פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד
י - צער בעלי חיים · י - בעלי חיים מזיקים
אף שישנה מצווה מן התורה שלא לצער בעלי חיים, מכל מקום, פעמים שצרכי האדם מתנגשים בצרכי החיות, ואזי צרכי האדם גוברים.
לכן אדם שרואה נחש או עקרב במקום-ישוב, מצווה עליו להורגו, כדי שלא ימית אדם. וכן הרואה אריה או זאב או נמר מסתובב במקומות ישוב, צריך להורגם כדי שלא יפגעו באנשים. ואדם שמגדל בביתו חיה טורפת או נחש ארסי, אם הם שמורים היטב באופן שאינם עלולים להזיק, אין לפגוע בהם. אבל אם בעל הבית מתרשל בשמירתם ונשקפת מהם סכנה, אזי חובה עליו להורגם. ואם בעל הבית אינו הורגם, יכול כל אדם להורגם, כדי להציל את עצמו ואת הציבור כולו מסכנתם (תוס' ב"ק טז, ב, ד"ה רבי, ע"פ פירוש ר"ת; שו"ת רדב"ז ח"ה י"ד; שו"ת הרמ"א קיג, ג).
וכן מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות. שכן כל שמזיקים לאדם, מותר להורגם. ויתר על כן, יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים אינו חל על בעלי חיים ירודים, שמערכת העצבים והמוח שלהם אינם מפותחים, ותחושת הכאב והצער שלהם חלשה מאוד. ואף שמצד מידת חסידות יש להימנע מפגיעה בכל בעל חיים, מכל מקום כאן כשהם מזיקים, מותר לכתחילה להורגם. ועוד, שיש אומרים, שלצורך האדם מותר להמית בעל חיים, ורק לגרום לו סבל ולהשאירו בחיים אסור.[6][6]. זהו יסוד פשוט, שככל שבעל החיים מסוגל יותר לחוש בכאבו, כך יש להיזהר יותר שלא לצערו. ולכן חרקים ומזיקים שמערכת העצבים והמוח שלהם ירודים ביותר, אין לחשוש כל כך לצערם. ועוד שלדעת השאלת יעבץ ח"א ק"י, איסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על הבהמות והחיות שמשרתות את האדם. ולדעת בעל הנודע ביהודה ח"ב י' איסור צער בעלי חיים הוא רק כאשר גורמים סבל לבעל חיים חי, אבל לא כאשר ממיתים אותו.והרב פיינשטיין כתב, שבמקום שאפשר עדיף להרוג בעלי חיים מזיקים בדרך עקיפה. למשל, אם חדרו לביתו עכברים עדיף להמיתם על ידי רעל או מלכודת ולא בידיו ממש, כדי שלא להתרגל לאכזריות (אג"מ חו"מ ח"ב מז). מ"מ נראה שאם לכדו עכבר בדבק, מוטב להורגו בידיים מאשר להשאירו למות בסבל.
ולכן מותר להשמיד נמלים ופרעושים ושאר רמשים שחדרו לבית ומפריעים לנקיונו, ואין אפילו מידת חסידות להיזהר שלא להורגם. שרק אם אינם מזיקים, מצד מידת חסידות ראוי שלא לפגוע בשום בעל חיים, אפילו אם הוא ממין ירוד, אבל כשהוא מזיק, גם מצד מידת חסידות מותר להורגם, שכן חשוב יותר שהאדם שנברא בצלם אלקים - ישמור על כבודו ונקיון ביתו.
שאלה מעניינת נשאל הגאון מהרש"ם מאדם אחד שהיה בעל שדה, ובהמות שכניו היו נכנסות לשדהו ומשחיתות את יבולה. ואף שהזהירם פעמים רבות, לא שמרו כראוי את בהמותיהם. ושאל בעל השדה, האם מותר לו להניח רעל בשדהו, כדי להרעיל למוות את הבהמות שייכנסו לשדה, שאח"כ יש להניח שבעלי הבהמות יחלו לשומרם כיאות. והשיב הרב, שהואיל ואפשר למצוא דרכים אחרות להגן על היבול, אסור להרעיל את הבהמות למוות, משום איסור צער בעלי חיים, ומשום איסור בל תשחית. ועוד, שכיוון שבעלי הבהמות אינם מתכוונים להזיק ליבולו, אסור לבעל השדה להרוג את בהמות חבירו (מהרש"ם ח"ד ק"מ).
יא - לצורך קל אין איסור לצער אבל ראוי להחמיר
בהלכות הקודמות למדנו על האיסור לצער בעלי חיים, אלא שצריך לדעת, שמותר להשתמש בבעלי חיים לדבר שיש ממנו תועלת גדולה לבני האדם. ולכן מותר להעמיס משאות על בהמות, ולהכותן מעט כדי שילכו למקום שבעליהן רוצה. שכן איסור צער בעלי חיים הוא לצער את בעלי החיים שלא לצורך, אבל כשיש צורך גדול, מותר. וכיוון שבשר הבהמות והחיות נחוץ מאוד למזונו של האדם, לכן מותר לשוחטן כדי לאוכלן.
וישנם עוד סוגי דברים שפחות נחוצים לאדם, ועלולים לגרום צער לבעלי חיים. ומצד הדין, כיוון שמטרת הפעולה היא לצורך ולא לשם אכזריות, אין בזה איסור של צער בעלי חיים. ואע"פ כן כיוון שאלו דברים שאינם נחוצים מאוד, מצד מידת חסידות אנשים רבים נמנעים מהם כדי שלא לצער את בעלי החיים.
וכן פסק בספר 'תרומת-הדשן' (פסקים ק"ה), שמצד הדין היה מותר לתלוש מאווזים חיים נוצות כדי לעשות מהן קולמוס. אלא מפני שהדבר גורם להם צער רב, וניתן לקחת נוצות מאווזים שחוטים, נוהגים להימנע מלתלוש את הנוצות בעודם חיים. וכן פסק הרמ"א (אה"ע ה, יד).
וכן ישנם אנשים שרוצים לחתוך את אוזניו של הכלב, או את זנבו, כדי שייראה יפה יותר לטעמם. ומצד הדין הדבר מותר, שהואיל והדבר נעשה לתועלתו של האדם, ולא מתוך אכזריות, אין בזה איסור תורה של צער בעלי חיים. אבל מצד מידת הרחמנות, ראוי שלא לצערם כשאין הכרח.
וכן לגבי תוכי, מצד הדין מותר לחתוך מעט את לשונו כדי שיוכל להוציא מילים מפיו, שכן הדבר גורם עונג לבני אדם, אלא שיש נמנעים מכך מתוך רחמים כלפי בריותיו של הקב"ה.
הכלל הוא, שככל שהדבר יותר מצער את בעל החיים, ופחות נחוץ לאדם, כך יותר ראוי לנהוג ברחמים כלפי בעל החיים.
וכן פסק הט"ז (יו"ד קיז, ד), שאף שידוע שהמתת הבהמה על ידי שחיטה היא מיתה קלה ללא כאבים, מכל מקום אם כדי להשתמש בעורן של החיות, ישנו הכרח להמיתן באופן אחר, מעט יותר כואב, אין בזה כל איסור. ולכן אם ישנה תועלת מרובה מהעור, ולעומת זאת הצער הנוסף שנגרם עקב ההמתה השונה אינו רב, אף מצד מידת חסידות אין צריך להחמיר בזה. (כמובן שבמקרה כזה, הבשר אסור באכילה ליהודים, וגויים רשאים לאוכלו).
ונראה שכן הדין כיום לגבי ציד בעלי חיים לצורך עשיית מעילים וארנקים מעורותיהם, שאף שמן הדין אי אפשר לאסור, מכל מקום מידת חסידות שלא לצודם ולהורגם לצרכים אלו. ואף שבעבר לא חששו לכך, הטעם הוא מפני שהאדם נאלץ להשתמש בעורות בעלי חיים לצורך חימום גופו במעילים ובשמיכות. אבל כיום שאנו יודעים להפיק מעילים ושמיכות מחומרים סינתטיים, ראוי להחמיר שלא לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם. ואמנם ברור שאין שום סיבה להימנע משימוש בעורות פרות וכבשים, שכן הם ממילא נשחטים לצורך מאכל. אבל לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם, כאשר ניתן למצוא לכך תחליף - אין ראוי.
יב - לצער לצורך פרנסה על ידי הרעבה או פיטום
בעניין איסור צער בעלי חיים, הועלתה בתקופה האחרונה שאלה מעניינת אודות תרנגולות מטילות. התרנגולות יכולות להטיל ביצים מהיותן בנות ששה חודשים ועד להיותן בנות עשרים חודש, ואז מגדלי התרנגולות מוכרים אותן לבשר. אבל ישנה שיטה המאפשרת להאריך את זמן הטלת הביצים. בחודש החמישה עשר לחייהן, מרעיבים אותן למשך עשרה ימים, ובאותו זמן נוצותיהן נושרות, ולאחר מכן גדלות מחדש, וכוחן שב אליהן, והן מסוגלות להטיל ביצים עד להיותן בנות עשרים ושמונה חודשים. והשאלה האם מותר להרעיבן ולצערן כדי ליהנות מתפוקת הביצים שלהן למשך זמן ארוך יותר?
כתב הרב גולדברג בספר 'הארץ-ומצוותיה' (ע' תל"ז), שמותר להרעיבן, משום שהדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות, ולטווח ארוך ההרעבה אף מוסיפה לבריאות התרנגולות, עובדה שהן מאריכות ימים. וכן כתב בעל תשובות 'מנחת-יצחק' (ו, קמה), שמצד הדין הדבר מותר, שכן כל איסור צער בעלי חיים אינו קיים כאשר הדבר נעשה לשם תועלת ורווח ממוני. אלא שהוסיף, שהואיל ובהרעבה נגרם להן צער גדול, הרוצה לנהוג על פי המוסר ומידת חסידות ימנע מכך.
ולעומתם הרב ואזנר כתב בתשובות 'שבט-הלוי' (ו, ז), שאף שהתירו צער בעלי חיים לשם תועלת, זהו דווקא כאשר מדובר בצער קטן או גדול, אבל כאשר מדובר בצער גדול מאוד, זוהי כבר אכזריות לב, ועל כן מצד הדין אסור להרעיבן כל כך.
שאלה נוספת בעניין עגלים לפיטום הועלתה בפני הרב פיינשטין זצ"ל, ועניינה שהיו אנשים שמצאו שיטה לפטם את העגלים בכל מיני חומרים שיגרמו לבשרם להיות לבן ויפה, וכך היו מגדלים את העגלים בכלובים קטנים, ונותנים להם מאכלים משונים, שאין לבהמות הנאה מהן, ורבים נעשים חולים, וכל זה כדי שבשרם יראה יפה יותר, ועבור כך יוכלו לקבל תמורה כספית גבוהה. והשיב שהדבר אסור. כי אף שמותר לאדם לשם תועלתו לגרום צער מסוים לבעלי חיים, זהו דווקא כאשר מדובר בתועלת משמעותית הרצויה לבני אדם. אבל כאשר כל הפיטום האכזרי נעשה אך ורק כדי שהבשר יראה יפה יותר, וכפי הנראה הבשר נעשה פחות בריא, אסור מן הדין לצערם בפיטום שכזה.
ואין לטעון, הרי בכל זאת פיטום זה נעשה לתועלת מגדלי הבקר, שעל ידי כך ירוויחו כסף, שכן הכסף אינו המדד היחיד. לדוגמה, ברור שאסור לאדם לתת את כלבו לאנשים אכזריים כדי שיענו אותו, ואפילו אם ישלמו עבור כך הרבה כסף. כי כל מה שהתירו לצער בעלי חיים, ולהעמיס עליהם משאות, ואף לשוחטם, זהו דווקא בתועלת ממשית לבני האדם, אבל לא לשם אכזריות. ולכן אסור למי שכועס, להכות בעלי חיים. ואף אם יטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו, כיוון שאין בזה תועלת אמיתית לבני האדם - הדבר אסור מן התורה (אג"מ אה"ע ח"ד צב).
יג - המתת בעלי חיים חולים והמתה לצורך כלכלי
היחס לחיי בעלי החיים שונה בתכלית מהיחס לחיי אדם. שכן היחס לגבי חיי אדם הוא יחס של קדושה, שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם. ולכן כל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם, הוא רגע יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר חייו של אדם. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה, אסור להורגו.
אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, והעיקר הוא שלא לגרום להם צער. לכן אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה קשה, או שנפגעו על ידי מכונית, ואין להם סיכוי להבריא, וניכר עליהם שהם מתייסרים מאוד - במצב כזה עדיף להמיתם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער וסבל.
כאן המקום לציין, שישנה מחלוקת עקרונית האם איסור צער בעלי חיים כולל גם איסור להמיתם, או שמא האיסור הוא רק לצערם בעודם חיים, אבל להמיתם במיתה קלה ומהירה, כיוון שאינם סובלים - אין איסור. לדעת בעל 'השואל-ומשיב' גם המתת בעלי חיים כלולה באיסור לצערם. ואילו לדעת רוב הפוסקים וביניהם בעל 'הנודע-ביהודה', איסור צער בעל חיים אינו אוסר להורגם, שרק לצערם ולייסרם אסור, אבל אין איסור להמיתם בדרך קלה שאינה כואבת. אמנם שלא לצורך, ברור שאסור להמיתם משום איסור "בל תשחית".
לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים. למשל, בעלי בריכות דגים צריכים לשווק את הדגים במועדים מסוימים, על פי תכנון מדוקדק של רשתות השיווק. ואם הדגים יאחרו או יקדימו לגדול, הוא עלול להשאר עם בריכה שלימה מלאה דגים, ללא קונים. ברור שמלכתחילה עדיף למצוא פתרון לבעיה, אבל אם לא נמצא שום פתרון, אין עליו חובה להמשיך להאכיל את הדגים, מפני שהדבר כרוך בהפסד ממוני, ולכן מותר לו להמיתם.[7][7]7. יתר על כן כתב המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"י ל"ז, שאם יש לו כלב שמזיקו ומפסיד את המאכל שלו, אע"פ שאינו נושך, מותר להמיתו, מפני שאין בהמתת בעלי חיים משום צער בעלי חיים. וכן דעת רוב הפוסקים שאין בהמתת בעל חיים איסור צער בעל חיים, וכ"כ הנו"ב ח"ב יו"ד י'; ט"ז יו"ד קטז, ו; שו"ת עבודת הגרשוני י"ג ועוד. ואמנם לדעת כמה פוסקים גם בהמתת בעלי חיים ישנו איסור צער בעלי חיים, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג ס"ה עפ"י החינוך ת"מ. מכל מקום כאשר יש הפסד ממוני גדול, לכל הדעות אפשר להקל. ועיין בתחומין י' ע' 258.
וכן מותר להשמיד יבולים חקלאיים לצרכים כלכליים. כגון במצב שהשוק מוצף בסחורה זולה, וכבר אין כדאיות להמשיך לשווק ביצים או ירקות. במצב כזה מותר להשמיד את עודפי היבול, כדי לשמור על פרנסתם של המגדלים (עיין תענית כ, ב).
יד - ניסויים מדעיים בבעלי חיים
שאלה שעולה ומתעוררת מפעם לפעם היא, האם מותר לערוך ניסויים מדעיים בבעלי חיים, ניסויים שפעמים רבות גורמים סבל לאותם בעלי חיים?
תשובה: הכלל הוא, שאיסור צער בעלי חיים חל כל זמן שאין התנגשות משמעותית בין צרכי האדם לצרכי בעלי החיים, אבל כאשר ישנו צורך חיוני מאוד לאדם, הואיל והאדם ניצב בדרגה גבוהה יותר מבעלי החיים, ותפקידו חשוב ומרכזי יותר בבריאה, אזי מותר לו להשתמש בבעלי החיים לצורכו. שכשם שבעלי החיים מנצלים את הצומח לצורכם, כך מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, כל זמן שהדבר נעשה לצורך חיוני ולא מתוך אכזריות. ולכן פסק בשו"ת 'שבות-יעקב' (ג, עא), שרופא שרוצה לבדוק תרופה חדשה, העשויה מסם חריף שעלול גם להמית, מותר לו לנסות אותה תחילה על כלב או חתול. וכן פסק בשו"ת 'שרידי-אש' (ג, ז), שמותר לעשות ניסויים רפואיים בבעלי חיים, ואפילו מצד מידת חסידות אין ראוי להימנע מכך, מפני שעל ידי ניסויים אלו ניתן להציל חיי אדם.
אלא שכיוון שיש איסור לצער בעלי חיים, יש לעיין ולבדוק היטב בכל מקרה ומקרה, האם הכרחי לבצע ניסוי זה שגורם צער לבעלי חיים. שכן פעמים רבות קורה, שמדענים במקום מסוים כבר ערכו ניסוי זה, ואין שום טעם לחזור עליו במקום אחר.
וכן בכל עת שעורכים ניסוי יש להעדיף לקיימו במין הירוד ביותר. כגון ניסוי שניתן לערוך על כלבים או עכברים, עדיף לערוך על עכברים, שכן מערכת העצבים והמוח שלהם פחות מפותחים, וממילא הם פחות מבינים את הנעשה איתם, וכפי הנראה מרגישים פחות כאב. לעומתם הכלבים מפותחים עד כדי כך שהם יכולים להכיר אנשים ולהבין את רצונם, וכן ניכר עליהם שלפעמים הם שמחים ומאושרים, ולפעמים עצובים וכואבים. ולכן הזהירות שלא לצערם צריכה להיות רבה יותר. בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים, חל על המינים המבויתים המשמשים את האדם, ועל כן יש להשתדל שלא לערוך ניסויים על כלבים (עפ"י השאלת יעב"ץ ח"א ק"י).
גם לאחר שהוחלט שיש צורך חיוני לערוך מחקר על בעלי חיים, יש להתאמץ למעט את סבלם. למשל, אם מדובר בניתוח, יש לעורכו בהרדמה. ואם בעקבות המחקר נפגע גופם, יש להמיתם במיתה קלה כדי לחסוך מהם צער.[8][8]. באנציקלופדיה הלכתית רפואית, ח"ה, ערך צער בעלי חיים ע' 438, כתב שבארה"ב עורכים בכל שנה ניסויים על כ150,000- עד 200,000 חתולים וכלבים. קשה לקבל את הדעה שכל הניסויים הללו הכרחיים.
לפי זה, כאשר צריכים לבצע מחקר מדעי חיוני, יש להעדיף תמיד בעל חיים ירוד יחסית על פני המפותח ממנו, שכן הוא מרגיש פחות את כאביו.
בעניין זה שאל אותי תלמיד תיכון מן המגמה הביולוגית, האם מותר לו לערוך עבודת גמר, בניסוי על חיפושיות, ניסוי שבו יצלה חיפושית כדי לראות באיזה חום היא מסוגלת להמשיך לחיות, וחיפושית אחרת יקפיא כדי לראות אם לאחר שתופשר תחזור לחיים. וכן בדיקות וניסויים מן הסוג הזה. והתשובה, שאמנם מצד הדין לא ניתן לאסור לגמרי ניסויים כאלה. מפני שעיקר איסור צער בעלי חיים חל על המינים שמסייעים לעבודת אדם, ככבשים, תרנגולים, חמורים וכלבים. או על המינים המפותחים יותר, שניכר עליהם שחשים כאב, אבל על בעל חיים ירוד כדוגמת חיפושית מסתבר שלא חל האיסור. אלא שמכל מקום אין זו מידה טובה להמית חיפושית, וכפי שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". וכיוון שאין תועלת למדע בביצוע ניסוי זה, שכן כבר רבים וטובים ממנו ביצעו ניסויים כאלו במעבדות משוכללות, וניתן לקרוא את תוצאות מחקרם בפרסומים מדעיים, על כן רצוי לבחור עבודת גמר אחרת, שלא תגרום להמתת בעלי חיים במיתה משונה.
טו - היחס לחיות הפקר
כבר למדנו, שעל פי התורה, אדם מחויב לדאוג למזונם של בעלי החיים שברשותו, אלא שעדיין צריך לברר מהו היחס שצריך להיות לנו כלפי מיני החיות שבטבע, האם מוטלים עלינו חובות מוסריים כלפיהן, או שהואיל והן מתקיימות בכוחות עצמן בטבע, אין עלינו חובה לדאוג להן.
תשובה: ברור שאיננו צריכים לדאוג למזונם, ואף אם נראה חיות בר רעבות, איננו מחויבים לטרוח כדי לספק להם מזון. שכן מצוות צדקה נאמרה כלפי בני אדם ולא כלפי בעלי חיים. ולכן אין חובה לשמר את שיירי המזון כדי ליתנם לבעלי חיים. אבל אדם שמרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הבורא: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהילים קמה). ומצווה על האדם להידבק במידותיו של בוראו. ולכן המניח שיירי מזונו לבעלי חיים, מקיים בזה מצווה. וכיוון שיש בזה מצווה, אפילו בשבת התירו להניח את שיירי המזון לחיות. וזאת בתנאי שמדובר בחיות רעבות, שמתקשות למצוא את מזונן, כדוגמת כלבים. אבל חיות שמסוגלות להסתדר לבד, כדבורים למשל, אסור להניח לפניהם מזון בשבת, משום שזוהי טרחה מיותרת, ושבת נועדה למנוחה (מ"ב שכד, לא).
עוד ראוי לדעת בקשר לחיות הבר, שיש להשתדל שלא לגרום להכחדתו של אף מין ממיני החיות, הציפורים, או הדגים. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של בני האדם, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, וכמעט כל מקום בעולם מנוצל עבור צרכי האדם, מה שדוחק מינים רבים ממקום חיותם הטבעי, עד כדי סכנת הכחדה למינים רבים. וכדי שלא יתבטל שום מין מהעולם מוטלת עלינו חובה מוסרית לטכס עצה כיצד למעט את הפגיעה בבעלי החיים. שכן כל מין שבראו הקב"ה יש לו ערך מיוחד ותפקיד מיוחד. וכן מובא בתלמוד (שבת עז, ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". השבלול מועיל כנגד גירוי העור, והזבוב הוא רפואה לעקיצת צרעה, וכן כל מין ומין מועיל לדבר מה בעולם. עוד מבואר בדברי חז"ל שמכל מין עולה שבח מיוחד לקב"ה, ואם כן, כאשר מין מסוים נחסר מהעולם, כביכול מתמעטת שלימותו של העולם, ומתמעט קילוסו של הקב"ה. ועל כן ראוי לסייע לאגודות ששמו לעצמן מטרה לשמור על מיני החי שלא ייכחדו מן העולם.
עם זאת חובה לציין, במקום שיש התנגשות בין צרכי האדם הממשיים לצרכי בעלי החיים - צרכי האדם גוברים. אלא שאם אפשר לסדר את סיפוק צרכי האדם בלא לפגוע בחי ובצומח - יש להשתדל בזה.
טז - ציד ודיג
ישנם אנשים שלשם ספורט ושעשוע יוצאים לצוד חיות בר וציפורים, ונשאלת השאלה, האם על פי ההלכה דבר זה מותר או אסור.
השיב הרב יחזקאל לנדא, שהיה רבה של פראג לפני כמאתים וחמישים שנה, בתשובותיו 'נודע-ביהודה' (ח"ב יו"ד י'), שאמנם מותר להרוג בעלי חיים לצורך האדם, כגון כאשר צריכים את בשרם או עורותיהם. כי האיסור שלא לצער בעלי חיים, הוא דווקא כאשר מצערים אותם לחינם, אבל כשיש צורך מותר להמיתם, ולכן מותר לצוד בהמות וחיות לשם פרנסה.
אבל אם הציד נעשה לשם שעשוע, הרי שהוא דבר פסול, שאינו מתאים כלל לזרע ישראל, שכן מידתם של ישראל היא הרחמנות, שנאמר (דברים יג, יח): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו כציידים במקרא, נמרוד ועשו, היו רשעים. וזאת מפני שיש בציד אכזריות, ולכן אנשים רשעים נהנים ממנו.[9][9]. חשוב להוסיף, שלדעת הנודע ביהודה, אין בהמתת בעלי חיים איסור של צער בעלי חיים, כי לדעתו עיקר האיסור הוא שלא לצערם בעודם חיים או להמיתם בדרך כואבת, אבל בהמתתם בדרך קלה אין איסור תורה של צער בעלי חיים, וכן מבואר בנו"ב ח"א יו"ד פ"ג. ויש סוברים שגם המתת בעל חיים בחינם כלולה באיסור צער בעלי חיים דאורייתא (שואל ומשיב מהדו"ב ח"ג ס"ה). נמצא שלכל הדעות אין לצוד בעלי חיים לצורך ספורט ושעשוע, לדעת הנודע ביהודה משום שזוהי מידת אכזריות להרוג בעל חיים שלא לצורך, ומידה זו מנוגדת לטבע ישראל ולהדרכת התורה. ואילו לדעת השואל ומשיב יש בהריגת בעלי חיים לשם שעשוע, איסור דאורייתא מטעם צער בעלי חיים.
ועל פי זה הורה הרב ישראלי זצ"ל, לחברת פרסום שנתבקשה להכין מסע פרסום למסעות ציד, שאסור לה לפרסם את מסעות הציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ח"ב 82).
עוד חשוב לציין, שברוב המקרים בשר שהושג בציד אסור מן התורה באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. וגם כאשר קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים הפציעה חמורה כל כך עד שהחיה או הציפור תוגדר על פי ההלכה כטריפה, שגם אם תישחט, בשרה אסור באכילה לישראל.
אדם שרוצה לצאת לים או לנהר כדי לדוג להנאתו, אף שיש בזה דמיון מסוים לציד, שכן אין הוא עושה זאת למען פרנסתו, מכל מקום נראה שאין איסור בדבר. ראשית מפני שהוא מתכונן לאכול את הדגים שיעלו בחכתו, כך שמדובר בתועלת ממשית, ולא באכזריות לשמה. ועוד, שכיוון שהדגים פחות מפותחים מהיונקים, מסתבר שהם פחות חשים בכאב וצער, ולכן פחות חוששים לצערם. גם התורה לא ציוותה לשחוט דגים לפני אכילתם אלא אפשר להורגם בכל דרך, יתכן שהטעם לכך הוא מפני שתחושת הכאב שלהם פחותה. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל היונקים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצל חיות הבר בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמד אותם דברים מסוימים. והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות, ואילו אצל הדגים המוח ומערכת העצבים פחות מפותחים, ולכן יש להם פחות מודעות לקורה סביבם, ואין להם הבעות של חיבה וקשר. לדוגמא, דקות ספורות לאחר שהדגה משריצה את דגיגיה הקטנים, היא יוצאת למסע ציד אכזרי בו היא טורפת רבים מהם ללא נקיפות מצפון.
לסיכום, מותר לדוג דגים, ואף שעיקר מטרת הדיג לשם תחביב, אין האכזריות בולטת בצידתם, כיוון שהדגים פחות מודעים לצערם. בנוסף לכך הדייג מתכוון לאוכלם, כך שאין מדובר בהשחתה בלבד, אלא בדיג שיש ממנו תועלת ממשית.
יז - מופעי ראווה אכזריים
במספר ארצות נערכים מופעים של מלחמות שוורים, ואנשים רבים צופים בהם בהנאה, ועולה השאלה, מה יחסה של ההלכה למופעים אלו.
תחילה יש לבאר שישנו איסור גמור להיות מטאדור, היינו לוחם שוורים. שכן אנשים אלו עוסקים ממש בעינוי בעלי חיים. תחילה הם מרעיבים את השוורים כדי שיהיו עצבניים, לאחר מכן, בזירה, המטאדור מנופף לפני השור בסדין אדום כדי לעצבנו ולהרגיזו עד שיבוא לתוקפו. ואם השור אינו חפץ בקרב, אזי המטאדור דוקר בו עד שהשור יקום להתגונן. ולבסוף, כשהשור תוקף בחמת זעם את זה שהכעיסו, אזי המטאדור "הגיבור" זז ודוקר את השור למוות. או אז מצטווח ומתגעש ההמון ומריע למטאדור.
לעיתים נדירות, קורה שהשור זריז מהמטאדור, ואז המטאדור נהרג או נפצע. במקרה כזה צריך לדעת שאין כל אשמה בשור. שאף שמן הדין צריך להמית שור שהרג אדם, מכל מקום כאן שהמטאדור גירה אותו לתוקפו, אין בשור כל אשם, ואין להמיתו על כך (ב"ק לט, א; רמב"ם הל' נזקי ממון ו, ה).
בתקופת הרומאים מופעים אכזריים אלו היו הבילוי הפופולרי ביותר בקרב אנשי האצולה. הם היו משסים כלבים בחיות אחרות, וצופים בתענוג כיצד החיות משסעות זו את זו. ובכל פעם שחיה הצליחה להכניע את חברתה ולשסע את גרונה, היו הצופים צוהלים ומריעים בקול. כאשר רצו להפיק אירוע כביר יותר, היו מכניסים עבדים ושבויים כדי שיילחמו בחיות הטרף, ואף כשהחיה הצליחה להרוג את האדם, היו האנשים צוהלים ומריעים בקול. למרבה הבושה, היו יהודים שחשבו שכל מה שעושים השליטים הרומאים הוא כשר, וחפצו ללכת בדרכם ולהשתתף וליהנות ממופעי ראווה אכזריים אלו. כנגדם עמדו חז"ל בתוקף, ואמרו שישנו איסור ללכת לשם, וקראו על זה את הפסוק מתהלים (א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", אשרי מי שלא הלך לתיאטראות וקירקסאות ואצטדיונים של גויים, שנעשים בהם מופעי ראווה שכל עניינם הוללות וליצנות מדברים אכזריים של צער בעלי חיים ורצח עבדים (ע"ז יח, ב). ויש להוסיף, שכל הקונה כרטיס למופע כזה, נעשה שותף לדבר עבירה, וגורם לעצמו פגם מוסרי במידת הרחמנות.
וכן ברור שאסור לאלף תרנגולים להילחם זה בזה ולהרוג זה את זה, כפי שהיה נהוג ביבשת אמריקה, ועד היום ישנם מקומות שעדיין מקיימים בהם מופעים של מלחמות תרנגולים. וכל אדם בעל נפש יהודית, צריך להביע סלידה משעשועים אכזריים שכאלו, וכמובן שאין לתמוך בהם על ידי קניית כרטיס.
יח - גידול חיות מחמד
שאלה שיש שמתלבטים בה, האם ראוי לאדם לגדל חיות מחמד בביתו? ובמיוחד שרוב חיות המחמד, כגון כלב, חתול, תוכי, הם מהמינים הטמאים (שאינם כשרים לאכילה)?
תשובה: אף שאסרו חכמים על יהודי לעשות סחורה בחיות טמאות, שמא מתוך שיהיו מצויות בידו, יבוא לאכול מבשרן. זהו דווקא במיני חיות שהגויים רגילים לאכול מבשרן. אבל לגבי חיות שמגדלים לשעשוע וחביבות, ברור שאין מקום לחשש זה, ולכן מצד הדין מותר לגדלן. וכן כתב רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (יו"ד קיז), שאין איסור לעשות סחורה בחיות טמאות שאין רגילים לאוכלן. וכן כתב החיד"א בספרו 'ברכי-יוסף' (יו"ד קיז, ב), שעל פי זה נהגו לגדל עופות המדברים.
ואמנם היו שרצו לומר שמפני שחיות אלו נקראות טמאות, אף שאין בדבר איסור, אין ראוי להכניס לבית חיות טמאות. אבל האמת, שדבר זה לא נזכר בספרי הפוסקים, ודי לנו במה שאסרה עלינו התורה, ואין לנו להוסיף איסורים מדעתנו. ומה שחיות אלו נקראות טמאות, זה נוגע לכך שהן אסורות באכילה, שעל פי התורה מי שאוכל אותן מטמא עצמו. אבל אין זה אומר שמידותיהן פגומות, ושהמגדל אותן עלול להיפגם מעט בנפשו. ולהיפך לכל חיה מידה טובה ומיוחדת משלה. ובכמה מקומות שיבחו חז"ל כמה ממיני החיות הטמאות, למשל שיבחו את נאמנותו של הכלב, ואת צניעותו של החתול. ועל כן כל אדם רשאי להחליט בעצמו, אם טוב לו לגדל חיות מחמד.
אבל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים, אסור לגדל, מפני שהוא גורם צער לבני אדם שעוברים לידו. ורק אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל מותר לגדלו, שכן באופן זה לא יפחדו ממנו בני אדם. ואף אם הכלב מאולף ואינו תוקף בני אדם, מכל מקום האנשים שהוא נובח עליהם אינם יודעים זאת, ועלולים לפחוד ממנו ולהצטער. ולכן על בעליו לקשור אותו היטב. ורק במקומות הסמוכים לגבול מותר לשחרר כלבים כאלה בלילה כדי שישמרו על הישוב (שו"ע חו"מ תט, ג). וכלבים נחמדים, שאינם מפחידים כלל, אין צורך לקשור.
דרך אגב, כדאי לציין שנבדק ונמצא, כי אחוז התמותה בקרב חולי לב שהחלו לגדל כלב בביתם היה נמוך בהרבה מחולי הלב שלא היה בביתם כלב. ועל פי זה המליצו רופאים לחולי לב לאמץ כלב בביתם, משום שכפי הנראה הטיפול בכלב מרגיע ומשמח אותם, ומשפיע לטובה על מצבם הבריאותי. ברור שישנם עוד דרכים לסייע להרגעת החולה שהחשוב והמועיל שבהם הוא על ידי מציאת משמעות ותוכן לחייו.
עוד שאלה שלעיתים שואלים, האם מותר לתת לדגים שבאקווריום תולעים חיים למאכל. תשובה: אין בזה איסור. שכן כל איסור צער בעלי חיים הוא דווקא כאשר מצערים אותם בחינם. אבל כאשר הדבר נעשה לצורך האכלת הדגים שלו, אין בזה איסור.[10][10]10. בנוסף לכך, כתב בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א ק"י, שאין איסור צער בעלי חיים חל על בעלי חיים שאינם משמשים את האדם. ועוד שבעלי חיים ירודים, היינו שמוחם ומערכת העצבים שלהם אינם מפותחים, חשים פחות בסבל וצער, ולכן פחות חוששים להמיתם. והתולעים הם מין ירוד בהשוואה לדגים.
ראוי להזכיר שוב, כי אין לאדם לקנות בעלי חיים אלא אם כן התבונן וראה שיש ביכולתו לזונם כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח).
יט - איסור סירוס בעלי חיים
מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, וכן נאמר לאחר בריאת החיות והעופות (בראשית א, כב): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ". כהמשך לזה אסרה התורה כל פעולת סירוס. היינו שלא נפגע באחד מאיברי ההולדה של אדם או בהמה, חיה ועוף. וכל המסרס אחד מהם, עובר על איסור תורה שעונשו מלקות (ויקרא כב, כד; שו"ע אה"ע ה, יא).
עיקר הסירוס היה נעשה בזכרים, וגם עונש מלקות נאמר לגבי המסרס זכר. ולגבי סירוס נקבה, נחלקו הפוסקים האם הוא אסור מן התורה או מדברי חכמים. מכל מקום, גם לסוברים שאיסור סירוס נקבה מן התורה, ברור שאין נענשים עליו במלקות.
בתקופה האחרונה התעוררו ארגוני צער בעלי חיים לבעיית ריבוי חתולי הרחוב, שבאין להם אויב שידלל את אוכלוסייתם - התרבו מאוד בערים הגדולות, והמזון שנזרק לפחים אינו מספיק להם, וכך הם מסתובבים ברחובות רעבים וכחושים, ומייללים בלילות, ומעוררים את רחמי הבריות, ואף חודרים לבתים כדי להשיג מזון. היו שהציעו לסרס כשמונים אחוז מחתולי הרחוב הזכרים, ועל ידי כך לגרום בטווח של שנה שנתיים לצמצום ניכר של מספר חתולי הרחוב. הדרך שהוצעה היא, לתפוס חתולים זכרים מן הרחוב, לסרסם על ידי כריתת צינור הזרע שלהם, ולאחר מכן לחתוך מעט מאוזנם ולשחררם לרחוב. סימון האוזן נעשה כדי שלא יצטרכו לצודם פעמיים. וכך במשך כמה חודשים לסרס כשמונים אחוז מן הזכרים, וכיוון שרובם הגדול של החתולים הזכרים יהיו עקרים, לא יוכלו להפרות את הנקבות, ופחות גורים יומלטו, ואוכלוסיית החתולים תתמעט. היתה עירייה גדולה שאף החלה לבצע תוכנית זו.
אלא שעל פי ההלכה, כפי שלמדנו, אסור מן התורה לסרס בעלי חיים, לפיכך אסור לכרות את צינור הזרע של החתולים. וכן אסור לשכור גויים שיסרסו את החתולים, מפני שכל דבר שאסור עלינו, על פי ההלכה אסור לנו לבקש מגוי לעשותו עבורנו (שו"ע אה"ע ה, יד). בנוסף לכך, יש פוסקים הסוברים שגם בני נח עצמם אסורים בסירוס, ולפי דעתם מן התורה אסור לנו לבקש מהם לסרס עבורנו חתולים, שכן נצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה. ואמנם אילו הסירוס היה נעשה בנקבות על ידי כריתת השחלות שלהן, האיסור היה קל יותר, שלדעת הרבה פוסקים האיסור מדברי חכמים. מכל מקום לדעת רוב רובם של הפוסקים אסור לסרס נקבה. לפיכך, אין היתר לסרס את חתולי הרחוב. והעצה הנכונה במקרה זה היא, לפזר ברחובות כל כמה חודשים גלולות למניעת הריון ולהבליעם בתוך מזון טעים לחתולים, וגלולות אלו ימנעו את הביוץ והייחום של החתולות, ועל ידי כך אוכלוסיית החתולים תצטמצם ללא איסור סירוס.
וזו העצה הנכונה גם למי שיש ברשותו כלבה, שאינו רוצה שתתעבר, שיתן לה גלולות למניעת הריון. ואמנם ישנה שמועה שגלולות אלו עלולות לגרום למחלות, מכל מקום אין להתיר מפני חשש זה לעבור על איסור סירוס. בנוסף לכך, ללא ספק כשם שנמצאו גלולות למניעת הריון בבני אדם, שאינן גורמות למחלות, כך ניתן לייצר גלולות לבעלי חיים ללא חשש של גרימת מחלות. [11][11]. מקורות להלכה: אסור לבקש מגוי לסרס בעל חיים, משום שלדעת רוב הפוסקים קיים איסור שבות בכל האיסורים שבתורה, שכשם שאסור לבקש מגוי לחלל עבורנו שבת, כן אסור לבקש מגוי לעשות עבורנו איסור אחר. וכן דעת הרא"ש והרמב"ם ונמוק"י והרשב"א והר"ן, כמובא בב"י אה"ע ה, יא. אמנם דעת הראב"ד שאין איסור שבות בשאר איסורים, ולדעתו מותר לבקש מגוי לסרס בעל חיים. מכל מקום להלכה נפסק בשו"ע אה"ע ה, יא, כדעת רוב רובם של הפוסקים שאסור לבקש מבן נח לסרס בעל חיים. בנוסף לכך, יש סוברים שגם בן נח עצמו מצווה שלא לסרס. בסנהדרין נו, ב, ונז, א, דעת תנא דבי מנשה ור' חידקא שבני נח אסורים בסירוס, שנאמר (בראשית ט, ז): "שרצו בארץ ורבו בה". ואילו לדעת חכמים זוהי ברכה ולא מצווה. רוב הראשונים פסקו כחכמים, וכן דעת הרא"ש ב"מ פ"ז סי' ו', נמוק"י ב"מ פ"ז, ב"י אה"ע ה', ביאור הגר"א בשם כל הפוסקים. אולם לדעת השאילתות אמור שאילתא ק"ה, גם בני נח אסורים בסירוס, וכן דעת הסמ"ג לאוין קכ, או"ז ב"מ סי' רפו.ולעניין סירוס נקבה, לדעת הגר"א אה"ע ה, כה, האיסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, ומקורו מתו"כ. ולדעת הרבה פוסקים האיסור מדברי חכמים, וכך משמע מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה טז, יא), ומהמגיד משנה שם. וכן דעת חידושי הרמב"ן והרשב"א לשבת קיא, א. והטעם שהאיסור אינו מדאורייתא, כי איבריהם מבפנים, ומצוות פרו ורבו על הזכר. בכל אופן משמע לכל הדעות הנזכרות שיש איסור סירוס נקבות, בין אם הוא דרבנן בין אם הוא דאורייתא. ואמנם הט"ז באה"ע ה, ו, כתב שאין איסור סירוס בנקבות, אלא שמשום צער בעלי חיים אסרו חכמים לסרס נקבות. וכתב שכן דעת הפרישה. וכתב בשו"ת לב אריה ח"ב לד, שלפי זה, אם ירדימו את הבהמה ויעקרו אותה בלא כאב, אין בזה כל איסור. אלא שלמעשה כתב שכיוון שמכל הפוסקים משמע שיש איסור לסרס נקבה, קשה להתיר סירוס בעלי חיים נקבות אפילו לצורך לימוד רפואה. וכתב בספר נשמת אברהם, אה"ע ה, ט, שכך אמר לו הרב אוירבאך זצ"ל. ודיברתי על סוגיה זו עם מו"ר הרב אברהם שפירא (הרב הראשי וראש ישיבת מרכז הרב), והסכים שאין להתיר סירוס נקבה, ויש למצוא פתרון של גלולות למניעת הריון. ובלית ברירה, מוטב להרוג בעלי חיים מאשר לסרסם. ועיין בשבט הלוי ו, רד, שאמירה לגוי לעקר נקבה היא כשבות דשבות, ויש אומרים שמותרת לכתחילה. ע"כ. ואולי על ידי גרמא בזריקה גם אפשר להקל. וכן אפשר להתיר לקשור את החצוצרות של הנקבה, וכיוון שניתן לפותחם אין זה סירוס גמור