פניני הלכה - ליקוטים ב'· הרב אליעזר מלמד
ט - הלכות שמירת הנפש · י - האיסור לעשן ליד אחרים
שאלה הלכתית הנוגעת לבעיית העישון היא, האם יכול אדם לתבוע מחבירו להפסיק לעשן, משום שהעשן מפריע לו. ברור לכל, שבבית פרטי הסמכות לקבוע אם לעשן או לא נתונה בידיו של בעל-הבית. ולכן אורח אינו יכול לחייב את המארח להפסיק לעשן. וכן אורח אינו יכול לעשן בניגוד לרצונו של בעל הבית.
השאלה מה הדין במקומות ציבוריים, או במקומות ששייכים לכמה אנשים, האם יכול זה שאינו מעוניין שיעשנו לידו, לדרוש משכניו להפסיק לעשן או לא?
בתלמוד (ב"ב כג, א) מבואר שגם ברשותו הפרטית, צריך אדם להיזהר שלא ליצור נזק לחבירו. למשל, אסור לאדם ליצור ברשותו ריח רע או עשן שיחדור לרשותו של חבירו ויזיק לו. ומכאן ראיה ברורה שהעשן מוגדר בהלכה כדבר מזיק ומפריע, וששכן יכול לתבוע מחבירו שלא ליצור עשן שיגיע לרשותו ויצער אותו. וכן הדין במקום ציבורי, שאדם יכול לתבוע משכנו להפסיק לעשן. וכן שני פקידים העובדים במשרד, יכול פקיד אחד לחייב את חבירו להפסיק לעשן בסביבתו.
ואפילו אם במשך זמן רב השכן שתק ולא מחה ביד המעשן, בכל זאת לא איבד את זכותו, ובכל שעה שימחה בחבירו, יהיה החבר חייב להפסיק לעשן. ואף אם המעשן יטען שכבר שנים רבות הוא מעשן כאן, ועד כה איש לא ביקש ממנו להפסיק, ולכן יש לו חזקה וזכות להמשיך במנהגו, בכל זאת על פי ההלכה ניתן לתבוע ממנו להפסיק לעשן. משום שידוע שהעשן מפריע מאוד לאלו שסובלים ממנו, ואין אדם יכול לטעון שיש בידו חזקה וזכות לעשות דבר שמזיק לשכניו (שו"ע חו"מ קנה, מא).
וכל זה נאמר גם כשלא נודע שהעשן מזיק לבריאות, ורק ידעו שהוא גורם צער למי שמריח אותו. אבל כיום, שידוע שהעשן מזיק גם לאלו שנמצאים ליד המעשנים, האיסור הרבה יותר חמור. למשל, התברר במחקרים שכאשר אחד מבני-הזוג מעשן, סיכוייו של בן הזוג האחר לחלות בסרטן גבוה פי שלושה מסיכוייו של אדם שבן זוגו אינו מעשן.
וכן הורה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', שלא לעשן בבית המדרש. וכפי שלמדנו, עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים כמו ה'חפץ-חיים' שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות, ומהן: התמכרות מיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון. וזו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט שלא היו מעשנים, ובעזרת ה' ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.[5][5]. בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש כמה אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש, וכתב בימי הסליחות של שנת תשל"ז קריאה להפסיק את העישון. ולחביבות דבריו אביא את מכתבו שמאז ועד היום תלוי בפתח בית המדרש של ישיבת 'מרכז-הרב': "אל כל אחינו ורעינו בבית המדרש ובספריה. הבקשה והדרישה המרובה והנמרצת, בעצם ימי קודש הסליחות והתשובות האלה, בחוסן שלמותם שבבין אדם למקום ושבבין אדם לחבירו, בהחלט להיגמל ולהימנע מהרגל של העישון והמיצוץ של חתיכות העשבים של הטבק בתוך הפה והשפתיים, המקודשות באושרינו לעמל תפארתה של תורה ולדבקות חברותיותה. אשרי אשר יזדרז ויתגבר לעשות זאת, להגביר תוקף שקידתה של תורה וטהרתה, וריבוי נחת רוח לחברים וחוסן שקידתם ונעימותם. תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה בהלכות ובהליכות, נועם בדרכים ושלום בנתיבות, ומתוך כך ריבוי ההתחזקות וההצלחה ההדדית לאוקמי גירסא ולאברויי בהופעת סייעתא דמן שמייא לקידוש ה' ולזכות הרבים. נאמנכם באהבה רבה ואהבת עולם, צבי יהודה הכהן קוק".שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט גם בהיכל ישיבת פוניבז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל. וכן פסק הרב פיינשטיין, שאסור לעשן בבית-מדרש או בבית-כנסת, משום שהעשן מזיק לשכנים (אסיא ה' ע' 248).
יא - האם מותר לסייע למעשן בקניית סיגריות
אחד מהרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן, היה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב.
ועלתה לפניו שאלה נוספת, האם מותר לסייע לאדם מעשן. למשל, אב שמבקש מבנו שיקנה עבורו קופסת סיגריות, האם מותר לו לקנות אותה או אסור. מצד אחד למדנו שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה. ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.
והשיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק, שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ללא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום איסור מדברי חכמים יש כאן, הואיל ואמרו שגם כאשר אדם יכול לעבור את העבירה ללא עזרה, אסור לחבירו לסייע לו לדבר עבירה. ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו את הסיגריות, משום שזהו סיוע לדבר עבירה (עשה לך רב ו, נח).
כעיקרון הצדק עימו, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. ולכן נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, וימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו לבין אביו.[6][6]. כיוצא בזה כתב הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ח"א לה, א), שאין להימנע מלתת כיבוד למי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם ייתן לו מאכל ולא יברך. ע"כ. ואמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו. אולם כאן אין הסכנה קרובה. ונלענ"ד שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעיתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. ועל כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדאי. ולכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב. אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות
יב - האם מותר לפרסם סיגריות בעיתון
שאלה: חברות הסיגריות משקיעות סכומים גדולים בפרסום. גם בעיתון "בשבע" ביקשו חברות הסיגריות לפרסם את עצמן בהשקעה מרובה. האם יש היתר לפרסם סיגריות? יש להוסיף כי החוק מחייב את המפרסמים לציין שהסיגריות מזיקות לבריאות, האם תוספת זו מתירה את הפרסום?
תשובה: כיוון שלמדנו שהעישון מסוכן לבריאות, אסור להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". שני מכשולים יש כאן: עצם העידוד להסתכן, שהוא ממש מכשול בפני עיוור, ובנוסף לכך, ישנו בפרסום הכשלה לעבור על איסור תורה של סיכון הנפש.
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם לא כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמתו, לגרום לצעירים להתמכר, ולהבטיח את המשך רווחיהם. וזהו ממש איסור התורה "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בעיתון "בשבע" ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (כמבואר בבאו"ה תרח, א). ועל כן יש למחות בעיתונים המכונים "חרדים" שמפרסמים סיגריות ועוברים על איסור תורה.
יג - החינוך נגד עישון
לאחר שלמדנו שישנו איסור מן התורה לעשן, משום שהעישון גורם נזק לבריאות, ומסכן את חיי המעשן וסביבתו, יש לתבוע מכל אדם שלא יתחיל לעשן סיגריות או מקטרת. כי לפני שאדם התרגל לעישון, הוא יכול להימנע מזה בקלות, אבל לאחר שהתמכר להרגל ולניקוטין - קשה מאוד להפסיק.
ואף על פי כן, גם מי שכבר רגיל לעשן סיגריות, מוטלת עליו מצווה מן התורה להפסיק לעשן. ואכן לאחר הפסקת העישון, הסיכון לחלות במחלת לב או סרטן הולך ופוחת בהדרגה, עד שכעבור עשר שנים הסיכוי לחלות במחלות לב דומה לסיכויו של כל אדם שלא עישן. והסיכון המוגבר לחלות בסרטן, נעלם לאחר חמש עשרה שנה (אסיא ח"ה ע' 224 וע' 235).
ואמנם ממבט ראשון נראה שקשה מאוד להפסיק את העישון, אבל הניסיון מצביע שעל ידי הסברה וחינוך גם מי שרגיל לעשן יכול להפסיק. למשל בשנת תש"ל, בעת שהתחילו להתפרסם מחקרים אודות הסכנה שבעישון, היו 64% מן הרופאים רגילים לעשן. וכשנשאלו האם ניתן לדעתם להפסיק את העישון סברו שלא. אולם עשר שנים לאחר מכן, רק 16% מן הרופאים המשיכו לעשן. המסקנה מכך, שהכרה ברורה בסכנה שנשקפת מן העישון, מסייעת מאוד להפסקת העישון. ולכן מוטלת על המעשנים חובה, ללמוד את הסכנות שבעישון, ולעשות הכל כדי להפסיק לעשן.
אמנם נכון שלפעמים מצבו הנפשי של האדם, או הלחצים הסביבתיים שהוא נמצא בהם, כמעט שלא מאפשרים לו להתמודד עם המשימה להפסיק לעשן, ואז אולי ניתן להגדירו כאנוס. ולפעמים כדאי להציע לאדם כזה שלא לנסות להתמודד עם הפסקת העישון, משום שהתמודדות זו עלולה לשבש את האיזון הנפשי שלו ואולי לגרום עקב כך לסיכון בריאותי. אבל רוב רובם של האנשים מסוגל להתמודד עם הפסקת העישון.
אגב, ראוי לציין שהעישון גם גורם לאיבוד ממון רב. אדם שמעשן במשך חמישים שנה, בכל יום שתי קופסאות של סיגריות רגילות, משלם עליהם קרוב למאה וחמישים אלף ש"ח. ואם היה חוסך את אותו הכסף וצובר עליו רווחים כמקובל בתוכניות חסכון, היו בידו בגיל שבעים יותר משלוש מאות אלף ש"ח.
יד - ביטוח חיים
שאלה: מה יחס ההלכה לביטוח. האם נכון שאדם יבטח את עצמו בביטוח חיים, או בביטוח מפני שריפות ונזיקין או פציעה, כדי לדאוג בזה לעתידו ולמשפחתו. או שמא יש בכך משום חיסרון של אמונה בה', שהרי אם הקב"ה ירצה, הכל יהיה בסדר, ללא מיתה שלא בזמנה וללא פגעים ונזקים. ויותר מזה, גם אם חס וחלילה מפרנס המשפחה ימות שלא בזמנו, אם ה' ירצה, יצליח להשאיר אחריו ירושה נכבדה לבני משפחתו, ולעומת זאת אם ה' לא ירצה, גם הביטוח לא יעזור. ואם כן השאלה האם אין בביטוח חיים משום חיסרון של אמונה בה'?
תשובה: כתב הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, קיא), שאין שום חיסרון של אמונה בקניית פוליסת ביטוח, מפני שזה כמו כל העסקים שאדם עושה.
ובכל עסק צריך לקחת בחשבון את כל השיקולים והסיכונים, ואין סומכים על הנס, אלא הקב"ה מנהל את העולם על דרך הטבע. וכשם שאדם לא יכול לומר, לא אלך לעבוד, ואם ה' ירצה ישלח לי פרנסה, ואם לא ירצה אז גם אם אעבוד לא תהיה לי פרנסה, כך לא יכול האדם לומר לא אבטח את עצמי ואם ה' ירצה לא יקרה לי דבר. אלא הסיכונים הטבעיים קיימים ויש להתמודד עמם בדרכים טבעיות. ועל כן מסכם הרב פיינשטיין, שטוב וראוי גם לאנשים כשרים ויראי שמיים לבטח את עצמם.
כלומר: האמונה איננה אומרת אל תעשה דבר וסמוך על ה', אלא עשה כל מה שדרוש על פי השכל ועל פי הטבע, ודע כי גם אחרי שעשית את המירב, עדיין אתה צריך לעזרת ה'.
ובזה בעצם מתגלה תפקידו של האדם להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. האדם מתאמץ ומשתדל לשם שמיים, וה' הוא הנותן את הכוח ואת ההסכמה שמאמציו יישאו פירות. ואם לא יודה לה' אזי הוא כופר בעזרתו, וכמו שנאמר (דברים ח, יז-יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". ואם יסמוך על הנס, ימעל בתפקידו, וכמו שנאמר (דברים יד, כט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".