פניני הלכה - פסח· הרב אליעזר מלמד
פרק יא - הכשרת המטבח לפסח · י - סירים מחבתות קערות (שאינן מחרס) וסכום
דיני הגעלת סירים נתבארו בפרק הקודם. העיקרון הוא שלפי רמת הבליעה כך ההכשרה (עיין לעיל י, ח), אמנם המנהג לכתחילה להגעיל הכל בכלי ראשון (י, ט). לפני ההכשרה צריך לנקותם (כמבואר י, י). וכבר למדנו כיצד מגעילים בפועל (י, יב), וכיצד מכשירים סיר גדול שאין אפשרות להכניסו לתוך סיר אחר (י, יג).
הכשר מחבת, לדעת השולחן ערוך לקראת הפסח בהגעלה וכל השנה בליבון, ואילו לדעת הרמ"א גם לפסח בליבון קל (י, ד). מחבת טפלון לא ניתן להכשיר מפני שרגילים לטגן בה בלא שמן רוחש, והכשרתה צריכה ליבון חמור, וכיוון שלא תעמוד בזה אי אפשר להכשירה.
נוהגים להגעיל סכו"ם במים רותחים בכלי ראשון על האש, למרות שעיקר בליעתם בכלי שני, מפני שהמנהג להגעיל לכתחילה את כל הכלים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם לעיתים השתמשו במזלג בדבר שעומד על האש, כיוון שיש נזק ללבנו והוא בטל ברוב - מותר להכשירו בהגעלה (כמבואר לעיל י, ט, הערה 11)
יא - בלנדר ומיקסר
מכשירים חשמליים רבים יוצרו לצורך חיתוך ירקות ושאר מאכלים (בלנדר), או לצורך עירוב ולישה (מיקסר). לעיתים מרסקים ומערבים בהם מאכלים חמים, ולפעמים מאכלים חריפים.
ויש לילך על פי הכללים הידועים ולהתייחס תמיד לשתי בעיות: א) חמץ שאולי נותר בחריצים ובחורי המכשיר. ב) טעם חמץ שאולי נבלע בדפנות הכלי.
אם השתמשו בהם למאכלים קרים שאינם חריפים, אין בעייה של בליעת טעם, אלא שישנו חשש שמא נותרו שיירי מאכל בחריצי המכשיר. לפיכך צריך לנקותם ביסודיות. ואם יש חריצים שנותרו בהם דברי מאכל, אין להכשירם, או שישרו אותם במי סבון או חומר מפגל אחר כדי שלא יהיו ראויים למאכל כלב.
במיקסר יש חורים שנועדו לאיוורור המנוע כדי שלא יתחמם מדי, לחורים הללו ניתזים קמח וחלקי בצק, ויש חשש שמא כשיעבדו בו עם מאכלים לפסח, יפלו חלקי חמץ לתוך האוכל. כדי להכשירו צריך לפתוח את בית המנוע ולנקותו היטב, או לסתום לגמרי את החורים הללו. וכן הדין בכל מכשיר שיש חשש כזה.
ואם השתמשו בהם למאכלים חמים, ולא נזהרו מחמץ כל השנה, יש חשש שנבלע בהם טעם חמץ - לפיכך צריך להגעיל את כל החלקים שנגעו במאכלים החמים.
ואם השתמשו בהם בדברים חריפים ולא נזהרו כל השנה מחמץ, אפילו אם המאכלים היו תמיד קרים, יש חשש שעל ידי החיכוך החזק והחריפות נבלע טעם החמץ במכשיר - לפיכך צריך להגעיל את כל החלקים שנגעו במאכלים (עיין יו"ד צו, א; כה"ח א').
ואם המכשיר שימש ללישת בצק, למנהג ספרדים צריך הגעלה, ולמנהג אשכנזים צריך ליבון קל (עפ"י שו"ע תנא, יז).
יב - כלים שונים
גביעי כסף: נכון להגעיל את גביעי הכסף ששותים בהם יין של קידוש ושאר משקאות חריפים, מפני שלעיתים נופלים בהם פירורים עם היין או משקה חריף אחר, ואזי לדעת כמה פוסקים נבלע טעמם בשמונה עשרה דקות (כמבואר לעיל י, יד), ולכן לכתחילה טוב להגעילם.
בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, מפני שהוא בולע טעמים בחום של עירוי מכלי ראשון. ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.
מיחם שמחממים בו מים לשבת, צריך להגעילו, שמא נפלו בו פירורי חמץ ונבלע טעמם. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו. ואף כשנוהגים להניח על המכסה חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, אפשר להסתפק בהגעלת הדוד והמכסה.[9][9]. יש להסתפק אולי כיוון שאין שם רוטב והחלה הגיעה לחום שהיד סולדת בו הרי זה כבליעה באור, והכשרתו בליבון חמור, ובליבון חמור מכסה האלומיניום לא יעמוד. ומאידך אולי מפני שאין שם כמעט לחות, אין טעם החלה עובר כלל למכסה, כשם שאין הטעמים עוברים בין שתי מתכות חמות יבשות. והמנהג להקל, ואפשר לצרף כאן את הסברה שהחמץ במשך השנה נקרא היתרא, והגעלה מועילה במקום שצריך ליבון (כמבואר לעיל י, ו). ואחר שעברו עשרים וארבע שעות ספק זה מדרבנן.
תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים, וכשקשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.
מיחם חשמלי: מנקים היטב, ממלאים בו מים ככל האפשר, ומרתיחים אותם.
טוסטר צריך ליבון חמור, וכיוון שעלול להתקלקל בזה - אין להכשירו.
הכלים המשמשים ללישת בצק חמץ, לשיטת הרמ"א צריכים לכתחילה ליבון קל, וכיוון שעלולים להתקלקל - אין להכשירם (תנא, טז-יז), ולשיטת השו"ע אפשר להגעילם. לכתחילה נהגו להחמיר כשיטת הרמ"א (כה"ח תנא, קצו, רסג).
שיניים תותבות: יש לנקותן היטב לפני שיגיע זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח. ויש סוברים שמשום חומרת איסור חמץ צריך להכשירן בכלי ראשון או שני.[10][10]. בין המקילים שו"ת בית יצחק יו"ד א, מג, יב; מלמד להועיל או"ח צג; וכך הורה הרב פרנק; וכן ביבי"א ג, כד. ובשו"ת המהרש"ם א, קצז, מיקל בבשר וחלב ולעניין פסח מחמיר להכשירן בעירוי רותחים. ובשו"ת ציץ אליעזר ט, כה, כתב שמעיקר הדין די לשפשפן היטב, ויש מחמירים להגעילן בכלי שני או ראשון.
יג - כלי חרס ופורצלאן
כלי חרס שבלעו חמץ בחום, אפילו בחום של כלי שני, אין מועילה להם הגעלה. וליבון, אף שהיה מועיל לשריפת הטעם הבלוע בהם, מכל מקום כיוון שיש חשש שכלי החרס יתבקעו בליבון, אסרו חכמים להכשירם בליבון (כמבואר לעיל י, ז). אבל אם השתמשו בהם בצונן, אפשר להכשירם בשטיפה טובה. ואם שרו בהם משקאות חמץ במשך עשרים וארבע שעות, אפשר להכשירם בהשריה של שלוש יממות (כמבואר לעיל י, יד).
כלי חרסינה, חימר וקרמיקה דינם כדין כלי חרס.
ולגבי כלי פורצלאן (פרפורי), העשויים ככלי חרס אלא שפניהם חלקים כעין זכוכית, דעת רוב הפוסקים שדינם כדין כלי חרס, ואין להם הכשרה, וכך הלכה (מ"ב תנא, קסג; כה"ח שה). אמנם יש סוברים, שכיוון שפניהם חלקות כזכוכית, אינם בולעים כלל, וכשיש ספקות נוספים מצרפים דעתם להקל.[11][11]. בשכנה"ג או"ח תנא, הב"י ל', כתב שמנהג העולם להשתמש בפורצלאן בפסח, אף שהשתמשו בו בכל השנה בחמץ, שהם כזכוכית. והוא לעצמו החמיר כדברי הרדב"ז, אבל לאחרים לא החמיר. גם בשאלת יעבץ א, סז, התיר. והפר"ח כתב, שגם המקילים היו מקילים בפורצלאן אמיתי, אבל עתה יש מזויפים שבולעים, ולכן לכו"ע צריך להחמיר. וכ"כ מחב"ר תנא, י. והובא בכה"ח תנא, שה. וכן פסק בקול מבשר א, פ. וכן המנהג. אבל בצירוף של ספקות נוספים אפשר להקל, כמובא בדברי האחרונים שנזכרו בס' הגעלת כלים יג, שסח; וביבי"א א, יו"ד ו; וח"ז יו"ד י.פורצלאן שנשבר, רואים שמרקמו הפנימי מחוספס כחרס, ופניו החיצוניות חלקות. ויש כלי פורצלאן שחלקים בצידם הפנימי ומחוספסים בצידם החיצוני, ונראה שאם בלעו מצידם החיצוני לכו"ע דינם כחרס. וכיום רוב הצלחות מיוצרות מחול, ומרקמן קשה ודומה לזכוכית, אף כי יש מהן שאינן חלקות כזכוכית (ארקופל וכיוצא בהם). ופעמים רבות נשאלתי אם אפשר להכשירם בהגעלה אחר שהשתמשו בהם באיסור או בבשר וחלב. ונראה לענ"ד, שדינם כזכוכית, שכשהם נשברים רואים שהחומר הפנימי שלהם צפוף כעין הזכוכית ולא כפורצלאן. ודינם כדין כלי הזכוכית הטובים שעומדים בהגעלה, שכפי שיתבאר בהלכה הבאה, גם למנהג האשכנזים מקילים בשעת הצורך להכשירם מבליעת איסור. וכדי לצאת מהספק יש להכשירם בשלוש הגעלות (ואין להחמיר בשלושה מימות שונים), שלדעת העיטור מועיל גם לכלי חרס. ונראה שגם למנהג השו"ע, שכלי זכוכית אינם צריכים הגעלה, מ"מ בזה שהם פחות חלקים ויש ספק בהרכבם, נכון להכשירם בהגעלה שלוש פעמים. (לא נכנסתי לשמות הפרטיים של סוגי הצלחות, מפני שבכל עת מתחדשים הרכבים שונים, ודברתי בכלים שמרקמם דומה בקשיותו לזכוכית).
יד - כלי זכוכית
מחלוקת קוטבית נחלקו גדולי הראשונים בדין כלי זכוכית.
לדעת רבנו תם, הרא"ש, הרשב"א, הר"ן ועוד רבים, הזכוכית חלקה וקשה, ואפילו אם היו בה מאכלים רותחים - אינה בולעת את טעמם, ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית כל השנה בחמץ רותח אפשר לשוטפם היטב ולהשתמש בהם בפסח. וכן פסק בעל השולחן ערוך (או"ח תנא, כו). ולפי זה אפשר להשתמש בכלי זכוכית אחר ניקיון טוב, פעם לחלבי חם ופעם לבשרי חם.
ולדעת הסמ"ג, הסמ"ק, המרדכי, האגור ובעל תרומת הדשן, הואיל והזכוכית נעשית מחול דינה כדין כלי חרס העשויים מחול, שהם בולעים טעמים ולא פולטים. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי חמץ חמים, אין דרך להכשירם לפסח. וכן פסק הרמ"א.
עוד דעה שלישית ישנה, שדין כלי זכוכית ככלי מתכות, שיכולים לבלוע ולפלוט ברותחים. אלא שמפני עדינות הזכוכית יש חשש שישברו בהגעלה ברותחים, לפיכך אין להכשירם (אור זרוע, שיבולי לקט).
למעשה רבים מיוצאי ספרד פסקו כשולחן ערוך, שכלי זכוכית אינם בולעים, ולכן שוטפים אותם היטב ואוכלים בהם בפסח. אמנם יש מגדולי הפוסקים הספרדים שהחמירו בזה, וביניהם בעל הבן איש חי (ש"א צו יד).
ולגבי מנהג אשכנזים, יש שמחמירים לגמרי כרמ"א, ויש שמורים כיום על פי הדעה האמצעית, להכשיר כלי זכוכית בהגעלה, מפני שהזכוכית שלנו חזקה יותר ויכולה לעמוד בהגעלה. ובמיוחד בפיירקס שהוא עמיד באש נוטים יותר להקל. ויש שהורו להגעיל את הזכוכית שלוש פעמים. ולמעשה, האשכנזים נוהגים שלא להגעיל כלי זכוכית לפסח כדעת הרמ"א, ורק בשעת הדחק סומכים על הדעה המקילה. ובשאר איסורים נוטים לסמוך על המקילים, וממתינים יממה מעת שהיה בהם מאכל חם, ומגעילים שלוש פעמים.[12][12]. בין הפוסקים האשכנזים שהתירו כלי זכוכית שאפשר להגעילם בלא חשש שישברו הם: ר"ש קלוגר בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג ב, כה, מהר"ם שיק יו"ד קמא, וכן בציץ אליעזר ט, כו, נוטה להתיר להגעיל כלי זכוכית, וכתב בשם הרב פרנק שפסק שאפשר להגעיל כלי פיירקס לקראת פסח, ויגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אף לכלי חרס אחר יממה. ולדעתם גם לאלו הנוהגים כשו"ע ונוהגים להקל בכלי זכוכית, בכלי הזכוכית שעומדים בחום כלי ראשון, יש לחשוש שמרוב החום בלעו וצריך להגעילם. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ד, יד. ועוד עיין בס' הגעלת כלים יג, נט, בפירוט הדעות על זכוכית; ועל פיירקס יג, שעה.
טו - כלי אמייל
כלי האמייל עשויים ממתכת ומצפים אותם בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם, את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת הצד החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. ולגבי דין הכלים התעורר ספק גדול. בתחילה הסתפקו הפוסקים בדינם מפני שהאומנים שמרו בסוד את הרכבו של האמייל. ואחר שנתברר שיסודו מחול, חזר הספק האם דינו כדין כלי חרס.
למעשה ההוראה היא שאפשר להגעיל כלי אמייל ככל סירי המתכת, ויש שהמליצו להגעילם שלוש פעמים. ולגבי פסח משום חומרת חמץ יש מורים שלא להגעיל כלי אמייל.[13][13]. בעל החתם סופר (יו"ד קיג) סבר שצריך להכשירו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר החמיר שאין להכשירו אפילו בליבון, משום שעלול להזיק לכלי (טוטו"ד מה"ק קפג). ובעל הכתב סופר (יו"ד עח) התיר להכשיר בהגעלה שלוש פעמים. ובשעה"צ תנא, קצא, אחר שהזכיר את דעת החתם סופר כתב שנהגו כמה גדולים להחמיר רק לגבי פסח. וכ"כ המהרש"ם א, נג. והאדר"ת פסק להכשירו בהגעלה, ורק לכבוד החת"ס כתב להגעיל שלוש פעמים (שלדעת העיטור מועיל לכלי חרס כשאינו בן יומו). וכ"כ ערוה"ש יו"ד קכא, כז. והרב אליהו כתב שאפשר להכשירם לפסח בהגעלה, וטוב להגעילם שלוש פעמים.
טז - כלי פלסטיק
כלי פלסטיק שבלעו טעם מאכל ברותחים, הכשרתם בהגעלה ברותחים, כדין כל הכלים. וכן הדין בכל סוגי המתכות ככסף, נחושת, ברזל, אלומיניום וכיוצא בהן. וכן הדין לגבי כלים מעור, עץ ועצם. ורק לגבי כלי חרס, שהרכב החומר שלהם מיוחד, שהוא בולע מאוד ואינו פולט את כל בליעתו, אמרו שאין דרך להכשירם. ויש אומרים שכן דין כלי זכוכית.
אמנם בעל האגרות משה (או"ח א, צב) כתב שאין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא גם הם ככלי חרס שאינם פולטים את בליעתם בהגעלה. אבל רובם המכריע של האחרונים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, וכן הלכה. וכלים מפלסטיק קשיח מגעילים בכלי ראשון שעל האש, וכלים מפלסטיק שעלולים להינזק בכלי ראשון שעל האש, הכשרתם באותה הדרגה שבה בלעו את החמץ.[14][14]. כתבו להקל בשו"ת חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; ציץ אליעזר ד, ו, ועוד רבים. וכ"כ בס' הגעלת כלים יג, שא. וספ"כ ט, כה, התחשב יותר בדעת המחמירים, וכתב שבהגעלה שלוש פעמים נראה שאפשר להכשירם לכל הדעות (צרף דעת העיטור שמתיר כלי חרס בהגעלה שלוש פעמים. אלא שבפשטות צריך להחליף את המים הרותחים בכל פעם. ועי"ש בהערה 10). ונראה שיותר נכון להמתין עשרים וארבע שעות, שאז הטעם הבלוע פגום, וחכמים הם שהצריכו הגעלה, וספק דרבנן לקולא