אור ברסלב
פניני הלכה - העם והארץ ד - מהלכות צבא ומלחמה › י - איסור הקמת יחידות מעורבות ושירות בהן

פניני הלכה - העם והארץ· הרב אליעזר מלמד

ד - מהלכות צבא ומלחמה · י - איסור הקמת יחידות מעורבות ושירות בהן

ט - פקודה כנגד מצוות התורה

על פי מה שלמדנו (הלכה ו) ברור שאסור מהתורה להקים בצה"ל יחידות מעורבות של בנים ובנות, וכן אסור לחייל להשתתף בפעילות צבאית אינטנסיבית עם בנות.

ואין לשאול, מדוע אם כן אין אוסרים לאדם לעבוד בחנות או בנק או בכל מקום שאליו נכנסים גברים ונשים. שכן למדנו כי בצבא צריכים להיזהר בכל ענייני הצניעות יותר מאשר בחיים האזרחיים. בנוסף לכך, אין להשוות את הקשר הרצוף והקרוב ביחידות צבאיות לקשר שנוצר בחיים האזרחיים. ועוד, עצם העובדה שהאדם חוזר בכל ערב לביתו, למשפחתו, מגינה במידה רבה מפני יצר הרע. עוד הבדל צריך לציין, שגיל השירות הצבאי הוא צעיר יותר והבחורים והבחורות רווקים, ועל כן צריך להרבות יותר בסייגים של צניעות. בנוסף לכך, בחיי האזרחות, אדם המרגיש שמקום עבודתו או מקום לימודיו עלולים להביאו לידי עבירה, צריך לעזוב את מקום עבודתו או לימודיו, כדי לשמור על צניעותו וקדושתו. ואילו בצבא אין רשות לחייל לעזוב את יחידתו.

ואם יבוא אדם ויטען, כי הרבנים צריכים לחנך את תלמידיהם כך שידעו להתמודד עם יצרם. נענה לו כי מי שטוען טענה כזו מוכיח כי לא הבין את אחד מן היסודות החשובים שבתורה. התורה אינה דואגת רק ליחידים הצדיקים אלא לחברה כולה, ובכללה גם לאלו שנוטים להתפתות בקלות אחרי יצרם. ולכן נקבעו סייגים למצוות, וככל שמדובר במצווה מרכזית יותר, כך הסייגים שסביבה מרובים יותר. למשל, המצווה להאמין בה' ואיסור עבודה זרה יסודיים כל כך - עד שלפי הרמב"ם ב'מורה-

נבוכים' רבות ממצוות התורה משמשות כסייג מפני עבודה זרה. ובדרך זו הלכו חכמים, שככל שמדובר ביסוד חשוב יותר כך קבעו סביבו סייגים רבים יותר. גם עניין הנאמנות והאהבה שבין בני הזוג הוא דבר מקודש, ועל כן נקבעו סייגים רבים כדי שישמור אדם את כל אהבתו לבת זוגו. וגם מי שהוא צדיק רוב ימיו, עלול יום אחד להיכשל, ואותו כישלון עלול לפגוע באופן אנוש במשפחתו. וכבר אמרו חכמים (כתובות יג, ב): "אין אפוטרופוס לעריות".

מתוך מגמה זו, אסור להסכים כי רק יחידות מסוימות של בני ישיבות יהיו קדושות, ושאר המחנה יהיה לא קדוש ויראו בו ערוות דבר. מפני שיש לנו אחריות כלפי כל אחד ואחד מישראל. לכן עלינו לתבוע כי בכל יחידות צה"ל, אפשר יהיה לשרת על פי ההלכה. ככל שיותר חיילים יהיו מוכנים להתעקש במסירות, על זכותם וחובתם לשרת בכל יחידה ויחידה בצה"ל, על פי כללי ההלכה, בלא פשרות, כך נזכה יותר שה' יתהלך בקרב מחננו להצילנו ולתת אויבינו לפנינו.

יא - נשים בצבא

אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות ישוב הארץ, לא ציוותה אותן התורה להתגייס לצבא, שאין דרכן בכך. כפי שאמרו חז"ל, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב). ולכן לא מצינו שנשים יצאו למלחמה, לא בתקופת בית ראשון ולא בתקופת בית שני. ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד). כמה מפרשים בארו, שכיוון שהחתן יצא מחדרו למלחמה, ממילא יצאה הכלה מחופתה וחזרה לביתה. ורבים ביארו, שהואיל ועוסקים במלחמת מצווה, אף הנשים מצוּות לסייע למלחמה, אלא שהן מסייעות בתפקידים עורפיים, ומספקות מים ומזון (רדב"ז, תפארת ישראל, רש"ש).

וכבר למדנו (הלכה ו), שבמחנה ישראל צריכים להישמר מכל דבר שאינו צנוע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". והכוונה שצריך להיזהר אפילו מהרהורי עבירה, כפי שפירשו חז"ל (ע"ז כ, ב): "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר (שם טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ומזה שנקטה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר', למדו שצריך להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (ע' תנחומא כי תצא ג). נמצא אם כן, שמציאותן של בנות עם בנים בתנאי צבא מנוגדת בתכלית להדרכתה של התורה. וכן פסקה הרבנות הראשית לישראל, שאסור לבנות להתגייס לצבא.

אבל הנשים משתתפות בקיום המצווה בזה שהן מעודדות את הגברים להתגייס לצבא, ובשעת הצורך מסייעות לצבא בתפקידים עורפיים.[9][9]. עוד יש איסור לאשה ללבוש כלי גבר, ובכלל זה כלי נשק. ולכן יעל הרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב (נזיר נט, א). אולם נראה פשוט, שאם לא היתה לה יתד, היתה צריכה להורגו בחרב, שפיקוח נפש דוחה איסור זה. וכפי שלמדנו שלשם הצלת ישראל, יעל עשתה עבירה לשמה, כמבואר בנזיר כג, ב. וכן באג"מ או"ח ד, עה, התיר לנשים בשעת סכנה להצטייד בכלי נשק. ועיין בדברי הרצי"ה בלנתיבות ישראל ח"א ע' קסו (הוצאת בית אל) בהערה, וב"לאור ההלכה" לרב זווין, עמודים כד-כז (הוצאת קול מבשר), ובתחומין ד' עמוד 79 מאמר מהרב שביב. ונלענ"ד שאכן נשים חייבות במלחמת מצווה להצלת ישראל, וכפי שמשמע מפשט המשנה, וכדברי החינוך במצווה תכה, הנוגעת לכיבוש הארץ. אלא שבפועל הן פטורות משתי סיבות: א) אין דרכן בכך. מפני שתפקידן לקיים את המשפחה, הן מצד גידול הדורות הבאים והן מצד ערך החיים בהווה, שאם אין משפחות אין עם ואין על מה להילחם. במילים אחרות, אפילו בשעת מלחמה העם צריך איזון, ויחד עם זה שהגברים משקיעים את עצמם במלחמה, הנשים צריכות להמשיך לקיים במידת האפשר את שגרת החיים בעורף. ב) מפני שערבוב גברים ונשים במחנה פוגע בצניעות ובקדושה, וגם פוגע בריכוז הנדרש לצורך המלחמה. מצד היסוד הראשון אין ראוי שיתגייסו, ועפ"י היסוד השני אסור שיתגייסו. ושני היסודות הללו רמוזים בדברי האבן עזרא דברים כב, ה: "לא יהיה כלי גבר - נסמכה בעבור צאת למלחמה, כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות". אלא שכיוון שביסוד המצווה נשים שייכות כגברים, סתמו כך חכמים בלשונם. ולמדנו מזה, שגם עליהן יש מצווה לסייע במה שאפשר במסגרת תפקידן הנשי. ראשית, בזה שיקיימו את העורף ויעודדו את הגברים (ואולי לכן הכלה צריכה לצאת מחופתה, שאם לא תצא, גם החתן לא יצא למלחמה). וכשיש צורך גם יספקו מים ומזון, היינו ימלאו תפקידים עורפיים. ואם יגיע ח"ו מצב שבו יהיה הכרח גמור שגם נשים יתגייסו, ובלעדיהן ח"ו לא נוכל לשרוד, יהיו חייבות להתגייס למלחמה, אלא שיצטרכו לעשות הכל כדי למנוע ערבוב בנים ובנות שלא בצניעות.

יב - מצווה להציע שלום

כאשר נצרכים ישראל לפתוח במלחמה נגד עיר, ציוותה התורה לקרוא לה תחילה לשלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, וכמו שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". והכוונה - קבלת שלטון ישראל באופן מלא, תשלום מיסים וסיוע בגופם לכל צרכי ישראל. ובנוסף לכך, קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל עולמיים, שהם שבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ו, א). ואלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי והחיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

ואפילו לפני שיוצאים למלחמה להכרית את עמלק, יש לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק, ויהיו משועבדים ומעלים מס לישראל. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. ועיין בפ"ה זמנים יד, ח).

וכך עשה יהושע. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח - יברח, ובשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום - ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה - נבוא להילחם בו. ואמנם הגִרגשים החליטו לברוח, והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב (ירושלמי שביעית פ"ו מ"א, דברים רבה ה, יג).

ואם כן לכאורה יש לשאול מדוע היו צריכים הגבעונים (יהושע ט) להערים ולעשות עצמם כאילו באו ממקום רחוק? לדעת הרמב"ם מפני שרצו לכרות ברית עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע לא היה כברית אלא שיהיו למס עבדים. וכיוון שהגבעונים הטעום, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עימם. אלא שאם היו מפירים את שבועת הנשיאים היה נגרם חילול ה', ולכן קיימו עמהם את הברית. ולדעת הראב"ד, הגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם אחר שעברו הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (רמב"ם מלכים ו, ה).

עוד יש לציין, שכאשר יש חשש שתוך הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונסבול מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום.[10][10]. עיין ב"הצבא כהלכה" לרב קופמן ע' יב, וכתב בשם הנצי"ב שכאשר יש סכנה, אין לקרוא לשלום. עוד נציין כי לרש"י עפ"י הספרי, המצווה לקרוא לשלום היא רק במלחמת רשות, ואילו לרמב"ם (מלכים ו, א) בכל סוגי המלחמות.

יג - מלחמת חורמה

כאשר הצעת השלום נדחתה, פותחים במלחמה. והמלחמה אכזרית. וכמו שנאמר (דברים כ, יב-טז): "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֶיךָ לָךְ. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".

ולכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים להרוג את כל הזכרים, ומהכנענים כל נשמה? שתי סיבות עיקריות לכך:

א) במלחמה צריך לנצח באופן מוחלט, שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. ולא זו בלבד, אלא שאם הניצחון לא יהיה מוחלט לא נרתיע אויבים אחרים מלסכן את קיומנו. והכל תלוי במנהג העולם. באותם הזמנים כך נהגו המנצחים, ואם ישראל לא היו נוהגים כמקובל, היו כל העמים שסביבנו יודעים שכדאי להילחם בישראל, שאם ינצחו - מה טוב, ואם יפסידו - לא נורא (ע' אגרות ראיה ח"א עמוד ק'). ב) מצד הצדק יש להעניש את הרשעים שונאי ישראל במידה כנגד מידה, ומה שהם זממו לעשות לנו יש לעשות להם. וכן עשינו בימי המן הרשע.

ואם ישאלו, אם ננהג כך מה יהיה ההבדל בין ישראל לעמים? ההבדל הוא כפול: א' אנו פותחים בשלום, ב' גם לאחר שאנו מנצחים, אנו פוגעים רק כפי הצורך והצדק ולא יותר.

גם בימינו, עלינו לשאוף לניצחון מוחלט, עד כניעתם הגמורה של אויבינו, כדי להרתיע וכדי להעניש. אמנם ברוך ה' היום כבר לא מקובל להרוג כל זכר, ובכלל משתדלים שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית, וממילא אין לנו צורך לעשות כך באויבינו. אבל צריך שהניצחון יהיה חזק וכואב באופן שירתיע את אויבינו, וגם שיהיה בו עונש של מידה כנגד מידה, מה שהם זממו לעשות לנו נעשה להם. אולם מעבר לזה אין לעשות.[11][11]. גם באוכלוסייה האזרחית אפשר לפגוע תוך המלחמה כמקובל בין העמים בעיתות מלחמה, וכך הדרכת התורה, שנאמר (דברים כ, כ): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". ולמדו חז"ל בספרי (שם קכ, לדברים כ, יב-יג): "וְצַרְתָּ עָלֶיהָ - אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ - אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' אלוהיך נותנה בידך". וברור שגם היום זה מנהג העמים, כולל אלה הנחשבים נאורים. אלא שכיום מקובל לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית כמידת האפשר, אך בלי לפגוע במגמת המלחמה, שהיא: השגת ניצחון, הרתעה וענישה צודקת

יד - הכרתת רשעים במלחמה

כאשר יוצאים למלחמה באויב הקם עלינו לכלותינו, אין המגמה רק להציל את ישראל ולהרתיע את שונאי ישראל, אלא גם להכרית את הרשעים ולכלותם מן העולם.

ואמנם מלכתחילה הננו רוצים לגמול חסד עם כל אדם בעולם, וכפי שנהג אברהם אבינו ע"ה, שהיה מכניס אורחים. ואפילו עובדי עבודה זרה שפלה, היה מקרב באהבה, וגומל עמהם חסד בהכנסת אורחים ומקרבם לאמונה בה'. ובני ישראל מטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). אבל יש בחירה לאדם, וכשאדם החליט להתנהג ברשעות והוא רוצה להרוג בנו, ולגזול מאתנו את הארץ הקדושה שה' הנחיל לאבותינו ולנו, מצווה להילחם בו כדי להעניש אותו ואת תומכיו.

וכדברי דוד מלכנו אשר שר (שמואל ב' כב, לח-מג): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם..." "הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי" (שם כב, מח).

אכן דוד לא עסק רק בהגנה, הוא עסק גם בהתקפה יזומה על שונאי ישראל. לצבאו של דוד אין ראוי לקרוא "צבא ההגנה לישראל" אלא "צבא ההתקפה לישראל" או "צבא ישראל". וצריך לדעת, שכל הנלחם בישראל נלחם גם בריבונו של עולם, שישראל הם בניו. ועל כן מלחמותיו של דוד נגד שונאי ישראל נקראות "מלחמות ה'" (שמואל א' יח, יז; כח, כח). וזו גבורה מוסרית, לכלות מן העולם את שונאי ה' ושונאי ישראל, ובזכותה זכה דוד להקים את מלכות ישראל לדורות. וכך סיים את שירתו (שמואל ב' כב, נ-נא): "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".

תוכן העניינים

פניני הלכה - העם והארץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה