשבות'.
כשם שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה כך התירו 'שבות דשבות' במקום שיש קצת חולי (שו"ע שז, ה), וכן כדי למנוע הפסד מרובה (מ"ב שז, כב).[7][7]. מבואר בעירובין (סז, ב) שמותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך המילה דרך חצר שאינה מעורבת, וישנן שלוש דעות במהות ההיתר: לדעת בעל העיטור (הובא בר"ן סו"פ יט), מדובר ברשות הרבים מהתורה, ואם כן התירו 'שבות' לצורך מצווה. לרמב"ם (הל' שבת פ"ו הלכות: ט, י), מדובר בכרמלית, ואם כן רק 'שבות דשבות' התירו לצורך מצווה או קצת חולי. ולדעת התוספות (ב"ק פ, ב), היתר 'שבות דשבות' הוא רק לצורך מצוות מילה שהיא חשובה במיוחד (ולצורך ישוב הארץ התירו אף 'שבות' אחד), אבל לשאר מצוות אין היתר 'שבות דשבות'. למעשה נפסק בשו"ע שז, ה, כדעת הרמב"ם, שהתירו 'שבות דשבות' "והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצווה". והמ"א כתב שהכוונה ב'צורך הרבה' הפסד גדול. ואמנם יש שהחמירו שלא לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשינוי (עיין באר יצחק יד). אולם למעשה בשעת הצורך מקילים, כמבואר במ"א ומ"ב שמ, ג, ושש"כ ל, הערה מט, עפ"י רשז"א. והוסיף שם עפ"י א"א בוטשאטש שז, ה, שאף אם הגוי יעשה אח"כ את המלאכה כדרכו, יוכל ליהנות ממנה, כי הוא ביקש ממנו לעשותה בשינוי. יש אומרים שאסור ליהודי לעשות 'שבות דשבות' לצורך מצווה, משום שכל ההיתר שלמדנו (עירובין סז, ב), הוא רק באמירה לגוי, שאין היהודי עושה מעשה בידיו (פמ"ג סי' שז א"א ז; מהר"ם שיק או"ח קכא). אבל לרוב הפוסקים גם ב'שבות דשבות' של ישראל מקילים לצורך מצווה (האלף לך שלמה קמו; מהר"ם בריסק ב סד-סו; לוית חן לה). וכיוון שהוא דין דרבנן הלכה כמקילים.ויש לדעת כלל יסודי, שאין להקל ב'שבות דשבות' אלא במקרה נדיר, של שעת הדחק, אבל אסור להשתית את סדרי השבת על היתרים כאלה.
יב - 'שבות' לצורך מצווה גדולה ולצורך רבים
כפי שלמדנו, לדעת רוב הפוסקים אין היתר לעבור על 'שבות' לצורך מצווה, ולדעת בעל העיטור מותר, והלכה כרוב הפוסקים. אולם צריך לדעת, שלצורך מצווה של רבים, התירו בשעת הדחק לסמוך על בעל העיטור. כגון במצב שהעירוב נקרע, ואם לא יתוקן, רבים יטלטלו באיסור, שאז מותר לבקש מגוי לתקן את העירוב גם כאשר התיקון כרוך באיסור תורה (מ"ב רעו, כה).
ויש אומרים, שאף שהתירו בשעת הדחק לצורך רבים לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי, מכל מקום לא התירו ליהודי לעשות בעצמו מלאכה שאסורה מדברי חכמים לצורך מצווה של רבים. ויש סוברים, שבשעה דחוקה מאוד, לצורך גדול ומצווה של רבים, מותר ליהודי לעבור בעצמו על 'שבות'. כמו למשל במקרה שאין שם גוי שיתקן את העירוב ורבים עומדים להיכשל בטלטול, שאם אפשר, מותר ליהודי לתקן את העירוב על ידי קשר עניבה (עיין להלן כט, ח). וכן נוהגים למעשה.[8][8]. כדעת העיטור סוברים גם בה"ג, רשב"א ורבנו יהונתן. והרמ"א רעו, ב, לימד זכות על המקילים לומר לגוי להדליק נרות לסעודת ליל שבת, שהם סומכים על העיטור שהתיר לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי למען כל המצוות. אבל אין זו דעתו למעשה, וכפי שבאר בערוה"ש רעו, יג. וכ"כ במ"ב רעו, כד. אולם לצורך רבים, לדעת הרבה פוסקים אפשר לסמוך על בעל העיטור, וכפי שכתב ח"א סב, יא, בשם פנים מאירות א, ל, שמותר לבקש מגוי לתקן את העירוב גם כשהתיקון כרוך במלאכה דאורייתא, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. והובא להלכה במ"ב רעו, כה. וכן נוהגים למעשה. וכן כאשר נפסק החשמל בבית הכנסת בליל שבת באמצע התפילה, מותר לומר לנכרי להדליקו לצורך הרבים. ואם יש שם שני גויים, עדיף לבקש מגוי אחד שיבקש מחבירו הגוי לעשות את המלאכה, מפני שי"א שהוא נחשב בזה ל'שבות דשבות' (עיין מ"ב שז, כד). (ועיין להלן כה, ד, שאפשר להציע לגוי מאכל באותו מקום, וכך ידליק את האור עבור עצמו, וההיתר יהיה לכתחילה). ←ואף שסומכים על העיטור בשעת הדחק לצורך רבים בשבות של אמירה לגוי, אין מתירים ליהודי לעשות בידיו מלאכה שאסורה מדרבנן (מ"ב רעו, כא). ומ"מ בשעה דחוקה מאוד, כשאין שם גוי, ומדובר בצורך גדול ומצווה של רבים, יש אומרים שמותר ליהודי לעבור בעצמו על שבות, וכ"כ בשו"ת מהר"י אשכנזי יג; פנים מאירות א, ל; שו"מ מה"ת א, פט; ושש"כ יז, לד, לעניין תיקון העירוב על ידי יהודי בקשר עניבה האסור מדרבנן (האיסור מפני שעל ידי קשר העניבה תיווצר מחיצה שמתירה את הטלטול, ויצירת מחיצה מתרת אסורה מדרבנן. עיין להלן טו, ד; כט, ח).וכן מצינו שפעמים שהתירו במקום שיש הפסד גדול מאוד לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה, כדי שלא יבוא היהודי לחלל שבת בעצמו (מ"ב שז, סט). וכן יש מצבים שהקילו ליהודי עצמו לעבור על איסור דרבנן למנוע הפסד גדול, כגון לטלטל בשינוי כסף (רמ"א שא, לג; שו"ע שלד, ב). ומנגד לגבי כיבוי דליקה וכל הנלווה לזה החמירו, מתוך שחששו שאם יקלו, יבואו לכבות ממש, כמבואר להלן טז, ה, 1. במקום שלרבים יש סכנת פציעה, הקילו לכבות גחלת ברשות הרבים (שו"ע שלד, כז, להלן טז, ח). וכן הקילו להרוג חיה שנשיכתה כואבת מאוד (שו"ע שטז, י, להלן כ, י).
עוד התירו חכמים לעבור על 'שבות' משום כבוד הבריות. כגון אדם שעשה את צרכיו, ואין לו במה לנקות את עצמו, ואם ישאר מטונף יתבזה מאוד, התירו לו חכמים לעבור על איסור חכמים של מוקצה או קריעת נייר בשינוי (שו"ע שיב, א, מ"ב יב; להלן יג, יא).
מצווה אחת מיוחדת ישנה שמפני מעלתה היתירה, מוסכם על כל הפוסקים, שמותר לכתחילה ובלא צורך גדול לעבור על 'שבות' כדי לקיימה - והיא מצוות ישוב הארץ. שאם יש ליהודי אפשרות לקנות מגוי בית בארץ ישראל ביום השבת, מותר לו לבקש מהגוי שיכתוב עבורו שטר קניין בשבת, ולדאוג שירשמו זאת בערכאות, ויראה לו היכן הכסף נמצא, והגוי יקח את הכסף המגיע לו. ואפילו לצורך קניית חדר קטן של ארבע על ארבע אמות - התירו זאת. שכל קנייה של בית בארץ ישראל מידי גוי יש בה מצוות ישוב הארץ ותועלת לכלל ישראל (רמב"ן שבת קל, ב; ריב"ש שפז; שו"ע שו, יא, מ"ב מה-מז).[9][9]. בטעם ההיתר המיוחד לעבור על שבות למען קניית בית בארץ ישראל שלא התירו כמותו למען מצוות אחרות, כתב הרמב"ן שבת קל, ב: "מצווה ותועלת לכל ישראל הוא, שלא תחרב ארץ קדושה". וכ"כ הריב"ש שפז. ואמרו חכמים (ספרי ראה פנ"ג), ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות, ובהלכה זו בא הדבר לידי ביטוי מבחינה הלכתית. אמנם לדעת העיטור גם למען מצוות אחרות מותר לעבור על 'שבות', אולם לדעת רוב הפוסקים, רק למען ישוב הארץ מקילים בזה לכתחילה גם בלא צורך של מניעת עוון מרבים וכדומה. ועיין א"ר שו, כב, שגם את עצם הקניין מותר לעשות בשבת. ע"כ. אמנם לא התירו לטלטל את הכסף כי אפשר להראותו לגוי והוא יקח אותו בעצמו