פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד
י - ברכה אחרונה · י - שיעור ברכה אחרונה בשתייה
יש אומרים שדין שתייה כדין אכילה, והשותה כנפח חצי ביצה, חייב בברכה אחרונה (תוספות). ולדעת רוב הפוסקים, רק השותה 'רביעית הלוג', שהיא כנפח ביצה ומחצה - חייב בברכה אחרונה (רמב"ם). וכיוון שהדין שנוי במחלוקת, נוהגים המחמירים על עצמם, שלא לשתות כשיעור של יותר מחצי ביצה ופחות מ'רביעית', כדי שלא להיכנס לספק. אולם למעשה, אם שתה פחות מ'רביעית', שהיא נפח ביצה ומחצה - לא יברך (שו"ע רי, א. בדורות האחרונים היה מקובל להורות שרביעית היא 86 מיליליטר, אולם לפי חשבון מדויק רביעית היא 75 מיליליטר, פחות מחצי כוס רגילה).[11][11]. כתב הרמב"ם (הל' ברכות א, ב) שהשותה 'רביעית' חייב בברכה אחרונה. וכך הסכימו רוב ככל הראשונים. אבל התוספות כתבו בברכות לט, א, ויומא עט, א, שאפשר שהשיעור הוא בכ'זית' או רוב 'רביעית' או כ'ביצה'. ונפסק בשו"ע רי, א, שלכתחילה טוב לחוש לתוספות (וזית לתוס' חצי ביצה). וכתב במ"ב רי, יב, עפ"י מ"א וט"ז, שגם אם שתה כ'זית', עדיין טוב להיזהר שלא ישתה רוב 'רביעית' וכל שכן שלא ישתה כ'ביצה', מפני שככל שהוא עולה בשיעורים כך יש יותר חשש שהוא מתחייב בברכה אחרונה, אלא שלא יברך כדעת רוה"פ שסוברים שרק השותה 'רביעית' מברך ברכה אחרונה. ←לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (ע' צל"ח פסחים קטז, ב, וע' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודם מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א, וע' פניני הלכה פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק הנוהגים כחזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על פחות מ-150 מ"ל (וע' פס"ת רי, 15-16).ונחזור לבירור השיעור המקובל מתקופת הגאונים, ושיערוהו לפי משקל מים בנפח מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע זוזי ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וזהו שכתב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 דרהם. ור' חיים נאה, חישב את משקל הדרהם ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו) שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ- 46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק לפי חשבון הרב בניש, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (ע' הליכות עולם ח"א ע' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40). ויש לצרף את מנהג אשכנז לשער ביצה ב- 46 סמ"ק, ואת הסוברים שכבר בכ'זית' חייב בברכה אחרונה. וכפי שכתבתי לעיל הערה 7, עיקר השיעור שהתכוונו חכמים הוא שהשותה יעריך לפי ראות עיניו נפח של ביצה ומחצה.
משך הזמן: יש אומרים, שדין שתייה כדין אכילה, ואם שתה 'רביעית' במשך זמן של 'אכילת-פרס' (6 דקות), חייב לברך ברכה אחרונה (ראב"ד). ויש אומרים, שדין שתייה שונה מדין אכילה, שהואיל ורגילים לשתות ברציפות, אם שתה את שיעור ה'רביעית' לאט מכפי שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך ברכה אחרונה (מ"א עפ"י הרמב"ם). וכיוון שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל, כל השותה 'רביעית' מעבר לזמן שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך. אבל אם שתה ברציפות תוך הפסקות קלות לגמיעה ונשימה - חייב לברך ברכה אחרונה.
לדעת כמה פוסקים, השותה משקה שרגילים לשתותו לאט, כדוגמת קפה חם או מרק, למרות שלא שתה אותו ברציפות, מברך אחריו ברכה אחרונה, מפני שכך היא דרך שתייתו (גינת ורדים). ויש שנהגו כך למעשה. אולם לדעת הרבה פוסקים, אין לחלק בין שתייה חמה לקרה, וכל ששתה את ה'רביעית' ביותר זמן ממה שרגילים לשתות 'רביעית' ברציפות - אינו מברך ברכה אחרונה. ולכתחילה, כדי לצאת ידי כולם, טוב שיאכל או ישתה מאכל או משקה נוסף, כדי שיוכל לברך עליו 'בורא נפשות' בלא ספק.[12][12]. לדעת הרמב"ם, השותה משקים אסורים, נענש אם "שתה מעט מעט" במשך זמן של שתיית 'רביעית'. ולדעת הראב"ד גם אם שתה בכדי שיעור 'אכילת פרס' נענש (שביתת העשור ב, ד, מאכלות אסורות יד, ט, תרומות י, ג). בשו"ע תריב, י, נוטה לדעת הרמב"ם, והגר"א סבר כראב"ד. וכתב מ"א רי, א, שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם אם שתה ביותר משיעור שתיית 'רביעית' - אינו מברך, וכן דעת רוה"פ. אולם לדעת כנה"ג ובית יהודה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא רק לגבי שתיית איסור, אימתי לוקה, אבל לגבי ברכה אחרונה, שניהם יסכימו שגם אם יאכל או ישתה ביותר משיעור 'אכילת פרס', צריך לברך, הואיל ובפועל נהנה, שהמשקה או המאכל בתוך מעיו. ולדעת גר"ז וחת"ס, דברי הרמב"ם לעניין איסור בלבד, אבל לגבי ברכה אחרונה יסכים לראב"ד, שאם שתה בכדי 'אכילת פרס', צריך לברך. ולדעת גינת ורדים ומהר"ם שיק, אכן דעת הרמב"ם שאם שתה משקה רגיל ביותר מכדי שתיית 'רביעית' אינו מברך, אבל כאשר מדובר במשקה חם או חריף או מרק, שדרך לשתותו לאט, מברך ברכה אחרונה אם שתה 'רביעית' בכדי 'אכילת פרס'. וכך נהגו בעל שואל ומשיב, מנחת חינוך וערוך לנר. והנוהגים כמותם, יש להם על מה לסמוך (שכן יש כאן צירוף של ארבעה ספקות לחייב בברכה אחרונה - א' דעת הראב"ד, ב' כנה"ג, ג' גר"ז, ד' גינת ורדים. וע' יבי"א ח"ה יח, ב, ופס"ת רי, 23-25). אולם מנגד, רוה"פ חששו אף בזה לספק ברכות, והורו שלא לברך. וכ"כ פר"ח, חיד"א, ח"א, בא"ח, ומ"ב רי, א. (ועיין להלן יב, ג, 4, שנחלקו אם מצרפים ספק ספיקא לברך, והמנהג שלא לברך). ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור 'רביעית' שיתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל לברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב רי, א. וע' יבי"א ח"ה יח, ה).
יא - גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל
למדנו שיש הבדל משמעותי בין מאכל למשקה, שעל מאכל מברך ברכה אחרונה אם אכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות); ואילו על משקה מברך ברכה אחרונה רק אם שתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה) ברציפות כמקובל. שני סימנים עיקריים מבדילים בין מאכל למשקה. האחד, שהמשקה הוא נוזל, ואם יניחוהו בצלחת, יתפשט לכל הצדדים. וכאשר אינו מתפשט לצדדים, הרי הוא אוכל. והשני, שאת המאכל לועסים בשיניים או לכל הפחות לועטים מעט בלשון, ואילו את המשקה שותים.
לפיכך, לבן, גבינה, ג'לי, פודינג וגלידה, הואיל ואינם ראויים לשתייה ולועטים אותם מעט בלשון, דינם כאוכל, שאם אכל מהם כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות), מברך ברכה אחרונה. ואם ינערו את הלבן עד שיעשה נוזלי, יהיה דינו כמשקה. ומרק, אפילו אם הוא סמיך, כל זמן שהוא מתפשט כנוזל, דינו כמשקה.
קרטיב העשוי ממים עם סוכר שהוקפאו, המוצץ או מלקק אותו כשהוא מחוץ לפיו, דינו כשותה, וכיוון שלא יתכן שיספיק למצוץ 'רביעית' בזמן שרגילים לשתות 'רביעית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה. אבל אם ינגוס את הקרטיב, אפילו אם ימצוץ אותו אח"כ בתוך פיו, דינו כאוכל, ואם אכל כשיעור מחצית ביצה במשך 6 דקות - יברך ברכה אחרונה.[13][13]. בשו"ע רח, ו, לגבי דייסה שיש בה קמח, אם היא נוזלית וראויה לשתייה, ברכתה 'שהכל', ואם היא עבה וראויה לאכילה ולעיסה, ברכתה 'מזונות'. ומקורו ברמב"ם (ברכות ג, ג). וביארו התוס' (ברכות לח, א) ותר"י, שעבה אין עליו שם משקה אלא שם אוכל, והקמח עיקר, ורך שראוי לשתייה שם משקה עליו והמים שבו עיקר. ומה שכתבו לגבי אוכל "לעיסה", אין הכוונה דווקא בשיניו אלא רק להוציא ממשקה ששותים (גר"א, מ"ב כב, ערוה"ש יא). ובשועה"ר קנח, ח, כתב: "ראוי לאכילה דהיינו... עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל, שזו דרך שתיה היא, אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה שזו היא דרך אכילה". ובספרים מדויקים ברמב"ם גורסים "ללועטו", שגם זה נחשב אכילה. וכן הדין לגבי גלידה, גבינה, לבן ופודינג שלועטים אותם. ואמנם יש מפקפקים בזה לגבי מוצרי חלב וקרטיב, או מצד שמקורם בנוזלים או מפני שאם יניחום בחוץ יפשירו, אבל דעת רוה"פ שדינם כאוכל (חת"ס, ערוה"ש רב, ט, אור שמח ועוד רבים), וכך לשון בני אדם. בנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכ'זית' ובכדי 'אכילת פרס', ובמיוחד שכך דרך שתייתם (וכ"כ למעשה שדינם כאוכל בשעה"ב יד, ו, ברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב). גם ביצה חיה לדעת רבים נחשבת כאוכל (שעה"ב יד, הערה יא).
שתה שיעור 'רביעית' משני מיני משקים שונים שברכתם שווה, או אכל שיעור כ'זית' משני מאכלים שונים שברכתם שווה - מצטרפים יחד לחייב אותו בברכה אחרונה. אבל אם שתה חצי שיעור משקה ואכל חצי שיעור מאכל, אינו מברך ברכה אחרונה, ששיעורי מאכל ומשקה אינם מצטרפים (מ"ב רי, א).[14][14]. אכל חצי זית שברכתו 'מעין שלוש' וחצי זית שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל כאשר מדובר במאכל אחד השיעורים מצטרפים. אלא שאם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות' (כדוגמת עוגה עם מילוי לעיל ט, ובוטן אמריקאי להלן יא, ה). (ועיין בהרחבות, ולהלן יא, ד, 5).
יב - עד אימתי יכול לברך
צריך לברך ברכה אחרונה מיד לאחר סיום האכילה או השתייה, ואין להתעסק בשום דבר לפני הברכה. שאין ראוי לאדם לעסוק בעסקיו קודם שיודה לה' על המזון שאכל, ועוד, שיש חשש שמא ישקע בענייניו וישכח לברך. ובדיעבד, כל זמן שהוא עוד נהנה ומרגיש שובע ממה שאכל, כלומר, כל זמן שהוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל, עדיין הוא יכול לברך ברכה אחרונה. ולפעמים קשה לשער דבר זה, כי דווקא האכילה מעוררת את התיאבון, ומכל מקום בתוך חצי שעה מסיום האכילה אפשר תמיד לברך בלא חשש. ואם עברה חצי שעה והוא מסופק אם עתה הוא שבע יותר ממה שהיה לפני שאכל, מוטב שיאכל עוד מאותו דבר, ויברך אח"כ ברכה אחרונה (ולגבי ברכה ראשונה, עיין לעיל ט, ה-ז). ואם אין לו אפשרות לאכול עוד, כל שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו או שתייתו, עדיין הוא יכול לברך. ולאחר מכן - לא יברך.
ואם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל - גם אחר 72 דקות יוכל לברך. למשל, האוכל סעודה משביעה בלא לחם, כגון שאכל בשר עם פתיתים ואורז ומיני ירקות, בדיעבד, גם אם עברו כמה שעות, כל עוד הוא מרגיש תחושת שובע חייב לברך. ומשעה שירגיש מעט רעב ויתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת - הפסיד את הברכה (עיין לעיל ד, טו, בביאור שיעור זה).[15][15]. אם הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל, בכל אופן יכול לברך ברכה אחרונה, ואפילו אם עבר יותר מכשיעור מהלך ד' מיל, כ-72 דקות (כדעת ר' יוחנן בברכות נג, ב). ואם אינו שבע יותר ממה שהיה, לדעת רוב הפוסקים, עד שיעור מהלך ד' מיל תמיד אפשר לברך, גם אם באותה שעה הוא פחות שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול (שכן אפילו ריש לקיש שמחמיר כנגד ר' יוחנן, מודה בזה. אבודרהם, ד"מ קפד, א, באו"ה קפד, ה, 'אם אינו', וע' לעיל הל' ברהמ"ז ד, טו). ויש חוששים, שאם אינו שבע יותר ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, לא יברך (שועה"ר קפד, ג, וע' מ"א ט). וקשה לשער זאת, שכן פעמים שדווקא אכילה מועטת מעוררת יותר את התיאבון. מ"מ לכתחילה יש לחוש לדעתם, שאם אינו יודע שהוא שבע יותר, עדיף שיאכל עוד; ואם לא עברה חצי שעה, בכל אופן יוכל לברך, כי עדיין הוא סמוך לאכילה (וע' כה"ח כט).
יג - הטועם ושותה בהפסקות אימתי יברך
לעיתים אדם מתכוון לאכול במשך השעות הקרובות כמה פירות או כמה מיני מזונות, או לשתות כמה כוסות, ועולה השאלה: האם נכון שיברך בתחילה ברכה אחת על כל מה שהוא מתכוון לאכול ולשתות, ובסוף ברכה אחרונה על כל מה שאכל ושתה; או שנכון יותר שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל כוס וכוס ברכה לפניה וברכה לאחריה. הכלל הוא, שאם האכילות והשתיות נחשבות כהמשך אחד, מברך על הכל ברכה אחת. ואם הן נחשבות כמחולקות, כגון שהוא מפסיק ביניהן לזמן רב, או שהוא אוכלן במקומות שונים, עליו לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד. ופעמים שגורמים נוספים משפיעים על כך, כגון, הנחת המאכלים והקנקן לפניו או ישיבה עם חברים. ונבאר את ההלכה:
היושב במקום אחד ומתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה פחות מחצי שעה, נכון שיצרף את כל האכילות או השתיות, ויברך בתחילה ברכה ראשונה על הכל, ובסוף ברכה אחרונה על הכל. ואם מסתבר שיפסיק יותר מחצי שעה, כיוון שההפסק ארוך יחסית, עדיף שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל שתייה ושתייה ברכה ראשונה ואחרונה. ומכל מקום, כל שהוא מפסיק פחות מ-72 דקות בין אכילה לאכילה ושתייה לשתייה, עדיין יוכל בדיעבד לברך על כל האכילות והשתיות ברכה אחת לפניהן וברכה אחת אחריהן.
ואם הניח לפניו צלחת פירות או צלחת עוגות או קנקן לשתייה, כיוון שהם לפניו והוא מתכוון להמשיך לאכול או לשתות מהם, הרי שכל מה שהוא אוכל ושותה מהם נחשב כהמשך אחד, ולכן גם אם הוא מפסיק יותר מחצי שעה, מוטב שיברך ברכה אחת בתחילה על הכל, וברכה אחת לאחר שיסיים את אכילתו או שתייתו. אבל אם הוא יודע שיפסיק יותר מ-72 דקות, מוטב שיברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל אכילה וכל שתייה.
כאשר חבורה התאספה במסיבה ויש לפניהם מיני כיבוד ושתייה, ישיבתם המשותפת בנוסף לכיבוד שלפניהם מאגדת את כל מה שיאכלו וישתו לאכילה ושתייה אחת, ויברכו בתחילה על כל מה שיאכלו וישתו, ולאחר שיסיימו לאכול ולשתות יברכו ברכה אחרונה. למשל, אם היו לפניהם מזונות, פירות ומיץ, יברכו בתחילה 'מזונות', 'העץ' ו'שהכל', ובסוף 'על המחיה' ו'בורא נפשות'. וגם אם יעברו כמה שעות בין האכילה הראשונה לסיום המסיבה, כל זמן שהם קבועים שם, ומעת לעת הם טועמים מהמאכלים ושותים מן המשקים שלפניהם, לא הפסידו את הברכה על מה שאכלו ושתו בתחילה. ויש מהדרים להקפיד שלא יעברו 72 דקות בלא שיאכלו וישתו דבר מה. ומכל מקום, גם מי שהפסיק 72 דקות בלא שאכל ושתה, לא הפסיד את הברכה האחרונה, הואיל ולא נעשה רעב או צמא בינתיים, שאם היה רעב או צמא, מן הסתם היה אוכל ושותה עוד ממה שלפניו.[16][16]. בדין זה יש הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה. לגבי ברכה ראשונה, כתב הרמב"ם (הל' ברכות ד, ז), שכל זמן שדעתו להמשיך לאכול, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית. ואמנם למ"א קפד, ט, אם עבר שיעור עיכול בינתיים, הפסיד את הברכה הראשונה. אולם רוב ככל הפוסקים לא קיבלו את דעתו, כמובא במ"ב קפד, יז, ציץ אליעזר יב, א, יחו"ד ו, יא. אבל לגבי ברכה אחרונה, חששו הרבה אחרונים לדברי המ"א, שאם עבר שיעור עיכול, הפסיד את המצווה לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה. וגם אם אח"כ יאכל עוד מאכל או ישתה עוד משקה ויברך עליו ברכה אחרונה, ברכה זו כבר לא תחול על מה שאכל ושתה לפני ההפסק (באו"ה קצ, ב 'אחר'). וכיוון שלרוה"פ ומ"ב, שיעור עיכול באכילה מועטת הוא כ-72 דקות, המתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה 72 דקות, צריך לברך על כל אכילה וכל שתייה ברכה אחרונה בנפרד.
וממילא גם יברך ברכה ראשונה על כל אכילה ועל כל שתייה. אבל אם קנקן השתייה לפניו, וכן צלחת הפירות או העוגות לפניו, וכל אימת שהוא רעב מעט או צמא מעט הוא שותה וטועם ממה שלפניו, אין לחוש שעבר שיעור עיכול, שאם היה קצת רעב או צמא, היה טועם ושותה ממה שלפניו, ואע"פ כן, לכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה. ולעצם העניין מה עדיף, האם לברך על כל אכילה וכל שתייה בנפרד או על הכל יחד, ישנם דיונים רבים (עיין מנח"י ה, קב, ציץ אליעזר יב, א, יבי"א ו, כז, פס"ת קפד, יא). ונלענ"ד שפעמים נראה שיש מחלוקת בין האחרונים, אבל באמת דיברו במצבים שונים. והכלל שכולם מסכימים לו הוא, שאם כל האכילות והשתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על הכל, ואם למרות זאת יפצלו את האכילות ייחשבו כמי שגורמים לברכה שאינה צריכה. אבל אם הם מחשיבים כל אכילה ושתייה כעומדת לעצמה, יברכו על כל אכילה ושתייה (וע' שו"ע קסט, ג, בדין השמש). עפ"י זה, אם ההפסק פחות מחצי שעה, הרי שאין כמעט הפסק, שזמן של חצי שעה נחשב סמוך וצמוד, וממילא הכל נחשב להמשך אחד. יותר מחצי שעה - יש הפסק וכל אכילה ושתייה עומדת לעצמה. ואם האוכל והקנקן לפניו, הוא מחבר את האכילות והשתיות. ומ"מ המתכוון לשהות יותר מ-72 דקות, הרי שיש בזה הפסק ונכון לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד, למרות שלא נעשה רעב או צמא אחר האכילה או השתייה הקודמת. ועוד, שיש לחוש שאולי נעשה רעב או צמא מעט ושכח לאכול או לשתות, וכיוון שעבר זמן עיכול הפסיד את הברכה האחרונה על מה שאכל או שתה בתחילה. ואם הם חבורה, חבורתם מחברתם (וכן למדנו מליל הסדר, עיין בא"א בוטשאטש תעד, שמבאר שאפילו אם עובר זמן עיכול, יש כוח בחבורה לחבר הכל).ולעניין מסיבה שנמשכת שעות, כל אכילה יוצרת רצף לחברתה, גם אם בתחילה אכל מזונות ואח"כ פירות, ועברו יותר מ-72 דקות מסיום אכילת המזונות, כל שלא נעשה רעב, האכילות יוצרות רצף עד לברכה האחרונה (עפ"י מ"א קפד, ט, ופמ"ג א"א ט. וכך דעת שועה"ר תעג, י, ועוד אחרונים). ואמנם יש שרצו לדייק ממ"ב קפד, יח, שיש חילוק בין סעודת פת לאכילת שאר מאכלים, שבהם אין אכילת המאכלים השונים יוצרת רצף (שבה"ל ח"ז כז, ע' פס"ת קפד, יב, ושעה"ב יד, נו ונח). אבל נראה שכוונת המ"ב שרק אם לא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ואכל בתוך כך מזונות, שלדעת המ"א ודעימיה הפסיד את הברכה האחרונה על הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שלא הסירו את ידם מהמאכלים והמשקים שלפניהם, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. והרוצה להדר, יאכל כל פחות מ-72 דקות מכל סוג מאכל שקובע לעצמו ברכה אחרונה. (יש ארבעה סוגי ברכה אחרונה: מעין שלוש על מזונות, על יין, על פירות, ו'בורא נפשות')