אור ברסלב
פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה ב - הלכות כלליות לקראת נישואין › י - מצוות הכנסת כלה

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד

ב - הלכות כלליות לקראת נישואין · י - מצוות הכנסת כלה

ט - התערבות ההורים בבחירת בני-זוג

הזכרנו את המצווה שההורים יסייעו לבנם או לבתם להתחתן, אך השאלה היא, מה יהיה על היתומים או העניים שאין ברשותם אמצעים מספיקים כדי להתחתן, האם מצבם הקשה הוא עניינם הפרטי בלבד או שהחברה כולה צריכה לדאוג להם?

התשובה לכך חד משמעית, על הציבור מוטל לעזור לכל יתום או עני להתחתן. וכן כתוב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנ, א): "אין לו (לעני) אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו, ואחר משיאין לו אשה". ואין לנו צדקה חשובה וגדולה יותר מלחתן עניים. ואם יש ברשות קופת הצדקה סכום מוגבל שאינו מאפשר לדאוג לכל צרכי העניים, ועומדת בפני גבאי הצדקה השאלה למי לעזור תחילה, עליהם להקדים את צרכי הכנסת החתן והכלה לכל הצרכים האחרים (שו"ע יו"ד רמט, טו).

ולא רק זה, אלא אף אם קופת הצדקה ריקה, אין גבאי הצדקה יכולים להשתמט ממצווה חשובה זו, אלא חובתם ללוות כסף ולחתן בו את העניים, ולאחר מכן לאסוף צדקה על מנת להשיב את החוב (שו"ע יו"ד רנז, ה).

ואם מרובים העניים, חתנים וכלות, ואין אפילו אפשרות ללוות כסף כדי לחתן את כולם, על פי ההלכה יש להקדים את האשה לאיש, ומחתנים תחילה את הבתולות העניות ורק לאחר מכן, כשיוכלו, יחתנו את הבחורים העניים (שו"ע יו"ד רנא, ח).

יא - האם יכולה הצעירה להתחתן לפני הבכירה?

רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני האח המבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני האחות הבכירה. ואכן כמה מן הראשונים, כמו הרשב"ם והרא"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

לפני שנזכיר כמה מפרטי המנהג, יש להדגיש שאין איסור מצד הדין לחתן את הצעירה לפני הבכירה, אלא כל המנהג הזה הוא מצד נימוס ודרך ארץ של האחים הצעירים כלפי המבוגרים.

וגם לגבי המנהג, ברור לכולם, שכאשר האחות הצעירה כבר הגיעה לפירקה, אין לה להמתין עד שתתחתן הבכירה, וזאת מפני שהתעכבות והשתהות של הבחורה בגיל שבו רוב בנות גילה מתחתנות, עלולה לגרום לתוצאות חמורות. רבות הבנות שהתעכבו בגיל הקובע, ולאחר מכן כשרצו להתחתן, כבר לא נמצא למענם בחור מתאים (שו"ת מהרש"ם ח"ג קלו).

ועוד יש מקום להזכיר את דעתו של הרב פיינשטיין (אג"מ אה"ע ב, א), שסובר שכל המנהג הזה הוא רק כאשר לשתי הבנות נמצאו חתנים והן עומדות עתה להתחתן, שאז צריכה הצעירה לתת את זכות הקדימה לבכירה שתתחתן לפניה. אך אם לצעירה נמצא חתן ולבכירה עדיין לא נמצא חתן, אין להשהות את חתונת הצעירה עד לאחר חתונת הבכירה.

יב - יציאה מן הארץ לצורך נישואין

ערך הנישואין גדול כל כך על פי התורה, עד שהתירו חכמים אפילו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי לשאת אשה. כמובן שמלכתחילה עדיף למצוא אשה מבנות הארץ ולא לצאת לחוץ לארץ, אך אם נראה לחתן שכאן בארץ הוא לא יוכל למצוא את בת זוגו, מותר לו לצאת לחוץ לארץ. וכל זאת בתנאי שיחזור. אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן ישאר עימה בגלות - אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב"ם הל' מלכים ה, ט).

וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, ולא לגור ליד הורי החתן, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן סי' ער"ב, ועיין שו"ע יו"ד רלט, ח ובש"ך שם, ועיין לעיל הלכות כיבוד הורים א, טו-טז).

הדרכות כלליות בבחירת בן הזוג

יג - רגש ושכל בבחירת בן הזוג

לאחר שעסקנו בכמה צדדים של הנישואין, ראוי עתה לברר, איך על פי הדרכות חז"ל יש לבחור את בן הזוג.

ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. ברור שאם רק השכל אומר שכדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את האדם הזה, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם הרגש אומר שכדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שודאי יחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו.

וכן מצינו בדברי חז"ל מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עיין יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שחובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי לראות אם יוכל לאהוב אותה. לסיכום, ההחלטה מבוססת על בחינת השכל והרגש.

בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה מאוד לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, ודאי הוא שרגשותיו יטעוהו והוא עלול ליפול בפח. עוד יתכן שיש לאדם פחד גדול מההחלטה להתחתן, ואזי בכל פעם שהוא צריך להחליט, הוא מתחיל למצוא טיעונים נגד, והרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. והעצה בשבילו לפעול יותר על פי השכל, תוך הסכמה חלקית של הרגש.

גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, שהרי לכל אדם מתאימה אשה אחרת, הכל לפי האופי והכשרונות, אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג, ועל פי הכללים האלו יש להחליט.

יד - בחינת מידותיו של בן הזוג

מובא ב'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, ב), שבאופן עקרוני כל המשפחות היהודיות מוחזקות ככשרות, ואין אנו חוששים שמא נתערבו בהן גויים, ולכן אפשר להתחתן עימהן לכתחילה ללא שום בדיקה.

דרך אגב, לגבי ילדים מאומצים הדין שונה במקצת. בדרך כלל מספיק עד אחד שיעיד על הילד המאומץ שהוא ממשפחה יהודית, אך ילדים שאומצו ממקום שרוב תושביו גויים, צריכים שני עדים שיעידו עליהם כי אימם של הילדים יהודיה, או שהילדים התגיירו (אגרות משה אה"ע א, ז).

נחזור לענייננו, כאמור, כל המשפחות היהודיות בחזקת כשרות, אך החידוש הגדול הוא שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט - ראוי שלא להתחתן עימהן, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.

עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל, ואלו הן: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). כמובן שתכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.

טו - יחס הגילים בין בני הזוג

בהקשר לגיל החתן והכלה, כתב ה'שולחן-ערוך' (שו"ע אה"ע ב, ט): "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה". כלומר, ברור שאם ישנו הפרש מסוים בין גיל החתן לגילה של הכלה, אין זה מעכב, אלא רק במקרה שההבדל הוא גדול מאוד - אין להתחתן.

לגבי חתן זקן וכלה צעירה, כתבו מפרשי ה'שולחן-ערוך', 'חלקת-מחוקק' ו'בית-שמואל', שכל האיסור לחתנם הוא דווקא כאשר ההורים משדכים ואולי אף לוחצים עליהם במידה מסוימת, שאז סביר שאין כאן אהבה, והנישואין לא יעלו יפה, ויתכן אף שמצב זה יגרום לכלה הצעירה לזנות תחת בעלה הזקן. אך אם הכלה מעצמה נתרצתה להתחתן עם הזקן, הרי זה מותר. ואף ידוע על כמה תלמידי חכמים שנולדו מזוגות כאלו, והעיקר הוא שתשרה ביניהם אהבה אמיתית.

עוד הוסיף בעניין זה בעל 'ערוך-השולחן' (אה"ע ב, ו), שאם רצונה של הכלה הצעירה להתחתן עם הזקן הוא מפני עושרו ולא מפני האהבה, אין ראוי שיתחתנו, כי בסופו של דבר נפשה תתרגל לעושר ותקוץ בבעלה.

ובמקרה הפוך, שהחתן צעיר והכלה זקנה, אם כבר לא תוכל ללדת ילדים, צריך החתן להימנע מלשאתה, מפני שמוטלת עליו מצוות פריה ורביה. ואם בכל זאת החתן מעוניין להתחתן, לכאורה היה נראה שצריך למחות בו שלא יתחתן. אך מכל מקום מובא בתשובות הריב"ש שאף על פי שהחתן טועה ומבטל מצוות פריה ורביה, מכל מקום לא נהגו למחות בידו (רמ"א אה"ע א, ג).

לסיכום, אין מניעה מצד ההלכה להתחתן, כאשר הפרש הגילים הוא לא גדול מאוד, בין אם הכלה צעירה ובין אם היא מבוגרת. ואמנם כתב בספר 'שולחן-העזר' שרצוי שהחתן יהיה מבוגר מאשתו, אך לעומתו הורו כמה גדולים שאין שום מניעה לישא אשה אפילו כשהיא מבוגרת בכמה שנים מבעלה, וכן היו מקומות שנהגו שהכלה תהיה מבוגרת מהחתן (עיין בספר הנישואין כהלכתם פרק ב', מ"ד).

טז - נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה

אמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי קידושין ד, ד) "שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו", כי על ידי שנושא אשה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה יותר. וכן מובא במסכת יבמות (סב, ב): "...הנושא את בת אחותו… עליו הכתוב אומר (ישעיה נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". ומבאר רש"י, שיש לאדם אהבה יתירה לאחותו, עוד יותר מאשר לאחיו, ומתוך כך אם ישא לאשה את בת אחותו - יאהבנה מאוד.

וכן עשו האבות, אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת של בתואל שהיה בן דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו.

אולם לעומת זה, רבי יהודה החסיד בצוואתו הזהיר מאוד שלא לישא את בת אחיו או את בת אחותו מפני הסכנה. וכמובן עולה השאלה, איך יתכן שרבי יהודה החסיד שהיה בתקופת הראשונים, יחלוק על דברי חז"ל המובאים בתלמוד, שהרי כלל ידוע הוא שאין הראשונים יכולים לחלוק על דברי התלמוד, אלא רק לפרשו. ואכן יש מסבירים שהאבות שהתחתנו לשם שמים, דווקא אצלם נישואי הקרובים הצליחו יותר מאשר בסתם נישואים. אך לנו שאין כוונתנו לשם שמים בלבד, יש סכנה בדבר. ואכן המחקרים הרפואיים הוכיחו כדעת רבי יהודה החסיד, שבנישואי קרובים, גדלים הסיכויים שייוולדו ילדים עם בעיות. לכן למעשה, ראוי להשתדל להינשא לאדם אשר לפי מסקנת מדע הרפואה אין סכנה שייוולדו להם ילדים פגועים (ציץ אליעזר טו, מד).

שאלה: האם רצוי להקפיד להינשא עם בן זוג מבני אותה העדה או לא?

תשובה: אמנם מוזכר באחד הספרים שעדיף שהחתן והכלה יהיו בני אותה העדה, או לפחות מעדות הקרובות זו לזו באורחותיהן ומנהגיהן, וזאת משום שבני אותה עדה יוכלו להסתדר ביניהם טוב יותר. אך האמת היא שאחר שההדרכה להתחתן עם בני המשפחה אינה חלה לגבינו, נדמה שאין לקבוע בזה כללים, ואדרבה מצינו הרבה מאוד זוגות של בני עדות שונות, שמסתדרים יפה מאוד ביניהם, ולהפך, השוני המסוים יוצר עניין וגיוון. ואומרים גם שהילדים של בני הזוגות המעורבים מוצלחים ובריאים יותר, שככל שיש יותר שוני ומרחק תורשתי בין הגנים של בני הזוג, כך הסיכון ללידת בנים חולים קטן יותר. בנוסף לכך ברור שאחד מהאתגרים הגדולים של תקופתנו הוא מיזוג הגלויות ואיחוד העם לאחר אלפיים שנות פירוד וגלות, והנישואים בין בני העדות השונות תורמים את התרומה הגדולה ביותר למיזוג הגלויות. וכן כתב הרב קוק זצ"ל, ששיכחת ייחוסם של השבטים, למרות שיש בזה ערבוב וחסרון, מכל מקום זה הכנה לאחדות האומה, שהיא התשתית לגאולת ישראל וישועתו, ומתוך אורה של הגאולה יתגלה כוחו של כל שבט לפי עניינו ללא שום פגיעה באחדות (עיין באורות ע' מג).

ולכן כל אחד יבחן כל הצעה בכובד ראש, ללא התחשבות בנושא העדתי, ורק אדם שספוג במנטליות העדתית, וכל חפצו לשמור את כל מנהגי עדתו, כולל שמירה על המאכלים המקובלים, סגנון הלבוש, ואורחות החיים, רצוי שיחפש לו אשה מבנות עדתו.

יז - נישואין עם גרושה או אלמנה

כתב ה'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, י): "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה". במילים אחרות, כשאדם בוחר לו את בת זוגו, הוא צריך לדעת שבחירה זו היא לכל החיים. כמובן שאם תתעוררנה בעיות קשות ולא צפויות מותר ואף מצווה להתגרש, אך מלכתחילה התוכנית צריכה להיות לכל החיים.

אבל המציאות לא פשוטה, וקורים מקרים של גירושין, ועולות כמה שאלות: כמה זמן צריך להמתין מהגירושין עד הזמן שיהיה מותר להינשא בשנית? וכן יש לשאול, האם טוב ורצוי להתחתן עם גרושה או אלמנה?

לגבי הזמן, קבעו חכמים שאסור לאדם להתחתן עם גרושה, כל שלא עברו לפחות שלושה חודשים מאז שהיתה נשואה לבעלה הקודם, כדי שאם תלד אפשר יהיה להבחין בבירור אם הילד הוא בנו של הבעל הראשון או השני. וכן הדין לגבי אשה שהתאלמנה, אסור לה להתחתן בשנית כל זמן שלא עברו שלושה חודשים. וכדי למנוע כל טעות בעניין הזה, הוסיפו חכמים וגזרו, שאפילו אשה שאינה יכולה ללדת יותר, כגון זקנה או עקרה, לא תתחתן לפני שיעברו עליה שלושה חודשים מזמן שנתגרשה או שנתאלמנה (שו"ע אה"ע יג, א).

ולגבי הגבר, לאחר גירושין אין צורך להמתין כלל עד שיוכל לשאת אשה אחרת. אבל אדם שמתה עליו אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו כל שלוש הרגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים יפוג כאב הזיכרון של אשתו המנוחה, ויוכל להיפתח רגשית לקשר חדש. למעשה, יוצא שאלמן צריך לחכות לכל הפחות מעט יותר מחצי שנה עד שיהיה מותר לו לשאת אשה בשנית, ולפעמים כדי שיעברו עליו שלוש רגלים יצטרך להמתין כמעט שנה שלמה. אולם ישנם מקרים מיוחדים של צורך גדול, כגון שיש לו ילדים קטנים שהוא אינו מצליח להתמודד עם הטיפול בהם, שאז מתירים לו להינשא לפני כן (שו"ע יו"ד רצב, א, ב).

ולשאלת עצם החתונה עם גרושה, ודאי שמצד הדין מותר להתחתן עם גרושה, ואפילו נתגרשה פעמים רבות. אך השאלה היא האם לפי הדרכת חכמים זה מומלץ. אכן מצאנו בתלמוד (פסחים קיב, א) שרבי עקיבא ציווה לתלמידו רבי שמעון בן יוחאי שלא ישא אשה גרושה בחיי בעלה. וכתב בעל ה'חתם-סופר' (ח"א קלג) שמכל מקום אין בזה פגם גדול, וציוויו של רבי עקיבא אינו אלא משום צניעות, ורבים הנוהגים שלא להיזהר בזה.

אך בכל זאת, לכל הפחות צריכים ללמוד מהדרכתו של רבי עקיבא, שאין להחליט על חתונה עם גרושה בחיפזון, ויש לבדוק היטב את תכונותיה, ואת הסיבות שגרמו לגירושין, ולבחון האם סיבות אלו עלולות לגרום שגם נישואיו שלו יעלו על שרטון.

יח - נישואין עם אלמנה

יש מהחכמים שאמרו, שאף שמצד הדין מותר לשאת אלמנה שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה, מכל מקום המליצו שלא לשאתה, וטעמם, שעל פי הקבלה יכולה להיות הקפדה מצד נפש הנפטר כנגד הנושא את אלמנתו, והקפדה זו עלולה לגרום לסכנה לחתן או לאלמנה (שו"ת חיים שאל ב, יט, מהרש"ם ח"ב קמא), ויש גדולים שלא חששו לזה כלל. ויש אומרים שאם יש מקום לחשש, אזי רק בתוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל אחר כך ודאי שאין לחשוש. (עיין נישואין כהלכתם ב, נג). ומסופר על הגאון מווילנא שנשא בעצמו אלמנה בת תלמיד חכם. ויש שחוששים לזה ועורכים להן תיקון מיוחד. ומכל מקום אם אדם חושש לסכנה, יאמר את התיקון של הרש"ש ובזה יינצל מהסכנה (רב פעלים ב, סוד ישרים א).

לעומת זאת, מובא בספר 'בני-יששכר' בשם המגיד ממזריץ', גדול תלמידי הבעל שם טוב, ורבם של גדולי החסידות, שלא רק שאין לחשוש לכך שהאלמנה תינשא, אלא שאם האלמנה ראויה להינשא, כל זמן שאיננה נישאת, אין עלייה לנפש בעלה המנוח. וזאת מפני שכביכול בגללו אלמנתו נשארת בודדה ומסכנה, והדבר נזקף לחובתו.

ואם לאלמנה ישנם ילדים, הרי בנישואין עימה מקיימים מצווה כפולה ומכופלת, נוסף על מצוות הנישואין יש בזה משום חסד וצדקה בדרגה עילאית. שכן מובא בתלמוד במסכת כתובות (נ, א) הפסוק האומר: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהילים קו, ג), ושואלים חכמים: וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? ואם כן מי הוא זה המאושר שעושה צדקה תמיד? ועונה רבי שמואל בר נחמני: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.

יט - השדכן

מסופר בתלמוד (תענית כו, ב), שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, ומחוללות בכרמים, והבחורים והבחורות היו נפגשים שם כדי למצוא את בן זוגם. אולם כנראה שלא כולם היו מוצאים בעצמם את בן זוגם, ורבים היו נעזרים בשידוך. ותקופות ארוכות כמעט כל החתונות נערכו בעזרת שדכנים, שמתפקידם היה להכיר טוב את החתן והכלה ואת משפחותיהם, ועל פי שיקול דעת שכלי, להציע הצעות מתאימות.

והואיל ומצוות הנישואין מרכזית וחשובה, ממילא ברור שישנה מצווה, למי שיכול, לעסוק בשדכנות. ואף יש בזה משום הידבקות במידותיו של הקב"ה, ראשית, בזה שהשדכן גומל חסד עם בני הזוג. ועוד שהמדרש בפרשת צו מזכיר שהקב"ה עצמו עוסק בשדכנות ועוזר לבני הזוג למצוא זה את זה. ומובא בשם החוזה מלובלין ששדכן המכוון לשם שמים יזכה לבנים תלמידי חכמים.

לגבי התשלום לשדכן, הכלל העיקרי הוא שהכל לפי המנהג המקובל באותו חוג שבו נעשה השידוך. ישנם חוגים שנוהגים לשלם לשדכן אחוזים מסוימים מסכום הכסף שההורים מקציבים לרשות החתן והכלה, וברור שאם נעשה שידוך במקום שנוהגים כך, אף שלא דובר על שכר השדכן, ודאי שחייבים לשלם לו כמקובל. וישנם היום חוגים שבהם אין נוהגים לשלם, ורק אם מדובר בשדכן מקצועי שהשדכנות היא פרנסתו - משלמים לו. אבל כאשר ידיד או קרוב עזר בשידוך, נוהגים לתת לו מתנה כהוקרה על עזרתו, אך אין משלמים סכום קבוע.

צריך להוסיף, שעיקר שכר השדכנות שפעם כולם נהגו לשלם, היה על ההסכמים הכספיים שבין שתי המשפחות. כי רוב מלאכתו של השדכן היתה, לערוך את ההסכמים שבין שני הצדדים, איך תיערך החתונה, איזה בית יעניקו ההורים לזוג, כמה ייתן כל צד וכו'. ולכן באותם החוגים שבהם השדכן אינו מתערב כלל בנושאים הממוניים, נוהגים היום שלא לשלם לשדכן, אבל מעניקים לו מתנה (עיין נישואין כהלכתם פרק ד').

אמנם נראה, שכיום, לאחר שנוכחנו כי תופעת הרווקות המאוחרת מתרחבת, יש לעודד אנשים לעסוק באופן רציני בשדכנות. וכדי שהמוכשרים לכך ישקיעו בזה את הזמן הנדרש, צריך לשלם להם בעין יפה. ואף שהשדכנים אינם עוסקים בהסכמים הממוניים, אנו רואים שלא קל לאדם למצוא את בת זוגו, ועל כן צריך לשלם תשלום משמעותי לשדכנים, על שסייעו לאדם למצוא את בת זוגו. ועל ידי כך יהיה להם מרץ להמשיך במלאכת הקודש. ויש להוסיף שאין נכון לשלם לשדכן מראש תשלום גבוה, אלא בעת הרישום אפשר לשלם לכל היותר כמאה שקלים. אבל אם השידוך מצליח אזי נכון לשלם סכום גבוה. וידוע כי פעמים רבות אנשים שלא שילמו לשדכן את שכרו הביאו על עצמם צרות בחיי נישואיהם. לפיכך אם סיכמו מראש כמה ישלמו לשדכן, אם השידוך יצליח - ישלמו כמסוכם. ואם לא סיכמו, יתנו תשלום הגון.

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה