פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד
ו - הלכות צניעות · א - בחוקותיהם לא תלכו
לפני שנתחיל לברר את הלכות צניעות, המתבטאות בין השאר בצניעות הלבוש, יש להקדים ולומר, שהצניעות היא ללא ספק אחד מיסודות היהדות. את הציווי הכללי שבתורה (ויקרא יט, א): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מפרש רש"י: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (ויקרא יח, כד): "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם".
יש קשר בין השמירה על הצניעות וההצטיינות של עם ישראל במשך כל הדורות בתחומי הרוח. גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) שלא היתה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי-עריות כאומה המצרית, למרות שהיינו משועבדים להם, לא נסחפנו אחרי מנהגיהם ושמרנו על הצניעות, ומתוך אותה שמירה על הצניעות זכינו לעמוד לפני הר-סיני ולקבל תורה מן השמים.
הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין ללא ספק, שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים.
אין לנו התנגדות לצדדים החומריים גשמיים שבחיינו, להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, הגוף על פני הנשמה. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.
תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההישגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, ולכן התורה מדגישה כל כך את ערך הצניעות והקדושה.