אור ברסלב
פניני הלכה - ליקוטים ב' יא - הלכות הצלת נפשות › י - פיקוח-נפש דוחה קיום מצוות

פניני הלכה - ליקוטים ב'· הרב אליעזר מלמד

יא - הלכות הצלת נפשות · י - פיקוח-נפש דוחה קיום מצוות

ט - האם מי שאינו מציל נענש לפי התורה?

מצווה גדולה לשמור על החיים ולקיימם. וכל-כך גדולה מצווה זו, עד שאמרו חכמים שהיא דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'", ולמדו חכמים מכאן שכל המצוות ניתנו כדי שיחיו בהם, ולא כדי שימותו על ידן, ולכן פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (יומא פה, ב).

עניינן של כל המצוות להרבות חיים וברכה בעולם, שכן על-ידי המצוות האדם מתקשר אל בורא העולם, מקור החיים כולם. ולכן כאשר החיים עצמם נמצאים בסכנה, המטרה הראשונה היא לשמור עליהם.

למשל: חולה מסוכן שכדי להציל את חייו נחוץ להאכילו מאכלים אסורים, עליו לאוכלם כדי להינצל. וכן חולה שצום יום הכיפורים מסוכן עבורו, מצווה שיאכל וישתה ביום הכיפורים (שו"ע או"ח תריח, א). וכן לעניין ברית מילה, במצב שהתינוק חולה ויש חשש שהברית תסכן את חייו, למרות שמן הדין צריך למול דווקא ביום השמיני, אסור למולו כל זמן שהוא חולה, משום שפיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (שו"ע יו"ד רסג, א).

המצווה המפורסמת ביותר שנדחית פעמים רבות מפני פיקוח-נפש היא מצוות השבת. ואף שערכה של השבת ידוע, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מכל מקום בכל עת שנמצא לפנינו חולה שנשקפת סכנה לחייו, מצווה לחלל עליו את השבת כדי להצילו.

ואפילו כאשר אדם נמצא במצב של ספק סכנת נפשות, מצווה להזדרז ולחלל את השבת כדי להצילו. וכל השואל באותו זמן שאלת חכם, האם מותר להציל אדם שנמצא בספק סכנת נפשות, הרי הוא כשופך דמים, מפני שעד שישאל עלול החולה למות (שו"ע או"ח שכח, ב). ואף הרב שנשאל על כך מגונה, משום שהיה צריך להסביר בשיעוריו את היסוד הזה שפיקוח-נפש דוחה שבת. ולא לגרום למצב שבו אדם מוטל בסכנה, ובמקום להצילו יבואו וישאלוהו האם מותר לחלל שבת עבורו (מ"ב שכח, ו, בשם הירושלמי).

ולכן אמרו חכמים, שבמקום שצריך לחלל שבת כדי להציל חולה, משתדלים לחלל את השבת על ידי הגדול ביותר שנמצא באותו מקום, ולא על ידי קטנים או פחותי עם. כדי שיבינו הכל שאין כאן שום זלזול ח"ו בקדושת השבת, אלא שכך היא ההלכה שפיקוח-נפש דוחה שבת, ולכן אפילו גדולי ישראל מזדרזים לחלל את השבת, כדי להציל את החולה (שו"ע או"ח שכח, יב; מ"ב לד).[6][6]. הרופאים נוהגים כיום לחלל שבת במלאכות האסורות מהתורה כדי להציל גוי. וזאת על פי דעת שו"ת דברי חיים ח"ב כ"ה, וטעמו שאם לא יטפלו בגויים, יש חשש סכנה ליהודים רבים, שיתפרסם הדבר ותתרבה שנאה ויש סכנה שגויים לא יצילו יהודים ואולי אף יפגעו בהם. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' הערה מ"א בשם הגרש"ז אוירבאך. וע' במלומדי מלחמה סי' מג שמקל למי שנחשב כגר תושב

יא - מצוות שדוחות פיקוח-נפש

כלל נקוט בידינו: פיקוח-נפש דוחה את המצוות שבתורה. ואם יבואו רשעים ויכפו אדם לחלל שבת עבורם, ואם לא כן יהרגוהו, עליו לחלל את השבת כדי להציל את חייו.

אולם שלוש מצוות יוצאות מכלל זה, שבהם בשום פנים ואופן אין לשמוע בקול הרשעים, ועליהם אמרו "יהרג ובל יעבור", ואלו הן: עבודה-זרה, שפיכות-דמים וגילוי-עריות. משום שאלו עבירות חמורות כל כך, עד שאין שום ערך לחיים שבהם נאלצים לעבור כאלו עבירות נוראות.

ועוד צריך לדעת: מה שאמרנו שבכל שאר המצוות אדם צריך לעבור על המצוות ולשמור על חייו, כל זה הוא בתנאי שאותם רשעים כופים אותו לעבור עבירות למען הנאתם, כגון שרוצים שיעבוד למענם בשבת. אבל אם כל כפייתם מכוונת כדי לבזות את התורה, ולהראות שהנה יהודי זה עובר על מצוות תורתו, אזי אם כפו אותו לעבור עליהן ביחידות, יעבור ואל יהרג. אבל אם כפו אותו לעבור עליהם בפרהסיא, היינו שעשרה יהודים יודעים על כך, עליו ליהרג ולא לעבור. משום שבמצב כזה, כבר לא מדובר רק על המצוות הפרטיות הללו, אלא על כבודה של התורה כולה. ועל עקרון כזה הננו מצווים ליהרג ולא לעבור. ובשעת גזירת מלכות שמגמתה להעביר את ישראל על דתם, אזי גם על מנהג יהודי, כדוגמת מנהגם בקשירת הנעליים, יש להיהרג ולא לעבור, מפני שכל פרט בגזירה מכוון בעצם כנגד התורה ואמונת ישראל (שו"ע יו"ד קנז, א).

למרות חשיבותם העצומה של החיים בעולם-הזה, יש עקרונות וערכים ששורשם בעולם האמת והנצח, והם דוחים את כל חיי העולם הזה. צריך לדעת, שבזכות הקשר של עם ישראל אל אותם ערכים מוחלטים, עם ישראל חי וקיים, וכל רשעי העולם לא הצליחו ולא יצליחו לכלותו. על ידי מסירות הנפש וההתקשרות לערכי הנצח - החיים שלנו מתרוממים למעלה נצחית, ובזכות זה הננו קשורים לעולם האמת, וזוכים לנחול את העולם הבא. ולכן כל יהודי צריך לדעת, שבזמן שהוא נתבע לוותר על עקרונות היסוד שלו, עליו למסור את נפשו ולא להתפשר.

עוד מצווה דוחה פיקוח-נפש של יחידים - מצוות כיבוש הארץ. שהרי מכך שצוותה אותנו התורה לכבוש את הארץ, משמע שעלינו להלחם, וברור שהתורה לא ציוותה אותנו לסמוך על הנס. ולפיכך מצוות כיבוש הארץ וההגנה עליה, מחייבת אותנו להיות מוכנים למסירות נפש (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ג, ד; ד, ב).

יב - דילמה בהצלת נפשות

בתלמוד (ב"מ סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח-נפש. שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה - יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחבירו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא?

דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר (ויקרא כה, לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" - חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל כאשר חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חבירו.

וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אע"פ כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות. שחייו קודמים לחיי חבירו (העמק שאלה קמ"ז). שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חבירו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות.

וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחבירו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חבירו החולה.

אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חבירו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחבירו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות - חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחבירו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד).

אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חבירו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חבירו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מגדולי הראשונים באשכנז, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו (עוד עיין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).

על הצלת שבויים עיין בפניני הלכה "העם והארץ" פרק ז' הלכות ו-ח. והאם צריך להציל מחבל שרוצים להורגו שם ז, ז.

יג - דין רודף

רודף הוא זה שעומד להרוג את חבירו. במקרה כזה, על פי ההלכה, מצווה על המותקף לעמוד ולהתגונן כדי להציל את חייו. הגנה זו כוללת גם התקפה, כלומר, שאם כדי להציל את עצמו הוא נאלץ להקדים ולהרוג את התוקף, מותר לו לעשות כן, וכפי שאמרו חז"ל: "הבא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין עב, א).

לא רק המותקף צריך להתגונן, אלא כל אדם שרואה את הרודף עומד להרוג את חבירו, חייב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להרוג. אם יש שהות, יפנה תחילה אל הרודף ויזהיר אותו שלא יפגע בחבירו. אם בכל זאת לא שמע לדבריו, או שאין שהות לדבר עימו, מצווה על כל אחד לפגוע ברודף, ולמנוע אותו מלבצע את זממו. כמובן שאם ניתן למנוע את הרצח על ידי פציעת הרודף, יש לפוצעו ולא להורגו. אבל כאשר האירוע מתרחש במהירות, ויש חשש שעד שהמציל ינסה לדייק ולפגוע באחד מאיבריו של הרודף, יספיק הרוצח לבצע את זממו - מצווה על המציל לעשות הכל כדי להציל את הנרדף, ואפילו על ידי פעולה שעלולה להרוג את הרודף. לאחר מכן, אין לטעון כלפי המציל, מדוע לא הסתפקת בפציעתו. משום שבמצבים כאלה העיקר הוא להגיב במהירות, וקשה לשקול בדקדקנות את מידת הכוח שיש להפעיל. לכן כל זמן שהמציל פעל בתום לב, ולא התכוון לנקום ברודף, אלא מטרתו היתה להציל את הנרדף - אין להאשימו אם הרג את הרודף (רמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכות ו-ז, יג-יד).

ואף שלגבי כל העבירות שבתורה יש לנו כלל ברור, שאין להעניש אדם לפני שביצע את החטא, וגם לאחר שחטא, רק לבית הדין נתונה הסמכות להענישו. מכל מקום, בעניין רודף הדין הפוך, משום שכאן המטרה היא להציל את הנרדף, ולכן דווקא לפני שבוצע הרצח מותר לפגוע ברודף כדי למנוע את הרצח. ואילו לאחר הרצח, אסור לפגוע בו, אלא יש להעמידו לדין.

כל אדם שיכול להציל את המותקף, ונמנע ולא הרג את הרודף ביטל מצוות עשה, שנאמר (דברים כה, יב): "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ", ועבר על שתי מצוות 'לא-תעשה': "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), ו"וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב). ואף שהמתרשל ולא מציל אינו נענש על כך, מכל מקום עבירה חמורה בידו, שכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים את כל העולם כולו (רמב"ם שם א, טו-טז).

על פי ההלכה, כן הדין גם לגבי אשת איש, שאם אדם רודף אחריה לאונסה, מצווה להצילה. לכתחילה, כמובן שאין לפגוע בחייו של הרודף לאנוס. אבל כאשר הדרך היחידה להצילה, היא על ידי פגיעה בנפשו של הבא לאנוס, מותר להורגו (רמב"ם שם א, י-יב).

יד - מוסר

דין מוסר היה קיים כאשר יהודים חיו תחת שלטון עריץ של גויים, ויכול היה יהודי אחד לסכן את נפשם של רבים מישראל. 'מוסר' הוא יהודי שמלשין על אחיו היהודים בפני הגויים, וגורם שיבואו הגויים ויהרגו יהודים, או אפילו רק ייטלו את ממונם. ומתרים בו ואומרים לו: "אל תמסור". ואם העיז פניו ואמר: "לא אשמע לכם אלא אלך ואמסור", מצווה להורגו, וכל הקודם להורגו זכה (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ח, י; שו"ע חו"מ שפח, י). וקל וחומר שמי שמסייע לגויים במו ידיו ליטול נפשות או ממון מישראל שהוא 'מוסר'.

אין הורגים את המוסר כעונש על מעשהו הרע, עובדה שאם כבר הלשין ומסר את חבירו לגויים, אין היתר להורגו. אלא כל הסיבה שבגללה מצווה להרוג את המוסר, היא כדי להציל את הנמסר מן הסכנה שהמוסר עומד להמיט עליו. שכשם שמצווה להרוג אדם שרודף אחר חבירו להורגו בידיים, כך מצווה להרוג אדם שמתכונן למסור את חבירו לגויים, כיוון שבשני המקרים ישנו רודף שמסכן את נפש חבירו. משום כך מצווה על כל אדם להציל את הנרדף מפני הרודף. ומאחר שאין כל דרך אחרת למנוע את המסירה, בלית ברירה מצווה להציל את הנרדף על ידי הריגת המוסר.

ואף אם אותו אדם מאיים למסור ממון מועט לגויים, אפילו במקרה כזה מצווה להורגו. כגון שהגויים מחפשים קש ותבן כדי להחרימו לצורכיהם, והמוסר מתכונן להלשין בפניהם, שיהודי פלוני מחביא מחסן של קש ותבן - גם אז מותר להורגו. משום שהניסיון הארוך והמר של אלפי שנות אנטישמיות הוכיח, שכאשר מוסרים ממון של יהודי לגויים, עלול אותו יהודי בסופו של דבר להיהרג על ידם. לכן, גם מסירת ממון נחשבת כמסירת נפשות, וממילא על כל יהודי מוטלת מצווה להציל את הנרדף (שו"ת ריב"ש רל"ח עפ"י ב"ק קיז, א וברכות נח, א).

כבר הזכרנו שאם המוסר כבר ביצע את זממו אין להורגו. הסיבה לכך היא, שכאן כבר לא מדובר על מניעת הסכנה אלא על ענישה ונקימה, וזה מותר רק על פי החלטה של בית הדין או טובי הקהל. אבל אם אותו אדם מוחזק למסור, ויש חשש סביר שימשיך למסור את אחיו היהודים לפני הגויים, אזי, גם לאחר שביצע את זממו מצווה להורגו, כדי שלא ימשיך למסור אחרים (רמב"ם שם הלכה יא, ושו"ע חו"מ שפח, יג).

כדי למנוע טעות, חשוב לציין כאן, שדין מוסר חל על אדם יחידי שפועל על דעת עצמו, וגורם לסכנת נפשות ליהודי אחר. אבל אנשי ציבור, שחושבים שפועלים לטובת עמם, ובטעות גורמים לסיכון חבריהם, אינם נחשבים מוסרים. הם יכולים להיחשב כטועים, ואם יתברר שטעותם חמורה, הציבור יכול להעמידם על כך לדין, אבל ברור שאין דינם כדין 'מוסר', ואסור לאנשים פרטיים לפגוע בהם.

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים ב'

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה