פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה קמ
גמ' דחולין דף י"ג ע"ב תניא מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ופריך ממאי דילמא הכי קאמר מישראל מצדיקי קבל מרשיעי לא קבל אבל באומות העולם כלל וכלל לא ומשני לא ס"ד דתני' איש איש מה ת"ל איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ובתוס' ד"ה אבל מאומות העולם כלל וכלל לא וא"ת א"כ לישתק קרא מני' דמהיכי תיתי מקבלין הא איצטרך איש איש לרבוייהו וי"ל דמ"מ ס"ד מצדיקי א"ה נקבל להכי אתי קרא למעטינהו לגמרי וא"ת והא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' וכתיב מיד בני נכר לא תקריבו את אלה הא תמימי' תקריבו וי"ל דלעולם תעימים נמי לא נקבל ואתי קרא בבעלי מומין לעבור עליו בעשה עכ"ל. הנה בד"ת זה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם הרב מהרש"א הקשה וז"ל דבריהם אינם מובנים מאי ראי' הביאו מהא דקאמרי דמהיכי תיתי מקבלין מהא דאיצטרך איש איש לרבוי דאימא דאי לאו מעוטי' דבכם חלקתי הוי סברא מבחוץ דמקבלין מכותי כישראל דהיינו מצדיקי ולא מרשיעי ואתי קרא דבכם חלקתי דמכותי מכולם מקבלים ואי לאו ריבוי דאיש איש סד"א אדרבה דאתי מעיטא דבכם חלקתי אבל באומות כלל לא ונ"ל להגיה בדבריהם כו' יעויין שם. וכן נתחבט מהר"ם מלובלין בחידושיו ליישב קושי' הנ"ל ולא עלה בידו ישוב מספיק:
ובתשובת מהרש"ך דף ל"ה ז"ל הקשה לי חכם אחד וז"ל לפי המסקנא דקרא מיד בני נכר למה איצטרך ותירץ דלפי האמת מסקינן דבאומות העולם מקבלין אפילו מהרשעים א"כ ה"ה דה"א דמקבלין מהם בעלי מומין להכי איצטרך וכתב עליו מהרש"ך שעדיין יש להקשות קושי' אחרת לא יוכל להמלט ממנה והיא דלשתוק קרא דמכם דדרשינן מיני' בכם חלקתי ולא באומות ומדאיצטרך קרא דמיד בני נכר שמעינן דמא"ה בין מרשיעי ובין מצדיקי מקבלין ומשום הכי איצטרך קרא דמיד בני נכר דלא נימא כי היכי דמפלגינן במקריבי' מא"ה לישראל דבישראל מצדיקי מקבלין מרשיעי לא ומאומות העולם לא שנא צדיקי ל"ש רשיעי ה"נ במקרבין דאע"ג דמישראל לא מקבלין בעלי מומין מא"ה מקבלין א"כ לישתוק קרא דמכם וכו' עד שסיים באופן שלא יוכל להמלט מקושית דלישתק קרא דמיד בני נכר או לישתוק קרא דמכם באופן דקושי' זו גדולה וחזקה וצ"ע ובסוף דבריו כתב וז"ל. ועתה אמרתי לכתוב לך קושי' חזקה שיש עוד בזה בדיבור שלא הרגשתי בה דמה הקשו התוס' דא"כ לישתוק מיני' דמהיכי תיתי דמקבלין אתמהא טובי דבמה שכתבו התוס' בסמוך וזה לשונו א"ה מיד בני נכר ל"ל ותירצו מה שתירצו איכא למימר דנהי דזה המקשה לא ידע דרשא דאיש איש מ"מ קשה לו דנימא דמכם אתי לאפוקי דלא נימא דקרא דמיד בני נכר אתי למימר הא תמימי' תקריבו ולהכי איצטרך קרא דמכם למעוטי דאין מקבלין והשתא קרא דמיד בני נכר לא דייקינן מיני' הא תמימים תקריבו אלא איצטרך לבעלי מומין לעבור עליהם בעשה ולא תעשה כמו שתירצו התוס' וזאת הקושיא היא גדולה וחזקה וצריך לעמוד עלי' וכעת צריך לי עיון עכ"ל.
והנה הניחו לי מקום להתגדר בזה ומובטחני כד שכיבנ' נפקאי לאפאי מי שכתב דבור תוס' זה ואגב נבאר דברי רש"י בחומש בפ' אמור ומיד בני נכר כותי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעלי מום אע"פ שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אא"כ מחוסר אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבו אבל תמימי' תקבל מהם ולכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הכותי' שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ"ל. ולכאורה תמוה דברי רש"י כיון שכבר למד דתמימי' נקבל אמאי צריך לאתויי קרא דאיש איש והמזרחי הקשה על רש"י וז"ל וקשה מכיון דכותי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריב לשמים אין מקריבין אותו ואם הי' תמים מקריבין אותו מיירי בקרבן יחיד היכי מפקי' לי' וקרא דמיד בני נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן ציבור ואמרו ומיד בני נכר מכאן שאין מקבלין מן הכותי' שקלים לקנות בהן תמידין כו'. ועוד דמשמע שהוא סובר שפי' מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בת"כ אמרו מנין שאין מקבלין שקלים מן הכותים ת"ל ומיד בני נכר לא תקריבו מכל אלה משמע שפי' מכל אלה בין תמימים ובין בעלי מומין במשמע דאל"כ איך למדו מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותי והלוא אינן קוני' משקלים אלא תמימים בלבד שהם ראוים לקרבן וצ"ע ע"ש בתוס' ביאור:
ואני מתאבק בעפר רגליהם של גדולים הנ"ל שנעלם מהם ש"ס ערוך בפ"ק דתמורה דף ז' ודברי התוס' שם ובמנחות דף מ"ב דקאמר הש"ס ולתנא קמא האי מיד בני נכר לא תקריבו ל"ל מבעי' ליה להאי סד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסר אבר לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קא משמע לן. ופי' רש"י דעל בעל מום לא נצטוו ואי לא כתיב מיד בני נכר לא תקריבו ה"א לקרב בעל מום אלא שלא יהיה מחוסר אבר קמ"ל דדוקא במזבח דידהו הותר להם בעל מום אבל לא במזבח דידן והקשה התוס' וז"ל ולמה לי איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל תיפוק ליה מהאי קרא מדקאמר לא תקריבו את אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב תמימים אבל איפכא ליכא למבעי' מיד בני נכר ל"ל תיפוק ליה מאיש איש דהא איצטרך בני נכר להאי דרשה דהכא ל"ש במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן לא אמרינן. וכן הקשו בפ' אלו מנחות דף ע"ג ע"ב ד"ה איש איש קושיא זו ותירצו וז"ל וי"ל דאי לאו איש איש ה"א בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימי' ניהי דליכא לאו איסור' מיהו איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמי' לי' בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלי' מן הנכרים תלמוד לומר מיד בני נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא נכרי ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכל שכן שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו. ומיהו השתא דאשמועינן איש איש דמקבלין מהם נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה עכ"ל:
הרי להדיא לתירוץ שני של תוס' דאי לאו איש איש הוי מוקמינא האי בתמימי' בקרבנות ציבור דאפילו בא נכרי ומסרו לציבור דאין מקבלין וכל שכן שאין מקבלין ממנו קרבנות וע"כ אפילו מצדיקים דהא קאי אמאי דכתבו לעיל איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם תמים זכר בבקר בכבשים ובעיזים כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהי' לכם וגו' ועל זה קאי מיד בני נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שמקבלין מישראל דהיינו מצדיקי ולא מרשיעי מיד בני נכר לא תקבלו משמע אפי' צדיקי אבל השתא דכתיבי איש איש מוקמינ' נמי קרא בעלי מומין כדאיתא בתמורה ר"ל שאף שבעלי מומין מותרין לבני נח דווקא במזבח דידהו אבל לא במזבח דידן. ובזה צדקו דברי רש"י בחומש שלמד מהאי קרא שנכרי שהביא קרבנו בעל מום לא תקבלו אף שבעלי מומין לא נאסרו לבני נח דווקא במזבח דידהו ר"ל במזבח בבמה שבשדות שכל אחד בונה במה שבשדות לעצמו אבל במזבח שבמשכן שהוא מזבח דידן לא תקריבו אבל תמימים תקבל מהם והוקשה לרש"י דמנ"ל דתמימים מקבל מהם דילמא לפי הדרוש דת"ק דמוקי' להאי בקרבנות ציבור ונלמד בק"ו דקרבן עצמו פשיטא דאין מקבלין אפילו תמימים ולכך מסיים רש"י לכך נאמר למעלה איש איש דמקרא דאיש איש למידין מזה דקאי נמי בבעלי מומין אבל תמימי' נקבל וזה ברור כי לולי זה דברי רש"י הם אך למותר כיון דקאמר אבל תמימים תקבל מהם לאיזה צורך מביא לכך נאמר למעלה איש איש הלוא זה מדיוקא ש"מ אלא ע"כ כדאמרן ובזה מסולק תמי' המזרחי על רש"י וק"ל:
והשתא גם דברי תוס' ברירין ושרירין וקיימ' בלי שום הגה' דאיכא למידק למה לא הקשו התוס' בל"ז קושי' זו וא"ת והא כתיב ומעוך וכתות בלא תירוצם דלעיל שתירצו וי"ל מ"מ ס"ד דמצדיקי א"ה נקבל ועוד למה לא הקשו ל"ל איש איש כמו שהקשו במנחות ובתמורה והכא סתמו דבריהם דמשמע הא תמימי' תקריבו וקשי' איך אפשר לומר כלל וכלל לא. ועוד יש לדקדק דמתחילה הקשו התוס' דלישתוק קרא מיני' דמהיכי תיתי דמקבלין מיני' ואח"כ תירצו דמ"מ סד"א דמצדיקי נקבל דזה סותר תחילת דבריהם במה שהוכיחו דאיצטרך איש איש לריבונייהו דע"כ סברא מבחוץ דלא נקבל וע"כ אפילו מצדיקי אלא ברור דס"ד דהתוס' הכי דאף בלא קושי' דילמא מנכרים כלל וכלל לא איצטרך איש איש שלא נלמד שלא מקבל נכרים שום קרבן אף תמימים מק"ו בקרבנות ציבור אף שמוסרין לציבור אין מקבלין כ"ש שאין מקבלין קרבן עצמו כמו שכתבו התוס' במנחות א"כ הקשו שפיר וא"ת א"כ לישתוק קרא מיני' דמהיכי תיתי מקבלין הא איצטרך איש לריבונייהו וע"כ איצטרך איש איש לריבונייהו משום שלא נלמד מק"ו מקרבן ציבור כדמוקי להאי קרא ומיד בני נכר לא תקבלו בת"כ בקרבן ציבור אף שמוסר לציבור כל שכן קרבן עצמו שלא לקבל א"כ כיון דהמקשה לא ידע מלימוד דאיש איש הקשו התוס' שפיר איך אפשר לומר מן כותי' כלל וכלל לא א"כ לישתוק קרא וא"כ נילף מק"ו מקרבן ציבור דס"ד דקרא דכולהו להכי הוא דאתי דמיירי בתמימים ובקרבן ציבור א"כ מהיכי תיתי דמקבלין ובזה מתורץ קושי' מהרש"א שהקשה דילמא אי לאו מיעוטא דבכם חלקתי דמקבלין מכותי' כמו ישראל וכו' זה אינו קושי' כלל דס"ד דאיצטרך איש איש לרביניהו דלא נילף מקרא דבן נכר דמיירי בתמימים בקרבנות ציבור דקרבן עצמו פשיט' דלא מקבלין והקשו שפיר לישתוק קרא מיני':
ובזה מיושב ג"כ תשובת מהרש"ך שהניח בצ"ע דמאי הקשו התוס' מתחילה לישתוק קרא מיני' דילמא איצטרך שלא נילוף מדיוקא מיד בני נכר לא תקריבו את אלה הא תמימי' נקבל וקמ"ל קרא דלעולם תמימי' נמי לא ובעלי מומין עובר בלאו ועשה זה אינו קושי' כלל בקושית התוס' ס"ד דעיקר קרא דאיש איש אינו לפי האמת שלא נילוף בק"ו מקרא דמיד בני נכר דמיירי בתמימין בקרבנות ציבור ק"ו קרבן עצמו שלא נקבל א"כ ליכא דיוקא הא תמימי' נקבל אדרבה מזה נלמד דאף תמימי' לא נקבל ולכך לא הקשו הכא מתחילה איש איש ל"ל הא נילוף מדיוקא דהם ידעו דקרא מיירי בקרבנות ציבור דס"ד דמקשה ידע מדרוש ת"כ וא"כ אי אפשר לומר כלל וכלל לא קשה לישתוק ונילוף מק"ו מקרבן ציבור בתמימין ילפינן מיני' בק"ו דקרבן עצמו דלא מקבלינן מיני' והקשו תחילה קושי' עצומה על המקשן ותירצו וי"ל דמ"מ ס"ד דמצדיקי אומות מקבלים דלא אסיק אדעתי' דמקשה מלמוד דת"כ דמוקי לקרא בקרבן ציבור וס"ד מצדיקי א"ה נקבל. ולפי תירוץ זה ע"כ לפי מאי דס"ד דמקשה דמצדיקי א"ה נקבל אי אפשר לאוקמי קרא בקרבנות ציבור בתמימין דמיני' ילפינן מק"ו שקרבן עצמו אסור לקבל ע"כ אפילו מצדיקי דומי' דמה שמקבלין ישראל מיד בני נכר לא תקבל אלא ע"כ ס"ד דמקשה דפשטי' דקרא דמיד בני נכר לא תקריבו מיירי בבעלי מומין אבל תמימין י"ל דנקבל מצדיקי א"ה ולכך פריך שפיר דילמא מא"ה כלל וכלל לא ולזה הקשו איך אפשר לומר כלל וכלל לא כיון דלפי סברת המקשה מיירי האי קרא בבעלי מומין א"כ דווקא דקרא משמע הא תמימי' נקבל דס"ד דמקשה דפשטי' דקרא בבעלי מומין מיירי ואיצטרך קרא דלעולם תמימי' נמי לא נקבל אך מצדיקי' ובעלי מומין לעבור עליו בלאו ועשה וק"ל. אבל לפי האמת אין אנו צריכי' לתירוץ זה אלא כתי' שני שתירצו במנחות ובזה מיושב נמי קושי' ראשונה שהניח מהרש"ך בצ"ע ונעלם ממנו ש"ס ערוך דתמורה דלפי האמת איצטרך כולהו קרא דאי לאו מכם ה"א בא"ה רק מצדיקי נקבל ולא מרשיעי קמ"ל מכם בכם חלקתי ולא באומות אפילו מרשיעי ואי ממכם ומיד בני נכר ה"א כלל וכלל לא ולעבור בבעלי מומין בלאו ועשה קמ"ל איש איש ואי לא נכתוב מיד בני נכר ה"א אפילו בעלי מומין נקבל במזבח קמ"ל כדקאמר הש"ס בתמורה דעכ"פ במזבח דידן לא נקבל וזה ברור לאמתו של תורה: