פניני הלכה - ליקוטים א'· הרב אליעזר מלמד
ה - כבוד ספר תורה ושמות · י - דין שם שנכתב שלא לשם קדושה
איסור מחיקת השם שלמדנו, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד - אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.
אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם - לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).
וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).
גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה, כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).
וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, כדי להעביר את ישראל על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עיין ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועיין אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז, ומשמע שאפשר לשרוף את הברית החדשה ולגנוז את התנ"ך, אבל לא עם ספרי קודש אחרים. והרצי"ה זצ"ל סבר שצריך לשרוף הכל).
יא - כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת
למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה.
אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא 'א-ל', ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: "משה הלך אל אהרן". ברור שבמילה 'אל' במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.
כמו כן אחד מן השמות הוא 'צבאו-ת', וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: "צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר". ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.
וכן בשם 'שד-י', אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא 'שדי-חמד' ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה'שדי-חמד' קונטרס ארוך שנקרא 'באר-בשדי' בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).
וכן לגבי השם 'אדנ-י', אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: "יסד מכונו על אדני פז", ואין במשמעות זו קדושה.
וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.
וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).
בפועל אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: 'י' 'ה' 'ו' 'ה' יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול ה'. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא 'יהווה', וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.
יב - 'שלום'
למדנו בהלכות הקודמות (ח-ט) שיש איסור מהתורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה. לפיכך נזהרים שלא לכתוב בחינם את שמות השם, וכן שלא לכותבם בעיתון או במכתב שעתיד אח"כ להיזרק.
השאלה מה הדין לגבי כתיבת 'שלום' במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא 'שלום'. אגב, לא לחינם מנהג ישראל לומר 'שלום' בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של השם, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה' בעולם, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו.
נחזור להלכה, חז"ל אמרו ששמו של הקב"ה 'שלום', ועל כן אסור לאדם לומר לחבירו 'שלום' בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר 'שלום' בבית הכסא (שבת י, ב; שו"ע או"ח פד). לעומת זאת כאשר מנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם 'שלום'.
לפיכך מעמדו של השם 'שלום' הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה 'שלום' ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר 'שלום' במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה 'שלום' מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא"ש כלל ג' ט"ו; ש"ך יו"ד רעו, טז).
אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם 'שלום' הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. והמחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב 'שלום' במכתב תוך השמטת האות האחרונה (שלו'). וכל זה רק לגבי כתיבת 'שלום' כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, לכל הדעות מותר.
למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת 'שלום', ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.[8][8]. יסוד ההלכה לעניין 'שלום' שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא"ש כלל ג' ט"ו, עיקר שם 'שלום' אינו שמו של הקב"ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. אמנם לדעת התוס' סוטה י, א, 'שלום' הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ"א ביו"ד רעו, יג, כתב: "יש נזהרים אפילו במילת 'שלום' שלא לגמור כתיבתו", מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש"ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי כל שאר הפוסקים משמע שלא כדעת התוס'. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם 'שלום', וכך כתב הרמב"ם הל' יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ"כ בשו"ע רעו, ט, וכ"כ הגר"א שם ס"ק כ"ד וכ"ט. וכן כתב בשו"ע הגר"ז או"ח פה, ג, שאף שאין אומרים 'שלום' בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה. וכן כתב המ"ב פה, י. הרי שבעיקר הדין דעתם כרא"ש, ש'שלום' אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א' מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב' מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב את השם לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים. אלא שכתב הרדב"ז (הובא בפ"ת רעו, כח) שאם כתב 'שלום' בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג"מ או"ח ח"ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב "שלום וברכה" ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב 'שלום' לבד או "שלום עמך" יש מקום להחמיר. ←אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת 'שלום' במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו 'שלום' במקום הטינופת המובאת בהמשך, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אמנם אינה גניזה אך גם אינה ביזיון כל כך, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת. ועוד, שהכתיבה אינה בכתב אשורי, ולדעת התשב"ץ ח"א ב' אין בה קדושה (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט"ז הערה פ' משווה בין שתי המחלוקות).
עוד צריך להזכיר, שנחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו 'שלום' במקומות מטונפים. לדעת ה'מגן-
אברהם' אסור לקרוא לו בשמו, ולדעת הט"ז כיוון שכוונתו לשמו של האדם - מותר. ופסק בעל ה'משנה-ברורה' (פד, ו), שהלכה כדברי המיקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכתב שכן נוהגים, ומכל מקום סיים שירא שמיים ראוי שיחמיר.
יג - שמות השם בלועזית, וסימנים לשם השם
למדנו שישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות של הקב"ה. אלא שכל זה בשמות בשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב"ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שבעברית.
השאלה מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב"ה, כגון 'גוט' בגרמנית ואידיש, או 'גוד' באנגלית, או 'בוג' ברוסית. ההלכה היא שכיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת על כן אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אבל מצד שני, הואיל ואינם השמות שהתורה נתנה לקב"ה, אין בהם קדושה. ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז את המכתב או העיתון, אלא יכול להניחם בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל לא ישתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת.
וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם השם, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן השם 'יי', או שכותבים אות ה' או אות ד' לסימן לשם השם, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי תשמיש מגונה אסור, אבל למוחקם או להניחם בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון - מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים.
אבל יש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב"ה, שגם הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות את כתיבתו על ידי קו מפריד בתוך המילה - גו-ט או השמטת האות האחרונה - גו'.
ויש מחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אפילו אותיות שבאו לסימן לשם השם, כדוגמת ה' או ד', ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב"ה אלא כותבים בס"ד, אבל למעשה הלכה כדברי המקילים, ואין לחשוש לדעת המחמירים בזה.[9][9]. לעניין שמות לועזיים כגון 'גאט', כתב הש"ך קעט, יא, שמותר למוחקם. וזה ברור מכל הפוסקים שלא הזכירו שבנוסף לשבעת השמות בעברית ישנם עוד שמות שאסור למוחקם. וממילא ברור שאין בשמות אלו קדושה ורק לבזותם אסור. אמנם כמה אחרונים כתבו להחמיר לכתחילה, כמובא בפ"ת רעו, יא, בשם חוות יאיר קו, שאם כתב השמות הלועזיים בכתיבה אשורית שכותבים בה ס"ת, אפשר שאסור למוחקם. אמנם כתיבה רגילה שלנו כיום אינה נחשבת אשורית, לפי שאינה כשרה לספר תורה. גם בשו"ת אחיעזר ח"ד ל"ב כתב שלכתחילה יש לכתוב בעיתונים 'גאט' עם קו מפריד באמצע המילה (גא-ט), כדי שלא יבואו אח"כ לידי ביזיון. מ"מ למעשה נראה שהעיקר כדעת המקילים, וכמו שכתבו הגר"ז והמ"ב פה, י, שמותר למחוק שמות לועזיים ואין לבזותם. ונראה שהנחה בפח אינה נחשבת לביזיון כל כך, שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו מכתב שכתוב בו 'שלום' מותר להניח בפח.ולעניין סימני אותיות שהם סימן לשם השם, כגון 'יי' או ה' או ד', כתב הרמ"א יו"ד רעו, י, עפ"י מהרא"י בתרומת הדשן קעא, שמותר למחוק אותיות אלו לצורך. וכן דעת הפוסקים רובם ככולם. אמנם נראה מדברי הרדב"ז ח"א רו, שכל שמתכוון לכתוב אותיות שיהיו סימן לשם השם, יש בהם קדושה ואסור למוחקם. אבל כאמור דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכמו שכתב ערוה"ש רעו, כח, וכן משמע בבני יונה סוף סימן רע"ו. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד ד"ש, הזכיר כמה פוסקים שסוברים שאין באותיות אלו קדושה, ובאר שאף לדעת הרדב"ז רק כאשר הסימן עולה לגימטריא של שם השם אזי יש להחמיר, אבל בשאר הסימנים אינו מחמיר. ועוד עיין בספר צדקה ומשפט פרק טז, הערה פח. ומכל מקום אלו שרוצים להחמיר ולא לכתוב ה', משמע שאינם מרוויחים כלום אם כותבים ד', שכן בין כה וכה כוונתם לרמוז לשם השם, ובה' אין יותר קדושה מפני שהוא אות מן השם, שרק אם היה מדובר על אות שמתחילה את שם השם היה מקום לחומרא. ולכן אין סיבה לדקדק ולכתוב בראשי מכתבים בס"ד במקום ב"ה.
יד - גניזת ספרי קודש מודפסים
ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.
השאלה מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו.
שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.
כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבת התורה שבעל פה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו את הספרים כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.
לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.[10][10]. בשו"ת שבות יעקב ח"ג י' וי"ב מקל לשרוף ספרי קודש מודפסים שנתבלו בצנעה בתוך כדים או אבנים ואח"כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים ע"י שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ"כ בשו"ת באר שבע מג, וכנסת יחזקאל לז. וכ"כ המ"א או"ח קנד, ט, ושו"ת שואל ומשיב מהד"ג טו, והמ"ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקילו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה.היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל הפוסקים רובם ככולם דחו סברה זו, וכ"כ הט"ז יו"ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח"ג סוף תשובה א. ובמנחת יצחק ח"א יז, ח-יב, והסכימו הפוסקים שאף אם המדפיסים היו גויים יש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ"ב מ, ד.והרב פיינשטיין באג"מ או"ח ח"ד לט, רצה לחדש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ"ך שלא על קלף בדיו, ורק משום "עת לעשות" התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יילקחו להתכה אין איסור. וכל זה אמור לגבי תלמוד ומפרשים, אבל חומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם 'אלהי-ם', מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע"פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וכשנתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. ועוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדם מדרבנן. מ"מ דעת רוב הפוסקים שקדמוהו לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.
אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח.
וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11][11]. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שכל ייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב פ', שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה-ז, שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה - מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו"ת אחיעזר יו"ד מח התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי. (ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם). וכן היקל בציץ אליעזר ח"ג א' לשרוף את עלי ההגהות אבל אין להשליכם באשפה דרך ביזיון. ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שכל המקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים. אמנם יש שהחמירו, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח' ור' שלמה הכהן מווילנא במכתב י"ב שם. וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב, והובא בכה"ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. ולמעשה ההלכה כדעת רוה"פ שהקילו, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן.ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה, מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד. ויתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול, לא נתקדש. (ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"א יז ויח, שסומך על סברה זו בדיעבד). ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתונים החילוניים, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. ואף בעיתוני חול חיוביים כמו 'הצופה' ו'בשבע' נראה שאפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת, או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים - אין ביזיון בהנחתו באשפה. ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.
בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה.
למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.[12][12]. מעמדם של דפי פרשת שבוע, המחולקים בבתי הכנסת, גבוה יותר ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה, מפני שעיקר מגמת הדפים הללו לצורך קדושה. וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. אמנם יש סברה להקל בהם, מפני שהם נועדו ללימוד חד פעמי, וי"א שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב. וכן לפי דעת האג"מ או"ח ח"ד לט, לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך. ונלענ"ד שנכון לנהוג לכתחילה, שאם רוב הגיליון מוקדש לפרסום וזו מגמתו, דינו כעיתון, ואפשר להניחו באופן מכובד בפח. ואם עיקרו לקדושה, נכון לגונזו.
טו - איסור אזכרת שם שמיים לבטלה
מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא". המשמעות הפשוטה של מצווה זו, שנזכור תמיד שה' ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בעולם, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אדם מתיירא להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרה את פיו של הקב"ה.
עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב"ה. וכבר למדנו שבשבעה שמות נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של הקב"ה בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו"ת רע"א כה). אלא רק בתוך לימוד תורה מותר לקרוא את השמות המופיעים בפסוקים, וכן בשעת התפילה מותר להזכיר שם שמיים.
ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך הוא לעולם ועד" או "גדול הוא ומהולל מאוד", ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם השם לבטלה (רמב"ם הל' שבועות יב, יא).
ובכל מקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב).
ומי ששמע את חבירו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, היינו בליבו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שרבים פרוצים בעוון זה, ההלכה שינדהו בינו לבין עצמו, כדי שייענש על שהזכיר שם שמיים לבטלה, ומיד יתיר את הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב"ם הל' שבועות יב, ט, שו"ע יו"ד שלד, לז).
טז - האם מבטאים שם השם בעת הלימוד
למדנו שאסור להזכיר שם שמיים לבטלה. אך ראוי לברר מתי נחשבת אזכרת השם לבטלה ומתי לא. ברור שכאשר מתפללים צריכים להזכיר את השם, ואזכרות אלו הן חלק מהתפילה. וכן כאשר לומדים תנ"ך, קוראים את הפסוקים בשלמות.
השאלה היא, כאשר לומדים תלמוד ובו מוזכרים פסוקים מן המקרא ובהם שמות של הקב"ה, כיצד לקוראם, האם להזכיר את השמות כפי שכתוב בפסוק או לשנות ולומר 'אלוקים' במקום 'א-לוהים', ו'השם' במקום 'אדנ-י'.
להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ"ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות השם במפורש בעת שלומדים גמרא, אלא במקום שנאמר בפסוק 'אדנ-י' אומרים 'השם', ובשמות שיש בהם אות 'ה', מחליפים אותה באות 'ק'. למשל במקום 'אלוהים' אומרים 'אלוקים', ובמקום 'אלוהינו' אומרים 'אלוקינו', ובמקום 'י-ה' אומרים 'קה'. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה"ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח"א פא; ועיין אג"מ או"ח ח"ב נו, ויחו"ד ח"ג יג).[13][13]. גם כאשר רוצים לשבח את הקב"ה בתוך דרשה, מצד הדין מותר להזכיר את שם השם, אלא שנוהגים לשנות, כדי שלא להיכנס לחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה. וכן כאשר אומרים דבר תורה, ורוצים להזכיר שם השם, מצד הדין משמע שמותר, אלא שנהגו להזכירו בכינוי 'השם' או הקב"ה, או 'אלקים', כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים, שמא יקרה שיזכיר את שמו לבטלה.
בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים או לא. לדעת ה'שאלת-יעבץ' (ח"א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר 'השם' במקום 'אדנ-י', ו'אלוקינו' במקום 'אלוהינו'. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, אזי מקריאים לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא חוזר ומתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר "השם אלוקינו" ולא יזכיר שם שמיים במפורש. וכך פסק בעל ה'משנה-ברורה' (רטו, יד, עפ"י המ"א וא"ר והגר"ז ועוד).
עוד הועלתה שאלה, מה דין קלטת שהוקלטו בה תפילות ודרשות שנזכר בהן שם שמיים. האם מותר להשמיעה או שיש בזה חשש אזכרת שם שמיים לבטלה? וכן האם מותר למחוק קלטות אלו?
לעניין השמעת הקלטת אין איסור, משום שרק אמירת שם שמיים לבטלה אסור, אבל אם המכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, רק שיזהרו שהמקום יהיה נקי, שאם לא כן יש בזה ביזיון לקדושת השם (אג"מ יו"ד ח"א קעג).
ולעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור.[14][14]. באג"מ יו"ד ח"ב קמב, כתב שאין במחיקה איסור, רק שהדבר נראה מכוער, ולכן יש למוחקו בגרמא. וביבי"א ח"ד יו"ד כ' מרחיב בביאור שאין בזה איסור מחיקת השם. עוד עיין בציץ אליעזר יג, א, שכעיקרון הסכים לדעתם. גם במנחת יצחק ח"ג קב, כתב שאין בזה איסור, ורק שלכתחילה אין למוחקו כי דינו כדין סימן של השם. והציע למוחקו על ידי גוי או קטן. ונראה שאם מוחק כל הקלטת, אין בזה שום ביזיון וגם הדבר נחשב גרמא לכמה שיטות, ואין בזה איסור
יז - האם יש קדושה בכתב אשורי?
מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה.
וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז).
ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות את הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורתן שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).
אף לגבי הזמנות לבר מצווה, נחלקו הדעות האם טוב לכותבן בכתב שכותבים בו ספר תורה, שלדעת שו"ת 'רב-פעלים' (ח"ד יו"ד לב), מפני קדושתו אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה'כתב-סופר' (אה"ע כב), אין בזה איסור.
עוד הורו מקצת הפוסקים, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר קו).
וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס - הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים.
אבל אין לקנח את הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, שהואיל והן דומות לכתב אשורי, יש להימנע מלהשתמש בהם בשימוש של גנאי. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בזה.
לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י; ציץ אליעזר טו, ז).