אור ברסלב
פניני הלכה - ברכות ד - ברכת המזון › י - דיני מים אחרונים

פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד

ד - ברכת המזון · י - דיני מים אחרונים

ט - מים אחרונים

לנוהגים ליטול מים אחרונים, צריך ליטול רק שני פרקים של האצבעות, ובבוהן די בפרק אחד, משום שלמעלה מזה אין מגיע לכלוך המאכל (שו"ע קפא, ד). ויש מהדרים ליטול את כל האצבעות (באו"ה 'עד', כה"ח טו"ב).

וכל הדינים המעכבים את הנטילה שלפני הסעודה אינם שייכים לנטילת מים אחרונים, ולכן אין צורך ליטול את הידיים מתוך כלי אלא מלכתחילה אפשר לשפוך עליהם מים ישירות מהברז. ואין שיעור למים, אלא העיקר שינקו את הזוהמה משני הפרקים של האצבעות.[10][10]. כ"כ בב"י קפא, וכ"כ במ"ב סעיפים: יט, כא, ושעה"צ לא, בשם א"ר ועוד אחרונים, ושלא כדעת שלטי גיבורים שמצריך כלי ושאר דברים המעכבים בנטילה שלפני הסעודה. אולם כתב במ"ב י, שאין להסתפק במעט טיפות כמו שיש נוהגים, אלא צריך שינקו את שני הפרקים הראשונים של האצבעות. אולם טעם המנהג ליטול במעט מים, שהאצבעות כיום די נקיות, ורק עפ"י הקבלה מקיימים את הנטילה, וכדי שלא להגדיל את חלק הסטרא אחרא, מצמצמים במים שירטיבו את האצבעות אף שאין בכוחם לנקות את האצבעות מלכלוך. (ועיין בגר"א שכתב ליטול ברביעית כדין מים ראשונים, ולעומתו כתבו רבים למעט במים אחרונים וכ"כ בא"ח שלח ט, כה"ח ו, וע' פס"ת ט).

ואין נוטלים במים חמים מאוד, מפני שכשנוטלים במעט מים כפי שרגילים, הם מבליעים את הזוהמא בידיים (ע' שו"ע קפא, ג).

בעת הנטילה צריך להשפיל את האצבעות, כדי שהמים יזלו ויורידו את הזוהמא מהאצבעות (סוטה ד, ב; שו"ע קפא, ה). ונכון לנגב את האצבעות לפני הברכה (שו"ע קפא, ח, מ"ב יט).

ואין נוטלים מים אחרונים על גבי הקרקע, כי אמרו חכמים שיש בהם רוח רעה שעלולה להזיק, אלא צריך ליטלם לתוך כלי, ואח"כ ישפכו את המים לכיור או למקום שאין הולכים בו. ואפשר לכתחילה ליטול את הידיים מהברז לתוך הכיור, וכך נוהגים רבים. והנוהגים ליטול מים אחרונים לתוך כלי, נוהגים לכתחילה לסלק את הכלי מהשולחן או לכסותו לפני הברכה.[11][11]. עיין חולין קה, א, שו"ע קפא, ב. וביבי"א ה, ב, ביאר שמותר ליטול לתוך כיור. ויעויין בבאו"ה 'אלא בכלי' שיש דעות אם לאחר שנטלו לתוך כלי נותרה על המים רוח רעה, שבזה תלויה השאלה האם צריך להקפיד לשפוך את המים שבכלי לכיור וכיוצא בו. ור"ח פלאג'י כתב שטוב לסלק את הכלי מלפניו בעת הברכה (כה"ח ח). ובילקוט יוסף קפא, ו, חיזק את דעת המקילים.

אחר נטילת מים אחרונים יש להזדרז לברך ברכת המזון, שאמרו חכמים (ברכות מב, א): "תכף לנטילת ידיים ברכה". ולכתחילה אין להפסיק בדיבור ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכה. וגם אין ללכת בחינם יותר ממהלך כ"ב אמה או להפסיק בשתיקה שיעור זמן של מהלך כ"ב אמה (ע' מ"ב קעט, א-ב, באו"ה שם, וקפא, טו, וכד).

יא - מנהגים בברכת המזון

נכון שלא להסיר את המפה והלחם מהשולחן עד אחר ברכת המזון, כי בזה שנותר לו עוד לחם, ניכר שה' נתן לו מזון בשפע, ומתוך כך ההודאה והשבח שבברכה נאמרים בשלמות. בנוסף לכך, צריך אדם להשהות את סילוק הלחם, כדי שאם יזדמן לו עני יוכל לפרוס לו מלחמו. ואמרו חכמים, שכל מי שאינו משייר פת על שולחנו בעת הברכה, אינו רואה סימן ברכה. שעל ידי שהוא מכין עצמו לתת מלחמו לעני, גם ה' ימשיך להעניק לו מחסדו. בנוסף לכך, כאשר אדם מותיר מלחמו, הרי הוא מראה בעצמו שהוא שמח בחלקו, ואף מוכן להסתפק בפחות ממה שה' נתן לו, ולאדם כזה ראויה ברכה. אבל אם הוא מסיים הכל, משמע שאינו שמח בחלקו, וכל מה שיתנו לו יגמור ועוד ירצה לאכול עוד, ולאיש כזה אין ראויה ברכה.

ואם סיימו בסעודה את כל הלחם, טוב להביא לחם שיהיה מונח על השולחן בעת הברכה. אבל אם נותר שם לחם, לא יביא עוד לחם, מפני שכך נהגו הגויים להניח אחר סעודתם לחם לכבוד עבודה זרה שלהם. ומלכתחילה טוב שיהיה על השולחן לחם רב, כדי שיישאר ממנו עד אחר הברכה (שו"ע קפ, א-ב, ט"ז א, מ"ב ה).

מי שאוכל מחוץ לביתו, ואם ישייר שיירים מן הלחם, יצטרך אח"כ לזורקם, ישייר רק פירורים קטנים, שנופלים ממילא תוך אכילתו, ואותם לא יאכל כדי שיראה בעצמו שאכל והותיר.[12][12]. בסנהדרין צב, א, ובזוהר (ח"א פח; ח"ב פו, ב; קנז, ב), מובא עניין הברכה שבשיור הלחם. בפס"ת קפ, 4, הביא מרבבות אפרים שצריך להשאיר כזית, ומאז נדברו יא, מו, שמספיק בפירורים. וע' בפס"ת קפ, 13, שהחת"ס היה אוכל את פירורי הלחם שנותרו מבציעת הפת ב'המוציא' כסגולה לזיכרון, וכתב בס' יסוד יוסף אות כב, בשם חכמי המקובלים, שהוא סגולה לתיקון חטא קרי. ונלענ"ד שכאשר אדם משייר ממאכלו פרוסות שלימות או לחם או לחמניה שלימה, אזי ישנו הידור באכילת הפירורים כדי שלא להשחיתם. וכאשר לא נותרה לו פרוסה או לחמניה, ישאיר את הפירורים, ובהם תתבטא הברכה שאכל והותיר, ואח"כ יפנה את הפירורים בדרך כבוד.

בנוסף ללחם נוהגים להשאיר על השולחן בשעת הברכה גם את המלח, אולם לגבי שיירי המאכלים האחרים והכלים המלוכלכים, אין הלכה. ויש מהדרים להסירם מהשולחן, כדי שהשולחן יהיה נקי לכבוד ברכת המזון (לבוש, וע' בא"ח שלח ב).

כתבו כמה מן הראשונים, שנוהגים לכסות את הסכין החד או להסירו מהשולחן בשעת ברכת המזון. שכן השולחן דומה למזבח, וכפי שאמרו חכמים (חגיגה כז, א), שעתה שאין לאדם מזבח להקריב עליו קרבנות לכפר על נפשו, שולחנו, שעליו הוא מארח אורחים ועניים, מכפר עליו. וכמו שנצטווינו שלא להניף חרב על אבני המזבח (שמות כ, כב), שאין ראוי להניף את החרב שמקצרת ימיו של אדם על המזבח שמאריך ימיו של אדם, כך אין ראוי להניח על השולחן שנועד להוסיף חיים, שאוכלים ומברכים עליו, סכין חד שעלול לקצר ימיו של אדם. ונהגו בזה דווקא בשעת הברכה שהיא שעת החסד ואילו הסכין רומז לדין. אמנם בשבת ויום טוב, רבים אינם מקפידים בכך, מפני שהם ימים של קדושה וברכה, ואין לחוש בהם לסימן רע (ע' ב"י שו"ע קפ, ה, גר"ז ו).

יב - דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

צריך לשבת בשעת הברכה, שעל ידי כך נוח יותר לכוון. וגם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט).

יש שמהדרים להתעטף בחליפה ולחבוש כובע לכבוד ברכת המזון (מ"ב קפג, יא). אבל מי שאינו רגיל ללכת בחליפה וכובע אין לו בזה הידור.

אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. וגם יש בכך ביזוי לברכה, כשהוא מתעסק בידיו בשעת הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג).

וקל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. ויש מי שאומר שהמפסיק לדבר במזיד באמצע ברכת המזון, הפסיד את כל מה שאמר ועליו להתחיל את ברכת המזון מתחילתה (מ"א). אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה).

וכן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.[13][13]. אף שהתירו להפסיק בקריאת שמע לומר שלום מפני היראה או הכבוד, בברכת המזון אין מפסיקים, שדינה לעניין זה כדין תפילת עמידה (שו"ע קפג, ח. וע' שועה"ר יא, מ"ב ל). וגם לקדיש וקדושה אין להפסיק (כה"ח קפג, מה, ילקוט יוסף ג), וי"א שמותר להפסיק (חזו"א כח, ג). וי"א שיכול להפסיק בין הברכות. וכן נחלקו אם מותר לענות על זימון באמצע ברהמ"ז, לח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז, אסור; ולא"א בוטשאטש קצב, וקצה"ש, מפסיק, ועיין שעה"ב ה, הערה צט. וכל זה הוא עד סיום ברכה רביעית (ויש מקילים אף בברכה רביעית - ערוה"ש ח). אבל משהגיע ל'הרחמן' שאינו מעיקר ברכת המזון, מותר בשעת הצורך להפסיק בדיבור. וכן בשעת הדחק, מי שממהר וצריך לצאת לדרכו, רשאי להתחיל ללכת אחר סיום ברכה רביעית, וימשיך לומר מ'הרחמן' ואילך בהליכה (בא"ח חקת יח, וע' ילקוט יוסף קפג, סוף הערות: א, ז, ופס"ת טז - יח).

מי שהיה אוכל תוך כדי הליכתו, מפני שהיה ממהר להגיע לדרכו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). וגם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (ע' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה.

יג - ברכה במקום אכילתו (איזה מאכלים טעונים ברכה במקומם)

מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. ויברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, אם הוא נשאר באותו החדר, עדיין נחשב שבירך במקום אכילתו.[14][14]. שועה"ר קעח, ד, ועיין לעיל ג, יב, אימתי יכול לכתחילה להמשיך סעודתו במקום אחר. ולעניין גדר מקום אכילתו, רבים כתבו שכל שהוא באותו חדר יכול לברך לכתחילה (שועה"ר קפד סו"ס א, מ"ב א, שעה"צ ה, ערוה"ש א). אולם מח"א מז, ה-ו, משמע שזה רק כשיש צורך מסוים, וכ"כ כה"ח א, שאין לשנות המקום בלא סיבה. ולכל הדעות, בשעת הצורך אפשר לברך בחדר אחר שבאותו בית אם הוא רואה את מקום אכילתו או כשחשב מתחילה לברך בחדר אחר אף שאינו רואה את מקום אכילתו. ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון.

אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ורק בשעת הדחק, כאשר קשה לו לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו (שו"ע קפד, א-ב).[15][15]. יברך על הלחם מפני שהסיח דעתו מלהמשיך לאכול. ואם לא הסיח דעתו, יאכל בלא ברכה, ואח"כ יברך שם ברהמ"ז. ויסוד הסוגיה במחלוקת ב"ש וב"ה בברכות נג, ב, לדעת ב"ש היוצא בשגגה ממקום סעודתו בלא לברך חייב לחזור למקומו לברך, ולב"ה אינו חייב. לדעת רב עמרם גאון והרא"ש הלכה כב"ש. ולדעת רמב"ם ותר"י הלכה כב"ה, אלא שגם לב"ה אם יחזור לברך במקומו הרי זה משובח. ובשו"ע קפד, א, הזכיר את שתי הדעות בלא הכרעה ברורה, וכתבתי כדברי האחרונים (מ"ב ז), שהיא עמדה ממוצעת. ואם יצא במזיד, גם אם הדבר קשה עליו מאוד, לכל הדעות חייב לחזור למקומו ולברך. ומ"מ בדיעבד, אם בירך במקום אחר יצא (מ"ב ה, גם לרא"ש ושלא כטור). ואם יש לו שם מעט לחם, יכול לאוכלו, ויועיל לכתחילה גם למי שיצא במזיד (מ"ב ח). ואם אין לו שם לחם ועד שיחזור יתעכל המזון שבמעיו וכבר לא יוכל לברך ברהמ"ז, כדי שלא להפסיד את הברכה יברך במקום שהוא נמצא (מ"א ב, מ"ב ג).

יש אומרים שרק לחם טעון ברכה במקומו (רשב"א). ולדעת רבים, כל חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומם, שכל המתחייב בברכת 'על המחיה' מתחייב לברך אותה במקום אכילתו (רי"ף, תוס' ורא"ש). ויש מחמירים בכל שבעת המינים, שכל המתחייב בברכת 'מעין שלוש' חייב לברך אותה במקום אכילתו (רמב"ם).

ואמנם מלכתחילה גם כשצריך לברך 'בורא נפשות' נכון שלא ללכת לפני הברכה, שמא ישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן אם צריך מיד ללכת יוכל לברך אח"כ 'בורא נפשות', שאין חובה לברך 'בורא נפשות' במקום האכילה. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.[16][16]. שלוש הדעות נזכרו בשו"ע קעח, ה; קפד, ג. למעשה בבא"ח בהעלותך ו, החמיר לגמרי, שגם אם יצא ממקומו בשגגה חייב לחזור בכל שבעת המינים. ובילקוט יוסף קפד, ב, כתב, שבמזונות אינו צריך לחזור למקומו כי הוא ספק ספיקא, אולי הלכה כב"ה שאין צריך לחזור, ואולי הלכה כרשב"א שרק פת טעונה ברכה במקומה. ובמ"ב קעח, מה, כתב דעה אמצעית, שלכתחילה נכון להחמיר במזונות ושבעת המינים לברך במקום האכילה.

יד - עד אימתי יכול לברך

מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב לשים לב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, ישתדל לברך מיד ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך.

ובדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. ומי ששכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או אם עברו עליו שש שעות - הפסיד את ברכת המזון.

ואם אכל מעט פת ולא שבע, כל זמן שהוא עדיין נהנה ממה שאכל, כלומר שעדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, עדיין הוא יכול לברך ברכת המזון. וקשה לשער דבר זה, ועל כן צריך אדם שאכל פחות מכדי שביעה להזדרז לברך מיד לאחר גמר אכילתו. ובדיעבד, אם עברה עליו כשעה בלא שבירך, לכתחילה יאכל עוד כ'זית' וכך יוכל לברך ברכת המזון לכל הדעות. ואם אין לו שם עוד כ'זית', כל זמן שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו, עדיין הוא יכול לברך, ולאחר מכן - לא יברך. ורק אם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל - גם אחר 72 דקות יכול לברך.[17][17]. משנה ברכות נא, ב: "ועד אימתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו". ובגמרא נג, ב: "כמה שיעור עיכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב". וביארו תר"י, שהכוונה עד שיתחיל להיות רעב, אף שהמזון עדיין לא התעכל לגמרי. וכ"כ בשו"ע קפד, ה. ואם אכל סעודה משביעה, הוא נשאר שבע מספר שעות, לפי סוג המאכלים והאדם. אולם לאחר שש שעות בכל אופן לא יברך (מ"א קפד, ט), כי וודאי עבר שיעור עיכול. ומזה ברור שאין מניעה לערוך סעודה שתימשך כמה שעות. וגם אם יעבור זמן עיכול משעת אכילת הפת, אלא שהואיל ואכל עוד מאכלים ושתה עוד משקים נותר שבע, עדיין יכול לברך ברהמ"ז, שכל הסעודה על כל מרכיביה נחשבת כחטיבה אחת (מ"א קפד, ט, מ"ב יח, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים). ולכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בלא שיטעם דבר מה. (כה"ח כח-כט. ולקצוש"ע מד, ח, טוב לאכול דווקא פת כל פחות מ-72 דקות, שלכתחילה אין לסמוך על סברת המ"א).ואם אכל שיעור שאינו משביע, קשה לשער, שכן מיד לאחר שסיים לאכול נותר רעב, ולפעמים דווקא מתוך אכילה חשים יותר רעב. ודעת רוה"פ שמ"מ עד שיעור מהלך ד' מיל (72 דקות) בוודאי יוכל לברך, שאפילו ריש לקיש שחולק על ר' יוחנן ומקצר את הזמן שעוד ניתן לברך באכילה מרובה, מסכים שבאכילה מועטת יוכל לברך עד שיעור זה. וכ"כ הט"ז, א"ר, מג"ג, ומ"ב כ, ובאו"ה שם. אמנם לדעת המ"א ט, המדד היחיד הוא שירגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, וכיוון שקשה לשער שיעור זה, בכל מצב של ספק, יש לאכול עוד כזית לפני שיברך ברכה אחרונה או שיצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו. וכשאינו יכול להיעזר בעצות הללו - לדעת המ"א לא יברך. אלא שלדעת שאר הפוסקים בכל אופן יוכל לברך עד 72 דקות, וכך הלכה. ויש לציין כי באכילה מועטת השיעור הוא שעדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, ואילו באכילה מרובה, גם אם הוא מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני הסעודה, כל שהתחיל להיות רעב ולרצות שוב לאכול סעודה, הפסיד הברכה. ואולי אפשר לבאר, שבאכילה מועטת מדובר בזמן קצר, ולכן אפשר להעריך אם עדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל. אבל באכילה משביעה, עובר זמן רב, והשובע והזמן משכיחים ממנו את תחושת הרעב שהיתה לפני הסעודה הקודמת, ולכן אם התחיל לרצות לאכול שוב, כבר לא יוכל לברך. ועיין להלן י, יב, 15, עד אימתי יכול לברך ברכה אחרונה

תוכן העניינים

פניני הלכה - ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה