פנים מאירות חלק ג· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה לה
יו"ד סימן פ"ד כתב הב"י בשם הגהות שערי דור' וז"ל שמעתי שעשה מעשה בחיטים שהתליעו להשליכו לנהר דונאי ולא למכור לנכרי' פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל. ויש לדקדק למה תפסיד ממון של ישראל ולא להתיר למכור קבא קבא לנכרי כדאמרינן לענין חטים בפסח אלא ע"כ דלא דמי כלל לההיא דהתם דבר היתר הוא ותדע דהא התם בפסחים דף מ' ע"ב בההיא ארבא דחיטי דטבעה בחישתא שרי רבא לזביני לנכרי' ואותבה לרבא מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכור לנכרי משום דהדרי ומזבן לישראל הדר אמר רבא לזיבנהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פסחא ומעשה כזה איתא בע"ז דף ס"ה ע"ב בחטים שנפל עליהם י"נ התיר רבא למטחינהו ולאפינהו ולזבונני לנכרי' ואם איתא דיש היתר למכור לנכרי' דבר איסור קבא קבא למה לא פסק רבא בהך עובדא דחיטי דנפלי עלייהו יין נסך למכור קבא קבא לנכרי' כדפסק בעובד' דחיטי דטבעי בחישתא ולמה לי' לטרוח בטחינה ובאפי' אלא ע"כ דהתם התירא הוי ושרי לישראל למכור קבא קבא אבל דבר איסור לא שרי למכור לנכרים משום שמא ימכור לישראל א"כ מה לי הרבה או מעט דהרי שמא ימכור לישראל שייך אפילו בדבר מועט ושפיר פסק בחטים שהתליעו לשלוך לנהר דינאי ולא לטחון ולמכור לנכרי' פן יאפה פת וימכרנו לישראל וצ"ל במקומו היה נוהגין היתר לאכול פת נכרי' ולכך תני שמא ימכרנו לישראל ומעתה תמה אני על הני תרי אשלי רברבי הט"ז ודודי הש"ך שכתבו שמותר למכור דבר האסור מחמת תולעים לנכרי' קבא כדרך שאמרו לענין חטים שנפלו עליהם מים בפסח ולפי מה שכתבנו צריכין אנו לחלק בין דבר שהי' מותר בעת המכירה ובין דבר האסור דאפילו קבא אסור למכור ועי' בטור ובב"י ס"ס קל"ד בשם הרשב"א במקום שנוהגים היתר בפת נכרי אין לחטים שנפל עליהם י"נ שום היתר אלא שורפן או מוליכן לים המלח ומדכתב שאין להחיטים שום היתר אלא שורפן ש"מ דאין להם היתר למכור קבא קבא ובי"ד סי' קל"ד ס"ה התיר רמ"א למכור מים אסורים קבא קבא וכבר כתבנו ראי' ברורה שאין הלכה כן אחר כתבי זאת מצאתי להדיא כדברי במג"א באו"ח סי' תצ"ז בדבר איסור לא מהני קבא קבא למכור לנכרי ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת הגדול וכן מצאתי בפרי חדש כדברי:
ועוד קשיא לי על הט"ז שהורה בקמח שהתליע שלא לעשות יין שרף אף שאינו מתכוון לבטל האיסור רק להוציא הזרע מן הקמח מ"מ אסור מטעם אחר דהא אפילו לנכרים אסור למכור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל הכי נמי אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאוכלו כשהוא בעין עכ"ל וקשה לי דהא תלמוד ערוך הוא בידינו שהתיר רבא לטחון החטים ולאפות פת ולמכור לנכרי' הרי דלא חייש דילמא יבוא הישראל לאכול הכי נמי דכוותיה ועוד דאנן קיימא לן להלכה כהך פיסקא דאורחת חיים דמותר למכור פת איסור לנכרי ע"י שיחתוך לשנים והביאו הרמ"א ביו"ד סי' קי"ב ובסי' קל"ד א"כ הי' לו להורות למכור פת ולמכור לנכרים בחתיכות וגם רש"ל התיר בהנך חטים להאכיל לעבדו ולשפחתו רק שלא ישהה זמן מרובה שלא יבוא לידי תקלה כמו בביע' דספק טריפה בסי' פ"ו דמותר לשהות כ"א יום ואף דהט"ז חולק עליו וכתב דלא דמי כלל להך דהתם בעלים בדילי מיניה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פתו עם שאר פת כיון שהוא נאכל בביתו אי אפשר ליזהר שלא יתערב עם פת אחר עכ"ל ומ"מ נראה היכי שרוצה לאפות פת ולחתוך לשנים אין כאן בית מיחוש כלל דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה וגם מותר לעשות מחטים אלו חלב חיטה שהם נימוחים ונסרחי' ונקפים כגבינה לכבס בהם בגדים ודומה למאי דאמרינן בש"ס בשליקתא ומאיסת' דלא חיישינן לתקלה ואציעה לפניך דברי רש"י ותוס' דאמרינן בפסחים דף ל"ג. ע"ב אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה והא תניא מדליקין בפת ובשמן של תרומה א"ל פת דזריק ליה בין העצים שמן דרמי ליה בכלי מאוס אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חטים לא שמא יבוא לידי תקלה ור"י אומר אפילו חיטי ואמאי ניחוש דילמא אתי לידי תקלה כדאמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא הכא נמי בשליקת' ומאיסתא ופי' רש"י מדליקין בפת ושמן והא בודאי בחדא שעתה לא מדליק שמן כולה אלא לזמן מרובה ולא חיישינן דילמא אוכל מיניה בשליקתי ומאיסת' לאחר שנטמאו שלקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דילמא אכיל להוא מקימא דשלקנהו או בשעה ששלקן א"כ לפי' רש"י מותר למאס הקמח או דבר אחר ולהשהות אצלו ליתן לבהמתו והתוס' כתבו וז"ל וקשה לי קצת נראה דוקא כשהן כבר מאוסות מותר להשהותם אבל למאס אסור עכ"ל אף שכתבו התוס' דלמאס אסור מ"מ נראה לי מדכתבו קצת נראה לא כתבו כן לפסק דין גמור דהאמת יורה דרכו שסוגית הש"ס מוכחת כפי' רש"י דאי כפי' התוס' אמאי פליג רב הונא על ר' יוחנן דהא בפת מודה ליה רב הונא דזריק ליה בין העצים ק"ו כאן דכבר נמאס אלא ע"כ כפי' רש"י וטעמא דרב הונא דחייש דילמא אכיל מקמי' דשלקינהו או בשעה ששלקן ועוד ראיה מהך סוגיא דע"ז דהתיר רבא לטחון חטים ולאפינהו ולמכור לנכרים ש"מ דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה וא"כ לפי' רש"י מותר למאס ולהשהותו אפילו לזמן מרובה:
נתברר אצלינו שני הוראו' דבדבר איסור כמו פירות דוחן ואוחז שנהווהו בהן המילבי"ן אין לנו היתר למכור לנכרי קבא קבא הוראה שניה דמותר לאפות פת מהני חטים שנתלעו או מקמח שהתליע ולמכור לנכרים ע"י שיחתוך כלו לחתיכות וגם לעשות יין שרף נראה לי דמותר לעשות מקמח זה מאחר שבעת שהקמח מחמץ אינו ראוי לאכלו וראיתי קצת טועים בדברי הט"ז ורוצים ללמוד ממנו שלא התיר הי"ש אלא מטעם שהוא זיעה אבל חלילה לומר כן דמה בכך שהוא זיעה הלוא טעם כעיקר הוא דאורייתא ודומה לזה כתבו התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב בד"ה אלא הכא משום זיעה בעלמא הוא וזה לשונם תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא וא"כ הכא נמי קשה קושיא זו אלא ע"כ הא דנקט הט"ז להוציא ממנו זיעה נתכוון בזה דלכאורה היה לנו לאיסור שמא יתערבו גוף המילבי"ן והוא ברי' ואינו בטילה לזה אמר דאינו עולה אלא זיעה ואי בשביל הטעם טעם לפגם הוא כנ"ל ברור ונכון וכיון דאין כאן בשביל מבטל איסור לכתחילה כמו שהורה באורחת חיים בנמלים בכלי של דבש שיחמם הדבש עד שיהיה ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל האיסור דאין כוונתינו אלא לתקן הדבש וכן כתב בת"ה דרוצה להתיר חטים מתולעים כששופכין החטים לתוך האפרכסת כל התולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחי' לחוץ שאין זה דבר ברור שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים ואין זה מבטל איסור דאין מכוון לבטל האיסור וכיון שכן הוא היה נראה לי להתיר בחטים שהתליעו או קמח שהתליע לעשות מהם שכר כי אותו שכר עושים בענין זה שנותנים הקמח לתוך עציץ ושופכים מים רותחים על הקמח וכשעומד כך שעה או שתים נוטלים הברזא מן העצים וזב המשקה דרך שם וקמח הוא פסולות הנשאר בעציץ ונותנים לבהמות לאכול ואין בשכר אלא הטעם וטבע המול"בין שאינם פורשים מהדבר שנדבקו ואת"ל שקצת פורשים עם מעט פסולת מ"מ יורדים לשולי החביות לשמרים והשכר נשאר צלול ובטל הטעם וכן מותר לעשות מראזייני שהתליעו במי"לבין יין ואח"כ לסננו דרך בגד עב וכל זה אמרתי להתיר כדי שלא להפסיד ממון של ישראל כיון דע"פ הדין אסור למכור אפילו קבא קבא בדבר איסור וגם הפרי חדש התיר לעשות מקמח שהתליע מים שרופין לאפוקי מט"ז שאסור ויש לנו לסמוך על הוראה הנ"ל אפילו שלא בשעת הדחק הנראה לפי עניות דעתי כתבתי: