אור ברסלב
פניני הלכה - שבת א - פתיחה › י - שמור - שביתה ממלאכת המשכן

פניני הלכה - שבת· הרב אליעזר מלמד

א - פתיחה · י - שמור - שביתה ממלאכת המשכן

ט - זכור - יסודות האמונה

בששת ימי המעשה מוטל על האדם לדאוג לצרכיו וליישובו של עולם, ומירב כישוריו ומרצו מופנים למלאכת שדהו ותיקון ביתו, להכנת מאכליו ובגדיו, ולכל מעשה יצירתי. ועם כל מה שאדם אוהב את מלאכתו, יש בה שעבוד. הצרכים השוטפים לוכדים את האדם בכבלי העולם הזה, ומשכיחים ממנו את האמונה והנשמה. השביתה מכל מלאכה ביום השבת מאפשרת לנו להתרומם מעל טרדות הזמן וצרכי המקום, אל עולם של חירות ומנוחה, עולם שבו הנשמה יכולה לבוא לידי ביטוי, וזהו שאמרו חכמים שהשבת היא מעין עולם הבא (עיין ברכות נז, ב).

כדי לזכות למעלתה של השבת צריך יהודי להסתכל בשבת על הטוב שבעולם, וכמו שנאמר (תהלים צב, א-ג): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת". בשבת צריך להתבונן בהשגחה האלוקית שמכוונת את הכל לטובה, ולקבל את המציאות כפי שהיא באהבה, בלא לחץ ורצון לשנות אותה. וגם אם נחסר דבר שלא הספיקו להכין בערב שבת, או שארעה תקלה שגורמת צער, יש לקבל זאת בשוויון נפש ולהתענג על ה'. ומתוך כך מתפשטת ברכה וקדושה לכל מעשה ידיו בימות החול.

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול נאסרו בשבת, אולם התורה אסרה גם מלאכות שנועדו לצורך הקמת המקדש. ולא זו בלבד, אלא שאת כל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת למדנו ממלאכת המשכן, שכל המלאכות שעשו בעת הקמת המשכן הן המלאכות האסורות בשבת. כפי שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות לא, יג), ללמד שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן, גם ממנה צריך לשבות בשבת. משום שגם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית, ואז ישאר המשכן כגוף בלא נשמה, ולא יוכל למלא את יעודו - לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות שקשורות לקודש, צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

אף שיש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן, היינו מקום שהשכינה תשרה בו. וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו, שיהיו לשם שמים, בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר, הכל כדי להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח, צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים. את כל זה אפשר לעשות מכוח קדושתה של השבת, שבה אין עושים שום מלאכה, וממנה נמשך הערך הפנימי לכל המלאכות.

עוד צריך לדעת, כי תכליתו של האדם אינה לעבוד קשה. אם לא היה מתרחש 'חטא אדם הראשון', היינו חיים בגן עדן, וכל עבודתנו שם היתה בשמחה ונחת, בלא דאגות וטורח. ולאחר החטא, עלינו להתפרנס בזיעת אפיים כדי לקיים את עצמנו (קידושין פב, א). וטורח זה מועיל במידה רבה לתיקון החטא, אבל הוא גם עלול לקבע את מעמדנו בעולם החומר, הרחוק מהמגמה האידיאלית של האמונה, החירות והשמחה. לכן חשובה כל כך השבת, שהיא מעין עולם הבא, ובה אנו מתקשרים אל האידיאל העליון. על ידי כך השבת נותנת משמעות פנימית לששת ימי המעשה, שלא יהיו מכוונים רק לצורך הקיום העכשווי, אלא כדי לתקן את העולם ולרומם אותו אל גאולתו, עד שישוב להיות גן עדן ומשכן לשכינה.[1][1]. אף שאסור בשבת לעשות מלאכות להקמת המשכן והמקדש, מכל מקום מותר להקריב קרבנות בשבת, וכן מותר לקיים ברית מילה בשבת (שבת קלג, א). ויש לבאר שאלו מצוות שמבטאות את הקשר הפנימי המיוחד שבין ישראל לה', ולכן הן מתאימות לעניינה של השבת, ואין בהן חילול שבת. אבל הקמת המשכן היא המשכה של האור הפנימי אל החוץ, וזה נאסר בשבת, כי השבת כולה פנימית

יא - שקולה כנגד כל המצוות כי בה מתגלית האמונה

מעלה גדולה ישנה לשבת, שעל ידה ישראל מתעלים אל מעין עולם הבא, אל מעבר למחיצות ולמסכים שהעולם הזה מעמיד בין האדם למקור חייו, ומתוך כך יכולים לקלוט את אור האמונה והתורה ולהתקשר אל כל המצוות שבתורה בשלימות.

אמרו חכמים (ירושלמי נדרים ג, ט): "בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה". בתורה, שנאמר (שמות טז, כח-כט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי. רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת". היה זה לאחר שחיללו שבת בנסיון ללקוט מן בשבת, הרי שחילול שבת כהפרת כל התורה והמצוות. בנביאים, שנאמר (יחזקאל כ, יב-כב): "וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד... וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם: ... בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ... וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים...". בכתובים, שנאמר (נחמיה ט, יג-יד): "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ". (עיין עוד להלן כב, ב. וכן עיין בכל פרק כ' ביחזקאל).

וכן אמרו חכמים (שבת קיח, ב): "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש (שבדור אנוש התחילו לחטוא בעבודה זרה) - מוחלין לו". מתוך שמירת שבת כהלכתה הוא מתחזק באמונה ועוונותיו נעשות כשגגות ונמחלות. עוד אמרו חכמים (מכילתא בשלח): "כל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה".

יב -החורבן בעוון חילול שבת

לפני חורבן בית המקדש הראשון שלח ה' את ירמיהו הנביא להודיע לעם ולמלכי יהודה, כי עתידם תלוי בשמירת השבת, שנאמר (ירמיהו יז, יט-כז): "כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ, וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כֹּה אָמַר ה': הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה, וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת - וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה".

וכן אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר (יחזקאל כב, כו): וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם". ובהמשך נאמר (שם כב, ל): "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ, וְלֹא מָצָאתִי".

יג - הגאולה תלויה בשמירת שבת

למדנו בספר ישעיה שהגאולה תלויה בעשיית משפט וצדקה ושמירת שבת, שנאמר (ישעיהו נו, א-ח): "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ (שלא לחללו) וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ (שלא אזכה בכל הטובה השמורה לישראל בעת גאולתם), וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ (שאין לי בנים ואין לי עתיד). כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי (על ידי שמירת השבת יזכו להיות כישראלים גמורים). וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. נְאֻם אֲ-דֹנָי אֱלוֹהִים מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו". למדו מזה חכמים (שבת קיח, ב): "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו, ד): כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי, וכתיב בתריה (וכתוב אחריו), וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וגו'".

לכאורה יש לשאול, למה אמרו חכמים שאם ישמרו שתי שבתות מיד נגאלים, והלא הנביא הזכיר שהגאולה תלויה גם במשפט וצדקה. ויש לומר, שאם ישמרו שתי שבתות כהלכה מובטח שגם ישמרו משפט וצדקה, כי על ידי שמירת שבת משתחררים מהשעבוד לרכוש ולממון ומתעלים באמונה, ומתוך כך רוצים לעשות משפט וצדקה בששת ימי המעשה. וכן אמרו (ויק"ר ג, א): "אין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת, שנאמר (ישעיה ל, טו) בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן". ובאמת, גם מתוך שמירת משפט וצדקה יכולים להגיע לגאולה, מפני שעל ידי משפט וצדקה משתחררים מכבלי החומר והתאוות, ומתקנים את ששת ימי המעשה, ומתוך כך יכולים לשמור שבת כראוי ולהתעלות באמונה ודבקות ולזכות בגאולה (עיין ב"ב י, א; דב"ר ה, ז).

עוד אמרו חכמים שעל ידי שמירת שבת זוכים להתיישב בארץ ישראל, וכפי שאמר הקב"ה לאברהם אבינו (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת - הם נכנסין לארץ, ואם לאו - אינם נכנסין". והכניסה לארץ היא תחילת הגאולה.

יד - חומרת עוון חילול שבת

לאחר שלמדנו על מעלתה העצומה של השבת, אפשר להבין את החומרה המיוחדת של עוון חילול השבת, שקבעה לו התורה את העונש החמור ביותר: אם חילל במזיד ובפני עדים שהתרו בו - מיתה בסקילה ואם במזיד בלא עדים - כרת, שנאמר (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". אמנם בפועל, כמעט ולא היו מוציאים אדם להורג, כי נדיר מאוד היה שיעמוד אדם בכל התנאים המחייבים הוצאה להורג. ולכן אמרו חכמים (משנה מכות א, י), שסנהדרין שהרגה אדם אחד בשבע שנים נחשבת חבלנית, ורבי אלעזר בן עזריה אמר, שגם אם הרגה אדם אחד בשבעים שנה נחשבת חבלנית.

עם כל זאת, עובדה היא שאחד משני המקרים היחידים שהוזכרו בתורה, שבו הוציאו אדם להורג קשור לחילול שבת בפרהסיא. שנאמר (במדבר טו, לב-לו): "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". כפי הנראה באה התורה ללמדנו במעשה זה עד כמה חמורה פגיעתו של מחלל שבת בפרהסיא בערכי האמונה והאומה.

ועדיין קשה להבין, איך יתכן שמקושש העצים העיז לחלל שבת בפרהסיא? אכן הובא פירוש בדברי חכמים, שאחר חטא המרגלים והגזירה שנגזרה על דור המדבר שלא יכנס לארץ, היו שחשבו שכבר אין יותר חובה לקיים את מצוות התורה, ורצה המקושש ללמד את כולם שצריך להמשיך לקיים את המצוות. ובמין להט דתי מיוחד החליט לחלל שבת בפרהסיא, כדי שיהיו חייבים להוציא אותו להורג, ועל ידי זה יראו כולם עד כמה חמור הדבר (מדרש הובא בתוס' ב"ב קיט, ב). ויש אומרים שמקושש העצים היה צלפחד, וזכה שבנותיו חיבבו את הארץ וזכו לנחול אותה.

עוד ביחס לחומרת חילול השבת אמרו בזוהר (ח"ב, קנא, א), שבשעה שיום השבת מתקדש, אש הגיהנם מסתלקת מן הרשעים, חוץ מאותם רשעים שלא שמרו שבת לעולם שנענשים גם בשבת. אמנם מי שחזר בתשובה, וקל וחומר מי שנענש על חטאו כדוגמת מקושש העצים, עוונו מחול והוא אינו נענש עליו בגיהנם.

טו - המחלל שבת מפריש עצמו מישראל

מצינו חומרה יתירה בחילול שבת, שהמחלל שבת בפרהסיא והעובד עבודה זרה נחשבים כמי שפרשו מישראל ודינם כגויים. וכפי שכתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגויים לכל דבריהם". כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים, שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). משמעות הדבר שאין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עמהם חסד כפי שמחויבים כלפי כל אחד מישראל (אהבת חסד ח"א ג, ג).

אמנם בדורות האחרונים, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה. מפני שבעבר, כשכל ישראל שמרו את השבת, כל מי שחילל שבת בפרהסיא, אפילו לא התכוון להכעיס, נחשב כמי שהפריש עצמו מישראל. אבל בדורות האחרונים, שלדאבון ליבנו שמירת השבת נפרצה אצל רבים מישראל, רק מי שמחלל שבת בפרהסיא כדי להכעיס ולפגוע בתורת ישראל - נחשב כעובד עבודה זרה, אבל המחלל שבת לצורך עצמו, אינו נחשב כמי שהחליט להתנכר למורשת היהדות (מלמד להועיל או"ח כט; בניין ציון החדשות כג, ועיין פניני הלכה תפילה ב, ח). ולכן למעשה, אם ירצה להצטרף למניין - מצרפים אותו, ומצווה לגמול עמו חסד ככל ישראל. אמנם גם היום ישנם פוסקים רבים שסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כגוי. ולכן גם מי שבגלל חינוכו והרגליו מתקשה לשמור שבת, ראוי שלכל הפחות ישתדל להדליק נרות שבת לפני השקיעה ולקדש על היין ולשמור מה שיוכל, ועל ידי כך יראה בעצמו שהשבת חשובה בעיניו והוא רוצה להתקשר למורשת עמו, ואזי גם לשיטת המחמירים לא יחול עליו הדין החמור של מחלל שבת בפרהסיא שנחשב כעובד עבודה זרה.

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל, אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מתרחקים ממנו, ומנגד, כאשר אפשר, משתדלים להחזירו בתשובה.

טז - שבת שלום ואחדות

בשבת אנחנו מתקשרים עם מקור חיינו, ועל ידי כך מתגלה השורש האחד של כל הברואים, וממילא נעשה שלום בעולם. הניגוד העמוק ביותר שיש בעולם, הוא הניגוד שבין הרוח והחומר, בין הנשמה לגוף, שבמבט של חול נראה שהם מפריעים ונלחמים זה בזה. אולם בשבת מתגלה שהנשמה והגוף משלימים זה את זה, שעל ידי הנשמה הגוף מתחייה ומתברך, ועל ידי הגוף הנשמה באה לידי ביטוי. לכן מצוות השבת להתענג ברוחניות וגשמיות, בתורה ותפילה ובסעודות ושינה (עיין להלן ב, ה).

גם בין שאר הכוחות שבעולם נעשה שלום בשבת. במשך ימות החול נדמה שכל האנשים מתחרים ונלחמים ביניהם על כסף, כבוד ואהבה, וכל הצלחה של אדם אחד היא הפסד לאדם אחר, ועל ידי כך מתרבה המחלוקת בעולם ודרכם של הרשעים, שונאי ישראל, מצליחה. אבל בשבת מתגלה שמגמת הכל אחת, וגם הכוחות שנראים כמפולגים באמת משלימים ומפרים זה את זה, וכולם יחד כוספים אל ה', מקור חייהם. והרשעים שדבקים ברשע ונראים במבט של חול כמצליחים, באמת לא באו אלא לעורר את הצדיקים, וכשהם מסיימים את תפקידם הם אובדים מהעולם. וזה מה שיום השביעי משבח ואומר (תהלים צא): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת (הנבער והכסיל לא יבינו שהכל הולך לטובה, אלא נדמה להם שהרשעים מצליחים, אבל באמת) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלוֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ".

נמצא אפוא שהשלום האמיתי כולל שני מרכיבים: האחד, שהוא נותן את המקום המיוחד והמתאים לכל הכוחות והשאיפות, ואז הן באות אל תיקונן ומתברר שאין בהן רשע ואין ביניהן מחלוקת. השני, שגם הרֶשע הגמור, נועד לעורר את הכוחות הטובים, וכשהם מתעוררים הוא מסיים את תפקידו ומתכלה. ואין בו צער על כך, שהרי השלים את ייעודו.

אמרו בזוהר (ח"ג קעו, ב, בתרגום): "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכל להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם". עוד אמרו, שצריך להיזהר שלא לפגום בקדושת השבת על ידי מריבות, ומי שיש בלבו עצבות צריך להשתדל להסירה בשבת, ואם יש לו קטטה עם אשתו או עם אדם אחר, ישלים עמהם בשבת (תקוני זוהר נז, א).

וזה הרמז בהדלקת נרות השבת, שבעת שביתו של אדם חשוך, גם כאשר הכל מסודר, הוא מגשש באפלה למצוא את חפציו ונתקל ונכשל, עד שנדמה לו כאילו כל רהיטיו וחפציו קמו כנגדו להכשילו. וכשידליק נר, יראה שכל דבר מונח במקומו לסייע לו. וזה הרמז למצבנו בעולם, כל עוד אנו רחוקים מה' ומהאידיאלים האלוקיים, הננו בחושך, ונדמה לנו שכל העולם מסוכסך ומפולג והרשעים שולטים. וכיוון שזוכים לאורה של השבת, שמגלה את האמונה השלימה, רואים איך כל הכוחות השונים משלימים זה את זה, והרשעה כעשן תכלה (להלן ד, א).

אמרו בזוהר, שבעקבות התגלות קדושת השבת והאמונה השלמה בה' אחד, מתרבה השמחה בכל העולמות, ונעשה שלום בעליונים ובתחתונים, וכל יהודי זוכה לנשמה יתירה ועונג עליון. ואפילו הרשעים שנידונים בגיהנם, אם היו מכבדים את השבת, נחים מעונשם בשבת (עיין זוהר ח"א מח, א; ח"ב פח, ב; קנא, א; רה, א; ח"ג צד, ב; קעו, ב; רעג, א).

תוכן העניינים

פניני הלכה - שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה