אור ברסלב
פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה ו - הלכות צניעות › י - קול זמר באשה

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד

ו - הלכות צניעות · י - קול זמר באשה

ט - בגד אדום

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאים דברי האמורא שמואל: "קול באשה ערווה". וביארו המפרשים שאין מדובר כאן בקול של דיבור אלא דווקא בקול של זימרה, משום שקול זימרה חושף את מעמקי הנפש יותר מאשר קול הדיבור, ולכן מגדרי הצניעות הוא שאשה לא תחשוף את קול שירתה בפני גברים זרים.

צריך לדעת שכל ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות האשה, אינן נובעות מתוך זלזול בערכה של האשה, או מתוך התנכרות לאהבה הטבעית ששוררת בין איש לאשה, ההיפך הוא הנכון, דווקא מתוך ההערכה המיוחדת שיש להלכה כלפי האהבה שעליה מושתת העולם כולו, ודווקא מתוך ההכרה בכוחה הגדול, דווקא מתוך כך מתחזק הרצון לשמר את האהבה ולהעמיק אותה בתוך המשפחה, כדי להעצים את הקשר בין בני הזוג, וכדי להוות תשתית להמשך הדור הבא. ולכן קבעה ההלכה סייגים רבים לכל אותם הסממנים המבטאים את הצדדים הפנימיים של האישיות, כדי שהאהבה תוכל להופיע במלוא עוצמתה במקום הנכון, בין האיש לאשתו, ולא תסחוף אותנו אל מחוץ למעגל החיים הישר והמתוקן. זו הסיבה גם לקביעת חכמים, שקול באשה ערווה.

אם כן, כמובן אין הכוונה לומר שיש גנאי בקול זמרתה של האשה, אלא להיפך, דווקא מתוך הצד העמוק שקול זמרתה חושף, ישנו חשש שאם תזמר בנוכחות גברים זרים, תיווצר קרבה מוגזמת שעלולה ליצור קשר לא רצוי, ולכן אסרו חכמים לאיש לשמוע קול אשה זרה שגילה מעל אחת עשרה.

יא - שמיעת זמרות ברדיו

שאלה שרבים שואלים היא, האם מותר לשמוע ברדיו שירים המבוצעים על ידי נשים. שהרי כידוע אמרו חז"ל שקול זמרה של אשה אסור בשמיעה, והשאלה: האם גם שמיעה דרך הרדיו אסורה?

שורש הספק תלוי בשאלה מהי מהות האיסור של שמיעת קול אשה, האם עצם שמיעת קול שירת אשה אסור מפני שהוא עלול לגרום להרהורי עבירה, ואזי גם דרך רדיו יתכן שיש איסור, או שהחשש הוא שמא מתוך שמיעת קול שירתה תיווצר בין האשה ששרה לזה ששומעה קירבה מוגזמת ועל ידי כך ישנו חשש שיגיעו להרהורי עבירה, ואף לגילוי עריות, ואם כן במקרה שהשומע אינו רואה ומכיר את האשה ששרה, אין שום חשש כזה, וממילא מותר לשמוע קול שירת נשים דרך הרדיו.

שלוש דעות עיקריות יש בנושא זה. לדעת שו"ת 'חלקת- יעקב', גם שמיעת קול שירת אשה ברדיו או בקלטת אסורה, מפני שעצם ההנאה מקול של אשה זרה היא האסורה, ולכן אין זה משנה כיצד קולה מגיע אליו, אם בדרך טבעית או על ידי רדיו.

דעה שנייה היא דעתו של בעל תשובות מהר"ם שיק, המבאר שאם אדם שומע קול שירת אשה שאינו רואה אותה ואינו מכיר אותה, אין בזה איסור. כי רק שמיעת שירה של אשה מוכרת עלולה לעורר הרהורי עבירה, אבל שמיעת קול אשה שאינה מוכרת, אינה יוצרת קרבה לשום אשה, וממילא אינה גורמת להרהורים, ואין בזה איסור. אלא שעדיין יש צורך לברר מהי בדיוק ההיכרות שתגרום שיהיה אסור לשמוע את אותה הזמרת ברדיו. האם כבר ראיית תמונתה בעיתון תיצור איסור לשמוע את קול שירתה, או שמא רק היכרות אישית עם הזמרת יוצרת איסור לשמוע את שירתה (עיין יבי"א ח"א ו').

ויש דעה שלישית, לפיה אפילו אשה מוכרת מותר לשמוע דרך הרדיו, משום שרק שמיעה שמתוכה אפשר להגיע לקירוב מיידי של הסתכלות - אסורה, אבל שמיעה במקום שבו לא ניתן לראות את הזמרת - מותרת. ועוד שהקול העובר דרך הרדיו אינו קולה המקורי, מאחר והוא משתנה לזרמי חשמל שמעובדים מחדש דרך המקלט לקול שירה. (עפ"י ראבי"ה למס' ברכות סי' עו, ומטה משה ח"א אות צ"ח, ומהם יוצא שבעצם רק שמיעה של אשה שנמצאת ממש לפני השומע, והוא יכול להתקרב אליה ולנגוע בה נאסרה. עיין בציץ אליעזר ה, ב, שהביאם, אך למעשה מחמיר).

למעשה, מאחר שיסוד האיסור לשמוע קול שירת אשה לדעת רוב הפוסקים הוא מדברי חכמים, וכלל ידוע הוא שבספק בדברי חכמים הולכים אחר המיקל, לכן הרוצים להקל ולשמוע קול שירת אשה דרך הרדיו, יש להם על מה לסמוך, ואין אפשרות לגעור בהם, שהרי לדעת כמה וכמה פוסקים אין בדבר איסור. וככל שמכירים פחות את הזמרת כך על פי דעת יותר פוסקים מותר לשמוע את שירתה.

יב - האם מותר לגברים ונשים לשיר ביחד

רבים מחברי תנועות הנוער שואלים, האם מותר לקבוצה של בנים ובנות לשיר בצוותא שירי קודש או שירי מולדת? ושורש שאלתם הוא, האם איסור חכמים לשמוע קול שירת אשה הוא דווקא כאשר האשה שרה לבדה כך שניתן לשמוע היטב את קולה, או שמא גם כאשר קבוצה שלימה שרה ביחד, מאחר שיש בתוכם נשים, הדבר אסור?

שאלה מעין זו מובאת בתשובות 'שרידי-אש' (לרב וינברג ח"ב סימן ח'), ותשובתו היא שבאופן כללי ברור שלדעת רוב רובם של הפוסקים הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת, שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב), שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים, וממילא זה שקבוצה שלימה שרה ביחד, אינו מבטל את שירתה של כל אחת ואחת מהבנות, ושמיעת שירתן אסורה.

אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי החרדים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת. וכששאל היאך הם נוהגים כך, ענו לו שכך הורו להקל הגאון הצדיק רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש. ואם כן ראוי לחפש את טעם ההיתר שלהם. ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אשה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו, אין איסור. וכן בספר 'שדי-חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ועוד שכמה שרים ביחד, כך שבלי תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אשה מסוימת דווקא, לכן התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש.

ולמעשה הורה בעל ה'שרידי-אש' למנהלי תנועת ישורון שבצרפת, להקל כדעת רבני גרמניה, מאחר שעל ידי השירה ביחד בתנועת הנוער, יוכלו לעורר את הבנים והבנות לאהבת התורה, העם והארץ, ועל ידי כך לשמור אותם מהתבוללות.

אולם ודאי הוא שבכל מקרה צריך היתר לגופו, כי במצב רגיל ברור שיש לנהוג כדעת רוב הפוסקים האוסרים שירה בציבור של גברים ונשים ביחד, ורק תלמיד חכם גדול יכול להכריע בשאלה, איזה מצב, נחשב לשעת הדחק שניתן להקל בה, ולסמוך על דעות המקילים (עיין בציץ אליעזר יד, ז שהחמיר בזה לגמרי).

יג - טעם לצניעות ולכיסוי הראש

כדי להסביר את הטעם של כיסוי הראש לנשים יש להקדים, שעניינה של הצניעות אינו לחנוק את היופי הגשמי ואת האהבה הטבעית, אלא להפך, תכליתה של הצניעות להפוך את היופי והאהבה הטבעית לדבר בעל משמעות עמוקה ונצחית. וכדי שהאהבה לא תיתפס רק בצדדיה החיצוניים, באה ההלכה וקבעה גדרי צניעות, שמכריחים אותנו לשים את הדגש על הצד הרוחני והנפשי שבאהבה, ומתוך כך מתגלה היופי הטבעי החיצוני במלא הדרתו.

וכל אשה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אשה נשואה מחויבת בכך כפליים. משום שכאמור, האהבה אינה דבר חיצוני שניתן מיד לממש אותו, אלא ישנם רבדים של אהבה, וככל שהאדם מפותח יותר מבחינה נפשית ורוחנית, כך הוא יכול להגיע לעומקים פנימיים יותר של אהבה. האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות היא בדרך כלל אהבה קצרה, שרק היופי הפרוץ והתאווה החיצונית מחזיקים אותה, וממילא היא אינה מסוגלת להחזיק מעמד לאורך שנים. שהואיל והיא מבוססת על יופי וסגנון חיצוני, מיד כשמגיעים לאיזה שיא מתחילה השקיעה של האהבה. צא וראה כמה פעמים מחליפים שחקנים פרוצים את בנות זוגם.

אבל מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מודרך להתייחס לצדדים הגופניים ביראה וחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם, ומאחר שהיופי החיצוני מבטא דברים עמוקים מיני-ים, לכן אין לחושפו בפני כולם, ולכן אשה נשואה צריכה לכסות את ראשה.

הנישואים הם לא סוף האהבה אלא רק ראשיתה, ולכן דווקא אשה נשואה צריכה להקפיד ביתר שאת על צניעותה, כדי לשמר את יופייה למען העמקת הקשר בינה לבין בעלה, וכדי לכוון את עצמם לגילוי הרבדים העמוקים יותר של האהבה.

יד - כללי הלכות כיסוי הראש

מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה", מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב"ץ וריא"ז, וע' יחו"ד ה, סב). ואמרו חכמים שמן התורה מספיק שהשיער יהיה אסוף ברשת או בכיס קטן, אבל חכמים הוסיפו וקבעו שאין די באסיפת השער במטפחת רשת, אלא צריך לכסותו במטפחת שאינה שקופה. ויש אומרים שדין כיסוי הראש כולו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ"ב בדעת הרמב"ם).

וכתב בעל ה'משנה-ברורה' (עה, י) שדין כיסוי הראש אינו תלוי כלל במנהג, ולכן אפילו במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהג זה אינו יוצר שינוי בדין, ועל כל אשה שרוצה לשמור הלכה, לכסות את ראשה.

וכל זה נאמר לגבי אשה נשואה, אבל רווקה אינה צריכה לכסות את ראשה. ולדעת ה'מגן- אברהם' (עה, ג), מדברי חכמים גם רווקות צריכות להקפיד שלא ללכת ברחוב בשיער פזור, שמצד מידת הצניעות עליהן לאסוף את שיער ראשן. ואכן כך נוהגות חלק מן הבנות הדתיות, שאוספות את שיער ראשן בסרט או שקולעות משערן צמות, כדי שלא יהיה פזור. אולם לדעת בעל 'מחצית- השקל' ובעל 'מגן-גיבורים', אין לבחורות איסור ללכת ברחוב בשיער פזור. ומאחר שיסוד המחלוקת הוא בדברי חכמים, ויש לנו כלל שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, הרוצות להקל וללכת עם שיער פזור - יש להן על מה לסמוך.

אולם חשוב לזכור תמיד את הכלל היסודי של הלכות צניעות, והוא, שלא למשוך תשומת לב מוגזמת. ויתכן שתהיה אשה שמבחינה חיצונית תשמור על כל הלכות הצניעות אולם לבושה יהיה לא צנוע. כללו של דבר, אין שום פסול בכך שאשה תיראה יפה, להיפך, יש חשיבות לכך שכל בחורה ואשה תשתדל לטפח את הופעתה, אבל יופי זה צריך להיות עדין ומופנם מעט, המשדר יופי, נעימות, נאמנות וטוב לב, ולא יופי המושך מבחינה מינית ומשדר התגרות ומוחצנות.

טו - האם אלמנה חייבת לכסות את ראשה

כתב ה'שולחן-ערוך' חלק 'אבן-העזר' (כא, ב): "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש". וביארו מפרשי ה'שולחן-ערוך' שהכוונה שגם אלמנות וגרושות חייבות לכסות את ראשן, אבל בחורות שעדיין לא נישאו, אינן צריכות לכסות ראשן.

ונשאל אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שחי ופעל באמריקה, מה תעשה אשה שנתאלמנה, ועליה לפרנס את ילדיה, ובמקום שבו היא יכולה לעבוד, דורשים ממנה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש. האם מותר לה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש או שעליה להפסיד את פרנסתה כדי להקפיד על כיסוי הראש?

והשיב הרב פיינשטיין (אג"מ אה"ע א, נז), שאף כי החיוב על אשה נשואה לכסות את ראשה מקורו בתורה שבכתב, מכל מקום אלמנה וגרושה אינן חייבות בכיסוי ראש מן התורה, ורק מדברי חכמים או מחמת המנהג עליהן לכסות את ראשן. ולכן, כדי שלא להפסיד הפסד גדול כל-כך של איבוד מקור פרנסתה, מותר לה להקל וללכת במקום עבודתה ללא כיסוי ראש.

ולעיתים יש צורך נוסף להקל, כגון גרושה צעירה שחוששת שאם תלך עם כיסוי ראש, לא יהיה לה סיכוי להתחתן שוב. משום שכל בחור שיראה אותה יחשוב שהיא נשואה וממילא לא ימשיך להתעניין בה. ואף שאין בכוונתה לשקר ולהסתיר את העובדה שהיא גרושה, מכל מקום אם תלך ללא כיסוי ראש כמנהג הבחורות יש סיכוי שיתפתח עימה קשר, ואחר-כך כשתספר שהיא גרושה, הדבר לא יפריע כל כך, מה שאין כן אם תלך עם כיסוי ראש, הקשר הראשוני עלול שלא להתפתח כלל. וגם במקרה כזה התיר הרב פיינשטיין שתלך בלא כיסוי ראש, משום שזהו צורך גדול מאוד. אבל כשהיא נמצאת במקומות בהם אין לה צורך ללכת ללא כיסוי ראש, עליה לכסות את ראשה.

טז - איסור אמירת דברים שבקדושה מול נשים שאינן לבושות בצניעות

כבר הזכרנו את מאמר חז"ל (ברכות כד, א): "שיער באשה ערווה", ושתי משמעויות לדבריהם, ראשית, שעל כל אשה נשואה לכסות את ראשה, ושנית, שאם היא איננה מכסה את ראשה, אסור לגברים שרואים אותה לומר דברים שבקדושה, משום שחשיפת שיער הראש נחשבת כחשיפת מקומות המכוסים שבגוף האשה, שאסור לומר מולם דברים שבקדושה.

בתקופה האחרונה נשים רבות הפסיקו להקפיד על כיסוי שערות ראשן. ואמנם עובדה זו אינה משנה את הדין היסודי, וההלכה המחייבת נשים נשואות לכסות את ראשן נשארה בכל תוקפה. אלא שהשאלה היא, האם מותר לומר דברים שבקדושה בשעה שרואים נשים ללא כיסוי ראש. שאלה זו מתעוררת למשל בעת חתונה, שפעמים רבות נמצאות סביב החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, והשאלה האם הרב שעורך את החופה יכול לומר כנגדן את ברכות החתונה. וכן לפעמים בשבת בעת הקידוש נמצאות נשים שאינן מכסות ראשן, והשאלה האם מותר לומר מולן את הקידוש.

לדעת בעל ה'משנה-ברורה' (עה, י), גם אם הרבה נשים נוהגות ללכת ללא כיסוי ראש, עדיין אסור לומר מולן דברים שבקדושה. ואם כן לדעתו, אם יעמדו מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, עורך החופה יצטרך לעצום את עיניו, או לנעוץ מבטו בסידור בלבד, ורק לאחר מכן יוכל לברך את ברכות החתונה.

אולם לדעת בעל 'ערוך-השולחן' (עה, ז), מאחר שכבר התרגלנו לראות נשים ללא כיסוי ראש, ממילא כאשר רואים אשה שאינה מכסה את ראשה, אין זה מעורר שום הרהור, ולכן מותר לומר בפניהן דברים שבקדושה, ואין צריך לעצום לשם כך את העיניים. למעשה רבים מהפוסקים האחרונים מקילים כמותו (בן איש חי בא ש"ר יב, אג"מ או"ח א, מד).

וחשוב לציין, שרק לגבי שיער נאמרה הקלה זו, אולם לגבי מקומות המכוסים שבגוף האשה, גם אם כל הנשים יתרגלו ללכת ללא שרוולים וללא חצאיות עד הברכיים, עדיין יהיה אסור לומר בפניהן דברים שבקדושה. והטעם לכך הוא, שאנו רואים שכיסוי שיער הראש קל מאשר כיסוי השוק והזרוע, שאת שיער הראש רק נשים נשואות חייבות לכסות, ואילו את הזרוע והשוק, חייבות הבנות לכסות כבר מגיל צעיר.

ולכן, אם עומדות מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את גופן כהלכה, אסור לו לומר מולן את ברכות החתונה, ועליו לסובב את גופו באופן כזה שלא יראה אותן. ואם מכל צדדיו עומדות נשים שאינן לבושות כהלכה, בשעת הדחק יוכל להקל ולעצום את עיניו, או שיתקע את מבטו בסידור כך שלא יראה אותן כלל, וכך יוכל לומר את ברכות החתונה (שו"ע או"ח עה, ו; מ"ב כט).

יז - מהו שיעור כיסוי הראש

בהלכות הקודמות הזכרנו את דברי התלמוד במסכת כתובות (עב, א), שמדין תורה אסור לאשה לצאת וראשה פרוע, כלומר מספיק ששיערה יהיה אסוף בסל קטן או במפה מחוררת, כדי שיהיה מותר לה לצאת כך לרחוב. אולם קבעו חכמים הלכה, שכיסוי הראש חייב לכסות ממש את שערות ראשה, ואין די בכך ששיערה יהיה אסוף.

אלא שכידוע בדרך כלל, לא כל השיער נכנס ממש אל מתחת למטפחת או הכובע, ועל פי רוב קצת מהשיער נראה הן מצד הפנים והן מאחור, והשאלה האם הדבר מותר על פי הדין.

ואמנם יש לציין שמשמע מהזוהר שעל האשה להקפיד שלא יתגלו שערות משערות ראשה, וכתב על זה בעל ה'מגן-אברהם' (עה, ב) שכך ראוי לנהוג. אולם על פי דעת הפוסקים אין ההלכה כן, וברור שלא כל השערות צריכות להיות מכוסות. וכן כתב הרשב"א, שהיה אחד מגדולי הראשונים, בחידושיו למסכת ברכות (כד, א), שהשיער שבדרך כלל אינו נכנס אל מתחת למטפחת אין בו איסור. ויש שפרשו שאף כוונת הזוהר כך, שאותן השערות שצריכות להיות מכוסות, אסור שתראה מהן אפילו שערה אחת.

למעשה, ישנן שתי שיטות עיקריות בהלכה זו. לדעת ה'משנה-ברורה' (עה, יד) ועוד פוסקים, יש להקפיד לכסות את כל השערות, אולם אותן השערות שגם אם האשה תשתדל להכניסן מתחת לכיסוי, באופן טבעי הן נשמטות מכיסוי הראש, כמו למשל מעט שיער שבעורף ובצדעיים, שיער זה אין חובה לכסותו.

אבל לעומת זאת מהר"ם אלשקר בתשובותיו (ל"ה) סובר, שעוד מתקופת המשנה ישנו מנהג שהנשים מגלות מעט משערן, ואם כן אין איסור לגלות מעט מהשער שמעל המצח או שבצדעיים, משום שכך הוא מנהג הנשים הכשרות ברוב הגלויות שתחת הישמעאלים. ואין לאסור זאת משום שכבר מצינו שבכמה וכמה דברים הקילו חכמים כדי שהאשה לא תתגנה על בעלה.

וכן פסק גם הרב פיינשטיין, שמותר שקצת מהשערות שמעל המצח יראו, והגדר לזה הוא, שעד טפח מרובע משערות ראשה מותר לאשה לגלות, ויותר מטפח אסור. ומכיוון שרוחב הפנים הוא כשני טפחים, אם אשה רוצה לגלות קצת מן השיער שמעל מצחה, מותר יהיה לה לגלות עד שיעור של כחצי טפח, וניתן למדוד את חצי הטפח על ידי שיעור של רוחב שתי אצבעות, שרוחבן כארבעה סנטימטר. במילים אחרות, מאחר שעד טפח משערה מותר שיהיה גלוי, מותר לאשה שכיסוי ראשה יגיע עד פחות מארבעה סנטימטר מקצה השיער שעל המצח. שהרי חצי טפח כפול שני טפחים, שזהו בערך שיעור רוחב המצח, שווה טפח שלם. והוסיף הרב פיינשטיין, שאף שמלכתחילה ראוי להחמיר ולכסות את כל השערות, מכל מקום גם לתלמיד חכם וירא שמיים אין להימנע מלשאת אשה שהיא בעלת מידות טובות ומדקדקת במצוות, אף אם היא מעוניינת לגלות מעט שיער שמעל המצח, ובתנאי שלא תגלה יותר משיעור של רוחב שתי אצבעות (אג"מ אה"ע א, נח).

יח - האם אשה צריכה לכסות ראשה בביתה

מסופר בתלמוד (יומא מז, א) על אשה אחת ששמה קמחית, שזכתה ונולדו לה שבעה בנים צדיקים, שכולם שמשו זה אחר זה בכהונה גדולה. שאלו אותה חכמים: מה עשית שזכית לכך? ענתה להם: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, הקפדתי מאוד שלא לגלות את שיער ראשי אפילו בתוך ביתי בהיותי לבד. ענו לה חכמים: "הרבה עשו כן ולא הועיל להן". והתכוונו לומר, שכנראה היו לה עוד זכויות שבעבורן זכתה לבנים כאלה. ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שמנהג חסידות שאשה תכסה את שער ראשה אפילו כשהיא נמצאת לבדה בביתה.

אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה וחצרה, כפי שסובר התוספות (כתובות עב, ב), או שחיוב כיסוי הראש הוא גם בתוך הבית, כפי שמשמע מדעת הרמב"ם. ופסק ה'חתם-סופר' (או"ח לו), שהואיל ונהגו הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. וגם לדעת ה'משנה-ברורה' צריך לנהוג כן, ולחבוש כיסוי ראש אפילו בתוך הבית.

ויש חולקים ומקילים, ולדעתם מן הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים. וכן סובר בעל ה'אגרות-משה' (אה"ע א, נח).

ובשעה שהאשה הולכת לישון, נראה שלכל הדעות מותר לה להיות בלא כיסוי ראש.

יט - פאה נוכרית

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לאשה לכסות את ראשה בפאה נוכרית, או שמא כיסוי כזה אינו נחשב כלום. ושורש המחלוקת תלוי בשאלה מהו יסוד האיסור לגלות את שיער הראש, האם העיקר הוא ההופעה הצנועה שישנה בכיסוי הראש, או שדווקא השערות הגדלות בראשה מבטאות משהו אינטימי שאשה נשואה צריכה להצניעו בפני זרים ולחושפו רק בפני בעלה.

לדעת הרמ"א וה'שלטי-גיבורים', מותר לאשה נשואה לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה מסתירה את שערותיה הטבעיות. ואף שפעמים רבות שערות הפאה הנוכרית יפות משערה הטבעי, מכל מקום לא אסרו חכמים על האשה להתקשט בתכשיטים יפים, אלא העיקר הוא שלא לחשוף את הצדדים האישיים כלפי חוץ, ובכללם את השערות הטבעיות, וכן שלא להופיע באופן מגרה. ואם אכן הפאה יפה וצנועה, לדעתם מותר לכסות בה את השערות.

אולם לעומת זאת לדעת בעל שו"ת 'באר-שבע' (סי' יח) ו'שדי-חמד' ועוד הרבה פוסקים, יסוד כיסוי הראש הוא ההופעה הצנועה, ולכן אם חובשים פאה נוכרית אין בזה שום תוספת צניעות ביחס לשערות הראש המקוריות, ולכן לדעתם אסור לכסות את הראש בפאה נוכרית.

ולמעשה, הזכיר בעל ה'משנה-ברורה' את שתי הדעות (עה, טו), ופסק על פי ה'פרי-מגדים' שהנוהגות לכסות את הראש בפאה נוכרית יש להן על מה לסמוך. אולם במקומות שבהם נהגו הנשים שלא ללבוש פאה נוכרית, יש להחמיר, משום מראית-עין.

והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף כתב, שעל פי מנהג הספרדים יש איסור חמור לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה אינה נחשבת לכיסוי ראש (יבי"א ח"ה ה, ח"ד ג, ג). אולם כמה וכמה מגדולי רבני הספרדים שבדור התירו חבישת פאה נוכרית, ומהמתירים: הרב המקובל עובדיה הדאיה בעל שו"ת 'ישכיל-עבדי' (ח"ז אה"ע טז), הראשון לציון הרב מרדכי אליהו (הראשון לציון תשמ"ג -תשנ"ג), וכן הרב משאש, רבה של ירושלים. ואם כן, גם בין רבני הספרדים הדבר שנוי במחלוקת, ולכן גם אשה הנוהגת כמנהגי הספרדים יכולה להקל ולסמוך על השיטה המתירה לחבוש פאה נוכרית.

גם הרב פיינשטיין כתב לרב אחד שרצה לאסור על אשתו לחבוש פאה נוכרית, שאף שיש מחמירים, מכל מקום רוב רבותינו מקילים, ולכן אין כבודו יכול למנוע מאשתו הרבנית מללבוש פאה נוכרית, ואף שהוא רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל את חומרותיו עליה (אג"מ אה"ע ח"ב יב. אמנם מה שכתב שרוב רבותינו מקילים, כוונתו מן הסתם לפוסקים מליטא ואשכנז).

ולמעשה נשות רבנים רבות נוהגות להקל ולחבוש פאה נוכרית. ונשות התלמידים של הישיבות ההולכות בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל נוהגות כיום להחמיר ולכסות את ראשן דווקא במטפחת או כובע ולא בפאה. והיו שסברו שבישובים שהוקמו על ידי אותם התלמידים, נחשב הדבר למנהג מחייב, וכפי שפסק ה'משנה-ברורה', שאין להקל ולחבוש פאה נוכרית במקום שנהגו להחמיר משום מראית עין. אולם למעשה כל הארץ נחשבת כמקום אחד, ומאחר שיש בארץ הרבה נשים שמכסות את ראשן בפאה, לא ניתן לומר בשום ישוב בארץ שיש מנהג מחייב לכסות את הראש במטפחת או בכובע ולא בפאה נוכרית. ולכן אין למחות או להעיר לשום אשה שחפצה לכסות את ראשה בפאה נוכרית, אחר שישנן הרבה נשים חשובות שנוהגות כן.

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה