אור ברסלב
פניני הלכה - ליקוטים א' ג - הלכות ספר תורה › י - המסורות השונות

פניני הלכה - ליקוטים א'· הרב אליעזר מלמד

ג - הלכות ספר תורה · י - המסורות השונות

ט - מסורת כתיבת ספר התורה

כפי שלמדנו, ספר שיש בו טעות באות אחת, כולו פסול. ולמרות הדיוק המופלא שבהעתקת התורה, דיוק שאין דומה לו בשום עם ולשון, בעקבות הגלויות נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות.

בחומש בראשית (ט, כט) בספרי התורה הספרדיים והאשכנזיים כתוב: "וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ", ואילו בספרי התורה התימניים כתוב: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ".

וכן בדברים (כג, ב), בספרים הספרדיים ורוב ספרי תורה האשכנזיים, כתוב: פצוע 'דכה' ב'ה'. ולמסורת תימן, וכן בכמה ספרי תורה ישנים מאשכנז, כתוב: 'דכא' ב'א'.

וכן בספר ויקרא פרשת צו, לפי המסורת הרווחת ברוב ישראל בפרק ז' פסוק כ"ח מתחילה פרשה פתוחה, ולמסורת תימנים ועוד מסורות הפרשה מתחילה לפני כן בפרק ז' פסוק כ"ב (עי' ש"ך יו"ד רעה, ו).

הכלל היסודי הוא שבשאלה זו בעלי המסורה הם הקובעים. בעלי המסורה אלו הסופרים הדייקנים שהיו סופרים את האותיות שבתורה ומדקדקים בלשונה. ולכן אף אם ישנו מדרש שעל פיו משמע שהגירסה שונה מהגירסה שלפנינו, הלכה כבעלי המסורה. אולם עדיין נותרה שאלה, כיצד צריכים הסופרים לנהוג באותם השינויים שבעלי המסורה נחלקו בהם.

הרמב"ם כתב שהספר עליו הוא סומך, הוא הספר הידוע במצרים, שהיה לפני כן בירושלים וממנו הגיהו את הספרים, ועליו היו הכל סומכים, לפי שהגיהו בעל המסורה המפורסם בן אשר, ודקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות (הלכות ס"ת ח, ה). כלומר לדעת הרמב"ם ישנה גירסה אחת שהיא הנכונה ועל פיה צריכים לכתוב את כל הספרים, וכל המשנה ממנה, ספרו פסול.

לפי מסורת הקהילה החלבית, הספר המפורסם שעליו דיבר הרמב"ם, הוא 'כתר-ארם-צובא'. למרבה הצער כיום אין בידינו אלא חלקים מ'כתר-ארם-צובא', אולם ישנם ספרים רבים שהועתקו ממנו, ועל פי השוואת הספרים השונים, נמצא כי ספרי התימנים הם הקרובים ביותר לנוסח המקורי שעליו דיבר הרמב"ם.

אולם צריך לדעת שכמה מגדולי הראשונים חלקו על הרמב"ם, וכבר בזמנו סברו שאין להעדיף את מסורת בן אשר על פני המסורות האחרות, וכל מסורת מוסמכת שכתבו על פיה במשך שנים רבות ספרים רבים, יש לה מקום, והכותב על פיה ספרו כשר (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רלב, המאירי קידושין ל, א, שו"ת מהר"י מינץ פיורדא תקכו).

למעשה, לגבי הקריאה בתורה, מוסכם על הכל, שכל ספר שנכתב על פי אחת מן המסורות המוסמכות, מותר לקרוא בו בתורה בברכה.[2][2]. לדעת הרשב"א והמאירי ומהר"י מינץ, פשוט שאפשר לברך על כל ספר, שכן כל מסורת מוסמכת כשרה בעיניהם. וגם לדעת הרמב"ם שרק מסורת אחת של בן אשר היא הנכונה, כתב בנו רבי אברהם (בשו"ת שלו סימן צ"א), שניתן לעלות לתורה ולברך על כל מסורת, שכן אין בידינו ספר שכתב עזרא הסופר שנוכל לפסול על פיו את הספרים האחרים. ועוד יש לצרף, שיתכן והקל בזה, משום שהרמב"ם עצמו כתב תשובה לחכמי נרבונא שמותר לקרוא ולברך על ספר תורה פסול. (ואף שיש דעה חשובה שסוברת כי תשובה זו נכתבה על ידי חכמי נרבונא עצמם ולא ע"י הרמב"ם, מ"מ סוף כל סוף יש דעה כזו בראשונים וניתן לסמוך עליה).

יא - כללי כתיבת ספר תורה

הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה ברורה ונאה, שצריך לעשות את המצוות באופן נאה ומהודר, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", ודרשו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג, ב). וכן הדין לגבי כתיבת תפילין ומזוזות. ובכלל צריך לדעת, שדיני כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות שווים (ועיין להלן ט, יד).

לכל הפחות צריך הסופר להיזהר לכתוב כל אות כצורתה, כך שלא תהיה כל אפשרות לטעות בקריאתה. ואם התעורר ספק לגבי אות אחת, כגון שצריך לכתוב 'ו' וכתב אות שנראית מעט כ'ו' ומעט כ'י', ישאלו תינוק שאינו חכם במיוחד ואינו טיפש, שרק עתה למד לקרוא אותיות ועדיין אינו רגיל בקריאת מילים שלימות ומשפטים, וישאלוהו איזו אות הוא רואה. אם יאמר שהיא 'ו' - הספר כשר, ואם יאמר שהיא 'י' - הספר פסול. וסומכים עליו, מפני שהקטן מתבונן באותיות בתמימות ללא הבנת ההקשר, ולכן הוא יכול לקבוע איזו אות היא.

וכן צריך להניח רווח בין מילה למילה בשיעור של אות קטנה, ואם הצמיד שתי מילים זו לזו, עד שיש ספק שמא שתי המילים נראות כמילה אחת, מבקשים מתינוק לקרוא. אם יקראנה כמילה אחת - פסול, ואם כשתי מילים - כשר. וכן להיפך, אם השאיר הסופר רווח באמצע מילה, יבקשו מתינוק לקרוא, ואם יקראנה כשתי מילים - הספר פסול.

עוד צריך הסופר להיזהר שלא תדבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה אות אחת לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שאינה מוקפת בלובן של הקלף במקום הדיבוק או במקום שהגיעה לקצה הקלף - הספר פסול.

רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מסמלות לגבינו את כל מה שאנו מכירים ומבינים, את כל מה שאפשר לבטא ולהסביר, ולכן אנו מסוגלים לכתוב ולהביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש גם רעיונות עמוקים עליונים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך עמוקים עד ששום מילה ושום אות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו. הקלף הלבן המקיף כל אות, הוא המבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה, מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזהו יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע' לקוטי תורה לאדמוה"ז שה"ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).

יב - הרווחים שבספר התורה

תחילת פרשת סתומה

במסורת כתיבת התורה ישנה חלוקה לפרשיות. הרווח שצריך להיות בין שתי פרשיות הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות. יש פרשיות פתוחות ויש סתומות. לפני תחילת פרשה פתוחה הרווח מגיע עד לסוף השורה, והפרשה הפתוחה מתחילה בתחילת השורה הבאה. ובפרשיות סתומות, הרווח נמצא באמצע השורה. כלומר, בתחילת השורה מסיימים את הפרשה הקודמת, ומפסיקים כשיעור כתיבת תשע אותיות, וממשיכים וכותבים את תחילת הפרשה הסתומה.

תחילת פרשה פתוחה

ולפי מה שלמדנו, שהקלף הלבן רומז לעולם הנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, ממילא מובן, שלפני כל פרשה ופרשה יש השראה עליונה מן העולם הנסתר, ומתוך אותה השראה מתגלה אלינו הפרשה הבאה. את ההשראה הזו מבטא הרווח שבין הפרשיות.

ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת השירות. וישנם שני סוגים של שירות. בשירת הים הכתיבה היא 'אריח על גבי לבינה', היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנה כתיבה. והסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, 'אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה', ששם כותבים בשני צידי השורה ומשאירים רווח באמצע.

שירת הים שירת האזינו

ושוב על פי מה שלמדנו, הרווח מסמל את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, רווחים שיתנו להשראה המקיפה העליונה לבוא לידי ביטוי.

ואם שינה ולא הפסיק בין פרשה לפרשה, או שעשה הפסקה של פתוחה לפני סתומה או להיפך, או שכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה, הספר פסול (שו"ע יו"ד רע"ה א-ה). והלכות אלו מקורן קדום בהלכה למשה מסיני.

עוד קבעו חכמים כללים בכתיבת התורה שנועדו לעיצוב הכתיבה ביחס לכתיבה עצמה וביחס לקלף.

רוחב כל עמודה צריך להיות כשיעור כתיבת שלושים אותיות, והמרחק בין שורה לשורה כשיעור שורה אחת. בין תחילת הקלף ועד תחילת הכתיבה יהיה מרחק כשיעור ג' אצבעות (ששה ס"מ), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף ד' אצבעות (שמונה ס"מ). בין עמודה לעמודה יהיה רווח של שתי אצבעות (ארבעה ס"מ), ובין חומש לחומש יהיה רווח של ארבע שורות ריקות. וכל אלו הדברים מצווה, אך אם שינה - כשר (שו"ע יו"ד רע"ב -רע"ג).

יג - אותיות, תגים, ניקוד וטעמים

מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. המרכיב הראשוני והיסודי ביותר הן כמובן אותיות התורה, ואם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול.

המרכיב השני הוא התגים, כמבואר במסכת מנחות (כט, ב), ששבע אותיות צריכות תיוג, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ. והכוונה שמעל גג אותיות שעטנ"ז ג"ץ מציירים שלושה תגים דקים מאוד, אחד נוטה לימין ואחד לשמאל והשלישי באמצע, וצורת כל אחד מהם כצורת אות 'ז' קטנה ודקה מאוד, כזה: שעטנז גץ. אם שכח ולא כתב את התגים באותיות אלו, לדעת כמה פוסקים הספר פסול (ב"ח טור ור"ת), ולדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח לו, ג) בדיעבד הספר כשר. וראוי לחוש לדעת המחמירים (מ"ב או"ח לו, טו).

ישנן עוד אותיות שנוהגים הסופרים לתייג, בתג אחד בלבד, והן בד"ק חי"ה, כזה: בדק חיה, ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר.

שני המרכיבים הנוספים, שהם: הניקוד והטעמים, אינם נכתבים בתורה אלא נמסרו במסורת מדור לדור, והם בכלל התורה שבעל פה.

ואף על פי שהניקוד לא כתוב בתורה, יש לו חשיבות מרובה, שכן פעמים רבות הניקוד עשוי לשנות את משמעות המילה. ואם הקורא בתורה שינה מן הניקוד הנכון עד שמשמעות המילה השתנתה, לא יצא ידי חובת קריאת התורה, ועליו לחזור ולקרוא שוב כראוי.

המרכיב הרביעי הוא הטעמים, הם סימני ההטעמה והניגון של הקריאה בתורה. על פי סימנים אלו יודעים מתי מסתיים הפסוק, ומתי מסתיים עניין. לגבי קריאה בתורה, יש להשתדל מאוד שהקורא בתורה ידע לקרוא היטב בטעמים, ובדיעבד כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, אין הטעמים מעכבים, ויש להשתדל שלכל הפחות הקורא יטעים את קריאתו באופן שיהיה ניכר מתי סוף פסוק, ומתי סוף עניין שבתוך הפסוק שמסומן על ידי הטעם 'אתנחתא' (עיין להלן ד, יג-יד, בדיני קריאה בתורה).

יד - הטעמים והאיסור לסמנם בספר התורה

אף שאין כותבים ניקוד וטעמים בתורה, על פי חכמת הקבלה הם רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים מאוד. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים - אין כותבים אותם בתורה.

להלכה, אם כתב בספר התורה ניקוד או טעמים - הספר פסול, שאין לנו לכתוב את הספר אלא כפי שניתן למשה מסיני, ולכן האותיות והתגים צריכים להיכתב, ואילו הניקוד והטעמים מכלל המסורת העוברת על פה איש מפי איש ואין לכותבם (שו"ע יו"ד רעד, ז). וכיוון שכך, צריך הקורא בתורה ללמוד על פה את הניקוד הנכון ואת הטעמים.

פעמים שכדי להקל על הקוראים, עשו הסופרים מיני סימנים לסוף הפסוק, והתעוררה שאלה לגבי כשרות הספרים הללו. למשל, היו סופרים שהיו משאירים רווח נוסף בין פסוק לפסוק, שעל פי המסורת הרווח הראוי בין מילה למילה הוא כשיעור אות קטנה, והם הותירו רווח גדול יותר, כדי שידעו הקוראים היכן לנגן את הטעם של סוף פסוק. והועלתה שאלה זו לפני הריב"ש (רפ"ו), ופסק שכיוון שלא עשה בספר סימן בדיו, אין לפסול את הספר בדיעבד.

ויש מקומות שהיו נוהגים לחרוץ סימנים בקלף, ומסמנים בהם כמה טעמים, ונחלקו הפוסקים בשאלה אם חריץ נחשב כסימון בדיו שפוסל, או שהוא כרווח מיותר שאינו פוסל. למעשה, לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, ובדיעבד כשאין ברירה, אפשר לקרוא בהם. ורבים מהתימנים נוהגים לקרוא בהם לכתחילה.[3][3]. מנהג זה מקובל בקרב חלק מגולי תימן, ובין המקילים לכתחילה שו"ת רביד הזהב כט, וכ"כ הרב קאפח בפירושו לרמב"ם הל' ס"ת יא, יא. ואף באג"מ יו"ד ח"ג קיז, הסכים שיכולים התימנים לסמוך על מנהגם. בין האוסרים שו"ת כתב סופר יו"ד קמ"ב, מהר"ם שיק יו"ד רע"ח, יחו"ד ח"ו נד

טו - דין ספר תורה שנמצאה בו טעות

למדנו (בהלכה ט) שאם נמצאו בספר התורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג).

שתי מחלוקות עקרוניות נחלקו בזה האחרונים, ובהן תלויה כשרותם של ספרי התורה שקוראים בהם בציבור.

א) האם החובה לבדוק את כל ספר התורה חלה דווקא כאשר נמצאו שלוש הטעויות בפעם אחת, אבל אם בכל עת שנמצאה טעות אחת מיד תקנו את הספר, כיוון שלא היו בו בעת ובעונה אחת שלוש טעויות, לא הורעה חזקתו, ואין חובה לבדוק את כולו. או שמא כיוון שכבר התברר שהיו בו שלוש טעויות, ממילא יש חובה לבדוק את כולו. ב'פתחי-תשובה' (יו"ד רעט, ז) כתב בשם ספר 'בני-יונה' שאכן אם בכל פעם שנמצאה טעות תקנו אותה, אין חובה לבדוק את כל הספר. וכך כתב בעל 'קסת-הסופר' (יט, ב). ורק אם נמצאו בסך הכל פ"ה טעויות חובה לבדוק את כל הספר. אבל ה'אליה-רבה' (או"ח קמג, י) מחמיר שכל שנמצאו בספר התורה שלוש טעויות - חובה לבדוק את כולו. וכך כתבו בשו"ת 'דבר-שמואל' (קיז) ו'ערוך-השולחן' (יו"ד רעט, טו).

ב) עוד נחלקו בזה, לדעת 'קסת-הסופר' (יט, ב), אם ידוע שהספר הוגה על ידי מגיה מומחה, אף שנמצאו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין חובה להגיה את כולו, אלא יתקנו את הטעויות והספר כשר לקריאה. אבל לדעת 'דבר-שמואל', כיוון שנמצאו בו שלוש טעויות, אין לסמוך יותר על ההגהה הקודמת, ויש להגיה שוב את כולו.

וכיוון שלדעת הרמב"ם בתשובה מותר בדיעבד לקרוא בספר תורה פסול ולברך עליו, ניתן לצרף את שתי הסברות, ואם הספר הוגה בתחילה כדין, ואח"כ בכל פעם שנמצאה בו טעות מיד תיקנוה, כך שלא היו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין צורך להגיה את כולו (וכ"כ בשו"ת יחו"ד ח"ה נח). וכך צריך לנהוג כדי שלא להיכנס בספק לגבי כשרות ספר התורה.

עוד צריך לדעת שאם באמצע הקריאה נמצאה טעות בספר, והוציאו ספר אחר במקומו, לאחר הקריאה צריכים להזדרז מיד לתקן את הספר, שאם ישכחו היכן היתה הטעות, יצטרכו להגיה את כל הספר עד שימצאו את הטעות ויתקנוה. וכל זמן שלא מצאו את הטעות, הספר פסול.

פעמים שספר שהיתה בו טעות התערב בין ספרים אחרים, ולא ידעו איזה ספר הוא זה שיש בו טעות. ופסק ה'חתם-סופר' (יו"ד רעז, עפ"י 'בית-לחם-יהודה'), שצריך לחפש היטב בכל הספרים כדי למצוא את הטעות, ואם לא מצאוה, בדיעבד יכולים לקרוא בכל הספרים, מפני שיש כאן ספק ספיקא. א' - ספק שמא הספר שקוראים בו עתה אין בו שום טעות. ב' - גם אם יש בו טעות, אולי הטעות בחומש אחר, ולדעת הר"ן מותר לקרוא בחומש שאין בו טעות. וגם אם אין הלכה כמותו, אולי הלכה כרמב"ם שכתב בתשובה לחכמי נרבונא, שבדיעבד אפשר לקרוא בברכה בספר פסול. וכל זה יעשו רק לאחר שיגיהו היטב את כל ספרי התורה.

תוכן העניינים

פניני הלכה - ליקוטים א'

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה