אור ברסלב
פניני הלכה - ברכות ז - ברכת היין

פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד

ז - ברכת היין

ו - חמשת מיני דגן

א - משמעות היין

היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות, הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים טובים, וכאשר דורכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, על ידי השמרים נוצרת תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול, כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, בלא צורך בידע מקצועי ובמכשירים מיוחדים, אם ידרכוהו וישאירוהו לתסוס, יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הזכיר את היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

מקובל לחשוב בפשטנות, שראוי לצדיק הרוצה להתקדש להיות קודר ועצוב, ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. אולם לפי הדרכת התורה, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בהנאה הרוחנית ובטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, מכל מקום כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר חיובי שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה. וזהו שתקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה.

וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז, א, ספרי דברים יא, כב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות וגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות בעולם, נמשלו לגפן (ישעיה ה, א-ז; שמו"ר מד, א).

ולכן נזיר שנודר שלא לשתות יין, יש בנדרו צד מסוים של חטא (תענית יא, א), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. ואמר רבא על עצמו, שבזכות היין ששתה והריח הטוב שהריח, נפתח שכלו לחידושי תורה (ע' יומא עו, ב).

ב - הסכנה שבשכרות

כל דבר גשמי, כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, לא רק שאינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוים. אבל כשהגשמיות נעשית לעיקר, הרי היא דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים, ולכן סכנתו גדולה במיוחד. והמתמכר לתאוותו ושותה ממנו יתר על המידה, נעשה שיכור ובזוי, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות, בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (ברא"ר לו, ד). ואף עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). ואף על בני אהרן הכהן אמרו, שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויק"ר יב, א).

וכל הנביאים מלאים תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בגלל היגררות אחר שתיית יין (ברא"ר לו, ד). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו, ו-ז): "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיה כח, ז): "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ".

וכן הוזהרנו במשלי (כג, כ-כא): "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ (יעשה עני ורש)..." ועוד נאמר (שם כג, כט-ל): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (למי צעקה ויללה), לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם (למי קטטות פצעים ומכות)... - לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן (למרבים לשתות עד מאוחר) לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" (למחפשים אחר יין טוב).

וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (ע' סנהדרין ע, א, וע' ויק"ר יב, ה).

וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א), שכיום, לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח - ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שהערו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהאמונה בה' היא עיקר חייהם, ועליה מסרו את נפשם - אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במד"ר יג, ב).

ולכן עניינו של היין קשור לסוד (ע' עירובין סה, א), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה, ומגלה את פנימיותו הטובה (עיין פניני הלכה זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות הטמונים בשמחה הגשמית בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קלה, ב): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

ג - ברכת היין

המשקה החשוב ביותר לאדם הוא היין, שהוא מזין ומשמח, ולכן תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת - "בורא פרי הגפן". שלא כמו מיץ תפוזים ואשכוליות ושאר מיצי הפירות, שכיוון שהפכו מפרי למשקה, איבדו את מעלתם כפרי, ומברכים עליהם את הברכה הכללית ביותר - 'שהכל'. ושלא כמו הענבים שמברכים עליהם 'העץ', שהיא הברכה הכללית שמברכים על כל פירות העץ. על היין, שנתעלה ממצבו הקודם, תקנו חכמים ברכה מיוחדת - "בורא פרי הגפן", כדי להוסיף שבח והודאה לה' על היין המשמח.

והשותה ממנו כשיעור 'רביעית' (75 מ"ל), כיוון שהוא משבעת המינים, מברך אחריו ברכה אחת מעין שלוש, אלא שהואיל והיין התעלה ממצבו כענבים, במקום לומר: "על העץ ועל פרי העץ" כפי שאומרים על פירות שבעת המינים ובכללם ענבים, על היין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

עוד דין נובע מחשיבותו של היין, שברכת 'המוציא' על הלחם אינה פוטרתו, והרוצה לשתות יין בסעודה, מברך עליו 'הגפן'. וזה ההבדל בין היין לשאר המשקים, שכל שאר המשקים שאדם שותה בתוך הסעודה נעשים טפלים ללחם ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל היין, גם כאשר שותים אותו בתוך הסעודה, מפני חשיבותו אינו נעשה טפל ללחם ואינו נפטר בברכת 'המוציא', ולכן צריך לברך עליו 'הגפן'.

אמנם ברכת המזון שאחר אכילת לחם פוטרת גם את היין ששותים בסעודה, מפני שעל היין הרי צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש, ואילו ברכת המזון כוללת בתוכה את שלוש הברכות עצמן באופן מלא (שו"ע קעד, סעיפים: א, ו, ז).

ד - ברכת היין פוטרת את שאר משקים

כשם שהלחם הוא ראש לכל המאכלים המשביעים, כך היין ראש לכל המשקים. ייחודו של היין שהוא גם מזין, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך הוא משמח, שהחיוניות שהוא נותן לאדם מלווה בשמחה שבגוף.

וכשם שברכת 'המוציא' שעל הלחם פוטרת את שאר המאכלים שבסעודה (לעיל ג, ו), כך ברכת 'הגפן' שעל היין פוטרת את כל המשקים. ובתנאי שאותם המשקים יהיו לפניו בעת שיברך על היין, או שיחשוב לשתותם בעת שיברך על היין, או שהוא רגיל לשתותם באותה שעה, שאז הוא פוטרם גם בלא שחשב עליהם במפורש (שו"ע קעד, ב).[1][1]. ברכות מא, ב: "אמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים". והתוס' כתבו, שאין הלכה כר' חייא (שהרי הלחם אינו פוטר את כל המאכלים אלא רק את הבאים מחמת הסעודה), וכן היין אינו פוטר את שאר המשקים. אולם לדעת הרא"ש ותר"י ועוד, היין פוטר את שאר משקים, וכן נפסק בשו"ע קעד, ב. אלא שנחלקו אם צריך שיהיו המשקים לפניו בעת שיברך על היין, ע' מ"ב קעד, ג, ובאו"ה. למעשה, כל שהיתה אפשרות סבירה שישתה את המשקים הללו אחר שתיית היין, ברכת היין פוטרתם, וכ"כ במקו"ח (לחו"י), והגר"ז סדבה"נ א, כא. אמנם לכתחילה כדי שיהיה ברור שכוונתו גם על המשקים הנוספים, טוב להניחם לפניו בעת הברכה על היין (ועיין פס"ת קעד, 4, 14).כל מה שראוי לשתייה בכלל משקים, ולכן אם ניערו לבן עד שנעשה כמשקה, הרי הוא נפטר בברכת היין. אבל גבינה ולבן שאוכלים בכפית, אף שנוצרו מחלב שהוא נוזלי, נחשבים כמאכל, ואין ברכת היין פוטרתם. ואף שיש חולקים על כך, העיקר להלכה שמה ששותים נחשב כמשקה ונפטר בברכת היין (עיין להלן י, יא).

וכן המשתתפים בקידושא רבא, שעורכים בעלי שמחות אחר תפילת מוסף של שבת, ושמעו את הקידוש ושתו מהיין, אינם צריכים לברך על שאר המשקים, שכבר נפטרו בברכת היין.

ולכתחילה טוב שישתו מהיין כשיעור מלא לוגמיו (כ-50 מיליליטר, כרבע כוס רגילה), מפני שיש סוברים, שרק אם ישתה כשיעור זה, ייחשב היין לעיקר וכל שאר המשקים שמתכוון לשתות יהיו טפלים לו וייפטרו בברכתו (באו"ה קעד, ב). אבל למעשה, גם אם לא שתה מלא לוגמיו, יכול לשתות משקאות אחרים, מפני שדעת רוב הפוסקים, שבכל אופן ברכת היין פוטרת את שאר המשקים.[2][2]. לדעת הח"א נה, ה, רק כשקובע עצמו לשתות יין, ושותה כמה כוסות, נעשו שאר המשקים טפלים ליין וברכת היין פוטרתם. ובבאו"ה קעד, ב, 'יין', אינו מקבל את דבריו, ומפני הספק סובר שצריך לשתות כמלא לוגמיו יין כדי לפטור את שאר המשקים. אמנם דעת רוה"פ שגם שתייה מועטה של יין מועילה, וכ"כ המ"א, הפמ"ג, דה"ח, שועה"ר ד, ערוה"ש ג (לעניין קידוש), וכ"כ ביחו"ד ה, כ, ואול"צ ח"ב כ, ט. והעצה למהדרים, שרוצים לחוש לדעה שצריך לשתות מהיין רביעית או מלא לוגמיו ושתו פחות, שאם יש שם מאכל שברכתו 'שהכל', יברכו עליו ויפטרו בברכתו את שאר המשקים מהספק. וטוב שבעלי השמחות יקנו לשם כך מאכל שברכתו 'שהכל'. ועוד עצה, שאם יש שם אדם שלא שתה מהיין ומתכוון לשתות מיץ, שיברך בקול ואלה ששתו מעט יין יתכוונו לצאת בברכתו מספק, ומיד אחר שיענו אמן ישתו אף הם מהמיץ.

ומי ששמע את הקידוש ולא שתה כלל מהיין, אף שיצא בשמיעתו ידי קידוש, מכל מקום המשקאות שישתה אינם נעשים טפלים ליין, וצריך לברך לפניהם 'שהכל' ואחריהם 'בורא נפשות'.

ואם שתה מהיין כשיעור המחייב ברכה אחרונה (להלן י, י), בברכת 'מעין שלוש' שמברך על היין פוטר את שאר המשקים (שו"ע רח, טז). אבל אם לא שתה מהיין שיעור המחייב ברכה אחרונה, ואילו משאר המשקים שתה שיעור המחייב ברכה אחרונה, יברך עליהם 'בורא נפשות' (סבה"נ לגר"ז, א, כא).[3][3]. נכון שהשותה יין ושאר משקים, יכוון דעתו לכך מתחילה. ואם התחיל לשתות שאר משקים ואח"כ שתה יין, או שהתחיל לשתות יין וחשב שלא ישתה משקים אחרים ונמלך בדעתו לשתות מהם, כיוון שבשני המקרים הללו בירך על שאר המשקים 'שהכל', נחלקו אם ברכת 'מעין שלוש' תפטרם. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך עליהם 'בורא נפשות' בנפרד. ולכתחילה טוב שיאכל מאכל שיחייב אותו ב'בורא נפשות' (ע' יבי"א ח"ה יז, ז; פס"ת קעד, ה).

ה - יין שעירבו בו עם מים

בעבר היו היינות חזקים ולא היו ראויים לשתייה בלא מזיגה במים. והרכב המזיגה המקובל היה, רבע יין ושלושה רבעים מים (ב"ב צו, ב). ואף אם היין היה רק שישית מהתערובת, כל זמן שטעמו היה כטעם יין, היו מברכים עליו 'הגפן', אבל אם שיעור היין היה רק שביעית - בירכו עליו 'שהכל' (רמ"א או"ח רד, ה, יו"ד קלד, ה). ויש שנוהגים כך עד היום.

אבל לדעת רוב הפוסקים, היינות שלנו חלשים יותר, ורק כשהיין הוא רוב כנגד המים מברכים עליו 'הגפן'. וכך נוהגים בכל היקבים המושגחים על ידי הרבנות הראשית, שבכל היינות אין שיעור המים מגיע למחצית.[4][4]. על שמרי יין (של פעם שהיה חזק), כתב בשו"ע רד, ה, שאם היין הוא רבע מכלל המזיגה, הרי זה יין. והרמ"א הוסיף שביין רגיל אם הוא שישית מהמזיגה נחשב יין, ואם הוא שביעית כבר אינו יין. וביאר במ"ב כט, שיש הבדל בין שמרים ליין. אבל בכה"ח לא, מבאר שלשו"ע גם ביין צריך שיהיה לפחות רבע מהמזיגה. ובמ"ב לא התייחס לכך שהיין שלנו נחלש, ומשמע שגם כיום אפשר שהיין יהיה שישית מהמזיגה, וכך נהגו כמה בד"צים. אולם כבר בראשונים (רשב"ם ותוס' פסחים קח, ב) מבואר, שהיין שלנו נחלש, וכ"כ בשו"ע רד, ה. וכתב הפמ"ג רד, א"א טז, שרק כאשר היין הוא יותר ממחצית המזיגה יש לו עדיין דין יין. והא"ר וערוה"ש מחמירים יותר, וסוברים שהיין נחלש כל כך עד שאפילו מעט מים יבטלוהו. אבל להלכה, דעת רוה"פ שכל שהיין הוא יותר ממחצית אפשר לברך עליו 'הגפן'. וכ"כ כה"ח לב, שו"ת חזון עובדיה ו, ב, ברכ"ה ח"ג ז, מט. ועיין ב'וזאת הברכה' ע' 115, ופס"ת רד, ח.

וכיוון שבחלק מהיינות כבר ביקבים נותנים מים, יש להיזהר שלא להוסיף בהם עוד הרבה מים, שמא על ידי תוספת המים יהיו המים רוב כנגד היין ולדעת הרבה פוסקים כבר לא יוכלו לברך עליו 'הגפן'. אבל קצת מים, שכמעט ואינם משנים את טעם היין, אפשר להוסיף לפני השתייה. וגם המים הללו שמוזגים לקראת השתייה, מצטרפים לשיעור 'רביעית' לברך אחר היין ברכה אחרונה.

ו - יין מבושל ומיץ ענבים

גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).[5][5]. אמנם בשם כמה גאונים מובא, שאין מקדשים על יין מבושל ומברכים עליו 'שהכל', וכן כתב הרי"ף בתשובה. מ"מ דעת רוב הראשונים שדינו כיין, וכן נפסק בשו"ע רב, א. ועיין ביחו"ד ב, לה, שאף לסוברים שברכתו 'שהכל', אם בירך עליו 'הגפן' יצא, הואיל ולא שיקר. ועוד שלדעת התשב"ץ א, פה, אפשר שלדעת הגאונים, דווקא על יין שנתבשל הרבה עד שנעשה כעין דבש מברכים 'שהכל', אבל אם נתבשל מעט, גם לגאונים יברכו עליו 'הגפן'. ועיין בפניני הלכה שבת ח"א ה, ד.

וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח - הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' (שו"ע רב, א), ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו במיץ הענבים קצת מים, כל זמן שטעמו לא השתנה, עדיין ברכתו 'הגפן' (אול"צ ח"ב כ, יח).[6][6]. וגם כאשר מיץ הענבים עבר פסטור עד שאינו יכול יותר לתסוס, הואיל ובא מפרי הגפן יש לו חשיבות ודינו כיין. ועוד, שכבר חלה עליו הברכה בשלב שהיה יכול לתסוס, וכ"כ במנחת שלמה א, ד, ועוד אחרונים. אמנם יש מי שפקפק בכך (ע' ב'וזאת הברכה' בירורים: כו-ב, לד).

ז - ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. והכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

דין זה מיוחד ליין, שאם היו אוכלים לחם, ואח"כ באו לאכול סוג אחר של לחם, אין מברכים עליו ברכה מיוחדת אלא בברכה שבירכו על הלחם הראשון פטרו גם את השני. וכן הדין בסוגים שונים של בשר, שבברכה אחת כולם נפטרים. ורק על יין תקנו ברכה על ריבוי סוגיו. וזאת משום שיש ביין סגולה מיוחדת, שבנוסף לכך שהוא משביע הוא גם משמח, ולכל יין ויין אופי משלו, וכששותים עוד סוג של יין בצוותא, השמחה מתרבה, ועל כן תקנו לברך על ריבוי היין (ברכות נט, ב, תוס' ורא"ש שם).

ואין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהשני גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ב, ועיין שם ו).

ואם היו לפניהם יין אחד טוב, והשני פחות טוב באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב יותר, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ג, וע' מ"ב יד).[7][7]. בגמרא ברכות נט, ב: "אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך (שוב 'הגפן'), אבל אומר ברוך הטוב והמטיב". ומבארת הגמרא: "דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה". לר"ת ורשב"א, גם אם היין השני גרוע מהראשון, מברכים על השינוי והגיוון שבו 'הטוב והמטיב'. ולדעת רש"י ורשב"ם, צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון. והקשו בתוס' עליהם מירושלמי (ברכות פ"ה ה"ז): "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר? רבי יצחק רובה בשם רבי: ברוך הטוב והמטיב". ומכאן שכל שיש שוני מסוים בין היינות, אפילו אם רק תססו בחביות שונות, כל שאין יודעים שהשני גרוע מהראשון, מברכים עליו 'הטוב והמטיב', למרות שאין ידוע שהוא יותר טוב. וכך דעת הרא"ש והטור, וכן נפסק בשו"ע קעה, סעיפים: ב, ו. וגם כאשר טעמו של היין השני ידוע, אם בצד מסוים הוא טוב מהראשון, מברכים עליו, כמבואר במרדכי שהובא ברמ"א קעה, ב. (בהסבר זה אפשר אולי להעמיד את כל הראשונים כמעט בדעה אחת).אם יש לפניהם יין טוב ופחות טוב ממנו באופן מובהק, והם חפצים להתחיל את הסעודה בשתיית היין הפחות טוב, כגון שהוא מתוק, ובו הם רוצים לפתוח, על פי דיני הקדימה יוכלו לברך עליו 'הגפן' וממילא יברכו על השני 'הטוב והמטיב' (עיין להלן ט, ח).

ח - תנאים בברכה

אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה - 'הטוב והמטיב' - הטוב לו והמטיב לחבירו. וכמובן שגם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד (שו"ע קעה, ד).

ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור כל שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו (עיין שו"ע קעה, ה, ו; ריג, א; ולהלן יב, ז; יג, ח).

ואם נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר, אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאוהו מפני שנגמר להם היין הראשון (מ"ב קעה, ג).

היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה. אולם נכון שבעת שמברכים על היין השני 'הטוב והמטיב', לא יהיו על השולחן יינות נוספים שרוצים לברך עליהם אח"כ 'הטוב והמטיב'. מפני שיש סוברים, שאם היו על השולחן, ברכת 'הטוב והמטיב' שבירכו על היין השני חלה גם עליהם.

ואם עשו קידוש על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין ממש, אין מברכים עליו 'הטוב והמטיב', מפני שלדעת כמה פוסקים אין מחשיבים את מיץ הענבים ליין ראשון, מכיוון שאינו משמח. ואם עירבו בו יין, והרגישו בטעמו, יברכו על היין השני 'הטוב והמטיב', ובתנאי שיהיה שונה מהיין שעירבו עם מיץ הענבים.

ויש מחמירים מאוד בדין זה, וחוששים לכל השיטות, וכך יוצא להם שכמעט ואינם מברכים 'הטוב והמטיב' על יין, וראוי להם שלכל הפחות יהרהרו בליבם את ברכת 'הטוב והמטיב'. אולם להלכה, כמעט כל האחרונים הורו למעשה, שמברכים 'הטוב והמטיב' על יין נוסף.[8][8]. בכה"ח חשש מאוד לברך 'הטוב והמטיב', ובכל מחלוקת וספק החמיר, עד שבפועל הנוהגים כמותו כמעט שאינם מברכים ברכה זו, אבל טוב שיהרהרו את הברכה בליבם (עיין קעה, יב). ולכך נטה במנח"י ט, יד, ופס"ת. שני ספקות מרכזיים העלו בזה: האחד, שחששו לדעת המחמירים שרק על יין משובח יותר באופן מובהק מברכים (עיין בהערה הקודמת). השני, שלדעת הלבוש, אם יש על השולחן כמה יינות, ובירכו 'הגפן' על אחד מהם, פטרו את שאר היינות מברכה, ושוב אינם יכולים לברך עליהם 'הטוב והמטיב', ורק אם יביאו יין שלא היה על השולחן, יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב'. והדברי חמודות (על הרא"ש ברכות פ"ט, מז) מחמיר יותר, שברכת 'הגפן' פוטרת את כל היינות שבבית, ורק אם יביאו יין מהמרתף או מבית אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'. למעשה, נפסק בשו"ע וכך דעת רוב ככל האחרונים, שאף אם היו שני היינות על השולחן, כל שאין ידוע שאחד טוב באופן מובהק מחבירו, יברכו על האחד 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו להדר, יסירו את היינות האחרים מהשולחן, וכך גם לדעת הלבוש יוכלו לברך על השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו לצאת גם לפי הדברי חמודות, יוציאו את היינות האחרים מהבית, ויניחום, למשל, במרפסת, ואף שהם יודעים שאח"כ יביאום לשתות, לכל הדעות יוכלו לברך על היין השני 'הטוב והמטיב', וכן על השלישי וכו'.ואם יביאו להם יין שלא חשבו עליו כלל בעת שברכו 'הגפן', עד שכדי לשתותו צריך לברך שוב 'הגפן', באנו לספק נוסף. שלדעת רבים אם צריך לברך 'הגפן', כבר לא מברכים 'הטוב והמטיב'.

ואמנם לדעת המ"א והגר"ז, יברך על השני 'הגפן' ו'הטוב והמטיב' (ע' מ"ב קעה, ב, שעה"צ ב-ג), אולם לדעת רוב הפוסקים, ומהם: העיטור, בית יהודה א, מט, ברכ"י, ערוה"ש ח, כיוון שמברך על השני 'הגפן' אינו מברך 'הטוב והמטיב'.מהירושלמי שהוזכר בהערה 7 ברור שמברכים 'הטוב והמטיב' על כל יין נוסף, ומשמע מהירושלמי ומהראשונים שאין בזה שום תנאי, וכ"כ דעת תורה וכך משמע משכנה"ג. אמנם כתב בא"ר ו, שטוב שיסיר את היין השלישי בעת שהוא מברך על השני. וכתב בפמ"ג מש"ז ג, שמסתבר שצריך להסיר את היין השלישי, שאם לא כן, ברכת 'הטוב והמטיב' שעל היין השני תפטור גם את השלישי. וכך כתב במ"ב יד. והגר"ז סדבה"נ יב, יז, מחמיר יותר. ומ"מ בדיעבד אם לא הסירו, אפשר לברך על היין השלישי 'הטוב והמטיב', שכן הראשונים והאחרונים לא הזכירו כלל שצריך להסירו מהשולחן. לדעת המ"א והמ"ב טו, ברכת 'הטוב והמטיב' היא רק כאשר שני השותים שותפים ביין, ולכן כאשר אדם מארח את חבירו, מוטב שיתן לו רשות למזוג מהבקבוק כפי שירצה; או שיחשוב בליבו, שגם לאחר שימזוג לכוסו של האורח, עדיין הוא שותף עם האורח ביין שבכוסו, וכך לכל הדעות יוכלו לברך 'הטוב והמטיב' (שעה"צ טו). אולם בדיעבד אם לא חשב על כך, נראה שיוכלו לברך 'הטוב והמטיב', כי עיקר הברכה על השמחה שבשתייה המשותפת, כפי שכתב הב"י וכך משמע מסתימת דברי הראשונים, וכך דעת רבים מהאחרונים (פרח שושן א, יב, נהר שלום רכא, סדבה"נ יב, יג), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק במשפט כהן קכד ע' רעד. ועיין בברכ"ה ח"ד ב, ע, שביסס דעה זו.ויש שהחמירו שישתו 'כמלא לוגמיו' מכל יין (א"א בוטשאטש, אול"צ ח"ב יב, ח). ויש שהחמירו שצריך לשתות מכל יין שיעור 'רביעית' לפחות (דעת תורה, כה"ח י), אולם כל הראשונים לא כתבו בזה שיעור, ומשמע שגם על טעימה מברכים. וכן כתבו רוב האחרונים (מהר"י הלוי, חסד לאברהם, קצוה"ש, ברכת יוסף ידיד). וכ"כ ביבי"א ח, כג, טז, ושמש ומגן ג, פח, ג. וכך הלכה. והרוצה להדר ישתה 'כמלא לוגמיו', ואם ישתה רביעית ברציפות, יוכל לברך ברכה אחרונה בלא ספק (עיין להלן י, י). לגבי מיץ ענבים, נחלקו אם נחשב יין, עיין ב'וזאת הברכה' ע' 172. ומסתבר שאין להחשיבו לברכה זו, כי אינו משמח. בנוסף לכך, מספק יש לחוש לדעת המחמירים.ואם כבר שתה מהיין השני בלא שבירך 'הטוב והמטיב', אם הוא מתכוון להמשיך לשתות ממנו - יברך (מ"ב קעה, טו)

תוכן העניינים

פניני הלכה - ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה