פניני הלכה - זמנים· הרב אליעזר מלמד
י - הלכות תשעה באב · י - תלמוד תורה
בנוסף לחמשת האיסורים שישנם בתשעה באב, ישנם איסורים הקשורים לכך שתשעה באב הוא יום אבל, ונתחיל לבארם: כשם שאסור לאבל ללמוד תורה בימי השבעה, כן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות. ועוד, שדברי תורה משמחים, שנאמר (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ולכן אסור ללומדם בימי אבל. וגם בהרהור אסור ללמוד, כי גם הרהור בדברי תורה משמח. אבל מצווה ללמוד בדברים עצובים שעוסקים בפורענות ישראל וייסורי האדם, שהם מתאימים לעניינו של יום. ולא ילמדם בעיון, מפני שהלימוד בעיון משמח, אבל אם התעוררו ללומד חידושים תוך כדי לימוד בבקיאות, אין בזה חשש, שכך הוא דרך הלימוד (ערוה"ש תקנד, ד). ואם עלה בדעתו חידוש חשוב והוא חושש שישכחנו עד מוצאי הצום, יכול לכותבו בקיצור (ע' כה"ח תקנד, קי).
ואלו הדברים המותרים בלימוד: בתנ"ך מותר ללמוד את פרקי החורבן שבספר מלכים ודברי הימים ומגילת איכה, וכן נבואות החורבן שהם רוב ספר ירמיהו, חלק מיחזקאל ומעט מישעיהו ותרי עשר. אבל לא ילמד את נבואות הפורענות והחורבן של הגויים הרשעים, שהם שמחה לנו. וכן מותר ללמוד את ספר איוב שעוסק בייסורים, ואת סיומו לא ילמד. וכן מותר ללמוד בתורה את דברי התוכחה והפורענות מפרשות בחוקותי, כי תבוא והאזינו. מותר ללמוד את הפסוקים עם פירוש, כדי להבין את הפשט אבל לא כדי להעמיק.
באגדות חז"ל מותר ללמוד את אגדות החורבן ממסכת גיטין (נה, ב - נח, א), ואת מדרש איכה רבה, וידלג על המדרשים שעוסקים בנחמה. וכן מותר ללמוד פרק שלישי ממסכת מועד קטן שעוסק בהלכות אבלות ונידוי, וכן את הגמרות בסוף מסכת תענית שעוסקות בדיני תשעה באב.
בהלכה, מותר ללמוד את הלכות ימי בין המצרים ותשעה באב (שו"ע או"ח סימנים תקנ - תקסא), וכן את הלכות אבלות (שו"ע יו"ד סימנים שלד - תג). אם הגיעה לרב שאלה שאינה סובלת דיחוי, בהלכות שאסורות בלימוד בתשעה באב - יענה עליה בלא לבאר את טעמי ההלכה (מ"ב תקנד, ה).
מותר ללמוד ספרי מוסר, ואף שמובאים בהם פסוקים ודברי חז"ל, כיוון שמגמתם לעורר את האדם לתשובה על חטאיו, אין בכך שמחה רגילה שבלימוד תורה.[14][14]. שורש ההלכה בתענית ל, א, ונתבאר בשו"ע תקנד, א-ג. ספרי מוסר: י"א שאם יש בהם פסוקים ודברי חז"ל אסור ללומדם (ע' פס"ת תקנד, ב), אבל העיקר שמותר, וכדברי המאירי. וכ"כ בתורת המועדים ח, יח, והרב קארפ ז, 57, בשם הרב אלישיב. ושם מבוארות הדעות מהו לימוד עיון שאסור, והנראה שכאשר המטרה לחדש חידושים או להבין את עומק הפשט - אסור, וכאשר המטרה להבין באופן פשוט - מותר.נחלקו האחרונים אם חובת מצוות תלמוד תורה חלה גם בתשעה באב ובשבעת ימי אבלות. בס' שבט יהודה כתב שאין חובה, ולר' חיים פלאג'י יש חובה בדברים הרעים. וע' ביבי"א ח"ח יו"ד לה, ובפס"ת תקנד, 2, 3.לעניין לימוד תורה של ילדים קטנים, עיין להלן בהלכה כא.
לכתחילה יש להקפיד בדינים הללו מחצות היום של ערב תשעה באב. אבל כבר למדנו, שכל החושש שההגבלה ללמוד דווקא בנושאים אלו תגרום לו ביטול תורה, עד תשעה באב מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (ע' רמ"א תקנג, ב, ומ"ב ח, ולעיל ט, ג).
אסור לקרוא בתשעה באב ספרים מרתקים או עיתונים או ללמוד שאר חכמות, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות (ערוה"ש יו"ד שפד, ט). אבל מותר ואף ראוי לקרוא ספרי היסטוריה על החורבן והגלות והצרות והייסורים שעברו על עם ישראל.
יא - שאלת שלום
כשם שאבלים אסורים בשאלת שלום (שו"ע יו"ד שפה), כך אין שאלת שלום בתשעה באב (שו"ע או"ח תקנד, כ). וכמו שאבל שנפטר לו אחד מקרוביו אינו שרוי בשלום, כך ביום תשעה באב איננו שרויים בשלום אלא באבל על חורבן בית מקדשנו.
במיוחד צריכים להקפיד על כך בין לומדי התורה שיודעים את ההלכה. אולם כאשר אדם שאינו מכיר את ההלכה שואל בשלום, עונים לו בשפה רפה ובכובד ראש, כאדם שטרוד במחשבות של אבלות וצער, אבל בלא שמץ של פגיעה. ועדיף לענות "בוקר טוב" ולהימנע מלומר "שלום". ואם השואל בשלום הוא אדם החפץ ללמוד תורה ואין חשש שיפגע, מבארים לו שאין שואלים שלום בתשעה באב.
לדעת רוב הפוסקים, גם אמירת "בוקר טוב" או "ערב טוב" אסורה (מ"ב תקנד, מא; כה"ח צ). ויש אומרים שרק אמירת "שלום" אסורה, אבל מותר לומר "בוקר טוב" וכיוצא בזה (לקט יושר). וכבר למדנו, שבשעת הצורך כדי לא לפגוע באדם מותר לענות שלום, וכיוון שיש סוברים שאין איסור לומר "בוקר טוב" או "ערב טוב", עדיף להשתמש בלשונות אלו ולא לומר "שלום".[15][15]. תוספתא תענית ג, יא: "אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוט בשפה רפה". ויש שהבינו שהאיסור הוא רק לת"ח שנקראים חברים, וכך משמע מהרמב"ם וכפי שהבין הב"ח. אולם המרדכי במו"ק תתצה, גרס בתוספתא "אין שאלת שלום לחברו". וכך פסק בשו"ע תקנד, כ, שאין שאלת שלום בט' באב, ולמי שאינו יודע את ההלכה משיבים בשפה רפה. וכ"כ כמעט כל האחרונים. ומ"מ למדנו שאין להעיר להדיוט, כי י"א שאינו חייב בזה. וע' לרב קארפ ז, 72. וע' בתורת המועדים ח, כב.
הפוגש את חבירו שהתחתן או שנולד לו ילד, רשאי לברכו ב"מזל טוב", שכן ברכה אינה אסורה כשאלת שלום (פס"ת תקנד, יט). ואף לחיצת יד אינה בכלל איסור שאלת שלום (הר צבי יו"ד רצ).
כשם שאין שואלים בשלום, כך אין שולחים מתנות בתשעה באב (מ"ב תקנד, מא). אבל צדקה אינה נחשבת כמתנה, ולכן מותר ואף מצווה לשלוח מאכלים לנזקקים, כדי שיהיה להם מה לאכול בסיום הצום (ע' כה"ח תקנד, צא).
יב - טיול והליכה לכותל המערבי
צריך אדם להימנע מלטייל בתשעה באב, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות. וגם יימנע משיחת רעים, כדי שלא יגיע לשחוק וקלות ראש (שו"ע תקנד, כא). וטוב לשוחח על החורבן וייסורי ישראל, ועל דרכי תשובה לכלל ולפרט.
ואף הנוהגים ללכת לבית הקברות לאחר הקינות, צריכים להיזהר שלא ללכת בחבורה גדולה, שמא יסיחו את דעתם מהאבלות (רמ"א תקנט, י, מ"ב מא).
אולם ברור שאין להימנע מללכת לכותל המערבי מחשש שמא יפגוש שם חברים וישמח. וכך שמעתי מאבי מורי, שאין תיקון גדול יותר לתשעה באב מאשר ללכת לכותל המערבי, השריד שנותר מהחורבן, ולהתפלל על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואדרבה, זה שבאים לשם הרבה אנשים, מגדיל את כוחה של התפילה ומרבה כבוד שמים. עוד הוסיף, שכמו שאין לומר שאסור לבנות את בית המקדש בתשעת הימים, מפני שהוא בניין של שמחה, כך אין לומר שאסור לבוא לכותל המערבי בתשעה באב שמא יפגוש שם חברים. אלא כשיפגשם, ימנע מאמירת שלום, ויכול ללחוץ את ידם באהבה ולהתפלל עמהם על בניין בית המקדש.
יג - ישיבה ושכיבה על הארץ
מצד הדין אין חובה לישון ולשכב על הארץ בתשעה באב, מפני שמה שאמרו חכמים (תענית ל, א): "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב", חל רק על איסורי האבלות, כמו רחיצה, סיכה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה, אמירת שלום ותלמוד תורה. אבל איסורים שהאבל חייב בהם, כמו כפיית המיטה והישיבה על הארץ, אינם חלים מצד הדין בתשעה באב (טור או"ח תקנה). ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה ובישיבה, אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר, כפי שיבואר בהמשך:
שכיבה: יש שהיו ישנים על הארץ, ויש שהיו ישנים בלא כר, ויש שהיו מניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). והמנהג הרווח לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. וטוב להניח אבן תחת המזרן. בדרך זאת מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.
ישיבה: נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). האשכנזים נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, והספרדים עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). וכן הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.[16][16]. יש אומרים, שמיד אחר סיום אמירת הקינות אפשר לשבת על הכסא, וכ"כ בספר הברית וכך משמע ממס' סופרים יח, ז, והביאם הרב קארפ ז, 95. והמתקשים לשבת על הארץ רשאים לסמוך על כך. וכן ספרדים רשאים בשעת הצורך להקל מחצות או לפחות מחצי שעה אחר חצות שהוא זמן מנחה.
כבר למדנו (לעיל ט, ג) שיש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות לדעת רבים, גם לפי הקבלה, אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות, ורבים נוהגים להקל.
וכיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר קטן או ספסל נמוך, אבל עדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים (24 ס"מ). ולמי שקשה, רשאי להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים.[17][17]. המהרי"ל ישב ממש על הקרקע. וכיוון שאין בזה חיוב, המ"א תקנט, ב, היקל בישיבה על גבי כר. ובמ"ב יא, ובשעה"צ ט, היקל בשעת הצורך לשבת על גבי ספסל נמוך. וכתב הבא"ח דברים כ', שלא יהיה גבוה מטפח. ורבים מקילים עד ג' טפחים, שהוא לבוד לקרקע. והחזו"א הקל ביותר מג' טפחים. ועיין בפס"ת תקנט, ד, ולרב קארפ ז, סה, 92. לעניין מנהג המקובלים, עיין בכה"ח תקנב, לט, שאין חובה להניח חציצה על מרצפות, ומ"מ היכא שאפשר טוב להחמיר. וע' בתורת המועדים י, ב, ולרב קארפ ז, סו.
ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). ויש שהקילו לשבת על סטנדר הפוך, שהואיל ולא נועד לישיבה, אף שהוא גבוה שלושה טפחים, אינו נחשב כיושב על כסא. מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).
יד - עשיית מלאכה
אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (תענית ל, ב). והטעם, מפני שהוא מסיח את דעתו מהאבלות. אבל אין תקנת חכמים מפורשת לאסור מלאכה בתשעה באב, אלא היו מקומות שנהגו לאסור והיו מקומות שנהגו להתיר. ואמרו חכמים, שמנהג המקום מחייב, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסור לעשות מלאכה (פסחים נד, ב). וכבר נהגו כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עד חצות היום. וגם אחר חצות נכון להימנע ממלאכה, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ולכן רק לצורך גדול עושים מלאכה אחר חצות (ע' שו"ע ורמ"א תקנד, כב, כד, מ"ב מט).
מלאכות האסורות בתשעה באב הן מלאכות שיש שיהוי בעשייתן והן טורדות את המחשבה. כגון תפירה, תיקון בגדים, תיקון רהיטים, תיקון מכשירי חשמל ומסחר. אבל מלאכות שאין שיהוי בעשייתן, כהדלקה וכיבוי, קשירה והתרה, נסיעה לצורך וכיוצא בזה - מותרות, מפני שאינן מסיחות את הדעת מהאבלות.
כתיבה בכלל מלאכה האסורה, מפני שהיא מסיחה את הדעת, אבל מותר להעתיק דברים העוסקים בענייני תשעה באב.
מכירת מוצרי מזון מותרת, כדי שיהיה לאנשים מאכלים לסעודה שאחר הצום. והכנת הסעודה שאחר הצום מותרת מחצות היום ואילך. יש נשים שנוהגות לטרוח אחר חצות היום בשטיפת הבית, ניקויו וסידורו, מתוך ציפייה למשיח שנולד בתשעה באב, ואין למחות בידן (ברכ"י תקנט, ז).
מותר ליהודי להורות לגוי לעשות עבורו מלאכה בתשעה באב, אבל מלאכות שנעשות בפרהסיא, כמו בניית בית או מסחר בחנות - אסור, מפני שנראה כזלזול באבל הרבים (מ"ב תקנד, מו).
מותר לעשות בתשעה באב מלאכה שדחייתה תגרום להפסד משמעותי, כדין חול המועד (שו"ע תקנד, כג).[18][18]. משמע משו"ע שאיסור מלאכה עפ"י המנהג הוא בכל תשעה באב, וכ"כ בתורת המועדים ח, כד, שמנהג ספרדים. אבל בכה"ח תקנד, צז, לא משמע שיש בזה מנהג מחייב. ולא נכנסתי לזה, כי ממילא ראוי שלא לעשות מלאכה אחה"צ. החילוק לפי השיהוי מבואר בתה"ד ורמ"א תקנד, כב, ויסודו, שכאשר יש שיהוי יש היסח דעת מהאבלות. ולפיו יש לקבוע את הדין בכל שאלה. נחלקו האחרונים אם מותר לכתוב, כמובא בבאו"ה ד"ה 'על', וכה"ח קי. וכתבתי לפי יסוד ההלכה, שהכל תלוי בהיסח הדעת מהאבלות. וכשיש חשש שישכח את חידושו יכול לכותבו מדין מלאכת דבר האבד.
טו - קריאת איכה והחשכת האור
קוראים 'איכה' אחר תפילת ערבית. לדעת רבים מהראשונים מברכים על קריאת מגילת איכה. אולם במקומות רבים לא נהגו כן. ויותר מזה, לדעת רבים, גם הסוברים שצריך לברך על קריאת 'איכה', אם אינה כתובה על קלף כספר תורה - אין מברכים עליה, ובמקומות רבים לא הקפידו לכתוב את מגילת איכה על קלף. למעשה, למנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים ובכללם כל החסידים, קוראים איכה בלא ברכה. ולמנהג חלק מהאשכנזים, ובמיוחד הנוהגים על פי הגר"א, קוראים איכה מתוך מגילת קלף כשרה בברכה.[19][19]. במסכת סופרים יד, ג, מבואר שמברכים על קריאת המגילות. וכ"כ או"ז, שבולי הלקט, המנהיג ועוד. ובב"י תקנט, ב, כתב שלא נהגו לברך. וע"ע ברמ"א או"ח תצ, ח, ומ"ב שם, יבי"א א, כט, תורת המועדים י, יב, הרב קארפ ט, ד; ט, כד. על מנהג מיעוט האור שמובא בהמשך, עיין עוד בתורת המועדים י, ד, והרב קארפ ט, ג.
נוהגים להחשיך את בית הכנסת בליל תשעה באב, כמו שנאמר (איכה ג, ו): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי". וכן מובא במדרש (איכ"ר א, א), שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן הבית: מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה? אמרו לו: מכבה את הפנסים שלו. אמר להן: אני אעשה כן, שנאמר (יואל ב, י): "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ".
וכבר מתחילת הלילה מכבים חלק מהאורות של בית הכנסת, וגם בבתים ראוי למעט את האורות. ועיקר ההקפדה להחשיך את האור לקראת קריאת מגילת איכה, שאז היו נוהגים לכבות את כל הנרות, זולת נרות בודדים לקריאת מגילת איכה (שו"ע תקנט, ג). כיום שאנו רגילים להשתמש בתאורת חשמל, יש נוהגים לפני קריאת איכה לכבות את כל נורות החשמל ולהסתייע בנרות בלבד. ויש נוהגים להשאיר מעט נורות חשמליות.
עיקר קריאת איכה בציבור נקבעה בלילה, כנאמר (איכה א, ב): "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" (שו"ע ורמ"א תקנט, א-ב). אולם רבים נוהגים לקוראה גם אחר הקינות ביום. במקום שאין הציבור קורא את מגילת איכה ביום, טוב שכל יחיד יקראנה לעצמו (מ"ב תקנט, ב).
טז - עננו, נחם, ברכת כהנים ותחנון
דין אמירת 'עננו' כדין אמירתו בשאר תעניות ציבור, כמבואר לעיל (ז, י). וכפי שלמדנו, למנהג ספרדים, בתפילת הלחש אומרים אותו בכל משך הצום, ואם כן בצום תשעה באב שמתחיל בערב, אומרים אותו בערבית, שחרית ומנחה. ולמנהג אשכנזים, בתפילת הלחש אומרים אותו במנחה בלבד.
בכל תפילה שאומרים 'עננו' תקנו להוסיף ולומר תפילת 'נחם' בברכת "בונה ירושלים", ואף חתימת הברכה משתנה: "מנחם ציון בבניין ירושלים" (לנוסח ספרדים), או "מנחם ציון ובונה ירושלים" (לנוסח אשכנזים וצפון אפריקה). ואמנם יש בנוסח 'נחם' משפטים שנראים כאינם שייכים לירושלים של זמננו, כמו: "האבלה מבלי בניה... והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה, ויבלעוה לגיונות וירשוה עובדי פסילים". אולם אין בכוחנו לשנות מטבע שתקנו חכמים. ועוד, שלדאבון לבנו אפשר לומר זאת על הר הבית. ועוד, שלעומת מה שהיה ראוי, שירושלים תהיה בירת העולם, כלילת יופי משוש כל העמים, היא נחשבת חריבה ושוממה.[20][20]. השוכח לומר תפילת 'נחם', יאמר אותה בברכת ה'עבודה' (באו"ה תקנז), ואם שכח יאמר ב'אלוהי נצור', ואם סיים את התפילה, לא יחזור כדי לומר 'נחם'.למנהג צפון אפריקה אומרים 'נחם' רק במנחה כאשכנזים (תפילת החודש).
אין אומרים תחנון בתשעה באב, ואף במנחה של ערב תשעה באב אין אומרים תחנון, מפני שתשעה באב נקרא 'מועד', שנאמר (איכה א, טו): "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי" (שו"ע תקנט, ד). (כלומר מועד הוא זמן מיוחד, זכינו - נעשה יום טוב, לא זכינו - נעשה אבל).
יש נוהגים, שהכהנים אינם נושאים את כפיהם בשחרית, כנאמר (ישעיהו א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם". וכמו שכהן אבל אינו נושא כפיו, שאינו שמח ואינו יכול לברך בשלום. וכך נוהגים רוב האשכנזים וחלק מהספרדים. ויש נוהגים שהכהנים נושאים את כפיהם בשחרית, וכך מנהג המקובלים בירושלים. וכל קהילה תמשיך במנהגה. ובמנחה שלפנות ערב לכל המנהגים נושאים כפיים (ע' כה"ח תקנט, ל, תורת המועדים י, יז, לעיל ז, יב).
נוהגים לומר את התפילה כדרך אבלים, במתינות, בקול חלש ובלא חזנות (רמ"א תקנט, א).
יז - הסרת הפרוכת, טלית ותפילין
לפני תפילת ערבית מסירים את הפרוכת מלפני הארון, וכדרך שנאמר (איכה ב, יז): "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ". ופרשו חז"ל שכביכול קרע ה' את גלימתו. ובזה אנו מבטאים את שפלותנו מאז שנחרב בית המקדש (רמ"א תקנט, ב). ולפני תפילת מנחה מחזירים אותה למקומה (כה"ח יט).
וכן נוהגים רבים שלא להתעטף בטלית גדול ולא להתעטר בתפילין בתפילת שחרית; וכדרך שהקב"ה כביכול "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" - קרע גלימתו, כך אנו איננו מתעטפים בטלית; וכדרך שנאמר (איכה ב, א): "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל", אלו תפילין של הקב"ה, כך אנו איננו מתעטרים בתפילין. אולם כיוון שלדעת רוב הראשונים, יש מצווה להניח תפילין בתשעה באב כבשאר הימים, לפיכך מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בשעת המנחה. ובחרו להימנע מהמצווה בשחרית, מפני שאז אנו מבטאים את שיא האבל והצער באמירת הקינות, ואילו בשעת מנחה כבר מקבלים קצת נחמה. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (תקנה, א), וכן מנהג כל קהילות האשכנזים והרבה קהילות ספרדיות. אבל טלית קטן לובשים כבר בבוקר, אלא שהתעורר ספק אם לברך עליו, ועל כן עדיף לישון בליל תשעה באב עם הטלית-קטן, וכך לא יצטרכו לברך עליו בבוקר. ורק לפני תפילת מנחה יברכו על ההתעטפות בטלית גדול.
ויש מדקדקים שלא רצו לקרוא קריאת שמע של שחרית בלא טלית ותפילין, ועל כן הניחום לפני תפילת שחרית בביתם, וקראו בהם קריאת שמע, ואח"כ הלכו להתפלל עם הציבור בלא טלית ותפילין. ויש קהילות ספרדיות שנהגו להתעטף בטלית ולהניח תפילין בשחרית. וכל קהילה תמשיך במנהגה.[21][21]. לראב"ד, אין להניח תפילין בתשעה באב, כדרך שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלותו. ויש אומרים, שאין חיוב להניח תפילין אבל גם אין איסור, וכ"כ המאירי שדעת קצת חכמים, וכן באר המגיד משנה את דעת הרמב"ם (לעניין תפילין של ראש). ולרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש ורוב הראשונים, חובה להניח תפילין בתשעה באב. והמנהג הרווח, כפי שכתב בשו"ע תקנה, א, שלא להניחם בשחרית אלא רק במנחה. וכן מובא בשם מהר"ם מרוטנבורג ועוד ראשונים, שבשחרית יש לנהוג כמו באבלות של יום ראשון, אבל אחר המנחה כמו בשאר הימים, שצריך להניח תפילין. ורבים מגדולי הספרדים ומקצת מגדולי האשכנזים, דקדקו להתעטף בטלית ולהניח תפילין לפני תפילת שחרית, כדי לקרוא ק"ש בהידור, ואח"כ הלכו לביהכ"נ והתפללו בציבור בלא טלית ותפילין, וכך נהג מהר"ם גאלנטי. ויש שכתבו שכך ראוי שכולם ינהגו, וכ"כ בבא"ח דברים כה, ור"ח פלאג'י. ויש קהילות שהתפללו במניין עם טלית ותפילין, וכ"כ הכנה"ג שמנהג סלוניקי, וכ"כ בשולחן גבוה שמנהג אזמיר, וכך נהגו מקובלי בית אל שבירושלים, כמובא בכה"ח תקנה, ד. ועיין בתורת המועדים י, טו, ולרב קארפ ז, מח. מי שמנהג אבותיו להניח תפילין בשחרית בביהכ"נ, והוא מתפלל במניין שאינם מניחים תפילין, יניח תפילין בביתו ויקרא בהם ק"ש, ואח"כ יבוא לביהכ"נ להתפלל עם הציבור בלא תפילין.
יח - דברי תורה שבתפילה וברכת "שעשה לי כל צרכי"
רוב הפרקים שאנו אומרים בסדר הקרבנות נקבעו משני טעמים: א) כתחליף לקרבנות וכהכנה לתפילה, ב) כדי שכל יהודי יזכה ללמוד תורה בכל יום - בדברי מקרא, משנה ותלמוד. וממילא בתשעה באב, שאסור ללמוד תורה, מתעוררת שאלה, האם אפשר לומר את הפרקים הללו. לדעת רבים כל מה שהוא חלק מסדר התפילה, עיקר עניינו לצורך התפילה, ועל כן מותר לאומרו גם בתשעה באב, וכך נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אומרים, שלכל אדם מותר לומר בתשעה באב רק את מה שהוא רגיל לומר בכל יום בסדר התפילה, אבל מה שאינו רגיל לומר בסדר הקרבנות, לא יאמר בתשעה באב.[22][22]. בשו"ע תקנד, ג, כתב שמותר לומר את כל סדר היום ואפילו מדרש ר' ישמעאל. וכ"כ בערוה"ש תקנד, ו. והרמ"א תקנט, ד, כתב שאין לומר פיטום הקטורת. וע' לרב קארפ ז, מד, שפירש שהכוונה לפיטום הקטורת שבסוף התפילה, ועליו אמרו שאין כל אדם רגיל לאומרו. אמנם במ"ב תקנד, ז, משמע שמדובר בפיטום הקטורת שלפני התפילה. ומ"מ משמע מהמ"ב שהכלל הוא, שמה שרגילים לומר בסדר התפילה בכל יום, אפשר לומר גם בתשעה באב. וזו דעת הי"א שכתבתי למעלה. וע' פס"ת תקנד, ד, תורת המועדים ח, יט.
יש נוהגים לומר בכל יום כמה פרקי תהילים, וכך מסיימים בכל חודש את ספר תהילים. ובתשעה באב, יש אומרים שמותר לומר לאחר חצות את סדר הפרקים היומי, ויש אומרים שנכון לדחות את אמירתם לאחר תשעה באב (מ"ב תקנד, ז; כה"ח כ).[23][23]. הט"ז התיר לומר שנים מקרא ואחד תרגום של אותו יום, ויש שנהגו לפיו, כמו חסידי חב"ד לעניין חת"ת. אבל רוב ככל האחרונים לא קיבלו את דעתם, כמבואר בשעה"צ תקנד, יא. וכן אין לקרוא בסדר חוק לישראל ומעמדות, כמבואר בברכ"י תקנד, ה, ומ"ב ז. ומי שיש לו חולה, מותר לומר עליו תהילים גם לפני חצות, כי הוא לצורך מיוחד (דברי מלכיאל ו, ט; תורת המועדים ח, יט, בסוף ההערה).
אחת מברכות השחר היא ברכת "שעשה לי כל צרכי", ויש בה הודאה על נעילת הנעליים. ואף שאסור לנעול נעליים בתשעה באב ויום הכיפורים, נהגו האשכנזים ומקצת הספרדים לאומרה, מפני שהיא הודאה כללית על מנהגו של עולם, ולא על נעילת הנעליים של אותו היום. ועוד, שגם בימי הצום מותר לנעול מנעלים שאינם של עור. ועוד, שבמוצאי הצום נועלים נעליים, ויש אומרים שההודאה שבברכות השחר חלה גם על הלילה. אולם לדעת האר"י, אין לברך ברכה זו בימי הצום, וכך נוהגים רוב הספרדים.[24][24]. דעת הרא"ש והר"ן והטור או"ח תריג, שמברכים "שעשה לי כל צרכי" ביוה"כ, וכ"כ במ"ב תקנד, לא. ולפי הרמב"ם, שאין לברך על דבר שלא נהנה, אין לברך, כמובא בב"י שם. וכן נהג הגר"א. אבל במוצאי הצום בעת שנעל מנעלים בירך (מעשה רב ט). ומנהג האר"י, שככלל מברכים על דברים שלא נהנה מהם (וע' פ"ה תפילה ט, ג), אבל בצומות אמר שלא לברך, וכן נוהגים ההולכים אחריו, כמובא בכה"ח מו, יז. וברב פעלים ב, ח, כתב שגם במוצאי הצום לא יברכו. וע' לרב קארפ ז, לו. וע' בתורת המועדים י, יד, ושם כתב את ההוראה המקובלת אצל הספרדים שלא לברך בצומות, אבל הוסיף שהמברכים יש להם על מה שיסמוכו, וכתב בסוף ההערה שלמעשה אביו הגרע"י נוהג לברך.
בליל תשעה באב מותר לומר את כל סדר קריאת שמע שעל המיטה, כי הפסוקים שבו נאמרים כדרך תפילה ולא כדרך לימוד.
יט - דין יום עשירי באב
ביום השביעי לחודש אב כבשו הבבלים את בית המקדש, ובתשעה באב לפנות ערב הציתו בו אש, והיה נשרף במשך כל יום י' באב. ואמר רבי יוחנן, שאם היה חי באותו הדור, היה קובע את הצום ליום י' באב, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ויש אמוראים שנהגו להחמיר על עצמם להתענות בתשיעי ועשירי באב. אולם הנביאים והחכמים קבעו את התענית בט' באב, מפני שהכל הולך אחר ההתחלה, והתחלת הפורענות היתה בט' באב (תענית כט, א; ירושלמי תענית פ"ד ה"ו).
אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך כל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד (שו"ע ורמ"א תקנח, א).
לדעת רוב האחרונים, בנוסף לאיסור לאכול בשר ולשתות יין, גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים, ואין להסתפר ואין לשמוע מוזיקה משמחת ואין לרחוץ בחמים. אבל לרחוץ בפושרים מותר. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס בלא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל.[25][25]. המחמירים: רש"ל, ב"ח, מ"א, א"ר ועוד. ואמנם נפוץ בציבור כי האשכנזים מחמירים בזה והספרדים מקילים. אולם לא כן מבואר באחרונים. בין הספרדים רבים המחמירים גם בכיבוס, רחצה ותספורת, ומהם: החיד"א במח"ב תקנח, א, ור"ח פלאג'י במועד לכל חי י, צב, וכה"ח תקנח, ו. וכנה"ג בהגה"ט ומאמ"ר הקילו. ובבאו"ה כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. וכך דעת רוה"פ. וע' בפס"ת תקנח, ב. וביחו"ד ה, מא, היקל, והרב אליהו החמיר (הל' חגים כט, ג). והוסיף שם שמי שמחמיר גם בכביסה ורחצה וכו' עד סוף יום עשירי הרי זה משובח, וכ"כ בכה"ח תקנח, י.ככלל דין יום העשירי כדין תשעת הימים למנהג אשכנזים, ומעט קל יותר. שבתשעת הימים נוהגים לצמצם בהזמנת אנשים לסעודת מצווה שאוכלים בה בשר ושותים יין, ואילו במוצאי תשעה באב אין מצמצמים (מ"ב תקנח, ב). ויש חסידים שנהגו לעשות סיום במוצאי תשעה באב, כי בפנימיות היום גנוזה שמחה שממנו מתחילה הגאולה, וע' בפס"ת תקנח, א. ועוד הקילו לאכול במוצאי הצום תבשיל שיש בו טעם בשר (באו"ה שם). ←טוב להימנע מתשמיש המיטה בליל עשירי, אבל אם הוא יום טבילה או יוצא לדרך, אין להימנע (מ"ב תקנח, ב; כה"ח ז).
וכן נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' ביום עשירי באב, כדין שלושת השבועות (חיד"א, כה"ח תקנח, ח; וע' לעיל ח, ז-ח).
כאשר חל י' באב ביום שישי, כבר בבוקר י' באב מותר להתכונן לשבת בתספורת, כביסה ורחצה. ואם השעה דחוקה, מותר לערוך את ההכנות מיד במוצאי תשעה באב (מ"ב תקנח, ג, ערוה"ש ב. בהלכה הבאה יבואר דין מוצאי צום שנדחה).
נוהגים לדחות את ברכת הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לאומרה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה. ורבים נוהגים לאומרה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול ולרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. ולכן נכון לקבוע את זמן ברכת הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לומר את ברכת הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את ברכת הלבנה יהיו שישכחו לאומרה, אפשר לאומרה מיד אחר הצום, וטוב שישתו וירחצו את הפנים לפני כן.[26][26]. הלכה זו כבר הוזכרה לעיל א, טז. לדעת מהרי"ל, יש לדחות את קידוש הלבנה ליום אחר. וכתב הרמ"א תכו, ב, שאם חל תשעה באב ביום חמישי, ידחו את קידוש הלבנה למוצאי שבת, ואם חל ביום אחר, ידחו את קידוש הלבנה ללילה הבא. ורוב האחרונים כתבו שאין לדחות את המצווה, אלא מיד במוצאי תשעה באב צריך לקדש את הלבנה, וכ"כ כנה"ג, פר"ח, חיד"א, ח"א, מ"ב תכו, יא. ויש שהוסיפו טעם, שיש גם קצת שמחה במוצאי ט' באב, על משיח בן דוד שנולד בט' באב, ועל כן ראוי לקדש הלבנה. ומ"מ כתב המ"ב שם ועוד אחרונים, שטוב לטעום לפני כן וללבוש מנעלים. וע' בתורת המועדים יא, א, ופס"ת תקנא, לא, ולעיל א, טז.