אור ברסלב
פניני הלכה - ברכות ב - נטילת ידיים לסעודה › י - חציצה

פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד

ב - נטילת ידיים לסעודה · י - חציצה

ט - כח גברא ודין ברז

צריך להיזהר מחציצה, שאם נדבק בידו לכלוך או צבע, הרי הם חוצצים בין המים לידו. ואם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.

אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסיר אותה, ישוב ליטול ידיו בברכה.

ואם זו חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים - עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5][5]. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. ע' מ"ב קסא, ז ו-י, וכה"ח יח-יט. חשוב לציין שצבע שאין בו ממשות, גם אם מקפידים עליו - אינו חוצץ (מ"ב קסא, יד).

ואנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).

וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה - חובה להסירו לפני הנטילה.

טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, הרי היא נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה.

אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים - אינה נחשבת כחלק מהיד והיא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים. אלא שלמעשה, הואיל וקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג).

מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע - יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). וידקדק לשפוך בבת אחת 'רביעית' על היד (נפח ביצה ומחצה), שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה (כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר שופכים 'רביעית' ברציפות המים אינם מקבלים טומאה).

פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שו"ע הרב קסא, ו).

יא - סדר הנטילה למעשה

כך הוא סדר הנטילה: נוטלים תחילה את יד ימין פעמיים ברציפות, ואח"כ נוטלים את יד שמאל פעמיים ברציפות. ומקדימים יד ימין, מפני שהיא רומזת למידת החסד. במשך כל הנטילה עד הניגוב נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים. (יש מהדרים על פי האר"י ליטול כל יד שלוש פעמים, ואח"כ מגביהים את הידיים לגובה הראש ומברכים, כה"ח קסב, ב).

וצריך לדעת שיש הבדל בין נטילת הידיים בבוקר לנטילה לסעודה. שבנטילת הבוקר צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין, היינו ימין ואח"כ שמאל וחוזר חלילה עד שייטול כל יד שלוש פעמים. והטעם, מפני שלאחר השינה, רוח רעה שורה על הידיים, ואמרו חז"ל שהדרך להסיר אותה היא דווקא בנטילה לסירוגין (שבת קט, א). אבל בנטילה לסעודה, לא רק שאין צורך ליטול לסירוגין אלא להיפך, עדיף ליטול כל יד פעמיים ברציפות. והטעם לכך, שאם בנטילה הראשונה שפך על ידו פחות משיעור 'רביעית' (כנפח ביצה ומחצה), המים הראשונים שיבואו על היד אומנם יטהרו את היד, אבל הם עצמם (המים שעל היד), ישארו עדיין טמאים, ורק על ידי הנטילה השנייה, גם המים שעל היד ייטהרו. וכדי לזרז את טהרתם מדקדקים ליטול כל יד פעמיים ברציפות.

ואע"פ שנוטלים כל יד פעמיים, נכון להקפיד לשפוך בפעם הראשונה על כל יד לכל הפחות כשיעור 'רביעית-הלוג' (כנפח ביצה ומחצה), ובזה יטהר את ידיו לגמרי לכל הפוסקים.[6][6]. שיעור 'רביעית הלוג' לר"ח נאה - 86 מ"ל, ולחשבון עדכני - 75 מ"ל, ולחזו"א הוא 150 מ"ל, ואין צריך לחשוש לשיטתו, כמבואר להלן י, 11. ומ"מ המחמיר בזה תבא עליו ברכה, שאמרו חכמים שטוב ליטול בשפע מים, וכך גם יוכל ליטול כראוי את כל ידו. אבל מעבר לשיעור חזו"א אין מקום להחמיר. סדר הנטילה נתבאר היטב במ"ב קסב, סעיפים: א, מט. והגבהת הידיים התבארה בשו"ע קסב, א, ומ"ב ט-יא. ושם מבואר שמעיקר הדין לרוה"פ, כאשר נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את אצבעות הידיים. ואע"פ כן יש נוהגים לדקדק בזה. בדיעבד, אם לא נטל ידיו פעמיים, אבל נטל כל יד ב'רביעית', אין טומאה בידיים, שכן לדעת רוב הראשונים, אחר שנטל ברביעית אין יותר טומאה במים. ורק לראב"ד, גם כשנוטל ב'רביעית', עדיין המים שעל היד נותרים טמאים, ולכן לדעתו צריך ליטול פעם שנייה. ולכתחילה נוהגים כראב"ד, אבל בדיעבד אחר שנטל ב'רביעית' אין המים שעל היד טמאים.

הנטלה המצויה מכילה כליטר מים, וכבר בחציה אפשר לקיים את הנטילה על פי כל ההידורים. הבעיה שרבים אינם שופכים את המים בדייקנות ויעילות, וכך גם כאשר שופכים על היד מים רבים, הם אינם מרטיבים את כל האצבעות וכף היד, וממילא אינם מטהרים את היד. ולכן צריך ללמוד לשפוך את המים כראוי, כך שבכל נטילה יגיעו המים לכל היד.

ראוי לציין שאפשר ליטול ידיים בכוס רגילה. ואף שאנו מקפידים ליטול את כל כף היד ומקפידים לשפוך בתחילה 'רביעית' על כל יד, ולכן המים שבכוס מספיקים רק ליד אחת, מכל מקום אפשר לאחר סיום נטילת יד ימין למלא את הכוס במים מהברז ולהמשיך ליטול את יד שמאל. רק יקפיד בעת שימלא את הכוס, שהיד הנטולה לא תיגע ביד שאינה נטולה.

יב - דקדוקים בעת הנטילה

תהליך הסרת הטומאה מהידיים וטהרתן מורכב, וכל עוד הוא נמשך יש להיזהר מאוד שלא לקלקלו. ולכן אחר שנטל אדם את ידו הראשונה, צריך להיזהר שלא יגע בה בידו השנייה. שאם היד הלא נטולה תיגע ביד שנטהרה, היד הלא נטולה תטמא את המים שעל היד הטהורה, והמים הללו יטמאו הן את היד שנטהרה והן את היד הלא נטולה. וכיוון שהטומאה באה לכל יד מחברתה, אין אפשרות להמשיך לטהר אותן בנטילה נוספת, כי הנטילה הנוספת יכולה לטהר רק את המים הראשונים שנטמאו תוך שטיהרו את היד, אבל מים שנטמאו ממגע של יד אחרת, אינם נטהרים בנטילה נוספת, אלא צריך לנגב את הידיים ולהתחיל את הנטילה מחדש. אבל אחר שגמר לטהר את שתי ידיו, היינו שנטל כל יד פעמיים, הן יכולות לנגוע זו בזו, ורבים נוהגים לשפשפן זו בזו. אבל אם יהודי אחר שידיו אינן נטולות, יגע בהן בידו, יחזרו הידיים להיטמא, וכדי לטהר אותן יצטרך לנגבן ולהתחיל את הנטילה מחדש (שו"ע קסב, ד, מ"ב מה, ומח).

ואחר ניגוב הידיים, נסתיים תהליך טהרתן ושוב אינן מקבלות טומאה. ואפילו אם יגע בהן יהודי אחר שלא נטל את ידיו, הידיים הנטולות לא ייטמאו. ואפילו אם ידו של אותו יהודי תהיה רטובה, הידיים הנטולות שכבר נגמרה טהרתן לא ייטמאו, ומותר לו להמשיך בסעודה.

יש מדקדקים לנגב את ידיות הנטלה מכל רטיבות, מפני שלדעתם כשיקח אדם את הכלי לנטילה, ייטמאו המים שעל הכלי מידיו, ולאחר שייטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בידית כדי ליטול את יד שמאל, תחזור היד הימנית ותיטמא מן המים הטמאים שעל הידית. וכדי למנוע את טומאת המים שעל הכלי, מנגבים את ידיות הכלי ממים (פת"ש ושלחן שלמה).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאין צריך לנגב את הכלי לפני הנטילה. והטעם, שכל הזהירות ממגע יד לא נטולה היא רק לגבי המים שעל ידיו בעת הנטילה עצמה. אבל המים שעל ידיו לפני תחילת הנטילה, אינם נטמאים מידיו. למשל, מי שהיו ידיו מלוכלכות, ושטפם לפני הנטילה, אין המים שעל ידיו טמאים, ולכן בלא לנגבם הוא יכול למלא את הנטלה במים וליטול את ידיו (באו"ה קסב, ב, 'הנוטל'). וכן לגבי המגע של היד בידית הנטלה, כיוון שמגע זה נעשה לפני שהתחיל בפועל ליטול את ידיו, אפילו אם היתה הידית רטובה, אין המים שעליה נטמאים מידו, וממילא גם אח"כ כאשר בתוך תהליך הנטילה יגע במים שעל הידית, ידו לא תיטמא מהם. אלא שבדבר אחד צריך להקפיד, שייטול כל יד פעמיים ברציפות, שאז המים שעל ידו ניטהרים לגמרי. אבל אם יטול את ידו פעם אחת בפחות מ'רביעית', המים הטמאים שעל ידו יעברו לידית, וכאשר ידו השנייה תיגע בידית, תיטמא, ויצטרך לחזור ולנגב את ידיו וליטול אותן מחדש (מ"ב קסב, מט, שעה"צ מא).[7][7]. יש מחמירים לנגב את ידיות הכלי רק במקום שרבים נוטלים, מתוך חשש שמא יהיה מי שיטול ידו בפחות מ'רביעית' לסירוגין, וידו תטמא את המים שעל ידית הכלי, ומים אלו יטמאו את ידי כל הנוטלים אח"כ (ארץ צבי ל"ה). אמנם גם בזה המנהג להקל. ועיין בהרחבות, שיש לכך שני טעמים, האחד, שיש ספק אם היה אחד שנטל בפחות מ'רביעית' ונגע בידית הכלי, וספק בדרבנן להקל. השני, יש מקום לומר שהמים הטמאים שנותרו על הידית מידיו של הקודם אינם מטמאים את זה שנוטל אחריו, שאולי רק את הנוטל עצמו הם יכולים לטמא ולא אדם אחר (וכ"כ חזו"א). ואם ינגב כל יד לפני נטילתה ויטול אותה ב'רביעית', לדעת רבים, יצא מכל הספקות. שכן לשועה"ר (קסב, י) ודעימיה, אחר שנטל ידו ב'רביעית', שוב לא תיטמא כלל. ואמנם לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, כפי שכתבתי למעלה, מ"מ כאן שיש עוד סיבות להקל, אפשר לצרף את שועה"ר ודעימיה להקל. וכ"כ למעשה בהלכה ברורה קסב, כ. ועיין בפס"ת קסב, יג, ו.

יג - זמן הברכה

מברכים "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה ולפני ניגוב הידיים. ולכאורה יש לשאול, הרי על כל המצוות אנו מברכים לפני עשייתן, כדי לייחד את כוונתנו לקראת המצווה, ומדוע ברכה זו אנו מברכים לאחר עשייתה, היינו לאחר הנטילה?

טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן מברכים אותה לאחר הנטילה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק הטובל כדי להתגייר, מברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך (עיין תוס' ברכות נא, א; טור וב"י קנח, יא).

בנוסף לכך, הניגוב הוא חלק מהמצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לכבוד הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, מ"ב קנח, מה-מו). לפי זה, כל זמן שמברכים לפני הניגוב, נחשב עדיין שמברכים לפני סיום המצווה.[8][8]. לדעת הט"ז קנח, יב, אם כבר ניגב ידיו, כיוון שסיים את המצווה, הפסיד את הברכה. ולרוב הפוסקים, וביניהם רמ"א קנח, יא, מ"א טז, מ"ב מד, בדיעבד, כל זמן שלא התחיל לברך על הלחם, עדיין יכול לברך על הנטילה. שהואיל וכבר נעקרה ברכת הנטילה ממקומה, אפשר לברכה גם אחר סיום הניגוב. והרוצה להדר יעשה כעצת הפמ"ג במשב"ז קנח, יב, שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה חדשה, ויחזור ליטול ידיו בברכה. ולדעת הבן איש חי שמיני ז, רק באופן זה יוכל לברך.

והואיל והברכה מוסבת על כל תהליך הנטילה, אסור להפסיק בדיבור בכל משך הזמן שמתחילת הנטילה ועד לסוף הניגוב. ויש למהר לברך מיד אחר הנטילה, וכן יש להזדרז לנגב מיד אחר סיום הברכה.

יד - הפסק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'. לדעת הרמב"ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשה, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא"ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.

למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' בדיבור שאינו הכרחי (שו"ע קסו, א, מ"ב ב-ג). אמנם לענות 'אמן' מותר באותו זמן (קצוש"ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9][9]. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' כדעת הרמב"ם, והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אין הם צריכים לשנות את מנהגם.

יש אומרים (רמ"א עפי תוס' סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת 'המוציא' יהיה פחות משיעור הליכת כ"ב אמה - כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב).

טו - הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו

לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה, ונמצא שבצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת, לטהר עצמו אחר עשיית צרכיו, והשנייה, לקראת הסעודה. והשאלה, האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.

יש אומרים שעדיף ליטול את ידיו פעמיים. מפני שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, 'אשר-יצר' ו'על נטילת ידיים'. ומיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך 'אשר-יצר' מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת הנטילה, וגם לאחר שינגב את ידיו לא יוכל לברך 'אשר-יצר', כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת 'המוציא' שעל הלחם. ולדחות את ברכת 'אשר-יצר' עד לאחר שיתחיל לאכול זוהי דחייה גדולה מדי. ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך 'אשר-יצר'. ואחר כך, בלא שיצטרך לנגב את ידיו, יטול אותן בשנית על ידי כלי, ויברך על הנטילה (עיין שו"ע או"ח קסה, א, ומ"ב ב).

ויש אומרים, שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך לפני שינגב את ידיו על הנטילה, ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר-יצר', ואח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין ברכת 'אשר-יצר' נחשבת הפסק בין הנטילה לאכילת הלחם. ולדעת כמה מגדולי האחרונים, אפשר לנהוג כך לכתחילה. והרוצה לסמוך על דבריהם רשאי (ערוה"ש קסה, ב. וע' מ"ב קסה, ב).

טז - המתפנה באמצע הסעודה

אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, שיש בו מעט זיעה, צריך ליטול את ידיו מחדש, מפני שמגמת הנטילה לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה, וכשנגע במקום מטונף שבגופו, הפסיד את הנטילה. ולדעת רבים, אף צריך לברך על נטילה זו (רשב"א, שו"ע קסד, ב), אולם כיוון שיש חולקים על כך, יטול ידיו בלא ברכה (רש"ל, שכנה"ג). ואפילו אם התפנה לקטנים, כשיצא יטול ידיו בלא ברכה.

אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד כביצה לחם, יטול את ידיו בברכה. וכך יעשה: מיד לאחר הנטילה יברך 'על נטילת ידיים', ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר יצר'. ואף שגם בזה יש מפקפקים, מכל מקום כך דעת רוב הפוסקים, וכך גם מנהג רבים (מ"ב קס"ד, יג, ובאו"ה 'לחזור').[10][10]. לרשב"א (א, קצב) ועוד ראשונים, גם הנוגע במקום מכוסה שבגופו, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ שו"ע קסד, ב, לבוש, מור וקציעה, בית מאיר ועוד רבים. והמהרש"ל כתב שלא תקנו נטילה בברכה באמצע הסעודה, ולכן כתב שהנוגע במקום מכוסה, יטול בלא ברכה. וכ"כ שכנה"ג, עולת תמיד, מג"ג ועוד. ויש אחרונים שכתבו שגם המתפנה לגדולים, יטול בלא ברכה, וכ"כ ט"ז, שועה"ר, פמ"ג, קצוש"ע ובא"ח. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם. אולם במ"ב ובאו"ה חיזק את דברי הרשב"א והשו"ע, שגם הנוגע במקומות מכוסים צריך לברך, וכתב שהנוהג לברך כמותם לא הפסיד. והוא עצמו הכריע עפ"י ח"א מ, יד, לברך אחר שהתפנה לגדולים. ובנשמ"א ביאר, שאפילו מהרש"ל מסכים לזה, מפני שרק לגבי נגיעה במקומות מכוסים שבגופו חלק על הרשב"א, והביא ראיה מגמ' יומא ל, א. ובבאו"ה צירף עוד סברה, שלמדנו בסי' ז', שלדעת הרבה ראשונים, כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכן מצינו אחרונים רבים, שלא חששו לספק, וכתבו לברך לכל הפחות אחר שהתפנה לגדולים, ומהם: ערוה"ש, חזו"א, אפיקי מגינים, וכ"כ בבית ברוך, והוסיף שכך המנהג. וכ"כ בהרבה ספרים מדורינו. ואם כן למרות שמדובר בספק ברכות, הואיל וכך היא דעת הראשונים (ואין ראשון שחולק על כך במפורש), וכך דעת רוב הפוסקים, וכך הדין מצד ספק ספיקא (שיש סוברים לברך ענט"י אחר התפנות לגדולים). ולמדנו שיש סוברים שגם לגבי ברכות הולכים אחר רוב ברור, וכן אחר ספק ספיקא (כמבואר להלן יב, 4), ובנוסף, כך נוהגים רבים, וכן מוכח ממה שכתבו הרבה אחרונים לברך גם לאחר שנתפרסמו דברי הרש"ל ודעימיה. ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות.

ואם הלך ממקום הסעודה למשך שעה או שעתיים והסיח את דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם, דינו כמי שמתחיל לאכול מחדש שחייב ליטול בברכה, אבל 'המוציא' לא יברך. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע סעודתו למשך יותר מחצי שעה, אם ירצה אח"כ להמשיך בסעודתו ולאכול לחם - יטול ידיו בברכה. ואם ישן פחות מחצי שעה, כשיחזור יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קע, א; מ"ב קע, ט; ומ"ב קעח, מח, וע' פס"ת קסד, ה).

יז - שעת הדחק

אדם שרוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל (קרוב לק"מ), כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. אבל אם המים רחוקים יותר ממהלך מיל, יעטוף את ידיו בבגד או כפפות, כדי לחצוץ בין ידיו ללחם, ויברך 'המוציא' ויאכל (שו"ע קסג, א).

ומי שהולך בדרכו, והמים נמצאים במרחק של כמה קילומטרים בהמשך דרכו, אם המים קרובים משיעור ארבעה מיל (קרוב ל-4 ק"מ), עליו להמשיך בדרכו, וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. ואם המים נמצאים בצידי דרכו או מאחריו, כל זמן שהם במרחק של פחות ממיל (קרוב לק"מ), ילך למים ויטול ידיו.

אבל אם המים רחוקים ממנו יותר מארבעה מיל לפניו, או יותר ממיל לצידיו, והוא רעב - מותר לו לעטוף את ידיו בכפפות או בגד, ולאכול בלא נטילת ידיים. ואם אין לו בגד לעטוף את ידיו, יאכל את הלחם על ידי מזלג או כף, כדי שלא לנגוע בידיו בלחם (ע' רמ"א קסג, א; מ"ב ז).[11][11]. לשיטת ר"ח נאה מיל הוא 960 מטר, ואמה 48 ס"מ. ולשיטת חזו"א מיל הוא 1152 מטר, ואמה 57.6 ס"מ. ולפי חשבון עדכני (מדות ושיעורי תורה לר' חיים בניש ה, כד; ו, ד), מיל הוא 912 מטר, ואמה 45.6 ס"מ

תוכן העניינים

פניני הלכה - ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה