פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד
ב - הלכות כלליות לקראת נישואין · ב - מצווה להרבות ילדים
כבר הזכרנו שמצוות פריה ורביה היא המצווה הראשונה שנזכרה בתורה, וכמובן אין זה מקרה, ודאי יש בכך כדי להראות לנו איזה ערך מייחסת התורה למצווה זו.
אמנם מצד חיוב המצווה 'פרו ורבו', מי שיש לו בן ובת הראויים להוליד קיים את המצווה, אבל אמרו חכמים שככל שהאדם מוליד יותר ילדים כך הוא מקיים את המצווה בהידור גדול יותר, שזהו רצונו של הבורא, שנעסוק בישובו של עולם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
וכך אמרו חכמים (יבמות סא, ב; סב, ב), שאדם שנולדו לו בן ובת ונפטרה אשתו, ישתדל אף הוא לישא אשה אחרת ולהוליד עוד ילדים. ושני טעמים לדבר. ראשית, משום שככל שיהיו לאדם יותר בנים ובנות, הרי הוא מקיים מצווה זו בהידור גדול יותר, שנאמר (קהלת, יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר - הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". [1][1]. בפשטות אין למצווה מדברי חכמים שיעור, אלא בכל הולדה של ילד נוסף יש מצווה. וכדברי הרמב"ם הל' אישות טו, טז: "שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". אמנם יש אומרים שגם למצווה מדברי חכמים יש הגדרה מחייבת, והיא להוליד עוד בן ובת, שכן מצוות חכמים מקבילה למצווה מהתורה. כלומר, כוונת חכמים היתה להורות שאין להסתפק בחובה מהתורה, אלא צריך כל אדם שיהיו לו שני בנים ושתי בנות. ומעבר לכך יש מצווה גדולה, אבל אינה כחובה מדברי חכמים (ט"ז אה"ע א, ז; פרי יצחק מ"א) שנית, משום שהמצב הטבעי של האדם הוא להיות נשוי, שנאמר (בראשית ב, יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", וכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה ובלא ברכה ובלא טובה (יבמות סב, ב).
עוד צריך לדעת, שאדם שהוליד בן ובת עדיין לא בטוח שיקיים למעשה את מצוות פרו ורבו. משום שהמצווה מתקיימת רק אם בנו ובתו מתחתנים ויולדים לכל הפחות אחד בן והאחר בת, ואין זה משנה אם הבן הוליד את הנכד והבת את הנכדה, או להיפך, הבן את הנכדה והבת את הנכד. אבל אם למשל, הבן נפטר לפני שהספיק להתחתן, או שהתחתן אך התברר שהוא עקר, אף שהבת תתחתן ותוליד בן ובת, הסבא לא קיים את מצוות פרו ורבו. משום שרק הבת שלו ממשיכה את זרעו, ונחשב הדבר כאילו הוליד בת בלבד. לסיכום, כדי לקיים את המצווה צריך שיהיו לאדם לכל הפחות בן ובת שיהיו מסוגלים להוליד (שו"ע אה"ע א, ו). בהלכה זו טמונה אולי עוד סיבה, מדוע חכמים המליצו שלא להסתפק רק בקיום המזערי של המצווה, של הולדת בן ובת בלבד, וזהו שנאמר: "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר - הֲזֶה אוֹ זֶה".
נדמה שבדורנו, הדור שלאחר השואה, נתעצמה מאוד חשיבותה של מצווה זו. שונאינו ימח שמם, רצחו שליש מבני עמנו, ואנו הנותרים צריכים להשלים את החסר, להציב להם זיכרון, לומר לעולם כולו, שלא יצליחו לפגוע בנו, וככל שייענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ. לא משנה מאיזה חוג, דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלנים, ספרדים או אשכנזים, העיקר שיהיו עוד יהודים בעולם, ועם ישראל יגדל. זוהי התשתית לגילוי כל האידיאלים הגדולים שבתורה.