אור ברסלב
פניני הלכה - ליקוטים א' ט - תפילין › י - שלא להפסיק בין של יד לשל ראש

פניני הלכה - ליקוטים א'· הרב אליעזר מלמד

ט - תפילין · י - שלא להפסיק בין של יד לשל ראש

ט - המשך קשירת תפילין של ראש

יקשור תחילה את התפילין של יד ואח"כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" ואח"כ "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". וחליצת התפילין נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח"כ של יד (מנחות לו, א).

במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת, של יד או של ראש, מצווה להניח את התפילה שברשותו, מפני שמצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. לכן, כשאין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, עדיף לקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו"ע או"ח כו, א).

אלא שמן התורה צריך להקפיד, כשאפשר, להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מבוארים בתלמוד דברי 'הכהן-המשוח' לפני היציאה למלחמת רשות, בהם הוא אומר לחיילים שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעטיין. והדוגמה שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש (סוטה מד, א; מנחות לו, א).

כנראה שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן. תפילין של יד באות לקשר את לבנו לעבודת ה', ואילו תפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה', וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא, ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.

אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל. אולם בלית ברירה, כאשר רק צד אחד, השכל או הרגש, מסוגל להתקרב לעבודת ה', צריך שאותו הצד לא יתעכב עד להצטרפותו של הצד החלש. שהרי מכל מקום יש ערך גם לכל אחד מן הצדדים בפני עצמו.

יא - ברכת התפילין

על הנחת תפילין של יד מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשך קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש. לנוהגים כרמ"א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין".

אולם לנוהגים כ'שולחן-ערוך', כיוון שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו ויש להן שם אחד, הברכה שעל תפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורן ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".[8][8]. יסוד המחלוקת בביאור הגמרא במנחות לו, א, שם מבואר שאם הפסיק בין הנחת של יד לשל ראש צריך לברך, ועוד מבואר שיש שתי ברכות "על הנחת" לתפילין של יד, ו"על מצוות" לתפילין של ראש. לדעת הרי"ף והרמב"ם במצב רגיל מברכים ברכה אחת, ורק כשהפסיק צריך להוסיף ברכה לשל ראש. ואילו לדעת ר"ת, רא"ש, סמ"ג, בכל מקרה מברך על של ראש, ומה שאמרו שאם הפסיק מוסיף ברכה, הכוונה שיברך שתי ברכות על הנחת של ראש. ועפ"י מהר"י אבן חביב, אף שלמנהג הרמ"א חייבים לברך על של ראש, אומרים אחר גמר ההידוק על הראש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדרך שאומרים אחר ברכה שאמרו בטעות, ואף שלמנהג הרמ"א אין בזה טעות, 'מהיות טוב', אומרים זאת כדי לצאת גם ידי הדעה השנייה.

על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). ואם כן, כיוון שהמצווה היא 'לקשור' את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך מעט לפני הקשירה.

כלומר אין לברך בעת שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא יש להניח את התפילה של יד על מקומה ולתופסה על ידי הידוק הרצועה. ולפני שמתחילים ללפף את הרצועה על הזרוע מברכים, שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של היד עומדת במקומה (שו"ע או"ח כה, ח). וכן לנוהגים כרמ"א ומברכים על הנחת תפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.

אולם בדיעבד, מי ששכח לברך בעת הנחת התפילין, יכול לברך אחר כך, מפני שמצוות התפילין נמשכת כל זמן שהתפילין מונחות עליו. ובעת שייזכר שלא בירך על התפילין ימשמש בהן ויברך (מ"ב כה, כו; ועיין שו"ע ל, ג).

יב - שבת ויום טוב

בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו עם הקב"ה, שנאמר (שמות יג, ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ", ושבת ויום טוב נקראים אות, שנאמר (שמות לא, יג): "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". כלומר גם התפילין וגם שבתות וימים טובים, מבטאים את הקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל. ואם כן בשבת ויום טוב אין צורך להניח תפילין, כי עצם קדושת השבת או החג, מבטא את אותו הרעיון שמתבטא בתפילין. ויתר על כן, אדם המניח תפילין בשבת ויום-טוב, מעיד על עצמו שאין הוא מבין את משמעות הקדושה שבשבת ויום-טוב. ועל כן אסור להניח בהן תפילין (שו"ע לא, א).

לגבי ימי חול המועד נחלקו המנהגים, ברוב קהילות אשכנז נהגו להניח תפילין בחול המועד, מפני שה'אות' לדעתם תלוי באיסור מלאכה, וכיוון שבימי חול המועד מותר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד - צריך להניח בהם תפילין (רא"ש). ובספרד נהגו שלא להניח תפילין, מפני שככלל גם בחול המועד אסור לעשות מלאכה, ורק לצרכים מיוחדים התירו לעשות מלאכה. ועוד שיש בהם 'אות' המתבטא במצוות החג, בסוכות במצוות הסוכה ובפסח באכילת המצה (תוס' ורשב"א).

ובארץ ישראל נהגו הכל, ספרדים ואשכנזים, שלא להניח תפילין בחול המועד.[9][9]. להרחבת העניין עיין ב"י או"ח ל"א, ושם מבואר שבירושלמי משמע שמניחים, ובבבלי שאין מניחים, וכן דעת הזוהר. עוד צריך להוסיף, כי גם בין האשכנזים היו שנהגו שלא להניח, וכן מנהג הגר"א, וכן נהגו תלמידיו הפרושים שעלו לארץ, וכן נהגו החסידים שעלו לארץ בראשות מהר"ם מויטבסק, וכ"כ בשו"ת אבני נזר ב, והתחשבו מאוד בדברי הזוהר והאר"י שאין להניח תפילין בחול המועד, כמובא בכה"ח לא, ו. ולכן התייסד מנהג אשכנזים בארץ וחסידים בחו"ל שלא להניח תפילין בחול המועד. ולמנהג אשכנז בחו"ל מניחים תפילין, אלא שנחלקו אם לברך עליהם, וכתב במ"ב לא, ח, שמוטב שלא לברך. ועיין עוד בתפילה למשה פרק כז.

בראש חודש, כמובן, מניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו"ע כה, יג). והטעם, מפני שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב, ובמיוחד למנהג ספרד שאומרים בקדושה 'כתר'. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק ורק לאחר מכן להתחיל מוסף בלחש, שאם לא כן יהיו התפילין מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף (ועיין בפניני הלכה זמנים א, יד, 19).[10][10]. עיין בתפילה למשה כח, ג, ובהערות. וקשה ממנהגם של רבים להניח תפילין בברית המילה של בנם, כדי שיהיו בשני אותות. ולכאורה מדין שבת ויו"ט למדנו שאין להראות שני אותות ביחד, כי האחד מראה כאילו השני אינו מספיק ונמצא מזלזל בו (שו"ע לא, א). ותירץ בא"ר סי' כט בשם הרוקח, שאות מילה אינו זכר ליציאת מצרים, ולכן טוב לצרף אליו עוד אות, אבל התפילין ושבת ויו"ט הם זכר ליציאת מצרים, ולכן אין לקיימם ביחד.עוד כתב הפמ"ג לד, מ"ז ב, שאין נכון לקפל את התפילין בחזרת הש"ץ, ולכן לדעתו גם אין להסיר תפילין של רש"י בחזרת הש"ץ. אמנם למעשה רבים נוהגים לקפל תפילין בחזרת הש"ץ ויש להם על מה לסמוך.

יג - נשים בתפילין

הואיל ומצוות תפילין תלויה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין, נשים פטורות מהנחת תפילין כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן (עיין לעיל ח, ח-ט).

ואמנם לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, אם רצו הנשים לקיימן רשאיות ויש בידן מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם, מפני שנהגו לחשוש מאוד לכבודן של התפילין, ועל כן ממעטים בהנחתן. ומחמת זה למרות שמעיקר המצווה היה ראוי שגברים יניחו תפילין כל היום, מפני החשש לפגיעה בכבודן, נהגו הגברים להניחן בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, מדוע שיכנסו לחשש פגיעה בכבודן, ולכן המנהג שנשים אינן מניחות תפילין (מ"א, ערוה"ש).

לפיכך, אשה הרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן בצנעה, אף שרבים כתבו שיש למחות בידה, מכל מקום כיוון שיש לה על מי לסמוך, אין נכון למחות בידה, שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.

ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות להיות מכוונות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים.[11][11]. במשנה ברכות כ, א, מבואר שנשים פטורות מתפילין. אולם לא נתברר האם נשים שרוצות רשאיות להניח תפילין כמו שנוהגות לקיים שאר מצוות שהזמן גרמן, כדוגמת נטילת לולב ושמיעת שופר. בעירובין צו, א, מובאת ברייתא: "מיכל בת כושי (שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים". והתוס' שם כתבו בשם הפסיקתא שמיחו בה חכמים. וכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, מובאת בתחילה דעה סתמית שלא מיחו בה חכמים, ואח"כ דעת ר' חזקיה שמיחו בה. וכתב התוס' עירובין שם, שלדעה שמיחו בה, אע"פ שלא מיחו בשאר נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן, מפני "שתפילין צריכים גוף נקי ונשים אינן זריזות ליזהר". (ונראה שהחשש מפני שבשעת הנידה אסור להניחן, ועיין עוד ברמ"א או"ח פח, א. וכיוון שאינן רגילות ללמוד דינים שאינן מחויבות בהן, לא ייזהרו בזה. ואולי גם מפני הטיפול בתינוקות ודברי טינופת שבבית). וכך כתב כלבו סי' כא בשם הר"ם, שיש למחות ביד נשים שרוצות להניח תפילין "מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות". והביא הב"י את דבריו. ונפסק בשו"ע או"ח לח, ד: "נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו)". ובאר המ"א שם, שאם היו חייבות מהתורה בתפילין, לא היה הטעם שאולי לא ייזהרו בנקיות פוטרן, אבל כיוון שהן פטורות ויש חשש נקיות - יש למחות שלא יניחו. וכהמשך לדבריו כתב בערוה"ש לח, ו, שבעצם גם בגברים יש בעייה, שהרי התפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, אלא שכיוון שמחויבים בזה, מניחים בק"ש ותפילה תוך זהירות מירבית. אבל נשים שפטורות, למה שיכניסו עצמן בחשש גדול כזה. ואצלן בשעת ק"ש ותפילה כמו לגברים בשאר היום, לפיכך אין מניחין אותן להניח תפילין. ואע"פ שמיכל היתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים (ערובין צו, א), אין למדין מזה, דמסתמא ידעו שהיא צדקת גמורה וידעה להיזהר. וכ"כ בכה"ח לח, ט, בשם ברכ"י ועוד אחרונים, שיש למחות בנשים שלא יניחו, והביא לזה טעמים על פי הקבלה.אולם גם בראשונים יש אומרים שאין למחות, וכן תמה באורחות חיים על דברי מהר"ם שהביאם בכלבו, שכתב למחות בנשים, שהרי לא מיחו במיכל בת כושי. והביאו הב"י אלא שהשיב שהכלבו סמך על הדעות האחרות לפיהן כן מיחו. ובעולת תמיד אחד מראשוני המפרשים על שו"ע, באו"ח לח, ד, דחה דברי המהר"ם, שכן אם אסור להן להניח מפני נקיות, מדוע אמרו בברכות כ, א, שהן פטורות מפני שהיא מצווה שהזמן גרמא. ועוד אמרו בערובין צו, א, שמיכל בת שאול הניחה תפילין ולא מיחו בה. וסיים העולת תמיד: "דאם האשה זקנה וידעינן בה שיודעת לשמור את עצמה, דאין למחות בידה, ובהאי גוונה מיירי התם" במיכל בת שאול. גם מסופר על כמה צדקניות בדורות הראשונים והאחרונים שנהגו להניח תפילין, ומהן אשתו של רבי חיים בן עטר.למעשה, ההוראה שלא תניח, ורבים כתבו שיש למחות ביד הרוצות להניח, וכ"כ הרמ"א ומ"ב לח, יג, וכה"ח לח, ט, ועוד רבים. אלא שכפי שכתבתי, לרוצה להניח יש על מה לסמוך, שכך דעת האורחות חיים ועולת תמיד, ואף מסיום דברי ערוה"ש מבואר שאין למחות במי שמפורסמת כצדקת. ולכן למעשה אין למחות בידה. ובתנאי שתקפיד שלא תניח בשעת וסתה. וכן תקפיד להניח בצנעה, כי רק כך יהיה ברור שהנחתה לשם שמיים, ועוד שצריך להצניע את זמני הטהרה והטומאה.

יד - קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם

צריך לקנות תפילין מאדם ירא שמיים, שיכול להעיד באמינות על התפילין שהן כשרות. אבל הקונה תפילין מאדם שאינו מוכר מסתכן בכך שהן פסולות. ואף בדיקה דקדקנית אינה יכולה לגלות את כל הבעיות. למשל, אם הסופר שכח לכוון לפני כתיבת התפילין שהוא כותבן לשם מצוות תפילין, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם - התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. ויש עוד בעיות רבות בפרשיות ובבתים שלא כאן המקום לפרטן.[12][12]. נזכיר הלכה יסודית אחת לדוגמה. פרשיות התפילין, וכן פרשיות המזוזה, צריכות להיכתב כסדר שהן כתובות בתורה, אות אחר אות, ואם כתב אפילו אות אחת שלא כסדרה, התפילין פסולות. פירושו של דבר, שאם הסופר שכח לכתוב אות אחת מן הפרשה הראשונה, ורק לאחר גמר כתיבת ארבע הפרשות הוא שם לב לכך, אין באפשרותו להשלים את האות החסרה, הואיל וכבר כתב את האותיות הבאות אחריה, ונמצא אפוא שכל עבודתו ירדה לטמיון. וזו רק אחת מההלכות שהסופר צריך לשמור. דרך אגב, זה יכול להסביר לנו, מדוע מחיר התפילין יקר יחסית.יש לציין שבהלכה זו דין כתיבת תפילין ומזוזות חמור יותר מספר תורה, שתפילין ומזוזות צריכות להיכתב כסדרן דווקא, ואילו את ספר התורה אפשר לכתוב שלא כסדרו, ולכן אם נמצאו בו טעויות, ניתן לתקן אותן במקומן בלא למחוק את כל מה שכתוב אחריהן. הכלל הוא, שאם הסופר והמוכר אינם יראי שמיים, ישנו חשש שהתפילין פסולות.

וכיוון שאי אפשר לסמוך בזה על אורך זקנו של המוכר או על לבושו החיצוני, לכן מי שאינו מכיר באופן אישי סופר או בעל חנות לתשמישי קדושה ירא שמיים, מוטב שיפנה לרב המקומי כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין. וכך ראוי לנהוג גם לגבי קניית מזוזות.

תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו היטב בעת הכנתן, ונתברר בוודאות שהן כשרות, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שהן שלמות הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה.

וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף, אבל אם במשך תקופה ממושכת לא הניחום, ונוצר חשש שבאותו זמן נתעפשו ואולי איזו אות נמחקה ונפסלו, אזי צריך לבודקן כשם שבודקים את המזוזות - פעמיים בשבע שנים. ואם התפילין נרטבו במים או שרואים על העור סימנים של עיפוש או קלקול אחר, יש לבודקן מיד, וכל זמן שלא נבדקו אין לברך עליהן, מפני שיש חשש גדול שמא נפסלו (שו"ע לט, י; מ"ב לט, כו).[13][13]. כאשר הניחום ברציפות למדנו שאין צריך לבודקן, אולם לדעת כמה אחרונים וכ"כ המ"ב לט, כו, ראוי לכתחילה לבודקן כל כמה שנים, מפני שיתכן שנתקלקלו מחמת הזיעה. וראיתי בספר הליכות שלמה ח"א ד, לו, שכתב בשם הגרש"ז אוירבאך, שבתפילין שבזמננו שעשויים בהידור, אין לחוש לזה, (בזמן המ"ב הבתים היו עשויים מעור בהמה דקה וכיום מבהמה גסה). ואדרבה עפ"י רוב פתיחת התפילין וסגירתן גורמת לבעיות. ואף לגבי מזוזה אם היתה אטומה, לדעתו אין צריך להקפיד לבודקה פעמיים בשבע שנים.

טו - תפילין של רבנו תם

בעקבות הגלות התעוררה מחלוקת בין גדולי הראשונים בסדרן של פרשיות התפילין. לדעת רש"י והרמב"ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, ואם כן כשהתפילין מונחות על הראש, הפרשה שבבית הימני היא 'קדש', אחריה 'והיה כי יביאך', אחריה 'שמע' ואחרונה משמאל 'והיה אם שמוע'. אולם לדעת רבנו תם הפרשה השלישית היא 'והיה אם שמוע' והפרשה הרביעית היא 'שמע'. וכן בתפילין של יד נחלקו, שלפי רש"י ורמב"ם הפרשה השלישית 'שמע' והרביעית 'והיה אם שמוע'. ולדעת רבנו תם, השלישית 'והיה אם שמוע' והרביעית 'שמע'.

וכיוון שסדר הנחת הפרשיות מעכב, נמצא שהתפילין לשיטת רבנו תם פסולות לפי שיטת רש"י, ואילו התפילין לשיטת רש"י פסולות לפי שיטת רבנו תם. עוד בתקופת הראשונים, הוכרעה הלכה על ידי רוב הראשונים כדעת רש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל. והיו יראי שמיים שהוחזקו בחסידות שנהגו להניח בנוסף לתפילין לפי שיטת רש"י זוג נוסף לפי שיטת רבנו תם, כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. לכתחילה הניחום ביחד על היד והראש, וכך יצא שהתפללו וקראו קריאת שמע עם שני הזוגות, שאחד מהם כשר. אבל כאשר התפילין מבתים גדולים, כרוב הבתים של ימינו, אין מקום לשני זוגות, והרוצה להניח תפילין של רבנו תם יניחן אחר התפילה. ויקפיד לכוון, שבאותן שהן כשרות הוא מקיים המצווה, ואילו השניות הן חול. שאם יכוון לצאת בשתיהן נמצא עובר ב'בל תוסיף' (שו"ע או"ח לד, א-ג. ועיין מ"ב ובאו"ה שם).

ולפי האר"י ז"ל, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה רומזת לכוונה וייחוד אחרים, ואם כן שני הזוגות קדושים, ולכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי שיטתו היו שעודדו את הציבור הרחב להניח באופן קבוע שני זוגות תפילין. וכך נוהגים על פי מנהגי האר"י (קול יעקב לד, סעיפים ד, ז. ועיין יבי"א ח"א או"ח ג).

לעומת זאת לדעת הגר"א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של רבנו תם, משום שהוכרעה הלכה כרש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח לפי חשבונו עשרים וארבעה זוגות תפילין בכל יום. אלא שהלכה כרש"י ורמב"ם ודי להניח זוג אחד בלבד.[14][14]. בתוספת מעשה רב יח, כתב שיצטרך להניח ס"ד זוגות. וב"עץ החיים", שליקט וסידר הרב רובין בסוף ספר "נפש החיים" אות קכב (עמוד תמה), הביא את דברי רבי חיים מוואלוז'ין, תלמידו הגדול של הגר"א, שכך אמר: "שאל רבנו (רבי חיים) את הגר"א ז"ל על תפילין דר"ת, וכך אמר לו (רבי חיים לגר"א) בצחות לשונו: בשלמא אתם אינכם רוצים לילך ד' אמות בלא תפילין, על כן אין אתם מניחים תפילין דר"ת כדי שלא לבטל מתפילין דרש"י. אבל אני מה בכך אם אניח תפילין דר"ת כדי לצאת כל הדעות. השיב אם תרצה לצאת כל הדעות תניח כ"ד זוגות תפילין. והיה מתפלא מאוד היכן מצא כ"ד זוגות. השיב לו: דוק ותשכח. נפק דק ואשכח, היינו שיש דעה שלישית של רב שר שלום סובר כר"ת רק שר"ת מתחיל להניח הפרשיות בתוך הבתים מימין לשמאל, והוא מתחיל משמאל לימין, הרי ג' זוגות. ועוד, יש מחלוקת הפוסקים אם הפרשיות יהיו עומדים או שוכבים, הרי ששה. עוד יש דעות בתמונת האותיות, הרי י"ב. עוד יש מחלוקת הפוסקים אם לכתוב על מקום שיער או על מקום בשר, הרי כ"ד זוגות. אמר רבנו (רבי חיים): הלא נמצא בזוהר הקדוש שתפילין דרבנו תם הם עולם הבא, וגם האריז"ל כתב בפירוש שיש להניח תפילין דרבנו תם? והשיב לי (הגר"א): אין אני מהדר אחר עולם הבא, והמהדר אחר עולם הבא יניח תפילין דרבנו תם. וגם פשט הזוהר אינו כן. ומיום ששמע רבנו (רבי חיים) מפי הגר"א לא הניח תפילין דרבנו תם" וכן נוהגים רבים. (גם הרב משאש בשמש ומגן ח"ג או"ח נח, ד, כתב שלא נהגו במרוקו להניח תפילין של ר"ת).

למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק - כפי שידריכו רבו.

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים א'

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה