פניני הלכה - ליקוטים א'· הרב אליעזר מלמד
יב - תרומות ומעשרות · י - מעשר שני
לאחר שלמדנו את שלושת השלבים הראשונים של הפרשת תרומות ומעשרות, שהם: 'תרומה-גדולה', 'מעשר-ראשון' ו'תרומת-מעשר'. עתה אנו מגיעים לשלב הרביעי שהוא 'מעשר-
שני' או 'מעשר-עני', וזהו המעשר היחיד שיש בו שינויים לפי השנים. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה - מפרישים 'מעשר-שני', ואילו בשנה השלישית והשישית - מפרישים את 'מעשר-עני'.
ייחוד בולט ישנו ב'מעשר-שני' שהוא נשאר ברשות בעל הפירות. שכן התרומות ניתנות לכהן, 'המעשר-הראשון' ללוי, ו'מעשר-עני' לעני, ואילו 'מעשר-שני' נשאר ברשותו של בעל הפירות, אלא שהם נתקדשו, וצריך לאוכלם בטהרה בין חומות העיר ירושלים.
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל עולים שלוש פעמים בשנה לרגל, ומביאים עימם את פירות 'המעשר-השני', ואוכלים אותם בין חומות העיר ירושלים בקדושה ובטהרה. ומי שהיה גר רחוק מירושלים והתקשה להעלות את כל הפירות לירושלים, היה יכול לפדות (להחליף) את פירות 'המעשר-השני' בסכום כספי השווה לשווי הפירות בתוספת חומש (מעשר שני ד, ג-ד). וכשעלה לירושלים, היה קונה בכסף הפדיון מאכלים, ואוכלם בין החומות כדרך שאוכלים את 'המעשר-השני' בקדושה ובטהרה. בעת פדיון פירות 'המעשר-השני' קדושתו עוברת לכסף, ולאחר מכן למאכלים שנקנו בו, שנעשים קדושים בקדושת 'מעשר-שני'.
והיום אסור לנו לאכול 'מעשר-שני', משום שכולנו בחזקת טמאים. וכדי שלא לאבד לריק את פירות 'המעשר-השני', מחללים את כל שווי 'המעשר-השני' על פרוטה אחת בלבד. ואותה פרוטה נתפשת בקדושת 'המעשר-השני', וצריך לכלותה, מפני שאין לנו רשות ליהנות ממנה כל זמן שאין אנו יכולים להיטהר. ואם יבוא אדם וישאל, איך מחליפים פירות יקרים בפרוטה אחת? נשיב, שאכן לגבינו כל פירות 'המעשר-השני' שווים פרוטה אחת בלבד, שהרי איננו יכולים ליהנות מהם כלל. כדי לחלל את 'המעשר-השני', צריך שלכל אחד יהיה בביתו מטבע מיוחד לכך. ובכל פעם יחלל את הפירות על פרוטה נוספת מתוך אותו מטבע.[7][7]. למשל אם ייחד לכך מטבע של שקל, יוכל לחלל עליו כעשרים פעמים, לפי חישוב שפרוטה היא בערך חמש אגורות. ואחר שיחלל עשרים פעם, יוכל לחלל את כל עשרים הפרוטות שבשקל על פרוטה אחת שבמטבע אחר. והדרך הטובה, לייחד שתי מטבעות, אחד של חמישה ש"ח ואחד של שקל (אני נוהג להדביקם בסלוטייפ, כדי לסמנם), ויחלל תמיד על פרוטה שבמטבע הגדול, וכל כמה זמן, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. ואח"כ יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הקטן על פרוטה אחת שבמטבע הגדול, וכך יוכל לפדות עוד ועוד פעמים על המטבעות שייחד לכך. ואף אם יהיו לו בני משפחה או חברים שיקשה עליהם להחזיק מטבע במגירה שמורה שלהם, יוכל לתת להם רשות לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול שלו, ויקפיד כל כמה חודשים להחזיר את כל הפרוטות לפרוטה אחת. ופעמיים במחזור של שבע שנים צריך לאבד את אותה הפרוטה, בערב פסח של השנה הרביעית, ובערב פסח של שנת השמיטה. וכך אפשר לעשות, יקח כף של סוכר, יעמוד ליד הכיור, יאמר כל הפרוטות שבמטבעות שלי מחוללות על הסוכר שבכף (שהוא שווה פרוטה) ויזרים מים על הסוכר, ויאבד בזה את הסוכר.
וכך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני", ולאחר הברכה מבצעים את הפדיון על ידי אמירה "מעשר שני זה, הוא וחומשו, הרי הוא מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני".
יא - מעשר עני
בשנה השלישית והשישית לשנות השמיטה, במקום 'מעשר-שני' מפרישים 'מעשר-עני'. וזהו למעשה המעשר היחיד שגם היום כולם מפרישים אותו כשם שהפרישו בזמן שבית המקדש היה קיים. שהרי את התרומות הקדושות אסור לכהנים לאכול, ולכן אנו מפרישים את ה'תרומה' ומאבדים אותה. ואת 'המעשר-הראשון', אמנם לדעת רוב הפוסקים גם כיום יש ליתנו ללוי, אבל כבר למדנו (לעיל ח) שרבים נוהגים שלא ליתנו ללוי, מפני שסוברים שהואיל ואין בית דין שבודק את ייחוסם, אין לתת להם את 'המעשר-הראשון'. ואת 'המעשר-השני' שצריך לאוכלו בירושלים בטהרה, איננו יכולים לאכול, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה כדי שניטהר מטומאתנו.
ואם כן למעשה, רק 'מעשר-עני' בשנה השלישית והשישית, מגיע אל העני לכל הדעות, כפי ייעודו המקורי. עני הוא כל מי שאינו מסודר בפרנסתו, ואינו מצליח להתפרנס באופן שיספיק למחיית בני ביתו.
לכתחילה יש לתת את הפירות שהפריש - לעני. אלא שפעמים רבות ישנו קושי להביא בכל פעם את פירות המעשר לעני. במיוחד הדבר קשה על חקלאים שכמות 'מעשר-העני' שלהם מרובה וחלוקתו לעניים דורשת ארגון רב. הפתרון לכך הוא, לתת לאחד ממכריו העניים בהלוואה סכום כסף שעל פי ההשערה שווה לשווי פירות 'מעשר-העני' של כל השנה. ולסכם איתו, שבכל עת שנותן ההלוואה יפריש 'מעשר-עני', במקום להביאם אל העני, יקחם לעצמו תמורת החזרת החוב.
ובדיעבד, כשלא סיכם דבר עם אחד ממכריו העניים, או כשאין לו מכר עני, ומאידך ישנו חשש שעד שיזדמן לו להביא את הפירות לעני הם יתקלקלו ויאבדו את ערכם, יכול בעל הפירות לאוכלם בעצמו, וליתן אחר כך את דמי שוויים לעני. הטעם לכך הוא, שאם לא יאכלם, יפסיד העני את חלקו, ולכן מצד מצוות השבת אבדה, ראוי שבעל הפירות יקחם לעצמו, ובמקומם ישלם לעני את שוויים (הארץ ומצוותיה תרו"מ ה, טז-יז).[8][8]. וישנה עוד דרך לתת מעשר עני בלי להביא את הפירות. שבעל הפירות יקבע שהוא רוצה לתת את מעשר העני לאחד העניים שהוא מכיר, ולאחר מכן להיעזר באדם נוסף שיעשה פעולת קניין ויקנה עבור העני ההוא את פירות המעשר, שזכין לאדם שלא בפניו. ולסכם עם אותו עני שפירות המעשר ייקנו על ידי בעל השדה ותמורתם יתן לו כסף (הארץ ומצוותיה שם)
ועוד דבר צריך לדעת, שרק מפירות שוודאי לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות צריך לתת את המעשר לעני. אבל פירות שמפני הספק אנו מפרישים מהם תרומות ומעשרות, אף שיש לייחד מקום לפירות שמיועדים ל'מעשר-עני', ולומר ש'מעשר-עני' יהיה בדרום הפירות או בכל צד שיקבע, אבל אין צורך לתת אותם לעני, מפני ש'מעשר-עני' הוא חיוב של ממון, ובכל חיוב של ממון ישנו כלל - "המוציא מחברו עליו הראייה". ואם כן, כל זמן שהעני לא יביא הוכחה לכך שהפירות אכן לא היו מעושרים, איננו חייבים לתת לו את 'מעשר-העני', וכיוון שאין בהם קדושה, בעל הפרות רשאי לאוכלם (רמב"ם הל' מעשרות ט, ב).
יב - א' בתשרי וט"ו בשבט
כידוע ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. כדי להבין את המשמעות ההלכתית של ראש השנה לאילנות, צריכים להקדים תחילה, שישנו כלל יסודי בכל דיני הפרשת תרומות ומעשרות, שאין מפרישים מפירות של שנה אחת על של חברתה. יבול השנה נחשב כחטיבה אחת לעניין תרומות ומעשרות, ויש להקפיד להפריש את התרומות ומעשרות מהיבול של אותה החטיבה השנתית. והשאלה היא, מתי בדיוק מתחילה שנה חדשה. ובזה ישנו הבדל בין ירקות לאילנות, שראש השנה לירקות הוא בא' בתשרי, ואילו ראש השנה לאילנות חל בט"ו בשבט.
והסיבה לזה היא, שבט"ו בשבט חלה נקודת המפנה באילנות. בתחילת החורף העץ מתכנס בתוך עצמו, עליו נושרים, והוא כאילו נרדם, ובאותו זמן הוא אוגר לעצמו כוחות כדי לגדל את פירות השנה הבאה. בט"ו בשבט חלה נקודת המפנה, ומכאן ואילך מתחילים האילנות להתעורר לחיים, עלים קטנים מתחילים לבצבץ, וכן הפרחים שמהם יתפתחו לאחר מכן הפירות מופיעים בשלל גווניהם. אמנם לא כל האילנות זריזים באותה מידה, אבל באופן כללי אפשר לומר, שתחילת המפנה באילנות חל בט"ו בשבט, ולכן קבעו חכמים את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. והירקות שאין בהם נקודת מפנה התלויה בעונה מסוימת, בהם הולכים אחר ראש השנה הרגיל, שהוא א' בתשרי.
ולמעשה, השלב הקובע לגבי הפירות הוא שלב החנטה. לא ניכנס כאן לפרטי הגדרת החנטה, רק נאמר באופן כללי, שיש אומרים שהיא בעת נשירת עלי הפרח (תוס' ר"ה יב, ב), ויש אומרים שהיא מעת שהפירות הגיעו לשליש גידולם (רמב"ם). ולעניינינו, כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפירות של השנה הקודמת, ואין להפריש מהם תרומות ומעשרות על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ואם הפרישו מפירות של שנה אחת על של חברתה, לא יצאו ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' תרומות א, ה). ככלל, הפירות שנקטפו מתחילת הקיץ ועד החורף, הם פירות שחניטתם היתה לאחר ט"ו בשבט האחרון.
כמו כן, הדבר חשוב לגבי 'מעשר-שני' ו'מעשר-עני'. שכידוע, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. ובאילנות צריך לשים לב שהשנה השנייה שבה מפרישים 'מעשר-שני' איננה מסתיימת בא' בתשרי, אלא היא נמשכת עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. וכן השנה השלישית שבה מפרישים מעשר לעני, נמשכת למעשה באילנות עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית.
ובכל עת שיש לאדם ספק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות. יפריש תחילה 'מעשר-שני' ויחלל אותו על פרוטה בלא ברכה. ולאחר מכן יאמר: "ואם פירות הללו חייבים ב'מעשר-עני', חלק עשירי מהם בצד דרום (או כל צד שיקבע) הרי הוא 'מעשר-עני'". ואין צריך ליתנם לעני, משום שכל זמן שאין הוכחה שפירות אלו שייכים לשנת 'מעשר-עני', אין חובה ליתנם לעני, ש"המוציא מחברו עליו הראייה". אבל אם ידוע כי הפירות הם מהשנה האחרונה, אלא שהמפריש אינו זוכר איזו שנה זו במחזור השמיטה, עליו לתת את המעשר לעני. כי ספק כזה אינו אמיתי, ואי אפשר על סמך ספק שכזה להיפטר מנתינת 'מעשר-עני'.
יש לציין שישנו הבדל נוסף בין פירות האילן לירקות, שכפי שלמדנו שנת פירות האילן נקבעת לפי החנטה, אולם שנת הירקות נקבעת לפי זמן קטיפתם.
יג - טבל ודמאי
עתה נסביר מהם המושגים 'טבל' ו'דמאי' המוזכרים בדברי המשנה (במסכת דמאי) לגבי תרומות ומעשרות. 'טבל' הם פירות שוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. ו'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. המילה 'דמאי' היא בלשון ארמית, ובעברית פירושה, 'זה מה', כלומר פירות אלו מה הם, האם מעושרים או לא?
ותקנו חכמים שגם מפירות שיש לגביהם ספק אם עושרו או לא, צריך להפריש תרומות ומעשרות, אלא שיש כמה הבדלים הלכתיים בין הפרשת פירות דמאי לפירות ודאי.
ההבדל העיקרי הוא לגבי הברכה, שאם מפריש מפירות שוודאי צריכים הפרשה, לפני ההפרשה הוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". אולם כשמפרישים מפירות דמאי שהם ספק, אין לברך, מפני הכלל המפורסם "ספק ברכות להקל", ולכן תמיד כשיש ספק אם צריך לעשות מצווה כלשהי, למרות שמחמירים ומקיימים אותה, מכל מקום אין לברך עליה.
וכן לגבי ברכת פדיון 'מעשר-שני'. בשנים שמפרישים בהם 'מעשר-שני', צריך לפדות את 'המעשר-השני' על פרוטה, ושוב, אם הפירות הם דמאי, וכל ההפרשה היא מספק, אין לברך בשעה שפודים את 'המעשר-השני'.
ועוד הבדל ישנו לגבי 'מעשר-ראשון' ו'מעשר-עני', שבפירות של דמאי יש לייחד להם מקום, אבל אין צריך ליתנם ללוי ולעני, מפני הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", וכל זמן שהעני והלוי לא הוכיחו שלא הופרשו מהפירות הללו 'מעשר-ראשון' ו'מעשר- עני', לא ניתן להם את המעשרות.
למעשה, כשקונים פירות בשוק או בחנויות, ואין תעודה או עדות נאמנה שהפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, יש להפריש מהם את כל התרומות ומעשרות מספק, אבל אין מברכים על הפרשה זו, ואין צריכים לתת את פירות 'מעשר-ראשון' ללוי, ואת פירות 'מעשר-עני' לעני.
יד - אמירת נוסח קצר לדעת ה'חזון-איש'
כדי לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יש להבין היטב את משמעות הפרשת תרומות ומעשרות כפי שהדבר מתבטא בנוסח. כלומר צריך להבין מהי 'תרומה-גדולה' ומהי 'תרומת-מעשר', מהו 'מעשר-ראשון' ומהו 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני'. ואמנם ממבט ראשון נראים הדברים מסובכים, אולם לאחר שלומדים אותם פעם אחת ביסודיות, הדבר נראה פשוט למדי.
ואמנם ה'חזון-איש' סבר, שכדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכרח להבין את נוסח ההפרשה, ואפילו אין הכרח לקוראו. ואדם שאינו מסוגל לומר את נוסח ההפרשה, מפני שאיננו יודע לקרוא, או מפני שאיננו מבין את הנוסח, ואינו יודע כלל מהי תרומה ומהו מעשר, יכול להסתפק בדיעבד באמירה שמביעה רצון כללי להפריש תרומות ומעשרות כדין. וכך יעשה: יפריש יותר מאחוז מהפירות ל'תרומה' ול'תרומת-מעשר', ובשנות מעשר שני יניח מטבע לחילול 'המעשר-השני', ויאמר: "כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי", ובזה יצא ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות לדעת ה'חזון-איש' (חזו"א דמאי טו, ו; מנח"י א, פה).
אולם כמה מגדולי הפוסקים וביניהם הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, חלקו בכל תוקף על ה'חזון-איש', ולדעתם אין יוצאים ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות אלא על ידי אמירת כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך הבנת הנאמר (הר צבי זרעים ח"א נג, א). והרב צבי יהודה קוק זצ"ל כל כך הקפיד על הדבר הזה, עד שכשהיה נפגש בסידור של אחד מתלמידיו שמוזכר בו ההיתר של ה'חזון-איש', שניתן להפריש תרומות ומעשרות ללא אמירת כל הנוסח, היה מוחק מן הסידור את העצה הזו, כדי שלא ייכשלו בה בני אדם.
ולכן למעשה, יש ללמוד ולהבין את משמעות הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, כדי לזכות במצווה החשובה הזו, ולא לאכול פירות בלתי מעושרים, ולשם כך נקדיש את ההלכה הבאה. (בשעת הדחק, כשאין ברירה, ניתן לסמוך על ההיתר של ה'חזון-איש' מאחר שכיום מצוות תרומות ומעשרות מדרבנן).
טו - נוסח הפרשת תרומות ומעשרות עם פירוש פשוט
רק כאשר ברור בלא ספק שלא הפרישו תרומות ומעשרות מפירות אלו, אזי מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות, וכשיש ספק לא מברכים.
נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".
(ככלל צריך לדעת, שאת התרומות צריך להפריש ולהוציא ממש מתוך הפירות, כי יש בהם קדושה. אולם את המעשר הראשון והשני, ניתן להפריש על ידי ייחוד מקום והגדרתו בדיבור).
נוטלים אחוז ועוד משהו מהפירות ומפרידים אותו משאר הפירות, והוא מיועד ל'תרומה-גדולה' ו'תרומת-מעשר', ואומרים:
"מה שהוא יותר מאחד ממאה שיש כאן, הרי הוא 'תרומה-גדולה' בצד צפונו (במה שהופרש תחילה יש אחוז ועוד משהו, ומתכוונים שהחלק הנוסף על האחוז יהיה 'תרומה-גדולה', וכדי לייחד לה מקום, מציינים שהיא תהיה בצד הצפוני של מה שהופרש). והאחד ממאה שנשאר כאן (במה שהופרש תחילה) עם עוד תשעה חלקים כמוהו, בצד העליון של הפירות הללו יהיו 'מעשר-ראשון'. (אין הכרח שהם יהיו דווקא בצד העליון של הפירות, והיה ניתן גם לומר בצד הצפוני או הדרומי וכדומה, העיקר הוא לקבוע להם מקום, וכאן הננו אומרים שאותם תשעה אחוזים שיהיו מעשר ראשון יהיו בצד העליון של הפירות, ובזה הננו מפרישים את המעשר ללוי, ויתנו אח"כ ללוי). אותו אחד ממאה שעשיתיו 'מעשר-ראשון' (והוא ממה שהופרש תחילה בצד), הרי הוא 'תרומת-מעשר' (ובזה הפרשנו תרומת מעשר). ומעשר ממה שנותר (עשרה אחוזים ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו, הוא כתשעה אחוזים מכלל הפירות והננו מייחדים לו מקום) בצד התחתון של הפירות יהיה 'מעשר-שני', ואם הם חייבים ב'מעשר-עני' (היינו שאלו פירות של השנים ג' או ו' של השמיטה ומחויבים בהפרשת מעשר עני במקום מעשר שני) - הרי הם 'מעשר-עני'.
ואם הפרשנו מעשר שני, יש לפדות אותו אח"כ על פרוטה אחת ממטבע שייחדנו לכך, ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה למה שייחדנו לו מקום בצד התחתון של הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני".
ואם הפרשת התרומות ומעשרות נעשית מפירות שוודאי לא הופרשו לפני כן, וברור שהמדובר בשנה שצריך להפריש ממנה מעשר שני, יש לברך לפני אמירת נוסח הפדיון: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני".
יתכן שבפעמים הראשונות להפרשה, יש חשש שהנוסח לא יובן היטב, וניתן יהיה לפתור את הבעייה על ידי אמירת הנוסח המודפס כאן באותיות הגדולות, תוך קריאה בעיניים את הכתוב בסוגריים, וכך ניתן יהיה להפריש תרומות ומעשרות בהבנה מלאה.