אור ברסלב
פניני הלכה - זמנים פרק טו - פורים ומקרא מגילה › י - מצוות הקריאה ודין המפסיד מילה אחת

פניני הלכה - זמנים· הרב אליעזר מלמד

פרק טו - פורים ומקרא מגילה · י - מצוות הקריאה ודין המפסיד מילה אחת

ט - המגילה

מצוות קריאת המגילה - לקוראה מתוך מגילה כשרה, היינו שנכתבה בדיו על הקלף. ואם אמר אותה על פה או שקראה מתוך ספר מודפס - לא יצא ידי חובתו (שו"ע תרצ, ג). ואם קרא את עיקרה מתוך המגילה ואת חלקה קרא מתוך ספר מודפס או אמר בעל פה, יצא ידי חובה. ובלבד שבפועל יאמר את כל המגילה בלא להחסיר מילה אחת (כמבואר בהלכה הקודמת).

אבל אם הקורא דילג על אחת המילים, או שטעה באחת המילים, טעות כזו שמשנה את משמעות המילה, לדעת רוב הפוסקים לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור לקרוא את המגילה כהלכה.[12][12]. אם החסיר מילה אחת, לדעת הרשב"א והר"ן לא יצא, ולדעת הריא"ז, כל זמן שהמשמעות לא השתנתה - יצא. ואם קרא את המילה באופן מוטעה שמשנה את המשמעות, כגון נפל במקום נופל, לדעת הרשב"א והר"ן ואורחות חיים לא יצא, ומשמע מהטור ושו"ע תרצ, יד, שיש סוברים שיצא. ואולי כך דעת הרמב"ם. ובערוה"ש תרצ, כ, כתב, שאם בדיעבד לא החזירוהו יצא. למעשה, רוה"פ סוברים שבשני המקרים לא יצא וצריך לחזור, וכ"כ במ"ב תרצ, ה, ובאו"ה תרצ, יד. ובחסרון מילה שמשנה את המשמעות לכל הדעות חוזרים. וע' בתורת המועדים ה, כו, וה', כח, ובהלח"ב יב, ז.ונלענ"ד שאם השינוי הוא כזה שרוב האנשים אינם מבינים את הבדל המשמעות, בדיעבד אין צריך להחזיר, כי ממילא לא הבינו הבנה מוטעת. יש נוהגים לקרוא כמה מילים פעמיים, מפני ספק שבהם, למשל: כאמרם באמרם (ג, ד), להרג ולהרג (ח, יא), בפניהם לפניהם (ט, ב), ואינו מעכב. וע' בתורת המועדים ה, לח, ופס"ת תרצ, ג.

וגם כאשר הקורא קרא כהלכה את כל המילים, אם השומע לא שמע מילה אחת - לא יצא. וזו למעשה ההלכה החשובה ביותר בהלכות המגילה, מפני שבעקבות בואם של הילדים לבית הכנסת הרעש גובר, ויש שאינם מצליחים לשמוע את כל המילים. במיוחד החשש גובר לאחר הכאת המן, שפעמים הקורא ממשיך בקריאתו בעוד הילדים מרעישים, והיושבים בירכתי בית הכנסת אינם שומעים מילה אחת, ומפסידים בכך את כל הקריאה.

הפתרון לכך, שכל מי שהחסיר בשמיעתו מילה או כמה מילים, ישלים אותן מיד בקריאה מהספר שלפניו. ואם בינתיים הקורא המשיך הלאה, ימשיך לקרוא עד שיגיע למקום שהקורא נמצא. ואף שהספר המודפס שלפניו אינו כשר לקריאת המגילה, מכל מקום כיוון שאת רוב המגילה הוא שומע מתוך מגילה כשרה, יכול בדיעבד להשלים לעצמו את המילים החסרות מתוך ספר מודפס. אבל כאשר הוא שומע את המגילה מהקורא, לא יקרא עמו את המגילה מתוך הספר המודפס שלפניו.[13][13]. המהדרים קונים מגילה כשרה, כדי שאם יפסידו מילה, ישלימוה ממגילה כשרה, ויצאו בזה למהדרין (מ"ב תרפט, יט). אמנם מי שאינו יודע לקרוא בניקוד הנכון, יצא שכרו בהפסדו, מפני שכפי שלמדנו, טעות שמשנה את משמעות המילה פוסלת את הקריאה. בשו"ע תרצ, ד, ומ"ב יג, מבואר מדוע השומע לא יקרא בספר המודפס.

יא - דיני הקריאה

דרך הנחת המגילה כשהיא גלולה מסופה לתחילתה, אולם כיוון שהיא נקראת אגרת, נוהגים לפני קריאתה בציבור לפושטה ולכופלה דף על דף כדי לפרסם את הנס. לאחר סיום קריאת המגילה, גוללים בחזרה את המגילה מסופה לתחילתה, שזהו כבודה של המגילה שלא תישאר פתוחה, ורק אחר סיום הגלילה החזן מברך את ברכת "הרב את ריבנו" (שו"ע תרצ, יז, מ"ב נה-נו, כה"ח קב-קה).

מצוות קריאת המגילה מתקיימת בישיבה או עמידה, ורק החזן הקורא לציבור צריך לעמוד, מפני כבוד הציבור (שו"ע תרצ, א). ובשעת אמירת הברכות נהגו רוב ישראל לעמוד (מ"ב תרצ, א, בא"ח תצוה ד, וע' כה"ח ב).

קוראים את המגילה בטעמי המקרא, ובדיעבד כשאין מי שיודע לקרוא בטעמים, אפשר לקוראה בלא טעמים (שע"ת תרצ, א).

צריך לקרוא את המגילה כסדר, ואם קראה למפרע, היינו שלא כסדר כתיבתה - לא יצא. למשל מי שלא שמע מילה או פסוק מהקורא, לא יאמר אמשיך לשמוע את המגילה עד סופה, ואח"כ אשלים את מה שהחסרתי, אלא חובה עליו להשלים מיד את מה שהחסיר ולהגיע למקום שבו נמצא הקורא, ולהמשיך לשמוע את הקריאה כסדר עד סוף המגילה.[14][14]. מי שאיחר לבית הכנסת, וכשהגיע כבר התחילו בקריאת המגילה, לא יאמר אשמע את המגילה ואח"כ אשלים את הפסוקים הראשונים, כי הרי זה קורא למפרע. אלא אם הוא חושש שלא תהיה לו אח"כ אפשרות לשמוע את המגילה, יאמר מיד את הברכות, ויתחיל לקרוא אותה מספר מודפס עד שישיג את בעל הקורא וימשיך לשמוע את המגילה ממנו. וזאת בתנאי שאת רוב המגילה ישמע מבעל הקורא. ואם הוא חושש שעד שיספיק למצוא את נוסח הברכות הקורא יתקדם ולא יוכל להשיגו לפני מחצית המגילה, ואח"כ לא ימצא אפשרות אחרת לקיים את המצווה, מוטב שיקרא את המגילה מיד בלא ברכות, ויספיק להגיע למקום הקורא לפני אמצעיתה, ויקיים את המצווה (וע' באו"ה תרצ, ג, ד"ה 'ודווקא').

מי ששמע את המגילה כשהוא מתנמנם - לא יצא, מפני שבוודאי היו מילים שלא שמע (שו"ע תרצ, יב). כפי שלמדנו (הלכה ט), גם מי שאינו מבין עברית יוצא ידי חובה בשמיעת המגילה.

לכתחילה יש לקרוא את המגילה ברצף, ובדיעבד, אם הפסיק בשתיקה או אפילו בדיבור, לא הפסיד את מה שקרא, ויכול להמשיך ממקום שהפסיק (שו"ע תרצ, ה. וע' מ"ב יח, ושו"ע או"ח סה).

השומע את המגילה דרך מכשירים חשמליים, כמו: טלפון, רדיו ורמקול, לדעת רוב הפוסקים לא יצא. מפני שהמכשירים הללו קולטים את הקול כאותות חשמליים ואח"כ מתרגמים אותו שוב לקול חדש, והרי זה כמי ששומע את המגילה מהקלטה, שאינו יוצא ידי חובתו.[15][15]. יש אומרים שיוצאים ידי חובה בשמיעה בטלפון או רדיו וק"ו רמקול. ולכך נוטה הרב פרנק במקראי קודש יא. אולם דעת רוה"פ להחמיר, וכ"כ במנחת שלמה ח"א ט, ויחו"ד ח"ב סח, ח"ג נד, ועיין בפס"ת תרפט, ג. מי שאינו יכול לשמוע את המגילה ישירות מהקורא, ישמענה לפחות דרך הרדיו או הטלפון, ויצא לדעת מקצת הפוסקים.

יב - הברכות וסדר הקריאה

מברכים לפני קריאת המגילה בלילה שלוש ברכות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

והברכות הן הכנה למצווה, שעל ידי הברכות הקורא והשומעים מכוונים את ליבם לקיים את המצווה ולהבין את עניינה, שהוא לזכור ולפרסם את הנס שעשה ה' לאבותינו. ומכל מקום גם מי שקרא בלא ברכה, יצא ידי חובתו, ובלבד שיכוון בדעתו לקיים את המצווה (שו"ע תרצ, יד).[16][16]. נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, ובשו"ע או"ח ס, ד, הכריע להלכה שצריכות כוונה. וכ"כ בשו"ע תרצ, יג-יד. ואף במצוות דרבנן, דעת רבים מהאחרונים, שצריך כוונה, ואם לא כיוון - לא יצא. לכתחילה הכוונה צריכה להיות במחשבה מפורשת, אבל גם מי שלא כיוון במפורש, אם כשישאלוהו, מדוע קראת את המגילה, ישיב כדי לקיים את המצווה, הרי000555 שיש בידו כוונה, כמבואר במ"ב ס, י. ולכן כל מי שבא לביהכ"נ לקריאת המגילה או שבירך לפני המגילה, ברור שיש בידו כוונה ויצא ידי חובתו. ורק מי שישב בביתו ושמע מבית הכנסת את הקריאה, אם לא כיוון לצאת - לא יצא.

לגבי ברכת "שהחיינו" ביום נחלקו המנהגים. למנהג ספרדים אין מברכים "שהחיינו" ביום, מפני שברכת "שהחיינו" שמברכים בלילה מועילה לכל היום. ולמנהג אשכנזים, צריך לחזור ולברך "שהחיינו" לפני הקריאה של היום, מפני שקריאת היום היא מצווה בפני עצמה, ויותר מזה, היא הקריאה החשובה, ולכן אינה יכולה להיגרר אחר הקריאה של הלילה (שו"ע תרצב, א).

נכון לכוון בברכת "שהחיינו" שלפני קריאת המגילה על כל שאר מצוות היום - משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה. הספרדים מכוונים לכך בלילה, ואשכנזים ביום (מ"ב תרצב, א).

לאחר קריאת המגילה וגלילתה לתחילתה, נוהגים לברך "הרב את ריבנו", שהיא ברכת שבח והודאה. לדעת רוב הפוסקים, אין מברכים ברכה זו אלא כאשר קוראים את המגילה במניין של גברים או נשים, אבל אם הם פחות מעשרה, אין מברכים אותה.[17][17]. ברכת "הרב את ריבנו" אינה חובה כברכות שלפניה, אלא היא ברכת שבח והודאה שתלויה במנהג, וכפי שאמרו במשנה (מגילה כא, א): "מקום שנהגו לברך - יברך, ושלא לברך - לא יברך". וכבר נהגו הכל לאומרה. וכתב באורחות חיים בשם הירושלמי, שרק במניין אומרים אותה. והביאוהו הב"י והרמ"א תרצב, א, להלכה. אולם לדעת רש"י ומהר"ם ורדב"ז, אומרים אותה גם ביחיד. וכ"כ בן איש חי תצוה יג. וכן נוהגים ההולכים לפי פסקיו. וכתבו בבאו"ה תרצב, ב, ויבי"א או"ח ח, נו, שהואיל והוא ספק, אין לברך. (ובמיוחד שלבה"ג ומהר"י וויל אף ברכות ראשונות אין לברך ביחיד). והמנהג הרווח שלא לברך ביחיד, והרוצה לברך אין למחות בידו. ויש ספק אם נשים מצטרפות לעשרה (רמ"א תרצ, יח). וכתבו פר"ח ופמ"ג, שהספק הוא רק לעניין צירוף לגברים, אבל מניין נשים מברכות. ואף שיש שנהגו לא לברך, להלכה יש לברך בעשר נשים, וכ"כ במקראי קודש (פרנק) פורים לה, ויבי"א ח"ח או"ח נו, ד. וע' פס"ת תרצב, ד. ונראה למעשה שבדיעבד אפשר גם לצרף נשים לגברים, הואיל וממילא רבים סוברים שאף יחיד רשאי לברך ברכה זו. ועיין בתורת המועדים ה, יד, ובהלח"ב א-ד.

יג - הנקמה בהמן ועשרת בניו

יסוד מרכזי במגילה היא הריגת המן ועשרת בניו, שנעשה צדק, והרשעים שקמו על עם ישראל לכלותו, נענשו והומתו. וכל הקם כנגד ישראל, עמו של ה' יתברך, קם ומורד בה' יתברך בורא העולם ומקיימו, ומהדין הישר שיאבד לגמרי. וכמה דינים מבטאים את העניין המיוחד שבהריגת המן ובניו.

ראשית, כותבים את המתת עשרת בני המן בצורה של שירה. ולא כמו שאר השירות, כדוגמת שירת הים, שבהן הכתיבה והרווחים מעורבים, אלא את המתת בני המן כותבים באופן ישר ומסודר, שבשני צידי השורה כותבים מילה אחת ובאמצע רווח, וכך כל שמות עשרת הבנים שהומתו בצד ימין של השורה, והמילה "את" המחברת ביניהם בצד שמאל (מגילה טז, ב; שו"ע תרצא, ג). והעניין הוא, שדרך כל השירות לבטא את הרווחה שהיתה לישראל, ועל כן גם השירה מרווחת ומתפשטת, ואילו השירה של המתת בני המן מבטאת את השמחה על שנתכלו לגמרי ונעשה בהם דין ישר, ולכן נכתבה בצורה סגורה וישרה (מהר"ל אור חדש ט, י).

וצריך להתאמץ לקרוא את כל שמותיהם בנשימה אחת, ללמד שכולם נפחו את נשמותיהם יחד, ובדיעבד אם לא קראם בנשימה אחת - יצא. ואות 'ו' של 'ויזתא' כותבים זקופה, ללמד שתלו את כולם יחד (מגילה טז, ב; שו"ע תרצ, טו, תרצא, ד). והעניין הוא, שיסוד אמונת ישראל בה' אחד, ועמלקים מתנגדים לאמונת היחוד ושונאים את ישראל, וכשהם מתכלים מתגלית אחדותו בעולם. ולכן כאשר נענשו מתו כאחד, שמיתתם גילתה את אמונת היחוד (מהר"ל אור חדש ט, י).

צריך לומר אחר הקריאה: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב" (ירושלמי מגילה ג, ז, שו"ע תרצ, טז).

בימי הראשונים, החל להתפשט מנהג בקרב הילדים ואף המבוגרים, להכות בעת אמירת המן. וכנראה רצו לבטא בזה את השנאה לרשעים ואת השמחה על מפלתם. ואף שאין למנהגם מקור, כתב הרמ"א: "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (תרצ, יז). אמנם יש מהראשונים שלא נהגו בזה. ויש מהאחרונים שאף יצאו כנגד המנהג, מפני שהרעש עלול לגרום שהשומעים לא יצאו ידי חובת מקרא מגילה (כמבואר בהלכה י). ולמעשה, אפשר להמשיך במנהג הכאת המן, ובלבד שיקפידו שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את כל המגילה.[18][18]. מנהג זה רווח יותר בקהילות אשכנז. אולם המהרי"ל לא נהג לקיימו. וע' בתורת המועדים ה, י, ובהלח"ב יב, טז. ואצלנו נוהגים לקיים בלילה שני מניינים, בישיבה הבחורים מאריכים להכות את המן, ובביהכ"נ דופקים פעם אחת ברגל, וכמעט שאין מתעכבים על כך. וביום קוראים ביחד ברוב עם בישיבה, ומכים מעט.

יד - על הנסים, קריאת התורה, הספד ותחנון

תקנו חכמים נוסח "על הנסים" כדי להודות לה' על הישועה שעשה לישראל בימי הפורים, ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה, ובברכת "נודה לך" שבברכת המזון. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את הפורים.

שכח ולא אמר "על הנסים" בתפילה או בברכת המזון - יצא ידי חובתו. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה "על הנסים", יחזור לומר "על הנסים". אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור. אבל טוב שיאמר "על הנסים" בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה בלי הגבלה. וכן השוכח לומר "על הנסים" בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם "הרחמן", ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד).[19][19]. דין "על הנסים" שבתפילת עמידה של פורים שווה לדין "על הנסים" בחנוכה, כמבואר בשו"ע ורמ"א תרצג, ב, ותרפב, א. ודינו נתבאר לעיל יא, ח. ולעניין ברכת המזון יש שוני, בחנוכה אומרים "על הנסים" בברכת המזון מצד המנהג, ואילו בפורים הוא חובה. ויש אומרים שהשוכח "על הנסים" בסעודת פורים ביום, צריך לחזור, מפני שיש חובה לאכול סעודה בפורים על פת (מהרש"ל, של"ה וט"ז). וי"א שאינו חוזר, מפני שאין חובה לאכול לחם בסעודת פורים (תה"ד, מ"א וא"ר). וי"א שאף כי חייבים לאכול פת בסעודת פורים, אין דין "על הנסים" שבסעודה חמור מ"על הנסים" שבתפילה שאין חוזרים עליו (ערוה"ש תרצה, ז, ויב). וכתב במ"ב תרצה, טו, למעשה, שספק ברכות להקל, ולא יחזור.

התחילו את הסעודה בפורים והמשיכוה זמן רב אחר צאת הכוכבים, הולכים אחר ההתחלה ואומרים בברכת המזון "על הנסים" (שו"ע תרצה, ג, וע' מ"ב טז).

תקנו חכמים לקרוא בפורים שלושה עולים בפרשת "ויבא עמלק" (שמות יז, ח-טז). ואף שאחת מתקנות עזרא הסופר היתה שאין לקרוא בתורה פחות מעשרה פסוקים, בפורים קוראים תשעה בלבד, מפני שבתשעה פסוקים מסתיים העניין כולו. ויש נוהגים לקרוא את הפסוק האחרון פעמיים כדי להשלים בזה לעשרה פסוקים (שו"ע תרצג, ד). ויש אומרים שאין קוראים אותו פעמיים (רמ"א שם).

ורמז יש בזה, שכל עוד לא נמחה שמו של עמלק, עדיין אין שמו של הקב"ה מתגלה בשלימות, ולכן בקריאת פרשת "ויבא עמלק" קוראים רק תשעה פסוקים.

ואף שהיתה בפורים ישועה גדולה לישראל, לא תקנו לומר הלל, ושלושה טעמים נאמרו לכך בתלמוד (מגילה יד, א). לרבי יצחק, מפני שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. לרבא, מפני שעדיין נותרנו משועבדים לאחשוורוש, ואין אומרים הלל אלא בתשועה שאנו נעשים על ידה בני חורין. לרב נחמן, מפני שקריאת המגילה נחשבת לנו במקום הלל, ולכן לא היה צורך להתקין את קריאת ההלל.[20][20]. כתבו המאירי והמנהיג, שלפי הטעם שקריאת המגילה במקום הלל, מי שאין לו מגילה לקרוא בה בפורים צריך לומר הלל. וכך משמע מהרמב"ם (ג, ו) שטעם זה הוא העיקרי. אולם יש שכתבו שהעיקר כטעמים אחרים. ולכתחילה טוב שמי שאין לו מגילה יאמר הלל בלא ברכה לצאת ידי כולם, ועיין בתורת המועדים ה, מא

יום י"ד וט"ו באדר אסורים בהספד ותענית לבני פרזים ולבני כרכים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שו"ע או"ח תרצו, ג, יו"ד תא, ה).

אין אומרים תחנון ו"למנצח" בשני הימים של פורים (שו"ע תרצג, ג). גם במנחה של תענית אסתר שהיא סמוכה לפורים אין אומרים תחנון (מ"ב קלא, לג).

נוהגים ללבוש בליל פורים וביומו בגדי שבת ויום טוב (רמ"א תרצה, ב, כה"ח יג).

טו - מלאכה בפורים

מתחילה לא תקנו את פורים כיום טוב שאסור בעשיית מלאכה. אולם במשך הדורות, משום כבוד היום וקדושתו, נהגו ישראל שלא לעשות מלאכה, והמנהג מחייב. ואף אמרו שכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (ב"י שו"ע ורמ"א תרצו, א).

לפיכך, אסור לאדם לצאת לעבודתו הקבועה בפורים, ואם הוא עובד בעבודה שאם לא יעבוד בה בפורים יגרם לו או לעסק הפסד גדול, מותר לו לעבוד בה. וכן מותר לעני שאין לו מה לאכול לעבוד בפורים (שה"צ תרצו, ב-ג).

מותר לעשות בפורים מלאכה משמחת, כמו הכנת בית לקראת חתונת הבן, ונטיעת עצי נוי בגינת הבית. וכן מותר לעשות מלאכה שיש בה מצווה, כמו כתיבת חידושי תורה. וכן מותר לעשות מלאכות קלות, כמו כתיבת מכתב. ובתנאי שהעיסוק בזה לא יבטל אותו משמחת הפורים ומצוותיו (שו"ע תרצו, א, מ"ב ו).

מותר לגזוז ציפורנים בפורים, כי זו מלאכה קלה, וכביסה ביד ותפירה ותספורת אסורות (בא"ח תצוה כא). אבל לצורך פורים מותר לעשות מלאכות גדולות, ובכללן כביסה ביד, תפירה ותספורת (רמ"א תרצו, א).

מעיקר הדין מותר לעסוק במסחר בפורים, מפני שעסקים מוצלחים יכולים לשמח. אולם נכון להחמיר בזה, מפני שהעיסוק במסחר עלול להתארך על חשבון שמחת הפורים. ולכן נכון לפתוח רק חנויות שמוכרות צרכי פורים (מ"ב תרצו, ג, ערוה"ש ב, כה"ח ה).

מנהג איסור מלאכה בפורים חל ביום הפורים בלבד. ואמנם יש מהאחרונים שהחמירו לאסור מלאכה גם בלילה, אולם מעצם זה שנחלקו לגבי הלילה, ברור שאין מנהג מוסכם לאסור מלאכה בלילה, לפיכך, אין איסור לעשות מלאכה בליל פורים (ע' בבאו"ה תרצו, א).

לבני הפרזים מותר לעשות מלאכה בפורים של מוקפים, ולבני המוקפים מותר לעשות מלאכה בפורים של פרזים (שו"ע תרצו, ב).

תוכן העניינים

פניני הלכה - זמנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה