אור ברסלב

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה· הרב אליעזר מלמד

א - כיבוד הורים

א - כיבוד הורים וכבוד שמים

[1][1]. שולבו כאן שתי סדרות שנכתבו בזמנים שונים, האחת בפניני הלכה חלק א' שיצא לאור בשנת תשנ"ג, והשנייה, בפניני הלכה חלק ד' שיצא לאור בשנת תשנ"ח. בראשונה הדברים נתבארו בקיצור, ובשנייה ביתר הרחבה. מצוות עשה מן התורה, שיכבד אדם את אביו ואת אמו, ויירא מהם, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וכן נאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת קידושין (ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר (דברים ו, יג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר (שם י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא".

ויש להבין, מדוע תופסת מצוות כיבוד הורים מקום נכבד כל כך, עד שהושוותה לכבוד שמים. ההסבר הוא, שאכן באמת, אדם שאיננו מכבד את הוריו, אינו יכול להגיע לאמונה בה'. אדם שאינו מכבד את הוריו, הוא אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו, על הנאותיו וצרכיו הפרטיים, הוא איננו מרים כלל את מחשבתו אל אלה שעזרו לו, וגמלו עמו חסד. שאלות כגון מי טיפל בו בילדותו ומי סעדו בעת חוליו, אינן מעניינות אותו, הוא עסוק בעצמו בלבד, הרבה יותר מעניינת אותו השאלה איזה סוג של בשר הוא יאכל בארוחת הצהרים, מאשר מה שלום אמא שלו. הוא חושב שהכל מגיע לו, ולכן אינו מעלה בדעתו שהוא צריך להכיר טובה למישהו. אדם כזה כמובן שלא יחשוב על הבורא, הטוב והמטיב, המשגיח ודואג לאדם בכל עת. לא מעניין אותו בזכות מי הוא חי, מי מוריד את הגשם, מי ברא את השמש ומי נפח בו רוח חיים. הוא אינו מסוגל להאמין.

על כן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמים, שהרי מי שמכבד את הוריו, מכין את נפשו למחשבה של אמונה, למחשבה של הכרת תודה. הוא מתרגל לחשוב על שורשי הדברים, ומתוך ההתבוננות בהוריו והכרת הטוב כלפיהם, ימשיך הלאה לאמונה בבורא העולם, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו).

עתה אפשר להבין מאמר חז"ל נוסף: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני" (קידושין ל, ב).

ב - יחסי הורים ובנים חוליה בשרשרת הנצח

שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הבנים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עיין ירושלמי פאה א, א).

נראה שישנה כאן מגמה, לכוון את האדם לעסוק במהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו, ואשר נציגיהם הם ההורים. ואילו המצווה השנייה, מצוות חינוך הבן, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לבנם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.

על ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לנצל את תקופת החיים הפרטיים שלנו בכדי להתקשר אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הבנים, נוריש ונעניק לבנים את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו.

וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.

ג - ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים

ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתים מהן מצוות עשה, ושתים לא תעשה. ואלו הן:

1. לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.

2. לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.

3. לא להכות אחד מהוריו. חשוב לציין שמן התורה אסור להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, עונשו מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

4. שלא לקלל הוריו. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שברור שהמקלל אחד מהוריו, עובר על איסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.

דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, מכל מקום המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת שכועסים נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם. ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו - הרי שחטאו חמור ביותר.[2][2]. כל מה שאמרנו שהמקלל נענש בסקילה והמכה נענש בחנק, הוא דווקא כאשר עשה זאת לפני עדים שהתרו בו שלא יעבור, ובכל זאת עבר. אבל אם הכה אחד מהוריו או קיללו במזיד שלא בפני עדים, לדעת מקצת הפוסקים עונשו בכרת, היינו שימות בקיצור ימים וגם זרעו יכרת. כך מבואר בירושלמי סנהדרין פ"ז הי"א לעניין מקלל, וכך כתב החינוך מ"ח לעניין מכה אביו. אבל דעת רוב הראשונים שאין עונש כרת למכה או מקלל במזיד שלא בפני עדים, אלא הוא נידון בבית דין של מעלה כפי חומרת העוון. וכך כתבו התוס' כתובות לז, ב, ד"ה מיתות, ותוס' הרא"ש שם, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שנב; והמאירי סנהדרין סה, ב, ומכות יג, ב. וכן מפורש בתו"כ ובתוספתא ריש כריתות.

ד - כיבוד ומורא אב ואם

ההתנהגות הראויה ביחס להורים מורכבת משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ושאלו רבותינו (קידושין לא, ב): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. וכיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך - מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

ונשאלת השאלה, מדוע במצוות המורא הקדימה התורה את האם, ואמרה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ואילו במצוות הכיבוד הקדימה התורה את האב, ואמרה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מדוע שינתה התורה, ופעם הזכירה את האם ראשונה ופעם את האב? ענה על זה רבי יהודה הנשיא, ואמר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שמשדלתו בדברים ומפייסתו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא את האב בכבוד, כדי שיכבד אדם את אביו כשם שמכבד את אמו, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאשר מאמו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב, כדי שיירא אדם מאמו כשם שירא מאביו (קידושין ל, ב).

ה - ישיבה במקומם וקימה לפניהם

בכלל מצוות כיבוד הורים הוא לירא מפניהם, כלומר, להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ולכן צריכים הבנים להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לבנים לשבת (שו"ע יו"ד רמ, ב). למשל, במשפחות רבות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים בהם אסור לבנים לשבת, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות. וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואמנם כשהאב נמצא, הוא תמיד אוכל במקום מסוים, מכל מקום כיוון שבשעה שהוא לא נמצא רגילים גם אחרים לשבת באותו המקום, אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ומותר לילדים לשבת שם.

ישנה מצווה נוספת, לקום לפני האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. דין זה נלמד מהמצווה לקום בפני זקן או חכם, שנאמר (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'", לפיכך, כל שרואה אחד מהוריו נכנס לחדר שהוא יושב בו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא מן החדר.

כיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שכך נהגו, סימן הוא שההורים מוחלים על כבודם בזה, וכידוע אב שמחל על כבודו - כבודו מחול. אם כן אין עוון בכך שבנו אינו מכבדו, ובתנאי שלא יבזהו. ויותר טוב לשאול את ההורים במפורש, אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שבנם לא יקום לפניהם בעת שהם עוברים לידו.

כל זה כאשר ההורה נכנס לחדר לצורך אישי שלו, אבל אם ההורה בא לדבר עם בנו או לבקש ממנו דבר מה, ברור שהבן חייב לקום בזריזות כדי להיות נכון לשמוע את דברי ההורה ולמלא את בקשתו. שאין זה מכובד שההורה יעמוד והבן ישב, ואם הבן ממשיך לשבת בעת שההורה מדבר עימו, יש בזה פגיעה בכבודו. ואף אם האב או האם מוחלים, אין המחילה מועילה במקום שיש פגיעה בכבודם. וכן לפני אנשים זרים, במקום שרגילים לקום לפני ההורים, צריכים הילדים לקום מפני הוריהם, שאם לא יקומו ייראה הדבר כפגיעה בכבודם.[3][3]. מקור ההלכה לקום לפני ההורים בקידושין לא, ב, ושם לג, ב. וכמה פעמים צריך לקום ביום? כשם שנחלקו לעניין קימה מפני רב כך נחלקו לעניין הורים. לדעת הרי"ף והרא"ש והשו"ע יו"ד רמב, טז, חייב לקום אפילו מאה פעמים ביום, בכל פעם שעובר לידו. ואילו לדעת הרמב"ם והתוס' והרמ"א, יקום לפניו רק פעמיים ביום. אבל אם נמצאים שם אנשים זרים שלא ראו שכבר קם לפניו, צריך לקום לפניו אפילו כמה פעמים. וכן הדין לגבי הקימה לפני ההורים. לפיכך עפ"י מנהג הספרדים, יש לקום אפילו מאה פעמים ביום, וכפי שכתב החיד"א בברכ"י רמ, כא. והאשכנזים נוהגים לקום פעמיים ביום, וכ"כ הח"א כלל סז, ז. ואם ההורים מוחלים על כבודם - כבודם מחול, כמבואר בשו"ע רמ, יט. ואף אם ההורים מוחלים על כבודם, אם הילדים בכל זאת יכבדום בקימה - יקיימו מצווה. ובמקום שיש בזיון להורים, אף אם מחלו על כבודם - לדעת רוב הפוסקים אין כבודם מחול, עיין בברכ"י רמ, יג-יד, ובשיורי ברכה ח', ובשדי חמד מערכת כ' כלל לא.

ו - לא לקרוא בשמם

מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא בניהם ובנותיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר אבא יכול לומר גם את שמו. למנהג הספרדים, רשאי לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שכיוון שהזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג האשכנזים, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר גם את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך?", לכל המנהגים מותר לו לענות ולומר: "שם אבי הוא משה" (ועיין בסוף הערה 4).

שאלה: כאשר יש לבן חבר ששמו כשם אביו, האם רשאי לקרוא לו בשמו?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים הדין הוא, שאם מדובר בשם שגרתי, כגון: משה, יעקב, רחל, אסתר וכדומה, אזי בפני ההורה ששמו כשם החבר, אסור לקרוא לחבר בשמו אלא יש לפנות אליו באופן אחר. אבל שלא בפני ההורה, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחבר, ואין בזה פגיעה בהורה. ואם מדובר בשם נדיר, כגון קלמן, יפרח, זלדה, אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.[4][4]. כן היא דעת הרמ"א יו"ד רמ, ב. וכן נראה שסובר השו"ע שם. וכ"כ הבן איש חי ש"ב שופטים ד'. ואמנם לדעת הדרישה הדין קל יותר, שאם שם ההורה שגרתי, גם בפני ההורה מותר לקרוא לחבר בשמו. ואם השם נדיר, בפני ההורה אסור לקרוא לחבר, ושלא בפניו מותר. אך המנהג הרווח כדעת רוב הפוסקים המחמירים בזה. לגבי הדין הקודם, דעת החיד"א בספרו יוסף אומץ ס' פ"ז שמותר לומר: "אבי משה אומר כך וכך", וכך כתב הבן איש חי שופטים ד'. ואילו דעת הים של שלמה קידושין ס"ה, שאין להזכיר שם האב כלל גם כאשר מקדימים לו את התואר 'אבי', וכן מנהג האשכנזים. ועיין בספר מורא הורים וכבודם פ"ו ו' בהערה שהזכיר הדעות השונות.

יש עדות שנהגו לקרוא לילדיהם על שם ההורים בעוד ההורים בחיים, ובאותן הקהילות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.

ז - האיסור להעיר הורים ישנים

בכלל מצוות כיבוד ומורא הורים שלא לגרום להם צער. בין הדברים העלולים לגרום צער רב לאדם הוא שמעירים אותו באמצע שנתו, ולכן צריכים הילדים להיזהר מאוד שלא לפגוע בשנתם של הוריהם.

ידוע הסיפור המופלא על אותו גוי צדיק, ודמא בן נתינה שמו, שפעם אחת באו אצלו חכמי ישראל, לקנות ממנו אבנים יקרות לחושן האפוד, בשש מאות אלף דינרי זהב. אך כיוון שבאותה שעה אביו ישן, והמפתח של אוצרות האבנים היה מונח תחת מראשותיו, לא רצה להעירו משנתו ואמר לחכמים שאינו יכול למכור להם. הלכו להם חכמים, לחפש אבנים מתאימות אצל סוחרים אחרים, ודמא בן נתינה הפסיד הון עתק. לשנה הבאה נתן לו הקב"ה שכרו, ונולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנותה. אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא שאין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (קידושין לא, א).

להלכה כתב בספר חסידים (של"ז), שכל זה הוא דווקא כאשר הבן יודע שאביו אינו רוצה לקום משנתו, אפילו למען רווח גדול של בנו. אבל אם הבן יודע שאביו יצטער יותר כשישמע שבנו הפסיד ממון רב בעבור שלא רצה להעירו משנתו, אזי מותר לו להעירו. ובכל זאת כתבו האחרונים שאם אפשר יש להשתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין שום אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו, וזאת כמובן בתנאי שברור לו שהם מעוניינים לקום משנתם כדי לסייע לו, ויצטערו אם ישמעו שבגלל שנתם הפסיד בנם דבר חשוב (ערוה"ש רמ, מ).

ואם ההורים עצמם מבקשים מבנם להעיר אותם משנתם, כגון שהאב רוצה לקום משנתו לתפילת שחרית, או שביקש מבנו להעירו כדי לצאת לחתונה, נראה שהבן רשאי להעיר את הוריו ללא כל חשש, ולהיפך, הוא מקיים בזה מצווה של כיבוד הורים, שמסייע להם במה שהם מבקשים ממנו.

עוד חשוב לציין, שאם מגיע טלפון לאחד מן ההורים בעת שהוא ישן, והמטלפן טוען שהנושא דחוף, אין לבן להעיר את הוריו. ורק אם המטלפן אומר מה הדחיפות, ונראה לבן שאכן הוריו יצטערו אם לא יעירו אותם, מותר להעירם. וכשאפשר עדיף להעירם על ידי אדם אחר (עי' ספר מורא הורים וכיבודם א, כט).

ח - כללי מצוות כיבוד

עיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים - יסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר שחשוב להם להגיע אליו - צריכים הילדים ללוותם בדרכם.

וכן אם הם צריכים עזרה בניקוי הבית - מצווה לעזור להם. וכן אם ההורים צריכים סיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת - מצווה עליו למלא שליחותם.

ואף אם הסיוע להם אורך זמן רב, על הבן להתפנות מעיסוקיו האחרים ולסייע להוריו. ואפילו אם העזרה להוריו מצריכה אותו לבטל מעט מעבודתו או מהזמן שהוא מקדיש לבני משפחתו, כל זמן שהוריו זקוקים לעזרתו, והעזרה להם אינה דורשת ממנו להפסיד את מקור פרנסתו - חובה עליו להתפנות מעבודתו ומעיסוקיו השונים כדי לסייע להוריו. וכמובן שאם אחד ההורים חולה, על הבנים לפנות את זמנם ולטפל בו.

אבל אם ההורים אינם זקוקים לעזרה ממשית, ובכל זאת הם מבקשים מבנם שיבוא לבקרם כל יום, כדי שיוכלו ליהנות מחברתו, אין עליו חובה לבקרם בכל יום, שכן מצוות כיבוד הורים דורשת ממנו לסייע להם בדברים ממשיים ולא לפנות את כל זמנו כדי לשמחם. ולכן אם הוא מעדיף באותו זמן ללמוד או לעבוד או לשהות בחברת אשתו וילדיו - אין עליו חובה לבקרם בכל יום. ומכל מקום חובה עליו לבקרם לעיתים קרובות, שאם לא כן ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם.

ובן שהוריו בקשו ממנו לקנות עבורם מוצרים בחנות. אם יש להורים כסף, ישלם בכספם, שכן מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת את הילדים להוציא הוצאות כספיות, אלא רק לעזור ולסייע בשליחויות ובעבודה. אבל אם אין להורים כסף לשלם עבור צרכי מזונם ובגדיהם, או עבור אחזקת ביתם - מצווה על בניהם לשלם עבורם את כל צרכיהם. ואם אין להם כסף לשלם עבור הוריהם, מצווה עליהם לאסוף צדקה עבורם.

ואם האב מחליט שלא לעבוד ומטיל פרנסתו על ילדיו, או שהוא רוצה לחסוך את רוב כספו ולחיות חיי דוחק, במקרה זה אין הילדים צריכים לדאוג לכל צרכיו. שכן רק במצב של חוסר ברירה מוטלת על הילדים המצווה לסייע להוריהם בכספם, ובשעת הצורך אף לאסוף צדקה עבורם, אבל כשההורים גורמים לעצמם לחיות חיי דוחק - אין הילדים מחויבים לעזור להם.[5][5]. עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לשמש אותם, היינו לסייע להם בצרכי גופם בשעה שיצטרכו לכך - להאכילם, להלבישם וכדומה. ולכן אם יבקשו שיבוא לבקר כשאין להם צורך ממשי - אין חובה למלא רצונם. כמובן שאם יבקר - יקיים מצווה, אך אין בזה חובה מצד כיבוד הורים. אלא שאם יתרחק מהם ולא יבוא לבקרם כפי שמקובל שבנים מבקרים אצל הוריהם, ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם ויעבור על מצוות מורא הורים. ועיין בשו"ע יו"ד רמ, ב-ד. בעניין הוצאת ממון על כיבוד הורים, בקידושין לא, ב, נחלקו אם מצוות הכיבוד על חשבון ממון הבן או ההורים. ופסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והתוס' שהיא על חשבון ההורים. אמנם כל זה כאשר יש להורים כסף לממן את צורכיהם, אבל כשאין, ברור שיש מצווה לילדים לפרנס את הוריהם. ואם יש לבנים סכום מועט המספיק לצרכי עצמם או לצרכי הוריהם, אינם חייבים לתת את כספם להורים, כמבואר בשו"ע רמ, ה. אבל כתבו האחרונים שמצווה על הבנים לחזר על הפתחים כדי לאסוף צדקה לצורך הוריהם וכ"כ בן איש חי ש"ב שופטים ח'. ואין זו חובה, מפני שמצוות כיבוד הורים מחייבת לסייע להם בגופם ממש, כגון להלביש להאכיל וכיוצא בזה, אבל החזרה על הפתחים היא רק הכנה לכיבוד עצמו, ובזה אינם מחוייבים, וכך מבואר בערוה"ש רמ, כב, וכן דעת הב"ח והש"ך. אבל לדעת החזו"א (קידושין סי' קמ"ח דף לב) ישנה חובה גמורה לחזר על הפתחים עבור הורים עניים. ואם ביכולת ההורים לקיים את עצמם כראוי אלא שאינם רוצים לעבוד או שהם חוסכים מאוד, אין הילדים חייבים לפרנסם, וכן משמע מחת"ס יו"ד רכט, וכך מובא בשם הרב אבא שאול בס' מורא הורים וכבודם פ"א יט.במצב של התנגשות, שאם הבן יבוא לסייע להוריו יפסיד את פרנסתו, אם על ידי כך לא יהיה לו מה לאכול באותו יום ויצטרך לחזר על הפתחים, נפסק בשו"ע רמ, ה, שפרנסתו קודמת. וכן הורו האחרונים שאם על ידי הסיוע להוריו יעדר רבות מעבודתו עד שיפסיד את מקום עבודתו, ויצטרך לחזר על הפתחים - במקרה זה פרנסתו קודמת והוא פטור מכיבוד הורים. עיין בראשון לציון, ובביאור הגר"א י"ד, ובשבט הלוי ח"ב קיא, ג.

ט - חובת הבן והבת

מפעם לפעם שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה מדאי, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך צריך לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לסייע לכל קשיש, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם המשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.

ואמרו חכמינו, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).

וכן נפסק להלכה ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו חייב לעשות כן, אפילו אם יצטרך לרדת לשם כך ברמת חייו. ובזמן שהיה כח ביד בתי הדין, כשהיו רואים בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, היו כופים אותו לפרנס את הוריו (עיין בהלכה הבאה ובהערה). ואמנם מצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אבל אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו וגם להמשיך ולתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה למי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו (שו"ע יו"ד רמ, ה, ברמ"א).

חשוב לציין הלכה נוספת, מצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים. אבל לאחר החתונה נוצר הבדל בין הבן לבת, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה איננה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה. ברור שהיא צריכה להתייחס בכבוד להוריה, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה מחויבת לפני החתונה. והטעם לכך הוא, שלאחר חתונתה מוטל עליה עול המשפחה החדשה שהקימה, לטפל בילדים ולהחזיק את הבית, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. יתר על כן, יתכן שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד). אמנם כאשר אין התנגשות בין שלום ביתה לכיבוד הוריה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש"ך יו"ד רמ, יט).

י - האם אפשר לכוף את הבנים לכבד את הוריהם

לעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן אם אחד מהוריו חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?

תשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא צריך להיות המדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", לכן אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים - אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.

אבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות צדקה הם קודמים לשאר העניים, וניתן לחייבו לתת להם את הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב"י ורמ"א יו"ד רמ, ה).[6][6]. ויש לשאול, הרי גם במצוות צדקה נאמר שכרה בצידה, שנאמר (דברים טו, י): "נתון תתן לו... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך", ואיך אפשר לכוף לקיימה? אלא פירש ר"י, כיוון שלגבי מצוות צדקה נאמר גם לאו (שם טו, ז): "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", לכן ניתן לכוף על קיומה של מצוות צדקה (תוס' ב"ב ח, ב). עוד צריך לדעת, שיש סוברים שבית הדין יכול לכוף את הבן לתת להוריו, אף יותר ממה שהוא מחויב לתת לצדקה, וכך היא דעת ערוך השולחן יו"ד רמ, כ.

וכל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).

יא - יחס

כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, חשוב מאוד לשים לב לדרך שבה מקיימים את המצווה. קורה לפעמים שלהורים זקנים אין ממה להתפרנס, והם זקוקים לעזרה, וכפי שלמדנו על בניהם מוטלת האחריות לפרנסם בכבוד, להחזיר להם ולו במעט את מה שקבלו מהם בכל שנות ילדותם. אולם לא פחות חשובה מהסיוע עצמו היא הדרך שבה ניתן הסיוע. כי יש בן שעוזר להוריו בפנים זעופות ובמורת רוח. ולהורים אין ברירה, הם מוכרחים את עזרתו, אין להם מישהו אחר שיעזור להם. אך לבם נכמר בקרבם, על בנם שכל כך אהבו, ועתה לעת זקנה נוהג עמם כך, בזלזול ובחוסר רחמים. ועל כך אומר הפתגם: "אב אחד מפרנס עשרה בנים ושמח, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד".

וכה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: "בני, תרנגולים הללו מנין לך?" אמר לו: "זקן זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים". נמצא זה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם.

כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו, וציווה לעבדיו לחפש אנשים שאינם עובדים, כדי שיהיו הם טוחנים אצלו. אמר לו הבן לאביו: "אבא, היכנס וטחן אתה תחתי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יגיע לידי בזיון - אתבזה אני ולא אתה, ואם לידי מלקות - אלקה אני ולא אתה". נמצא זה מטחינו לאביו בריחיים ויורש גן עדן (ירושלמי פאה א, א, קידושין לא, ב ברש"י).

יב - מצווה לגור בקרבת ההורים

בכלל מצוות כיבוד הורים ישנה מצווה שאדם יגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לבוא ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. אבל אם יגור במקום רחוק, לא יוכלו לפנות אליו בבקשת עזרה, ונמצא שמנע את עצמו ממצוות כיבוד הורים. אבל לצורך לימוד תורה, מותר לבן לעזוב את מקום מגורי הוריו.

וכן מצינו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו שחשש לצאת מחרן ולעזוב את תרח אביו לעת זקנותו, ואמר לו הקב"ה (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ופטרוֹ בזה ממצוות כיבוד הורים (בראשית רבה לט, ח). וכן אמרו חז"ל על יעקב אבינו שנצטער במשך עשרים ושתיים שנה שיוסף בנו נאבד ממנו, כעונש על אותן עשרים ושתיים שנה שהוא עצמו עזב את הוריו והלך לחרן. ואף שיעקב נאלץ לברוח מפני עשו אחיו שרצה להורגו, מכל מקום בפועל לא כיבד באותן השנים את הוריו. אבל, לצורך לימוד תורה, יכול אדם לעזוב את בית הוריו. וכן יעקב אבינו הלך לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד שם ארבע עשרה שנה, ועל כך לא נענש (מגילה יז, א).

לפיכך, כל אדם צריך להשתדל לגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לבוא לבקרם ולסייע להם במידת הצורך. ואם הוא רוצה לגור במקום רחוק, עליו לבקש רשות מהוריו. ואפילו אם הוא רוצה לעבור למקום רחוק לצורך איזו מצווה - עליו לקבל מהם רשות. אמנם לצורך תלמוד תורה יכול לעבור לעיר אחרת בלא קבלת רשותם. וכן מותר לו לעבור למקום רחוק מבית הוריו בלא רשותם, כדי להעניק לבניו חינוך תורני טוב יותר. וכן לצורך חיוני של פרנסה, רשאי הבן לגור בריחוק מקום בלא לבקש את רשותם (עפ"י ערוה"ש יו"ד רמ, לו). וכן מי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ אפילו בניגוד לרצונם (מהר"ם מרוטנבורג שער ב' כ"ח ע"ט; מבי"ט ח"א קלט).

והורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד, ומעונינים לגור אצל בנם, מצווה על הבן לשכן את הוריו בביתו ולקיים בזה את מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. וכל זה בתנאי שיש מקום בביתו ואשתו מסכימה. אבל אם אינה מסכימה, או שהמקום צר וברור שעקב מגורי ההורים בביתם ייווצרו קשיים וסיבוכים גדולים - אסור לו להכניס את הוריו לביתו בלא רשות גמורה מצד אשתו. ועליו לדאוג להם לבית אבות או שיבוא לביתם בכל יום ויסייע להם. ואף אם יאלץ לישון בביתם לילות רבים, יישן שם ולא יכניסם לביתו בלא הסכמתה השלימה של אשתו.

חתן וכלה העומדים להינשא, והכלה רוצה לגור בצפון, ואילו הורי החתן דורשים מבנם שיגור קרוב לביתם בדרום. ומצב הדברים הוא, שאם החתן ישמע להוריו תבטל הכלה את קשריה עימו. החתן רשאי להחליט לגור רחוק מהוריו כדי שיוכל להתחתן, אבל חובתו תהיה להמשיך ולבקר את הוריו בתכיפות גבוהה, כמקובל אצל בנים טובים, גם כאשר יגור בצפון. [7][7]. מקורות: לצורך חינוך הבנים מותר להתרחק ממקום מגורי ההורים, שכן חינוכם שקול כלימוד תורה, ולצורך לימוד תורה מותר לעזוב את מקום ההורים. ולצורך פרנסה מותר, משום שכבר למדנו שכיבוד הורים אינו צריך להיות על חשבון פרנסת הבן, שו"ע יו"ד רמ, ה. ואין רשות לבעל להכניס אחד מהוריו לביתו בלא הסכמת אשתו, מפני שהתחייב בעת נישואיהן בכתובה לנהוג בה כראוי, והיא שותפה בבית, ולא יתכן לעשות דבר שלא בהסכמתה. אבל חייב לטפל בהם, אף אם יצטרך לעזוב את ביתו למספר ימים או שבועות. וכן פסקו הרב אלישיב והרב אבא שאול כמובא בס' מורא הורים וכבודם פ"א מא. כאן המקום לחזור ולציין, שלאחר הנישואים חובת כיבוד הורים חלה על הבעל כלפי הוריו ואילו האשה פטורה מכיבוד הוריה, מפני ההתנגשות שהדבר עלול ליצור בין חובתה כלפי משפחתה החדשה לחובתה כלפי הוריה, כמבואר בשו"ע יו"ד רמ, יז. אבל אם הבעל אינו מתנגד, חוזרת מצוות כיבוד הוריה למקומה. לפיכך אם הורי האשה יזדקקו שבתם תשכנם בביתה, והבעל לא יתנגד, מצווה להכניסם לביתם ולטפל בהם בכל מה שיצטרכו. וזה שאין צריך לבטל שידוך מפני דרישת הוריו שיגור בקרבתם, כבר למדנו כיוצא בזה ברמ"א רמ, כה, בשם מהרי"ק.

יג - כיבוד הורים ושמירת מצוות

נאמר בתורה (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". מכאן, שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקול הוריו, ולא יחלל את השבת. שהרי גם הבן וגם ההורים מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב).

ומכאן למדו חז"ל (ב"מ לב, א), שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם, הואיל ולהם עצמם אסור לומר כן, כי אף הם עצמם מצווים בכבוד המקום (שו"ע יו"ד רמ, טו).

לפעמים קורה, שההורים מסתכסכים עם אדם מסוים, שכן או קרוב משפחה. והמחלוקת הולכת ומעמיקה, מעלבונות קטנים עד לניתוק הקשרים. וההורים תובעים שגם בנם ישתף עמם פעולה, וינתק את הקשרים שהיו לו עם אותו אדם. והבן לעומת זאת לא מעוניין להשתתף במריבה של הוריו, ולדעתו יש לקיים יחסים טובים עם כל אדם. ההורים מצידם מגייסים לטובתם את מצוות כיבוד הורים, ומאשימים את הבן בבוגדנות, ובזניחת ההורים למען איזו דודה מנוולת או שכן רשע... והשאלה היא, מה הבן צריך לעשות במקרה כזה.

פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, טז): אב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני, והבן רוצה להתפייס עמו מיד, אין לו לחוש לדעת אביו. והטעם הוא, שעל פי התורה אסור לשנוא שום יהודי, ועל כן אסור לו לבן לשמוע בקול הוריו, שמצווים אותו לעבור על מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).

יד - האם מותר לקנות סיגריות לאב

שאלה: כיצד צריך לנהוג בן שאביו מבקש ממנו לקנות עבורו קופסת סיגריות, האם מותר לו לקנות עבורו סיגריות או אסור? מצד אחד למדנו (פניני הלכה ליקוטים ח"ב ט, ח) שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה; ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.

השיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק, שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר בלא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום, איסור מדברי חכמים יש כאן, הואיל ואמרו שגם כאשר אדם יכול לעבור את העבירה ללא עזרה, אסור לחבירו לסייע לו לדבר עבירה. ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו סיגריות, משום שזהו סיוע לדבר עבירה (עשה לך רב ו, נח).

כעיקרון אכן כך שורת הדין, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. ולכן נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו סיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו לבין אביו.[8][8]. כיוצא בזה כתב הגרש"ז אוירבאך מנחת שלמה ח"א לה, א, שאין להימנע מלתת כיבוד למי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם יתן לו מאכל ולא יברך. ע"כ. ואמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה יו"ד רמ, טו: "אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא אינו מחויב לשמוע לו". אבל כשאין סכנה קרובה וממשית, כתב בברכ"י יו"ד רמ, טו: "אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו אבל ודאי דליכא סכנה, ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים סימן רלד, שכתב דבמידי דסכנה לא ישמע לו ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי". ובסיגריות הסכנה אינה קרובה וממשית, כפי שכבר כתבתי בהערה, בפניני הלכה ליקוטים ח"ב ח, יא (שם הובאה הלכה זו).

טו - הורים שמתנגדים לנישואים

לעיתים נוצרות בעיות קשות מאוד סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה של בחירת ליבו מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכן דעת הבחורה. אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם הבחירה אינה מוצלחת. לעיתים ההורים כל כך תקיפים בהתנגדותם, עד שהם מאיימים בניתוק הקשרים, תוך איומים בקללות-חורבן שיפלו על ראשיהם של בני הזוג הצעיר. ונשאלת השאלה, האם צריך הבן לשמוע בקול הוריו ולאבד את בחירת ליבו, או שעליו לעשות כרצונו תוך התעלמות מדעת הוריו? וכן לעיתים המקרה הפוך, שההורים מתנגדים להחלטת בתם, והשאלה האם הבת צריכה לשמוע בקול הוריה?

להלכה פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד רמ, כה) שבעניין הנישואים אין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם. ולמרות שוודאי כוונת ההורים לטובה, מכל מקום ישנה בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו. נכון שלפעמים נגרמות מזה טרגדיות משפחתיות, אולם צריך לדעת שהבן או הבת אינם רכוש של ההורים, הם בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שחובה על הבן והבת לשמוע ולהתייעץ, לדעת שמן הסתם כוונת ההורים טובה, ופעמים רבות שהם צודקים, אבל ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם.

פעמים רבות לאחר שמסבים את תשומת לב ההורים להלכה זו, המצב משתנה לטובה, ובמקום דיבורים של איומים ישנה התייעצות רצינית. אבל אם למרות הכל, ההורים מתנגדים ומודיעים על ניתוק קשרים, גם אז אין הבן או הבת צריכים לבטל את דעתם מפני דעת הוריהם.

טז - באיזה נושאים חייבים לשמוע בקול ההורים?

ענף ממצוות כיבוד הורים הוא שלא לסתור את דבריהם, היינו שלא לומר לאביו או לאימו בדרך של התנצחות "אתם טועים!". אבל מותר להתדיין עמם בדרך כבוד.

וכן מצווה לשמוע בקולם ולמלא את רצונם, אלא שאין זו חובה, ואם השמיעה בקולם מתנגשת בדבר שחשוב לו, אינו חייב לשמוע בקולם. לדוגמה: כאשר האם מבקשת מבנה הגדול ללבוש סוודר ביום חם, מתוך דאגה מופרזת שמא יתקרר... הבן אינו חייב לשמוע בקולה. אמנם אם ילבש את הסוודר יקיים מצווה, ששמע בקולה ושימח אותה. אבל למעשה הוא אינו חייב ללובשו, כי עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לסייע להם בדבר שיש להם ממנו תועלת אישית, כגון שמלבישם או מאכילם, אבל השמיעה בקולם אינה חובה, וכיוון שמאוד לא נוח לו ללבוש סוודר ביום חם, אינו חייב לשמוע לה. וגם מצד מצוות מורא הורים אינו חייב לשמוע לה, כי עיקר המורא הוא שלא לפגוע בכבודם. לפיכך בדבר שאינו נוגע להם ישירות, אין חובה לשמוע בקול ההורים.

ואם הבן רוצה להתענות בתעניות נדבה וההורים מבקשים ממנו שלא יתענה. מצד הדין אינו חייב לשמוע בקולם, שהרי התענית נוגעת לו עצמו, אלא שאם ישמע בקולם יקיים מצווה. וכיוון שאינו חייב להתענות, וכל חפצו הוא להתקדש ולעשות את רצון אביו שבשמים, כתבו כמה פוסקים שטוב לו יותר שיהדר במצוות כיבוד הורים מאשר להתענות בתעניות רשות. אבל אם ההורים מבקשים שיבטל איזו מצווה או אפילו מנהג שמוזכר בשולחן ערוך, לא ישמע בקולם. שאף הם מצווים בכבוד שמים, ואין לשמוע להם לבטל מצווה או מנהג (שו"ע רמ, טז; 'בית-לחם-יהודה', לעיל הלכה יג).

אם ההורים תובעים מבנם שילמד דווקא מקצוע מסוים, כגון, רפואה, ואילו הוא רוצה ללמוד מחשבים. אם ישמע בקולם יקיים מצווה. אך הוא אינו חייב לעשות כן, כי זו החלטה שקשורה לחייו ואינה קשורה ישירות לענייני הכיבוד או המורא. ואף אם ההורים יטענו שבנפשם הדבר, ואם לא ילמד רפואה יחיו כל ימיהם ביגון, אינו חייב לשמוע בקולם, כי אין זה דבר הקשור ישירות אליהם. ואם הוא בטוח שעדיף לו ללמוד מחשבים, כי מקצוע זה מתאים לו יותר ובו יוכל להצליח, עדיף שילמד מחשבים. ועליו להציג זאת בפני ההורים בדרך ארץ ולא בחוצפה. וההורים חייבים ללמוד להכיר בעצמאותם של ילדיהם, כדי שלא יטעו ויקימו שערורייה סביב כל החלטה עצמאית של ילדם.

ובמיוחד כאשר מדובר בהחלטות הקשורות למצוות וערכים, כגון שהבן רוצה ללמוד תורה וההורים מתנגדים, או שרוצה להתגייס ליחידה קרבית וההורים מתנגדים, או שרוצה להתיישב בישוב חלוצי וההורים מתנגדים, או שרוצה לעלות לארץ וההורים מתנגדים - בכל המקרים הללו צריך הבן לקיים את המצווה ולא לשמוע בקול הוריו, שכן בכל עת שיש התנגשות בין מצווה ממצוות התורה וכיבוד הורים - מצוות התורה קודמת. וכן לעניין חתונה, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת.[9][9]. יסוד החילוק בין דברים הנוגעים לגופם של ההורים ודברים הנוגעים לילדים מבואר במהרי"ק קסו, ג-ד לעניין נישואין, והביאו הרמ"א בסוף סימן ר"מ ביו"ד. וכן מבואר בחידושי הרמב"ן ליבמות ו, א, וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם, ובשיטה מקובצת ב"מ לב, א, והגר"א רמ, לו. וכן כתבו הרבה אחרונים. (ועיין במקורות רבים לכך ביבי"א ח"ח יו"ד כב, ה). ואף שאין חובה לשמוע בקולם בדבר שאינו נוגע לגופם, ברור שאם שומע בקולם מקיים מצווה בזה שעושה להם נחת רוח. לפיכך, כאשר מדובר בדבר שיגרום לו צער גדול, כיוון שאין בזה חובה אינו צריך לשמוע בקולם.וכן מצינו שאין מצוות כיבוד הורים על חשבון ממון הבן, לפיכך אם הוא חושב שירוויח יותר כשילמד מקצוע אחר, יכול לבחור בו. וגם אם המקצוע שההורים רוצים שילמד יגרום לו צער, נחשב הדבר כמו הפסד ממון, וכיוצא בזה כתב המהרי"ק שם. בהקשר לזה, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה אומר, שצריך לחנך את ההורים שלא יחשבו שילדיהם הם רכושם.אמנם יש מהאחרונים שחלקו על עיקר יסוד המהרי"ק, וסוברים שאם אי השמיעה להורים תגרום להם צער ממשי, חובה על הבן לשמוע בקול הוריו אף בדבר שאינו נוגע להם עצמם. ובתשובות מהרש"ם ח"א ק"א הביאם, וכך משמע מהחזו"א על קידושין סי' קמ"ח לב, א. ולפי דעתם כל ההיתר לא לשמוע בקול ההורים לגבי חתונה או פרנסה הוא מפני שדברים אלו דוחים כיבוד הורים, ולא כפי שכתבו המהרי"ק ושאר הפוסקים שהסיבה מפני שאין בדברים שאינם קשורים להורים עצמם חיוב כיבוד. מכל מקום לדינא, בדרך כלל התנגדות ההורים אינה חריפה כל כך, ואזי לכל השיטות אם מדובר בהחלטה חשובה שנוגעת לחיי הבן, אינו מחויב לשמוע בקול הוריו. וכשיש התנגשות קשה בין רצון ההורים לבן, ואם הבן יחליט שלא כדעתם יצטערו מאוד, ההלכה כדעת המהרי"ק, שכן רוב הראשונים סוברים כמותו, לפיכך אין הבן מחויב לשמוע בקול הוריו בדברים הנוגעים לחייו. ובמצבים קשים יש להמליץ לבן להתייעץ עם רב.

יז -אב רשע

לעיתים מתעוררת שאלה, האם גם כשהאב רשע ובעל עברות, מחויב הבן לכבדו ולירא מפניו, או שהואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?

נחלקו בזה הפוסקים (שו"ע יו"ד רמ, יח). לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הולידו באיסור של גילוי עריות, ועל ידי כך פגם את הבן וגרם לכך שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה פוסק ה'שולחן-ערוך' שחייב לכבד את אביו הרשע.

לעומת זאת דעת הרב משה איסרליש (הרמ"א), בעל ההגהות על ה'שולחן-ערוך', שאין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא באב רגיל שנוהג כשורה, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשהאב ממש רשע, כמו למשל אב שהוליד בן ממזר, שלדעת הרמ"א אין לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן לגרום לו צער.

לעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם, מאחר שהם חילונים. אבל להלכה בזמננו כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שהבן חייב לכבדו ולירא מפניו. והטעם לכך, שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן ברור שבעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות.

יח - עד היכן כיבוד הורים

בהלכות מצוות כבוד אב ואם, יש לשאול, עד היכן מגיע מורא וכיבוד הורים? כלומר, האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.

כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו - לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו"ע יו"ד רמ, ג). ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו"ע יו"ד רמ, ח).

אולם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן לאחר שזרקו את ארנקו לים, יוכל לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו.

ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ואם ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, וישאלוהו למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ"א בשו"ע יו"ד רמ, ח).

וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. ואכן רבי יוחנן עצמו משעת לידתו היה יתום, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהוא ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים.

יט - מי שנטרפה דעת הוריו

אחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?

תשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שהוא בתור בן אינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמם מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.

דוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.

וכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לקנות אוכל, להכינו, לכבס וכיוצא בזה, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו כל מיני דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להסתדר ולהתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו להישאר ולטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמם בנועם ובנחת (שו"ע יו"ד רמ, י. ט"ז סקי"ד, ערוך השולחן רמ, לב).

כ - יחס ההורים לבנים

אף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, מכל מקום כתב ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו - כבודו מחול".

אולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם הרבה יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על הילדים שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.

יתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!

ובמקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם יש צדק מסוים בהכאה, היה בית הדין מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עובר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו"ע יו"ד רמ, כ; עיין לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).

כא - איסור הכאה והאם מותר לבן לתת זריקה לאביו

לעיתים אנו שומעים על מקרים מזעזעים של בנים המכים את הוריהם. כדי להסביר עד כמה הדבר חמור, יש להזכיר שוב את מה שכבר למדנו, שציוותה התורה שלא להכות אדם מישראל (מצווה תקצ"ה בספר החינוך). ועוד הוסיפו חכמים ואמרו שכל המגביה ידו כדי להכות את חבירו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב). וכל זה אמור במכה אדם רגיל, אבל המכה את אביו או את אימו והוציא מהם דם, עובר על איסור חמור בהרבה, שעונשו על פי התורה מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". ואם לא הוציא מהם דם, הרי הוא עובר על האיסור הכללי שלא להכות אדם מישראל, ובנוסף לכך ביטל שתי מצוות של כיבוד הורים ומורא הורים (עיין לעיל הלכה ג).

וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, כדי שלא יגיע חס וחלילה מקרה בו יכה אדם את אביו, אמרו חכמים שיש לנדות אב שמכה את ילדו המבוגר, שכן ישנו חשש שהבן יתרגז ויחזיר לאביו מנה אחת אפיים, עד שיצא ממנו דם, ונמצא שהאב גרם לבנו לעבור על האיסור החמור (שו"ע יו"ד רמ, כ).[10][10]. על פי האר"י הרוצה לשוב בתשובה שלימה על שהכה את אביו או אמו, לאחר שיבקש מהם מחילה יתענה כ"ו תעניות רצופות, וילקה בכל יום כ"ו מלקות, ויכוון כוונות מסוימות, עיין בבן איש חי ש"ב שופטים כב. וכיום נוהגים להורות לפדות את הצומות בצדקה, והרוצה לשוב על כך, ילך לרבו להתייעץ כיצד לשוב בתשובה.

שאלה: האם מותר לבן לבצע באביו טיפול רפואי העלול לגרום להוצאת דם, או כיוון שישנו איסור מיוחד שלא להוציא דם מהוריו, על הבן להימנע מזה, ואפילו אם הוא רופא?

תשובה: מצד אחד ברור שאם הבן טיפל באביו, ובתוך כך יצא ממנו דם, אינו נענש על כך, הואיל ועשה זאת בהסכמתו ולטובתו. אולם מאידך, מסופר בתלמוד על אחד מגדולי האמוראים (רב), שכאשר נתקע קוץ בבשרו, לא הניח לבנו להוציאו, שמא עקב הוצאת הקוץ יצא ממנו דם, ונמצא הבן עובר בשגגה על איסור חובל באביו (סנהדרין פד, ב).

ועל כן נפסקה ההלכה שאסור לבן שהוא רופא, לנתח את אביו, או לקחת ממנו בדיקת דם. ואפילו אם האב מבקש שדווקא בנו יטפל בו, משום שהוא סומך עליו, וגם משום ששכירת רופא אחר תעלה כסף, בכל זאת ישכרו רופא אחר ובלבד שהבן לא יבצע בהוריו טיפול העלול להוציא דם. ורק כאשר אין שום ברירה, כגון שאין בנמצא רופא אחר, או שאין לאב ולבן כסף לממן את הניתוח, מותר לבן להיענות לבקשתו ולטפל בו.

וכן הורה שצריך לקבל בכל יום זריקה, אין לבקש מן הבן שיזריק לו, שמא תוך כדי ההזרקה יצא ממנו דם. ועדיף שבן הזוג ילמד לתת את הזריקות. אולם במקרה שלא נמצא פתרון אחר מניח את הדעת, ויש חשש שאם הבן לא יזריק יתכן שיהיו מצבים שהאב לא יקבל את הזריקה שהוא זקוק לה - מותר לבן להזריק לאביו.[11][11]. בהלכה זו נחלקו הראשונים, לדעת הרי"ף, הרא"ש והשו"ע יו"ד רמא, ג, אסור לבן לבצע טיפול רפואי באביו, גם כשאביו מבקש זאת ממנו. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרמ"א, לכתחילה עדיף שאדם אחר יטפל בהם, וכשקשה להשיג אדם אחר מותר לבן. למעשה הורו האחרונים הוראת ביניים, שאסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון ובטרחה - יתאמצו להשיג רופא אחר. ורק בשעת הדחק כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. וכעין זה פסקו הרב הרצוג והרב אוירבאך, כמובא בספר גשר החיים ח"ב פ"א. ועיין בספר מורא הורים וכיבודם פרק י' סעיפים יד-יח, שכתב כך בשם הרב בן ציון אבא שאול. ויש שסוברים שאין בדין זה כלל מחלוקת בין השו"ע והרמ"א, אלא שניהם מסכימים להוראה המובאת לעיל (ב"ח ובן איש חי).

כב - ילדים מאומצים

מצוות כיבוד הורים חלה על כל בן או בת כלפי הוריהם הביולוגיים. ואף אם ההורים הזניחו את ילדיהם ומסרום לאימוץ, אם ידועה לילדים זהות הוריהם, מצווה מן התורה שיכבדום.

ואין לבן לומר: הרי ההורים לא טיפלו בי כלל ומדוע שאכבדם. מפני שאחרי הכל בזכותם נולד, וכל אדם שמתייחס אל עצמו ואל חייו באופן חיובי, צריך להכיר תודה למי שהביאוהו לעולם. ואם לא יכיר להם תודה, נמצא שאינו מכיר בחשיבות קיומו העצמי. וככל שיכבד יותר את הוריו, כך יכיר יותר בערך עצמו, שמתוך כך שיכבד את שורשיו גם כבודו העצמי יגדל, ועל ידי כך יוכל לחשוף את כשרונותיו המיוחדים. ומעבר לכך, גם מי שאינו מבין את טעמה של המצווה צריך לקיימה, שכך ציוונו ה' בתורה.

כלפי ההורים המאמצים לא חלה מצוות 'כיבוד הורים', אבל מצד המוסר ומצוות גמילות חסד מחויבים הבנים המאומצים להכיר להם תודה רבה. שהרי אין בעולם חסד גדול יותר ממה שמעניקים ההורים המאמצים לילדיהם, ועל כן כל חייהם צריכים הילדים המאומצים לגמול עמהם חסד ולהתנהג אליהם בכבוד רב. וכמובן שאם ההורים המאמצים יזדקקו לעזרה, על בניהם המאומצים לסייע להם ככל יכולתם. ואם יהיו חולים ילוום ויסייעום בכל מה שנצרך, כפי שילדים רגילים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירת ההורים המאמצים - מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש.

כג - יחס הגר להוריו הביולוגיים

גר שנתגייר, כיוון שנהפך ליהודי הרי הוא כקטן שנולד, וכל קשריו עם בני משפחתו לשעבר נתבטלו. לפיכך, מדין מצוות 'כיבוד-הורים' אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם (שו"ע יו"ד רמא, ט). ומצד המוסר צריך לנהוג בהם כבוד, כדי שלא ייחשב כפוי טובה, שהרי הם הולידוהו וטיפלו בו. לפיכך, בעת שיהיו חולים - עליו לסייע להם. ולדעת כמה פוסקים אפשר לומר מי שבירך לרפואתם, ולאחר פטירתם אפשר לומר עליהם אשכבה וקדיש יתום לעילוי נשמתם (יחו"ד ו, ס).

לעיתים ישנה בעיה, מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך, צריך הגר למצוא את קו האמצע, שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא יחשב כפוי טובה כלפיהם. בדרך כלל גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ; במצב זה הכל מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת. מכל מקום אם אחד מההורים של הגר יבקש לראות לפני מותו את נכדיו, מצד הכבוד שצריך הגר לרכוש לו, אם יש בידו יכולת כספית, ראוי שיסע עם ילדיו לחוץ לארץ כדי לבקרו (עפ"י אג"מ יו"ד ח"ב ק"ל).

כד - סבא וסבתא

מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם. אלא שחייבים בכבוד ההורים יותר מאשר בכבוד הסבים והסבתות.

לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים הוא לקום מפניהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו, כגון אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם יטפלו בסבם יקיימו מצווה גדולה, מכל מקום אינם מחויבים להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הינו על הבנים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

ולכל הדעות ברור שאם הסבא זקוק לעזרה כספית, ויש לנכד אפשרות לעזור לו, חובה עליו לסייע לו. ואם אינו רוצה לתת מכספו, בית הדין יכול לכופו לתת צדקה לסבו.[12][12]. יש להקדים שברור לכל, שצריך כל אדם לכבד את סבו וסבתו. השאלה מה מקור החיוב ועד כמה הוא מחייב. יסוד ההלכה מובא ברמ"א יו"ד רמ, כד. ואף שהמהרי"ק בשורש ל' כתב לכאורה אחרת, ברור שאף הוא מודה שצריך לכבדם, ק"ו מהכבוד שצריך לכבד כל אדם מכובד, ועוד שמצד הוריו שחייבים בכבוד הוריהם, על הנכד לכבד את הוריהם. כל המחלוקת היא בגדרי החיוב. שלרמ"א זהו ענף ממצוות כיבוד הורים, ואילו למהרי"ק זוהי מצווה מצד כבוד אדם חשוב ויקר. וכן לגבי הורי האם, שלדעת רוב הפוסקים הורי האם והורי האב שווים וחייבים לכבדם, וכן דעת ספר חרדים בשם מנורת המאור, ולדעתו כיבוד הסבים והסבתות מן התורה. וכן דעת ברכ"י י"ח, ובן איש חי שופטים ש"ב ל', ועוד. ואילו לגר"א רמ, לד, החיוב חל רק על הורי האב. ומסתבר שאף הוא מודה שחייבים לכבד את הורי האם כדין אדם חשוב ויקר מאוד. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב צ"ד, שאת הורי האב יכבד כהוריו, והורי האם ככבוד אדם חשוב. ועיין בשאלת יעב"ץ ח"ב קכט, וחת"ס יו"ד שמה, וערוה"ש רמ, מד, ומנחת אלעזר ג, לג. ואם הסבא זקוק לצדקה, כופים את הנכד, כן כתב הש"ך רמ, כג, בשם הב"ח. ואף שכתב זאת לפי דעת הרמ"א, ברור שגם למהרי"ק יכפו אותו לכך, שהרי כופין על הצדקה, ולפי סדרי הקדימה, הסבא קודם לשאר עניים

ומותר לנכד לטפל טיפולים רפואיים בסבו, אף שיש חשש שיצא דם על ידי טיפולים אלה. שכן הזהירות המיוחדת מהוצאת דם חלה על ההורים בלבד ולא על הסבים והסבתות (כתב ב'תורה לשמה' רס"ה, לעניין טיפול רפואי חודרני בסבא, שאף שמותר, המחמיר תבא עליו ברכה).

כה - אשת אביו ואחים גדולים

חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, וכן חייב אדם לכבד את אחיו הגדולים. שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ולמדו חכמים שהמילה 'את' באה לרבות שלא רק את ההורים צריך לכבד, אלא אף את בן זוגם, שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "אֶת אָבִיךָ" אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "וְאֶת אִמֶּךָ" אף את בעל אמך.

ועוד למדו חכמים שתוספת ה'ו' במילים 'וְאֶת אִמֶּךָ' באה לרבות שצריך אדם לכבד גם את אחיו הגדול (כתובות קג, א). ואין זה משנה אם מדובר באח גדול מצד האב או מצד האם.

יש סוברים שדווקא את האח הבכור צריכים לכבד (בית לחם יהודה), אבל לדעת רוב הפוסקים יש לכבד את כל האחים והאחיות המבוגרים ממנו (ברכ"י יו"ד רמ, יז).

ואין חיוב כבוד זה ככיבוד ההורים אלא חיוב להתייחס אליהם בדרך כבוד, אבל אין חובה לסייע להם בכל מה שיצטרכו, ואין איסור לפנות אליהם בשמם וכיוצא בזה.

עוד כדאי לציין, שמצד המוסר ודרך ארץ, נכון לכבד גם את הדודים (ברכ"י רמ, יח, בשם רבינו יונה).

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים ג' ומשפחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה