פניני הלכה - זמנים· הרב אליעזר מלמד
פרק ד - יום העצמאות · י - יום ירושלים
במלחמת ששת הימים זכה עם ישראל בעזרת ה' לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שוחררו כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.
כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית, בראשות הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, את יום כ"ח באייר שבו שוחררה ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה. השתתפו בהחלטה ותמכו בה גם הרב זווין והרב ישראלי.[11][11]. עיין בספר "הרבנות הראשית" ח"ב, מאמרו של הרב שמואל כץ, ובעיקר בע' 974-5. ועיין בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים" לרב רקובר ע' שפ"ז נוסח החלטת הרבנות הראשית לישראל. ובע' קכה, תשובה של הרב אונטרמן על גודל חשיבות המצווה לפרסם את הנס, שיש אפשרות לומר שהיא חשובה מקריאת שמע, וכן מבטלים תורה כדי להשתתף בקריאת המגילה משום פרסום הנס. ושם ממשיך להרחיב במצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשתה תשועה לישראל. וכ"כ הרב קפלן שם ע' רד. וע"ש בע' סא מאמר מהרב דבליצקי על הצורך לקבוע יום הודיה על מלחמת ששת הימים. אמנם לדעת הרב עובדיה יוסף, הסובר על פי החיד"א, שאין אפשרות לתקן אמירת הלל בברכה בלא שהנס יעשה לכל ישראל, ואינו מחשיב את היושבים בציון ככלל ישראל, אין לאומרו בברכה.
יא - גילוח, תספורת, נישואין ותחנון
לאחר שנקבע יום העצמאות כיום שמחה והודאה, התעוררה שאלה, האם מנהגי האבלות של ספירת העומר חלים ביום העצמאות. נאמרו בזה דעות לכאן ולכאן. למעשה, מוסכם שאין נוהגים במנהגי אבלות שפוגמים בשמחה, לכן מותר לרקוד ולנגן. אבל נישואין אין לערוך, מפני שההימנעות מנישואין אינה נחשבת כאבלות שמתנגשת בשמחת יום העצמאות.
הרגילים להתגלח, נכון שיתגלחו לקראת יום העצמאות, כפי שגם לובשים בגדי חג לקראת יום העצמאות. ולגבי תספורת, נראה כי רק מי שנראה לא מכובד בשערותיו, יכול להסתפר לקראת יום העצמאות. אבל מי שנראה בסדר, רשאי להסתפר ביום העצמאות בלבד, שאז השמחה מבטלת את מנהג האבלות הזה.[12][12]. הראשל"צ הרב יצחק ניסים כתב (ספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים" ע' שלד-שמ), שכל מנהגי האבלות בטלים ביום העצמאות, וביסס את דבריו על הפוסקים הסוברים שמי שלא קיים פריה ורביה רשאי להינשא בימים אלו (רדב"ז פר"ח). וכן לגבי תספורת יש שנהגו להסתפר לקראת שבת או ר"ח (רדב"ז, יעב"ץ), וכתב ר"ח פלאג'י (מועד לכל חי סימן ו) שבעירו יש שנעשה להם נס ביום ח' באייר, ויש בי"א באייר, והם נוהגים להסתפר בהם. ע"כ מהרב ניסים. ובמיוחד לגבי גילוח, יש יותר מקום להקל, שאין בו חגיגיות אלא רק ביטול מראה אבלות, כמבואר לעיל ג, ז. לעומתו כתב בשו"ת ישכיל עבדי ו, י, שאין להתיר להסתפר ולישא אשה ביום העצמאות. ומו"ר הרצי"ה היה גוער בבחורים שהיו רגילים להתגלח ונראו אבלים ביום העצמאות, ואמר עליהם: "הכרת פניהם ענתה בם", שאינם שמחים ומודים לה'. ועיין במאמרו של הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית ח"ב ע' 877-882. לעניין אבל, מובאת שם בע' 900 הערה 37, תשובה מהרב גורן, שיום העצמאות ויום ירושלים אינו מבטל אבלות שבעה, כמו בחנוכה, ולא יאמר הלל. וכן אין לומר הלל בבית האבל אלא בבית אחר. לאחר השבעה - ישתתף בתפילות החגיגיות ובמסיבות בתנאי שלא יהיו שם כלי נגינה. ובתוך שלושים אסור לאבל להסתפר לכבוד ימים אלו.
ביום ירושלים, קבעה הרבנות הראשית, בנשיאותם של הרב אונטרמן והרב ניסים, שגם האשכנזים הנוהגים באותם ימים הגבלות של אבלות, ביום כ"ח באייר לא ינהגו בשום הגבלה. ראשית, מפני שבהרבה קהילות כל ההגבלות נפסקות אחר ל"ג בעומר (עיין לעיל ג, ב-ד). וכל שכן עתה שכ"ח באייר נקבע ליום הודאה ושמחה על הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל. לפיכך, אפילו נישואין אפשר לערוך ביום ירושלים.
אין אומרים תחנון ביום העצמאות ויום ירושלים ובמנחה שלפניהם (פניני הלכה תפילה כא, ז, ועי"ש כא, ב, 1).
יב - יום הזיכרון לחיילי צה"ל
מצד ההלכה, אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו.
במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו - חגגו, ואם הפסידו - התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזירות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני שגדליה היה גדול הצדיקים, עד שרק עליו צריכים כל ישראל להתאבל, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.
יתר על כן, שנים ספורות לפני הקמת המדינה נרצחו באכזריות איומה למעלה מששה מיליון יהודים. והם אחינו ממש לא פחות מהחיילים שנפלו בקרב. והם מרובים, יותר מפי שלוש מאות מכל החיילים שנהרגו בכל המלחמות של מדינת ישראל. ואיך נקבע יום אבל על החיילים כמו על ששת המיליון?
אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים - שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות - אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין - חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך - בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".
במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.
לדאבון לבנו, השתלטו על כלי התקשורת הממלכתיים ועל חיי התרבות במדינת ישראל אנשים חסרי אמונה, רחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזיכרון ליום של חולשה ותבוסתנות. ליום שבו במקום לכבד את זיכרון הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם, הם מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, אבל האמת שאין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזיכרון, שביסודו - התעלמות מהיעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים את נפשם.
אם כבר מקיימים יום זיכרון, צריך להעלות בו על נס את מסירות נפשם על קידוש ה'. להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את החיים בעולם הזה למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים - מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים - מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים - שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים - שלהם. ומתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.
כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו - אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.
יג - צפירה ודומיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל
בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת, כי היום שלפני יום העצמאות יהיה "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". "יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן". כמו כן נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לקיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד לכבוד הנופלים. בפועל, בליל יום הזיכרון בשעה שמונה נשמעת צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. הטכסים נערכים סביב שעת הצפירה.
יש טוענים שהואיל ומנהג העמידה בצפירה אין יסודו בדברי חכמי ישראל, אלא דבר שהועתק מהגויים, לפיכך אסור לנהוג בו משום האיסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אולם למעשה, דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותו הזיכרון, אין בזה משום מנהג גויים.[13][13]. אמנם לדעת הגאון מווילנא, גם כאשר יש טעם למנהג, אין לחקות את הגויים, ולכן אסר להניח ענפים בבית הכנסת בחג השבועות, שכך נוהגים הגויים בימי אידיהם, להניח אילנות בבית תיפלותם (ח"א קלא, יג, וע' באור הגר"א יו"ד קעח, ז). אבל למעשה רוב הפוסקים חלקו עליו וקיימו את המנהג, וכפי שכתב הרמ"א או"ח תצד, ג, ומ"א תצד, ה. שהואיל ויש טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, אין בזה הליכה בחוקות הגויים. ואם כך אמרו על מנהג הענפים שנעשה בבית עבודה זרה, קל וחומר שאין לחוש למנהג עמידה בצפירה שאין בו שמץ עבודה זרה. בנוסף לכך שמעתי שמנהג זה כמעט שאינו ידוע אצל הגויים.
ויש טוענים שמי שעוסק בלימוד תורה אל לו להתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור".[14][14]. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא... הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו". ובמדרש שכל טוב לשמות שם: "והיינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש את עצמך מן הציבור. ותנו רבנן: בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך: בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב יג), מה כתיב אחריו: ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". דברי הרצי"ה הובאו בתחומין כרך ג' ע' 388. וע' בשו"ת אהלה של תורה לרב אריאל יו"ד כג. ובעשה לך רב ד, ד, כתב שמי שעוסק בתורה בביתו ימשיך בלימודו, כי זה כבוד מדומה, ואין צריך לנהוג בו אלא לעיני הרואים בלבד. וכשיושב בציבור, יכול לעמוד ולהמשיך להרהר בלימוד. וכ"כ הרב הנקין בתחומין כרך ד', ע' 125. אולם נראה כפי שכתבתי, שהרהור במצוות קידוש ה' הוא עצמו הרהור בדברי תורה, ועדיף לכלול עצמו עם הציבור במחשבות קדושות
יד - יום הזיכרון לשואה ולגבורה
קבעה הכנסת בחוק, כי בכ"ז בניסן יתקיים "יום זיכרון לשואה ולגבורה", "להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם". "תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום". שתי דקות הדומיה מתקיימות בשעה אחת עשרה בבוקר, וסביבן נערכים הטכסים.
אולם שלא כיום הזיכרון לחללי צה"ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה. אלא הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב. ואכן הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה ולא נודע יום פטירתם.
כמדומה שהדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ"ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח "המשפחה היהודית". בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). לפיכך ראוי שביום זה אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה, והמורים ידברו על האחריות הגדולה שמוטלת עלינו, עם שרידי חרב - לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי.
וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות, אלא ביטוי של תקומה והתחדשות המתאים לחודש ניסן. כמו כן אין בהרהורים אלה ביטול תורה. ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור.
בעזרת ה' בקרוב ישובו שופטינו כבראשונה, ושאלה זו תעמוד לפניהם, והם יורו כיצד ומתי ראוי לציין את זכרם של הקדושים.