פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד
ה - זימון · י - דיני המצטרפים לזימון - באיזה אוכל ואימתי
שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כזית פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור רביעית מכל משקה חוץ ממים, הרי הם מצטרפים לזימון עשרה, שאף הם נכללים בקריאה "שאכלנו משלו", ובזכותם יזכירו את השם. ואם רק שישה אכלו לחם, כיוון שאין שם רוב ניכר שאכל לחם, יזמנו בלא הזכרת השם (שו"ע קצז, ב).[15][15]. נחלקו הפוסקים בשאלה, איזה שיעור צריך המצטרף לאכול, לדעת הרא"ה והגר"א, אין צורך לאכול כ'זית' ולשתות 'רביעית' כדי להצטרף לזימון. לעומת זאת, דעת המרדכי והראבי"ה שצריך כ'זית' או 'רביעית', וכ"כ שו"ע קצז, ב ורוה"פ. אלא שנחלקו, האם שיעור כ'זית' ו'רביעית' הוא כדי שיצטרכו לברך ברכה אחרונה (רשב"א), או מפני שזה שיעור חשוב (פמ"ג). ולמעשה, אם יש דעה שסוברת שהיה צריך לברך על האכילה או על השתייה ברכה אחרונה, כגון ששתה רוב 'רביעית', או ששתה משקה חם בשיעור אכילת פרס, אף שבפועל אין מברכים מפני ספק ברכות, יש לצרף את השותה לזימון (עיין להלן י, ה; י, י). וכך משמע מבאו"ה. וכן נחלקו באיזה משקה מצטרף לזימון, למ"א ועוד, אפילו השותה מים מצטרף. אבל לשו"ע קצז, ב, ורוב האחרונים ומ"ב יב, השותה מים אינו מצטרף אלא רק השותה משקה מזין. ונסתפקו אחרוני זמננו לעניין מיץ ממותק, עיין וזאת הברכה ע' 130. ולמעשה נראה, שהשותה מיץ מצטרף, הואיל ויש בו ערך קלורי או מרכיבים אחרים כויטמינים וקפאין. וכ"כ בערוה"ש ה, שכל שיש בו קצת חשיבות מצטרף.
ולגבי זימון שלושה נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם, רק אם כל השלושה יאכלו לחם, מצטרפים לזימון. ולדעת הרי"ף, גם אם שניים יאכלו לחם והשלישי מזונות, השלישי מצטרף לזימון. ולדעת הרא"ש, גם אם השלישי יאכל פירות או ירקות או משקה שאינו מים, מצטרף לזימון. ולמעשה, אם היו שניים שאכלו לחם, לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד, גם אם אכל עמהם פירות או ירקות או שתה משקה מזין, יזמנו עמו (שו"ע קצז, ג).
ועל המצטרפים להקפיד לברך ברכה אחרונה לאחר הזימון, ואם טעו ובירכו לפני הזימון, כבר אינם יכולים להצטרף. וכמובן שהמזמן צריך להיות אחד מאלה שאכלו לחם.[16][16]. למהר"ם, שו"ע קצז, ג, ועוד אחרונים, אין לשניים להציע לשלישי לאכול עמהם ירקות או פירות או משקה, כדי שלא להיכנס לספק. ולהרבה אחרונים, וכ"כ כנה"ג ומ"ב כב, אם השלישי אינו מעוניין לאכול מזונות, יציעו לו פירות או ירקות או משקה, כדי לזכות בזימון. כאשר שלושה אכלו לחם ואחד טעה ובירך, מצטרף עמהם לזימון, כמבואר לעיל הלכה ג. אבל כאשר מדובר בצירוף שלישי שאכל מזונות או פירות, אם אחד מהם טעה ובירך ברכה אחרונה או ברהמ"ז, כיוון שניתק עצמו מהאכילה עמהם, הפסידו את הזימון (באו"ה קצד, א, 'אחד', ומ"ב קצז, ט).
ועד אימתי יכולים השניים שאוכלים יחד לצרף עמהם שלישי? כל זמן שלא גמרו בדעתם לסיים את סעודתם, ועדיין הם במצב שאם יביאו לפניהם מאכל שהם אוהבים מאוד, יוכלו לאכול ממנו משהו. שהואיל ולא סיימו את סעודתם לגמרי, אם יבוא לשם אדם שלישי, והם לא ממהרים, מצווה שימתינו לו עד שיאכל כדי שיברכו בזימון. ואף שבפועל הם לא יאכלו עמו, כיוון שהיו יכולים לאכול עמו, והם ממתינים לו עד שיאכל, הרי שהם מצטרפים לזימון (שו"ע קצז, א).[17][17]. עיין לעיל ג, י. אם הם ממתינים לו עד שיסיים אכילתו, חייבים לזמן. ואם ממתינים עד שיאכל כ'זית', רשאים לזמן (ועיין לעיל הערה 2 אות ד). וכן הדין לשבעה שאכלו לחם, שאם ימתינו לשלושה שיאכלו כ'זית' ירק, יוכלו לזמן עמהם בהזכרת השם.
יא - הנצרך לצאת לפני הזימון כגון בסעודת חתונה
החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד הזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. למשל, הנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון, או לצורך מצווה, מותר לו לברך בלא זימון. ובמצב כזה, מנהג חסידות לחבריו שיצטרפו עמו לזימון, ובמיוחד כאשר הם שניים, נכון שיצטרפו עמו לזימון, שאם לא כן, יפסידו את מצוות הזימון.
דין זה מצוי מאוד בסעודות חתונה, שהואיל והן ארוכות מאוד, לרבים יש קושי להישאר בהן עד סופן. יש שיתקשו עקב כך לקום למחרת לתפילה או יהיו עייפים בעבודתם, ויש שרגילים לקבוע בכל לילה זמן ללימוד, ואם ישארו עד הסוף יאבדו את קביעותם. ולכל אלה וכיוצא בהם מותר לברך בלא זימון. אמנם מי שאין לו צורך גדול, כיוון שהתוועד עם כולם בסעודה, חובה עליו להישאר עד לזימון ושבע הברכות.
ומכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמהם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו כי ייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו.[18][18]. כאשר היחיד חייב לצאת, נכון שיצטרפו אליו לזימון, כמובא במ"ב ר, ה, ושעה"צ ז, שלדעת בה"ג צריכים השניים לנהוג לפנים משורת הדין. וק"ו כאשר בלעדיו לא יהיה להם זימון (עיין לעיל בהלכה ג ובהערה 4). ועצם ההיתר לצאת לצורך גדול, מובא בב"י ר, א. ומשמע ממ"ב ר, ה, וקצג, טז, לא, שההיתר דווקא למניעת הפסד או לצורך מצווה שתתבטל אם לא יצא. וביוסף אומץ קנט כתב, שגם איבוד זמן רב למי שהדבר קשה עליו מתיר לברך בלא זימון. ועל כן בחתונה, למרות שהצורך לצאת אינו הכרחי, אם מדובר בזמן רב, גם לצורך רגיל ניתן להקל. אמנם מנגד צריך לזכור, שיש מצווה להישאר עד סוף סעודת הנישואין, ומובא בשם הגר"ח מבריסק, שדברי חז"ל (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות", מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (נטעי גבריאל צח, א). ולכן אין להקל בזה בלא צורך ממשי (וע' פס"ת קצג, ה, 29). והיודע שייאלץ לצאת, יקבע בדעתו מתחילה שאינו מתוועד עמהם בסעודה, וע"י כך לא יתחייב בזימון (אג"מ או"ח א, נו, עפ"י רמ"א קצג, ג). ורבים הציעו שהמתכוון לצאת לפני הסוף, יקפיד להתחיל בסעודה אחר שחבריו יאכלו כ'זית' פת, שאז לתוס' מה, א, אינו נחשב מתוועד עמהם (ילקוט יוסף ר, ג). ויותר טוב שיאמר להם שייאלץ לצאת לפני הסוף, שעל ידי כך הוא אינו מתוועד עמהם (אג"מ שם). ←וכל שרשאי לפרוש מהזימון רשאי לפרוש לפני שבע ברכות, שאין החיוב בהן גדול מהחיוב בזימון (עיין אוצה"פ סב, כה, י). ואם יש שם שניים שמוכנים להצטרף אליו לזימון - יזמן בשקט בשלושה. ונראה שאם הם בחתונה יאמרו 'שהשמחה במעונו' (ע' שערי הברכה ה, הערה צו). אבל לא יברכו 'אשר ברא' הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמנו על כוס יין עלולה להיות פגיעה בחתן. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה (ע' מ"ב ר, סוס"ק ט, וכמובא בהלכה הבאה). ומ"מ אף שאכלו אח"כ כ'זית' לחם, לא יוכלו להיות המזמנים, אבל יוכלו לברך שבע ברכות. וגם אם יש שם עשרה שרוצים לברך, לא יזמנו בעשרה, מפני שיש בזה פגיעה בחתן, שקבוצה שלימה פורשת באמצע הסעודה (ע' שו"ע קצג, א). אבל אם מדובר באנשים נכבדים כמו רבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו 'אשר ברא'. ובכל אופן, בסוף הסעודה שאר המסובים יזמנו ויברכו שוב שבע ברכות. וכן מצינו כיוצא בזה שכתב בשו"ע אה"ע סב, יא, שאפשר שיהיו בסעודת החתונה כמה וכמה חבורות שמברכות שבע ברכות (וכמובא באוצה"פ סב, כב, י בשם חשב האפוד ט'). ומוכח משו"ע שם שאין צורך שהחתן ישב עמם, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתן גם כשאינו שומע את הברכות, וכ"כ ערוה"ש סב, לז.
יב - האם מי שהשתתף בזימון יכול להצטרף לעוד זימון
שלושה שאכלו יחד ורצה אחד מהם לברך ולצאת והסכימו חבריו להצטרף עמו לזימון, אם יבוא אח"כ אדם נוסף ויאכל עמהם יחד וירצה לזמן, אינם רשאים לזמן עמו, שהרי כבר יצאו ידי חובת הזימון, ואין אפשרות לזמן פעמיים בסעודה אחת.
אבל אם אחד הצטרף אל חבריו שרצו לצאת וענה עמהם לזימון, ואח"כ באו ואכלו עמו עוד שניים, הרי הוא מצטרף עמהם לזימון. שהואיל ויש שם שניים שלא יצאו ידי חובת זימון, הם יכולים לצרף את השלישי שאכל עמהם לזימון. אבל הוא עצמו אינו יכול להיות המזמן, הואיל וכבר יצא ידי חובת זימון. וכך יכול אותו אדם שכבר יצא ידי חובת זימון להשלים זימון לעוד שניים ואח"כ לעוד שניים בלא גבול. שכל זמן שיש שם שניים שעוד לא יצאו ידי חובת זימון, והוא אוכל עמהם כ'זית', למרות שכבר יצא ידי זימון יכול להצטרף לזימון נוסף (מ"ב ר, ט).[19][19]. הם צריכים לאכול עמו כזית לחם והוא מספיק שיאכל כזית ירק, כמבואר לעיל הלכה י'. עוד נחלקו בעניין זה, לגבי קבוצה של חמישה, שאחד מהם הצטרף לשניים מהם לזימון, שלדעת מ"א, ח"א ומ"ב ר, ט, אותו אחד אינו יכול להצטרף אח"כ לשניים האחרים, שהואיל והם קבוצה אחת שאסור לה להתחלק, אם שלושה מהם עשו זימון, השניים הנותרים הפסידו את מצוותם. אבל לדעת אבן העוזר, שועה"ר ר, ב, ערוה"ש ה, ותהלה לדוד א, אותו אחד יכול להשלים זימון לשניים הנותרים. וכן הלכה, וכפי שלמדנו (הערה 2) שבספק זימון - מזמנים.
כאשר אכלו יחד עשרה, וחלקם סיימו את סעודתם וביקשו מהממשיכים לסעוד להצטרף אליהם לזימון בהזכרת השם. כבר למדנו (הלכה ג) שאם המסיימים הם הרוב, המיעוט חייב להצטרף אליהם. ואם המסיימים הם מיעוט, אין השאר חייבים להצטרף אליהם, אבל מנהג חסידות שיצטרפו. ובכל אופן, כאשר אלה שנמצאים עדיין באמצע סעודתם מצטרפים לזימון עשרה וממשיכים לאכול עוד, יוכלו לזמן אח"כ בלי הזכרת השם, וכך יוכלו לקיים את מצוות הזימון לכתחילה סמוך לברכת המזון שלהם. ואפילו אם היו הנותרים עשרה, לא יזמנו בהזכרת השם, מפני שאת מצוות הזכרת השם שבזימון כבר קיימו, ואי אפשר לקיים מצווה זו פעמיים באותה סעודה.
ואם הצטרפו לשם חמישה שעוד לא זימנו כלל, ויחד עם אותם שכבר ענו לזימון בהזכרת השם הם עשרה, ואכלו יחד עוד כ'זית', יש לאותם חמישה חדשים מצווה לזמן בהזכרת השם. ואף שהם אינם רוב המניין, מכל מקום לעניין הזכרת השם בזימון אין צורך ברוב, אלא די שלא יהיו מיעוט. ובלבד שאחד מהחמישה החדשים יזמן (מ"ב ר, ט).[20][20]. אם אלה שכבר זימנו הם שלושה, יכולים לזמן בעשרה אם השבעה אכלו כ'זית' פת, והשלושה שכבר זימנו יאכלו עמהם כ'זית' ירק וכיוצא בזה. ואם יש שם ארבעה או חמישה שכבר יצאו ידי זימון, מצטרפים רק אם כולם יאכלו יחד כזית פת (מ"ב ר, ט, פס"ת 41).
יג - כוס של ברכה
תקנו חכמים לברך את ברכת המזון על כוס יין, כדי שתיאמר בחגיגיות ושמחה, וכוס זו נקראת 'כוס של ברכה'. המיוחד ביין שהוא גם מזין וגם משמח. וכאשר מברכים לה' על כוס יין, מראים בכך שהברכה שלימה, שאנו מודים לו גם על המזון שנתן לנו, וגם על התוכן האלוקי שמעניק משמעות ושמחה לחיינו. ואכן בברכת המזון אנו מבטאים את התוכן האלוקי של קיומינו בעולם הזה, לגלות שכינה בארץ הטובה שנתן לנו, על ידי הברית והתורה, ירושלים, מלכות ישראל ובית המקדש. ויש שאינם עומדים על העניין הזה, ומתייחסים לברכת המזון כעול המוטל על האדם, שאחר שנהנה, חובה עליו לשלם 'מס' - ברכה לה'. אך האמת שברכת המזון היא שיאה של הסעודה כולה. שעל ידי ששבענו ואף נהנינו מן האוכל, אנו יכולים להגיע למדרגה הרוממה שבה אנו מודים ומברכים לה'. וכשאנו עושים זאת על כוס יין, הרי שהשמחה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בברכת המזון מתגלה גם בשמחה גופנית, שאחר שזכינו לברך לה' אנו שותים מהיין ושמחים לפני ה'.
ואמרו חכמים (ברכות נא, א): "כל המברך על כוס מלא - נותנים לו נחלה בלא מיצרים", ו"זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא". על ידי שילוב התוכן האלוקי שבברכת המזון, עם השמחה וההנאה שבעולם הזה, הברכה האלוקית מתגלה בשלמות, בעולם הזה ובעולם הבא. וכיוון שזו ברכה אלוקית, אין לה גבולות; וגם כשהיא מתגלה בעולם הזה המוגבל, היא מתפשטת בלא מיצרים.
אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, באיזה מצב ראוי לברך על כוס יין. יש אומרים שאפילו יחיד צריך לברך על כוס יין, ואם אין לו יין, והוא מצפה שעוד כמה שעות יהיה לו יין, לא יאכל בינתיים לחם, כדי שלא יברך ברכת המזון בלא כוס יין. ואם הם שניים שאוכלים, כל אחד צריך לברך על כוס יין, ואם הם שלושה, די להם בכוס אחת, שעליה יברך המזמן (רא"ש וטור).
ויש אומרים, שרק כאשר הם חייבים בזימון של שלושה או עשרה, אז ברכת המזון שלהם חשובה וטעונה כוס יין, אבל כשאינם מזמנים, אינם מברכים על הכוס (הגה"מ בשם ר"י). ואמרו המקובלים, שאף אם ירצה היחיד לברך על הכוס, אינו רשאי (ע' כה"ח קפב, א). ויש אומרים שאפילו אם הם מזמנים בעשרה, אינם חייבים לברך על הכוס אלא שזו מצווה מן המובחר (רי"ף ורמב"ם).
למעשה, כאשר אין מזמנים, אין מברכים על כוס יין (מ"ב קפב, טז). וכאשר מברכים בזימון - מצווה לברך על כוס יין אך אין זו חובה. ולכן גם הנוהגים להדר במצוות, כאשר קשה להם להשיג יין, או שקשה להם לשתות יין, או שאינם רוצים לטרוח על כך, אינם מברכים על הכוס. ובשבתות וימים טובים נוהגים להדר בזה יותר. ובשמחות חשובות, כאשר מזמנים בעשרה, נוהגים להקפיד לזמן על הכוס.[21][21]. השו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. ועל פי הקבלה נוהגים שכאשר אין זימון, בכל אופן אין מברכים על הכוס (מ"ב טז, וכמובא בכה"ח א, וטו). ובשבת ויו"ט מדקדקים בזה יותר כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.
יד - דיני כוס של ברכה
כמה ברכות תקנו חכמים לומר על כוס יין, ברכת המזון, ברכות הקידושין והנישואין וקידוש. ובכל מקום שתקנו חכמים לברך על כוס, הכוונה לכוס שתכיל לכל הפחות כשיעור רביעית הלוג יין (שבת עו, ב), שהוא כשיעור נפח ביצה ומחצה (להלן י, י).
הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. ואם אין בידו כוס שלימה, יכול בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין - פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).
כשיש לפניו כמה כוסות, ראוי לבחור את היפה לברכה. וכשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה (ע' ציץ אליעזר יב, כג, פניני הלכה שבת ה, ה, 5) .
עוד צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יכינו אותה לברכה על ידי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).
ואף שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס שמילאו אותה בשפע. יש נוהגים להדר למלא את הכוס עד גדותיה, כך שברור שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, וזהו 'כוס מלא' שהתכוונו חכמים (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).
אמרו חכמים שצריך למזוג את היין במים כדי שיהיה ערב לשתייה, שכן בזמנם היין היה חי, ובלא מזיגתו במים טעמו היה חזק מדי (ברכות נ, ב). ואמרו לסיים את מזיגתו בברכת הארץ, כדי להראות בכך את שבח הארץ שיינותיה חזקים (ברכות נא, א). אבל כיום כאשר קונים יין מוכן, אין צורך למוזגו, שעוד לפני שהכניסוהו לבקבוק הטעימוהו באופן המשובח (רמ"א קפג, ב). והנוהגים על פי הקבלה, נוהגים בכל אופן למזוג את היין במעט מים בברכת 'הארץ' (כה"ח ו).
וצריך למזוג את היין מהבקבוק לשם מצוות כוס של ברכה, וטוב לעשות זאת בסמוך לברכה (רמ"א קפג, ב, מ"א ג).
אמרו חכמים (ברכות נא, א) שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה, ואח"כ כשיזמן ויברך - יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. ולאחר שישתה מהיין, טוב שישלח לאשתו את הכוס, שתשתה אף היא מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (שו"ע קפג, ד).[22][22]. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". הרמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אולם קשה, שר' יוחנן עצמו מביא את הספק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין. ואכן הגאונים כתבו שכל העשרה להלכה. והרא"ש כתב שרק עיטור ועיטוף אינם להלכה. ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שאכן ארבעה דברים לעיכובא והשאר למצווה. נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים במשמעות 'חי' נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב), ועוד אמרו שימזגנו בברכת הארץ (שם נא, א). לר"ת הכוונה שיגמור למזוג בברכת הארץ, אבל יכול להתחיל לפני ברהמ"ז, ולרי"ף ימזוג במים רק בברכת הארץ (ועיין בב"י קפג, ב). ויש שפירשו שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח). כפי שלמדנו, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועיין במ"ב קפג, טו, וכה"ח כ, ופניני הלכה שבת ה, 6, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ומ"מ בכל אופן שנוטל את הכוס בכל אצבעותיו נוהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעלה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם). ואיטר (שמאלי), לדעת המ"ב קפג, כ, יטול את הכוס בידו השמאלית, שהיא החזקה אצלו. והמקובלים וחלק מהפוסקים כתבו, שיאחז בימין כל אדם, וכך נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, יג). עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, להולכים תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי לעיל ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה ראשו בכיפה, ומכסה גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א). ואכן לכתחילה צריכים האוכלים בים או בבריכה, לברך ברהמ"ז כשהם לבושים בחולצה ומכנסיים, כמו בתפילה (ע' פניני הלכה תפילה ה, ד-ה). כאשר היין יקר וקשה להשיגו, נהגו במקומות רבים לברך על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שנוהגים לכבד בו אורחים (רמ"א קפב, ב). ולדעת רבים צריך שיהיה בו אלכוהול (עיין פניני הלכה שבת ז, ה). ולתהלה לדוד קפב, ב, מי שאוהב יותר 'חמר מדינה' רשאי לברך עליו גם כאשר יש שם יין. ועל פי הקבלה יש לברך דווקא על היין (כה"ח קפב, יד).
טו - שתיית היין
לאחר סיום ברכת המזון המזמן מברך "בורא פרי הגפן" ושותה מהיין. מצד הדין, כדי לקיים את מצוות השתייה מכוס של ברכה, די שהמזמן ישתה כשיעור 'מלא-לוגמיו', היינו כשיעור הממלא את כל חלל פיו כשלחי אחת מלאה, שהוא שיעור של רוב 'רביעית'. אלא שאם ישתה שיעור זה, כיוון שלא שתה 'רביעית', הפסיד את הברכה האחרונה על היין, ולכן טוב שישתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה), ויברך אחר שתייתו 'מעין שלוש' (ע' שו"ע קצ, ג).
ואם המזמן מתקשה לשתות מהיין כשיעור 'מלא-לוגמיו', יכול המזמן לברך ולטעום מעט מן היין, ואחד מהמסובים ישתה במקומו שיעור 'מלא-לוגמיו' (שו"ע או"ח קצ, ד). ואם כמה מהמסובים ישתו יחד כשיעור 'מלא-לוגמיו', נחלקו הפוסקים אם קיימו מצוות כוס של ברכה, ובדיעבד סומכים על דעת המקילים (שו"ע או"ח רעא, יד, מ"ב עג; פניני הלכה שבת ה, ה, 4).
אף שמצד המצווה, די שאחד מהמסובים ישתה מן הכוס כשיעור 'מלא לוגמיו', מצווה מן המובחר שכולם ישתו מהיין, כפי שנוהגים בקידוש, כדי שכולם יהיו שותפים בכוס של ברכה. ובמיוחד ראוי לאדם לשלוח לאשתו את הכוס שבירך עליה, שיש בזה סגולה שעל ידי כך הברכה תימשך אליה ואליו (ברכות נא, ב).[23][23]. טעם שליחת היין לאשה מובא בברכות נא, ב: "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש". ויש להוסיף, שמתוך כך שהאשה מתברכת גם האיש חוזר ומתברך, שאמרו (ב"מ נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ואמרו (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה".
וכמו בקידוש גם בכוס של ברכה צריכים להקפיד שהיין לא יהיה פגום. יין פגום הוא יין שכבר שתו ממנו. אמנם להלכה, רק לשתייה חדשה היין נחשב פגום, כגון שאם שתה מכוס הקידוש בליל שבת, היין הנותר בכוס נחשב פגום לקידוש של יום שבת. אבל בליל שבת, רשאים השומעים לשתות מכוס הקידוש, למרות שהמקדש כבר שתה ממנה. מפני ששתייתם נחשבת המשך לשתייתו, ואין היין שבכוס נחשב פגום לגביהם במשך כל שתיית אותה המצווה. ואכן כך נוהגים רבים, שהאשה שותה מכוס הברכה והקידוש של בעלה. אולם לגבי שאר המסובים, במיוחד אלה שאינם מבני המשפחה הקרובים, אין זה דרך ארץ, שכן רבים אינם רוצים לשתות מכוסו של אדם אחר. וכן נפסק להלכה, שאין לאדם להגיש את הכוס ששתה ממנה לחבירו, שמא חבירו ייגעל מכך ויתבייש לומר לו זאת. ועוד, שאולי זה ששתה ראשון חולה, והשני שישתה מכוסו ידבק במחלתו (שו"ע או"ח קע, טז, מ"ב לז; ולהלן יב, ה).
לפיכך מעדיפים שהמברך ימזוג מכוסו לשאר הכוסות, אלא שאז שתייתם אינה המשך ישיר לשתייתו, וכיוון שהוא כבר שתה מהיין, היין שהוא מוזג לכוסותיהם נחשב פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. הפתרון לכך, שאחר שהמברך יסיים את שתייתו, יוסיף עוד יין לכוסו, והוספה זו מתקנת את הפגם, ואח"כ יוכל למזוג מכוסו לכוסות שלהם. פתרון טוב יותר, שאחר שהמזמן יברך על הגפן ועוד לפני שיתחיל לשתות - ימזוג מכוס הברכה לכוס אחרת וממנה הוא ישתה, וכך היין שיישאר בכוס הברכה לא ייפגם, ויוכל למזוג ממנו לכוסותיהם של שאר המסובים. ואם היין ששם אינו מספיק לכל הרוצים לשתות, יוסיף על היין שבכוס עוד יין מהבקבוק וימזוג לכוסותיהם.
והדרך המהודרת ביותר, שעוד לפני ברכת המזון ימזגו יין לכוסותיהם של כל המסובים הרוצים לטעום מהיין של הברכה. ואין צורך לשטוף את כוסותיהם תחילה וגם אין צורך שיהיה לכל אחד שיעור 'רביעית' יין בכוסו, אלא ימזגו כפי מה שירצו לשתות אחר הברכה, כי עיקר כוס הברכה היא כוסו של המברך, ורק לגביה צריך להקפיד שתהיה נקייה ושיהיה בה שיעור 'רביעית'. ואחר שיסיים המברך את ברכת המזון, יברך על היין, וכולם יענו אמן וישתו מן הכוסות שלפניהם. דרך זו נחשבת למהודרת ביותר, מפני שאין בה שום הפסק בין שמיעת ברכת 'הגפן' לשתיית היין, והיין שהם שותים לא נפגם כלל על ידי שתיית המברך. אמנם רבים אינם מדקדקים כל כך בהלכות דרך ארץ, ונותנים מן הכוס ששתה ממנה המברך לשאר המסובים, ומי שאינו נמאס מכך שותה, והאחרים שנמאסים מכך אינם שותים. אבל כאמור, המהודר ביותר, הן בברכת המזון והן בקידוש, לדאוג שלא יהיה שום פגם ושמץ מיאוס ביין של כוס הברכה, כדי שיוכלו הכל להדר במצווה ולשתות מהיין.[24][24]. בשועה"ר קצ, ה, בוארו הדברים בהרחבה. פרטי דין כוס של ברכה, ושלא יהיה פגום, וכיצד אפשר לתקנו, ושבשעת הדחק אפשר לברך על כוס פגומה, מבואר בשו"ע קפב, ג-ז; שו"ע רעא, טז-יז; פניני הלכה שבת ה, ו-ז, והערה 7. ועוד יעויין שם בהערה 8, בדין דיבור בין ברכת היין לשתייה לגבי השומעים שרוצים לשתות מכוס הברכה. ויש להקשות על מנהג רבים ששותים מכוס של ברכה ואינם חוששים להידבק ממחלה (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). ואכן כתב בבא"ח בהר יג, ששותים דווקא כאשר יודעים שזה ששתה לפניהם אינו חולה. ויש שכתבו שאולי זכות המצווה מועילה (שדי חמד)
חשוב לציין, שהמסובים יוצאים בברכת היין של המזמן רק אם כיוונו לצאת ידי חובתם. אבל אם חשבו שלא ימזגו להם יין ולבסוף הביאו להם את הכוס או שמזגו להם יין, עליהם לברך "בורא פרי הגפן" לפני שיישתו (שו"ע קצ, ה).