אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה קלד

שאלה קלג

שטר צוואה מזקן קרוב לשבעים וז"ל היום יום ה' י' טבת תפא"ל פה ק"ק א"ש ע"ד שאמרו חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך נמצא שכל ימיו בתשובה כי לא ידע אדם עתו וכמה ימי חייו ומתוך זה משמע שמצוה על כל אדם שיעשה צוואה לבניו ולבני ביתו בשעה שהוא עדיין חי ועומד על בריות גוף ונפש ע"כ אנכי ח"מ עפר ואפר לא ידעתי יום פרידתי כשיטול ה' את נשמתי וזאת עלתה על לבי לצוות את בני' ולחלק את נכסי בעודני חי ודעתי מיושבת עלי כדי שלא יהי' ח"ו מחלוקות וקטטות לאחר מותי בין יורשי אחרי. ולכן אני ח"מ כתבתי בח"י ממש מהיום חלקתי את כל נכסי ונתתי במתנת בריא לכל אחד ואחד כפי מה שנרשם למטה ויהי' לשטר זה ומתנה זו כל תוקף ועוז כאלו נכתב בכל שופרא דשטרא ועם כל בווארנ"ש שבעולם והזמן שיקבל כל אחד מהמתנות הנ"ל יהי' שעה אחת קודם מותי באיזה זמן שיה' כל הנ"ל קבלתי עלי בח"ח ובשד"א לאשר ולקיים כל הנ"ל בזמן הנזכר למטה וחילוק הקרקעות והבתים והחזקת הכיפות החנות שלי ומקומות בבה"כ לבניו כפי הנזכר באורך בצוואה וציוה ליתן לבנו הבכור עבור חלק הקרקעות סך חמשה מאות זהו'. ואח"כ כתב בזה"ל ווייל פלוני בני הבכור איז ווער דין תורה אים שני חלקים ציא געבין אבר ווייל גגעבין האב ציא נדן מיט מלבושים במתנות הוצאות קאסט יותר אלז שני אלפים וחצי ריינש איבר דעם האב אים געבין אחת לאחת יותר אז חמש מאות ר"ט זאמט דעם ח"כ שלש מאות זאל מען בני פלוני הבכור נישט מעהר געבין רק וויא שייני קינדער בניו הזכרים טיילין ווערדין כו' ולאחר שסיים צוואתו נאמר זבה"ל מה שכתבתי בכ"י גיב איך איטליכן במתנה גמורה וויא אובין פאר מעלט איזט עכ"ל:

אחר איזה שנים נפל אותו זקן למשכב בחולי השלא"ק השם יצילינו וניטל ממנו רוב המדבר בלשונו והי' מגמגם בלשונו ומי שלא הי' מורגל עמו לא הי' יכול להבין לשונו אבל הי' בר דעת ושכלו להשיב לשאלו דבר דבר אופנו אבל כן הרופאים אמדהו אומד למיתה שימות מחולי זה וב' ימים לחודש טבת תפד"ל קרא לסופר וציוה להעתיק הצוואה הנ"ל וז"ל הסופר כל זה העתקתי אות באות ואף החתימה של הקצין הנ"ל מגוף כ"י הניכר לי בט"ע ממש וע"פ הדברים שצווני וביקש ממני להעתיק אות באות בשביל איזה דברים שחידש בה אשר שם בפי אותו כתבתי לא הוספתי ולא חסרתי אפילו אות אחת רק כאשר אמר לי פה אל פה כן כתבתי ולראי' גמורה ונכונה באתי על החתום יום הנ"ל. נאום פלוני:

אחר זה קרא הזקן הנ"ל לנאמני הקהלה וז"ל כהיום יום ז' ר"ח שבט תפ"ד לפ"ק הורה לפנינו הישיש הקצין הנ"ל בהודאה גמורה שרירא וקיימא ונאמנה אמיתית שציוה ליכתוב את הסופר פלוני הצוואה זו ונעשה מפיו ממש כאשר ציוה כן כתוב לא הותיר ולא פיחת מדיל' וביקש מאתנו נאמני הקהל לקיים חתימתו שחתם ח"י ממש וחלילה לשנות מצוואה שום ב"ד שבעולם מכש"כ שאר בני אדם רק יקיים בכל תוקף ועוז כאשר מבואר בתחילה ועד סוף בכן אשרונהו. נאום פלוני ונאום פלוני:

אחר זה הוציא בנו הבכור צוואה אחרת וז"ל הן היום יום ד' עשרה ימים לחודש אייר דהאי שתא למנין פד"ת נקראנו אנחנו ח"מ נאמני הקהלה להזקן הנ"ל ובאנו עליו ומצאנו ששוכב ומוטל על ערש דוי ומגמגם בלישנא הוי אבל דעתו הי' מיושבת עליו וזאת ידענו בברור ושמענו מפיו כאשר ביקש מאתנו לשמוע דבריו ולקבל צוואתו לכתוב ולחתום זה הלשון באשר שכבר עשיתי צוואה מקוימת מח"י ועתה באתי לגרוע מהצוואה הראשון באשר שמבואר בצוואה ראשונה שבני פלוני בכור ובני פלוני הנ"ל כבר קיבל ממני על חלקו יותר משאר בני הזכרים בכן ציוה לפנינו בצוואה שכ"מ כדקציר ורמי בערסא שבני פלוני הבכור לא יקח פי שנים כדין הבכור באשר שכבר קיבל חלק בכורתו רק יקח עם בני הזכרים שוה בשוה וכל אחד חלק אחד מכל עזבון שלי הן ממעות מזומנים הן כסף והן מטלטלי' בדיל ונחושת ונחושת קליל ואבנים טובות מכל מה שנשאר פחרי יקח שוה בשוה. ומחמת קרקעות מבואר באריכות בצוואה ראשונה וגם מחמת מקומות בבה"כ נשאר הכל בתוקפו ובחזקתו כמבואר בצוואה ראשונה וחלילה לשנות לשום ב"ד או לקהל או להרב ולתוקף בא הזקן הקצין בעצמו על החתום ואנחנו נאמני הקהלה באנו לקיים חתימתו עכ"ל:

ועתה טוען בנו הבכור שאביו מסר לו הצוואה הזאת ואמר לו שאינו רוצה בשטר זה כלל ואני מבטלו ועוד עכ"פ יש לי ראי' משטר צוואה זו שנאמר בו שכבר ציוה בצוואה ראשונה שבני פלוני הבכור יטול פי שנים בראוי ובמוחזק כדין הבכור ובהעתק מצוואה משנת תפא"ל היוצאת לפנינו אינו מבואר זה אדרבה מבואר שם שלא יקח אלא כאחד מבניו הפשוטות ומסתמא עשה צוואה אחרת וביטל מה שכתב בשנת תפא"ל וציוה להעתיק בשנת תפד"ל וזיכה אותי אפי' ליקח פי שנים בראוי והצוואה הזאת מסר לידי כדי להראות שביטל הצוואה הנכתב בשנת תפא"ל. גם הצוואה הזו שמסר לידי ביטל הנ"ל וא"כ חזר הדין לסיני שאקח בכל נכסי אבי הן בקרקעות והן במטלטלי' פי שנים ושאלני את נאמני הקהלה אם עשה הזקן הנ"ל איזה צוואה ואמרו שיודעי' שעשה איזה צוואה קודם צוואה הזאת שמוציא בנו הבכור אבל אינו זוכרים מה הי' כתוב בתוכו והיורשים השיבו שאין עליהם לקיים אלא כפי צוואה שמסר אביו ביד שליש הנאמן לו ליתן לנו אחר מותו וצוואה שמוציא אחיהם הבכור אפשר שהוא מעצמו מצא ונטלו. ועוד שהרי השטר ושוברו עמו שנאמר בצוואה שלא יקח פי שנים ולענין קרקעות חיזק דבריו שישאר הכל בתוקפו כפי הצוואות הראשונה ומסתמא ציוה על צוואה שמסר ביד השליש כי שם נאמר באריכות חילוק הקרקעות ומקומות בה"כ איך ומה יחלקו בניהם ועמדו לפנינו לדין וזה יצא ראשונה:

תשובה

לדברי הצדדים דתחילה צריכין אנו למידין אם צוואה ראשונה מה שעשה בשנת תעא"ל אם יש בה ממש באשר שמבואר שנותן לכל אחד מתנת בריא ומתנת בריא בעי קנין אפילו אם ציוה לחלק אחר מותו כמו שפסק רמ"א בס"ס רנ"ז וז"ל לכן בריא שרוצה לחלק נכסיו אחר מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך לקנות בקנין ואף שמבואר בריש סי' רצ"ח בשטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה קנין כיון שנכתב בו זמן הזמן מוכיח שמהיום הקנה לו בשטר צוואה זו וכתוב בו זמן וכתוב בו מהיום חלקתי את נכסי ונתתי במתנות בריא לכל אחד ואחד כפי מה שנרשם למטה. וכתב הסמ"ע אף במתנות בריא בעי קנין כאן מיירי בכותב לו בשטר שרי נתונה לך לאחר מיתה דבשטר כזה קונין גם כן בבריא כדאיתא בסי' קצ"א ולפי זה שטר צוואה זה נמי יחשב שטר קנין לקנות בו השדה דהא מבואר בסי' רמ"ה בכותב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני כו' הרי זה זכה בה כשהגיע השטר לידו וא"כ ה"נ דכיון דכתוב בו מהיום חלקתי את נכסי ונתתי במתנות בריא לכל אחד ואחד אם כן שטר זה שטר קנין הוא אף שלא בא לידם מחיים מכל מקום כיון שמסר ליד שליש מסתמא זיכה להם על ידי שליש מהיום ואף בדכתוב מהיום ולאחר שלשים יום דכתוב שלא יקנה אלא שעה אחת קודם מותו מ"מ נראה ברור דזה הוי דינו שוה ככותב מהיום ולאחר מיתה דטעמא מאי אמרינן דזמנו של שטר מוכח עליו בכותב מהיום ולאחר מיתה ולא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו בכותב מהיום ולאחר שלשים וע"כ הטעם הוא כמו שכתב הסמ"ע דכיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב הזמן אלא ע"כ דבעי לקנות לו מאותו הזמן משא"כ בנותן מהיום ולאחר שלשים יום דצריך ליכתוב זמן כדי לברר מאימתי מתחילין השלשים יום ולכך אין אומרים זמן של שטר מוכח עליו. וא"כ בנ"ד נמי דהא כתוב שכל אחד יקנה שעה אחת קודם מותו א"כ המיתה הי' מבררת השעה שיקנה כל אחד ואחד ולא הי' צריך להזכיר זמן אלא ע"כ שביקש להקנות מעכשיו. אך דאיכא לפקפוקי בהא דהא מסיק רמ"א הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דווקא שציוה לעדים לעשות השטר מעלי' אבל צוואה שלא נכתב הזמן אלא לזכרון בעלמא אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו אמנם נראה דזה איירי בצוואה שלא נכתב בו לישנא לשטרי. אבל הכא שכתוב מהיום חלקתי נכסי ונתתי לכל אחד ואחד כפי מה שנרשם למטה וכתוב בו ויהי' לשטר זה ולמתנה זו כל תוקף כאלו נכתב בכל שופרי דשטרי ועם כל הבווארנ"ש שבעולם מלשון זה משמע דלשטר גמור נתכווין כאלו ציוה בפירש שיקנה הגוף מהיום כיון שכתוב נתתי לכל אחד ואחד הוי כשטר קנין. אך איכא לפקפוקי דמאן יימר שזיכה להם ע"י שליש דילמא השליש ביד שליש משום דיהי' בידו לחזור ממתנותיו ולא הגיע השטר לידם מחיים ולא זכה בשטר זה בלא קנין:

איברא כיון שהסופר מעיד שבטבת שנת תפד"ל בעת שהי' שכיב מרע חזר וציוה ליכתוב כל הדברים הנ"ל וציוה להעתיק אות באות בשביל איזה דברים שנתחדשו בו אשר שם בפי אות באות כתבתי לא הוספתי ולא חסרתי אפילו אות אחת רק כאשר אמר לי פה אל פה ממש כן כתבתי א"כ הוי מתנת שכיב מרע בכולהו שחלק כל נכסיו ואין צריך קנין. אף שנזכר שבשנת תפא"ל נתן במתנות בריא אין זה מגרע כח מתנת שכיב מרע דבאותו עת הי' בריא אבל עכשיו שהי' ש"מ וחזר וציוה לכתוב המתנות והוסיף עוד באיזה מתנות הוי מתנות שכיב מרע דומה לזה אם נתן אדם שדה במתנה בלא קנין ואח"כ נותן לו אותו שדה בקנין וכי יגרע כח מתנה בשביל זה ה"נ דכוותי' וכי בשביל שנתן בחייו במתנה בלא קנין ועכשיו חזר וציוה בעת שהי' שכיב מרע וכי יגרע כוחו דלא להוי ככתובין ומסורין הלוא אמר לו פה אל פה ממש. ואף אם יאמרו הנקדנין מדכתב הסופר ע"פ הדברים אשר ציוני וביקש ממני להעתיק אות באות בשביל דברים שחידש בה כו' א"כ ציוה להעתיק לו אות באות מצוואה ראשונה ושם נאמר ונתתי במתנת בריא לכל אחד ואחד א"כ נימא דכיון למתנת בריא וכיון דאין בו קנין לית בי' מששא הנה אף הא לא תברא וגדולה מזו מצינו שהשיב הרב הב"י לרמ"א הובא בתשובתיו סי' מ"ז שנשאל באחר שציוה לפני מותו לתת סך מה לעא"י והיורשים מערערים באומרם כי הצוואה אינו עשוי' כהוגן לפי שכתב בצוואה שנתנם במתנה ברי' ולא במתנת ש"מ ולא נזכר שום קנין בצוואה והשיב שאין בטענות היורשים ממש שמאחר שזה הי' ש"מ ומה שכתוב שנתנם במתנה ברי' אפשר שהוא טעות המצווה שחשוב ליפות כחם באמרו שהיא מתנת ברי' או הסופר טעה וכתב כן מדעתו והביא ראיות על זה וכתב ובנידן דידן כיון שאלו היינו אומרים שמתנת ברי' הי' ואין בה קנין היתה מתנה בטליה יש לנו לפרשה בענין שתהי' קיימת עכ"ל:

ורמ"א וב"ד הסכימו על ידו והכריחו להיורשים לקיים צוואתו וכמו כן הביא הב"י בח"מ סי' רנ"ג בההיא מתנה שכתובה בלשון מתנה זה צוואתה להניח חמשים דוקאט"י לרבי מנחם ואלו הי' כתוב אמרה אני מניח חמשים דוקאט"י לרבי מנחם וודאי הי' מועיל אבל ציותה להניח משמע שציותה לאחר שיניח חמשים דוקאטין אלא שאפשר דכל כי האי מוכחא מילתא דטעות סופר הצוואה היא דהא וודאי היא המונחת ולא מצוה לאחר להניח אפילו אם ברור לנו שאמרה היא באותו הלשון ממה שכתב בצוואה כיון דקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא שהיא מונחת אלא שלא דקדקה בלשונה עכ"ל. הרי להדיא בדבר שנוכל לומר ולאמוד דעת הנותן שלמתנה גמורה נתכוון ולישנא הוא דאיתקל אמרינן דמתנתו קיימת ואף שרמ"א בתשובה השיב על דבריו לענין דינא וכמו שהביא הסמ"ע בסי' ר"ן ונראין דבריו רמ"א מ"מ דכיון שכתוב בהדי' מתנות ברי' איך נאמר שטעה הסופר וגם לא תלינן דברי ש"מ בשעת שלא נתכווין רק ליפות כוחו דא"כ הי' לנו לתלות ג"כ לענין מתנה בשטר או בקנין אף בלא מיפה כוחו ודברי טעם הם מ"מ נראה דווקא בנ"ד רמ"א שכתוב בד"ה בפירש מתנות ברי' אבל הכא שחזר וציוה להעתיק בעת חליו מה שכבר נתן שפיר נוכל לומר דלא נתכווין להעתיק אות באות אלא על גוף מתנה ולא על לשון שהי' כתוב בהיותו ברי' ושפיר נוכל לומר בזה טעות סופר הוא שהי' סבר שזה הלשון מהני נמי גבי ש"מ ובאמת לא ציוה להעתיק אלא בשביל שהוסיף בה דברים ובשביל שלא יגרע כח מתנות ראשונות ציוה להעתיק אות באות המתנת אבל מעולם לא אמר לי' שיכתוב היום שנותן במתנת ברי' ובזה כ"ע מודים דאמדינן דעת הנותן שמסתמא עכשיו נתן במתנת ש"מ ולא בעי קנין ולדעתי ברור הדבר דהוי כמצוה מחמת מיתה דהא אין לך מסוכן יותר מחולי זה השלא"ק אשר אחד מאלף ניצול וכל הרופאים אמדוהו למיתה והי' מתוננה והולך והוי כמצוה מחמת מיתה ואפילו במקצת אין צריך קנין וא"כ ת"ל ברור הדבר אצלינו שצוואה זו מאושרת ומקיימת כדברי שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי' ואין לפקפק בזה כלל לבטל דברי צוואה זו:

אך עתה צריכין אנו לדעת דברי הצוואה השני שהוציא בנו הבכור דזה יתד תקוע להלכה רווחת בישראל דאינו יכול להעביר נחלה אף לפשוט אם אמר לא יירש אלא רשות בידו לומר לירש בני פלוני הכל ולגבי בכור אפילו זה לא מהני אלא א"כ נתן במתנה לבניו ובצוואת זו כתובה בפירוש שאמר שפלוני בני הבכור לא יקח פי שנים ודבריו בטלים נגד דת ודין תורתינו דלא יוכל לבכר אך היורשים אינם זכים אלא מצד מתנה ראשונה שנתן בשנת תפא"ל וחזר וציוה בשנת תפד"ל כפי הצוואה היוצאת בבית דין לפנינו אך טענות הבכור דהא יש לו ראי' שעדים מעידים שנאמר בצוואה ראשונה שבני פלוני יקח פי שנים בראוי ובמוחזק כדין הבכור א"כ נתן לו אביו במתנה אפילו ליטול בראוי שני חלקי' א"כ ביטל הצוואה הנכתבת בשנת תפ"א לפ"ק ותפד"ל איכא לפקפוקי בי' טובא חדא מאן יימר דהאי צוואה לאחר משנת תפא"ל ותפד"ל קרא ראשונה דילמא עשה צוואה מקודם שנת תפא"ל ולהא יקרא ראשונה וכבר ביטל צוואה זו במתנה שנתן בשנת תפד"ל במתנת ש"מ וכ"ת למה לי לבטולי עוד דהא כבר בטלה משנת תפד"ל ונתן מקצת נכסיו במתנה אפשר דסבר דלא מהני מתנה ראשונה כיון שעשה לפני סופר לבד אף שהוד' לפני עדים י"ל דס"ל כיון שלא ציוה כן מתחילה לעדים לא יועיל לכך ציוה עתה לפני עדים מפורש ועוד אף אם נימא דביטל צוואת הנעשה בשנת תפ"ד וכתב וזיכה לבנו שיטל פי שנים בראוי כבמוחזק ולצוואה זו קרא ראשונה כיון דביטל צוואתו המוקדמת הוי ההיא ראשונה. מ"מ כיון דלא הגיע שטר זה שיטול בראוי כבמוחזק ליד הבכור לא זכה בו:

ותלמוד ערוך הוא בפ' קמא דב"מ מצא דייתקי ומתנות לא יחזיר שאני אומר כתובי' הי' ונמלך עליהם שלא ליתן אפילו נתן ביד השליש לא יתן השליש ליד המקבל כדאיתא בסימן ר"נ סי' כ"ה ובסי' ס"ה ק"ו כאן שלא נמצא שטר זה אצל שום אדם אלא עדים מעידים שהודה ש"מ שעשה שטר כזה פשיטא דנוכל לומר כתובים היה ונמלך עליהם שלא ליתנו. וכ"ת דמכל מקום כיון שכבר ציוה ליכתוב שיטול פי שנים אפילו בראוי אף שלא נתן לידו מ"מ על כל פנים ביטל מתנת ראשונות וחזר הדין לסיני שהבכור נוטל פי שנים במוחזק זה אינו דעל כרחך דכתובי' היה ונמלך עליהם שלא ליתן צוואה ראשונה קיימת וראיה וראיה ברורה לזה דפרק קמא דמציעא דף י"ט ע"ב קאמר הש"ס ברייתא דאע"פ ששניהם מודים לא יחזיר בבריא דאמרינן דילמא כתב אביו כשהיא ש"מ להאי ואמלך ולא יהבי ובתר אבוהי כתב בנו לאינש אחרינ' ויהבי' לי' והשתא קא הדר בי' מההוא וכו' וכתבו תוס' ד"ה בתר אבוהו כתב הוא לאינש אחרינא תימא אמאי לא אמרינן שנתנו אב תחילה במתנת ש"מ ואח"כ אב עצמו כתבו להאי ולא יהבי' לי' ומת האב ונתקיימ' המתנה לראשון והבן רוצה שתהי' לשני עכ"ל. נשמע מכלל דבריהם דאם נתן במתנת ש"מ קרקע פלו' לראובן וחזר וכתב לשמעון ולא נתן לשמעון ומת דנתקיימה המתנה לראשון ולא אמרינן שעכ"פ שכיון שכבר ביטל הש"מ המתנה ראשונה בכתבי' לשני' אף שלא נתן לשני מ"מ כבר נתבטלת אלא אמרינן דכל זמן שלא מסר המתנה לבנו הבכור שיקח כראוי כבמוחזק לא נתבטלה המתנה ראשונה שנתן לבניו דכיון דכבר נתן במתנה אין לו וכו' מצד דין תורה בחלק הבכורה אלא מצד דיבורו של אביו שרשות בידו לבטל מתנה ראשונה וכיון שלא נתן ליד בנו הבכור מצינו למימר שכתובי' הי' ונמלך עליהם שלא ליתן ועמד במתנה ראשונה:

איברא דבצוואה ראשונה בשנת תפ"א ותפד"ל תיהוא קא חזינא שלאחר שחלקו הבתים והמקומות וכיפות כתב בזה הלשון אונט ווייטר האט בני פלוני הבכור ניקס צו בגערן רק וויא מייני קינדער בני זכרים טיילין ווערן מלשון זה משמע דהכי קאמר כמו שיחלקו בני הזכרים יטול גם הוא כחלק פשוט משמע בתורת ירושה א"כ אמר שבניו יורשו חלק הבכור ובכור יירש כפשוט וזה לא מהני גבי בכור כמו שפסק בח"מ סימן רפ"א וי"ל במה דברים אמורים בפשוט כו' אבל בבכור אם אמר יירש כפשוט או שאמר לא יטול פי שנים או לא יירש פי שנים לא אמר כלום. הרי להדי' אם אמר על הבכור שיירש כפשוט דלא אמר כלום אף שבנ"ד כתב לבסוף וז"ל מה שכתבתי בנ"י אני נותן לכל אחד ואחד במתנה גמורה וויא אובן פר מעלד איזט. י"ל דלא קאי אלא על שאר חלוקות שחלק אבל במה שאמר תחילה שלא יבקש בנו הבכור יתרון רק כפי אשר יחלקו שאר בניו הזכרים הוי כאומר שיירש כפשוט. והגע בעצמך אם חלק מקצת נכסיו ואמר שפלוני יטול כך ופלוני כך ועל המותר נכסים אמר שלא יטול חלק בכורה או לא יירש פי שנים ולבסוף אמר כל הנ"ל אני נותן לכל אחד ואחד במתנה בוודאי לא מהני במה שאמר לא יירש דלא שייך לשון מתנה במה שהשוה הבכור וכבר נתבטלו דבריו וחזר הדין לסיני דהא לא נתן כלום לבניו אלא אמר כפי שיחלקו בניו משמע שהם יחלקו בניהם בתורת ירושה אבל הוא לא נתן להם:

ובזה נמי יתישב שלא יקשה לך דהא עכ"פ נתן הקרקעות במתנה א"כ אף אם נימא דנתן המטלטלים בתורת ירושה הא הלכה פסוקה דאם אמר תוך כדי דיבור שאמר לראשון מהני לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי אפילו בשני שדות ובשני בני אדם כמו שכתב הטור בסי' רפ"א נראה דווקא אם אמר שפלוני יירש אז מהני לשון מתנה דאידך לגבי האי דהוי נמי כאלו נתן לו במתנה אבל הכא לא אמר לו כלום שבניו יורשי לא לשון ירושה ולא לשון מתנה אף שהלשון יחלקו הוי לשון מתנה כמו שכתב הטור בסי' רנ"ג ובסי' רפ"א והוא מתלמוד ערוך בפ' המוכר את הבית דף ס"ג ע"א פשיטא אמר יחלוקו פלוני פלגא תנו חלק לפלוני כו' שהלשון יחלוקו הוא לשון מתנה דאי הוי לשון ירושה לא הי' נוטל כלום כדאיתא במשנה שלימה בפ' י"נ נראה דוקא היכי שציוה הש"מ ואמר בשאר נכסיי יחלוקו בני אז י"ל דהוי לשון מתנה אבל בנ"ד שציוה שלא לבקש הבכור יתרון רק כפי אשר יחלוקו בניי הזכרים משמע כפי שיחלוקו הם מעצמם בתורת ירושה ולא שציוה הוא שיטל כל אחד חלקו ודומה לזה האחים שחלקו לוקחים הם וע"כ האחים שחלקו בתורת ירושה מיירי כדאיתא בגיטין דף ק"ה ע"א דקאמרה הש"ס על הא דאמר ר"י האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל וצריכי כו'. אבל ירושה ומתנה לא משמע דאחין שחלקו בתורת ירושה מחלקות וכן משמע בסוגי' דבכורות דף נ"ב ובפ' השולח דף מ"ח פירש"י ירושה המתחלקת הוי לקיחה א"כ בנ"ד לא אמר להם האב שבני הזכרים יורשי אז יחלקו אלא כפי שבני הזכרים יחלקו בניהם א"כ לא נתן להם כלום אלא הניח דין על דין תורה וא"כ דבריו בטלים במה שאמר שבנו הבכור לא יחלקו ולא יבקש חלק יתרון ודומה כמי שחלק מקצת נכסיו ונתן במתנה ובשאר נכסיו לא אמר כלום שבוודאי שלשון מתנה שנתן במקצת לא מהני לשאר נכסיו ובנו הבכור נוטל פי שנים בשאר נכסים ה"נ דכוותיה שלא ציוה שהוא נותן להם בתורת ירושה או בתורת מתנה אלא כפי שהם יחלוקו בניהם ומכח ירושה שזכתה להם התורה מחלקים בניהם ובזה לא יוכל לבכר ובנו הבכור נוטל פי שנים:

ובזה נראה ליישב נמי תמי' רמ"א שהתפלא על הגדול אחד בדורו בסי' ע"ח וע"ט שעלה בדעת החכם שלשון יחלוקו הכתוב בפרשה שהוא לשון ירושה כמו האחים שחלקו או האחים שבאו לחלוק ובפשרה היה כתב דאס חלק בית של היתום זאל ראובן יירשין פון יתום הנ"ל אונ דאס איבריגי זאלין זייא גלייך טיילן מיט אננדער דיא ב' צדדים. וכתב החכם שכוונתו לירושה כמו חלק ראובן הוא משום ירושה ה"ה חלק שמעון וכתב רמ"א עליו כד ניים ושכיב אמר להאי מילתא דהא לשון יחלוקו הוי לשון מתנה כדמוכח מהש"ס ערוך בפ' המוכר את הבית דף ס"ג פשיטא אמר יחלקו פלוני בנכסי פלגא כו'. וכן כתב הטור בסי' רפ"א:

ואני אומר דבוודאי דהאי חכם לאו קטיל קני באגמ' הוי ולא נעלם ממנו ש"ס ערוך אלא חילק כמו שכתבנו בוודאי היכי ש"מ מצוה ואמר יחלוקו פלוני בנכסי בוודאי הוא לשון מתנה אבל הכא שהיורשים אומרים אנו נחלק בוודאי בתורת ירושה דאורייתא חולקים ומביא שפיר ראי' כמו האחים שחלקו והאחים שרצו לחלוק וע"כ שכח ירושה דאוריית' רוצים לחלוק והתם היה דן על אחד מן היורשים דאורייתא שהתפשר עם אחד וכתב והמותר יחלוקו שני צדדים בשוה ולכך שפיר מביא ראיה כמו שחלק ראובן אינו מכח מתנה אלא מכח ירושה ה"ה חלק שמעון ונחזור לנידן דידן שהשכיב מרע לא נתן שאר נכסיו לא בתורת מתנה ולא אמר להם שירשו שנוכל לומר דלשון מתנה דאידך מהני ללשון ירושה דהאיך שיהיה ג"כ לשון מתנה אלא אמר כפי שיחלוקו בניי הזכרים משמע שהם יחלוקו והיינו ע"פ דת ודין תורתינו שזיכתה להם התורה נחלת אביהם ובזה אין בידו שלא יטול הבכור פי שנים וחזר הדין לסיני ע"כ נראה ברור בלי שום ספק כלל שהבכור נוטל פי שנים בשאר נכסים בלי שום פיקפוק בעולם:

אכן מה שטענו היורשים שאביו אמר שנתן לבנו הבכור בערך חמשה מאות ר"ט ובשביל זה ציוה שלא יטול פי שנים והבכור טען שנתן לו הכל במתנה. ולכאורה נראה דהיה נאמן אב במגו שהיה נותן כל נכסיו במתנה וכדומה לזה כתב רמ"א בח"מ סי' רפ"ו מי שפדהו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו ולא אמרינן שאביו נתן לו במתנה. וראיתי בתשובת שארית ישראל דכתב משום שנתפס היה מן הכרח שיפדה אותו ולא נתן בתורת מתנה משמע אי לא דנתפס יכול לטעון שנתן לו בתורת מתנה ואין אביו נאמן במגו וראיה לזה דאמרינן בפ' י"נ דף קכ"ז שלחו בני אקרא דאגמ' לשמואל ילמדינו רבינו הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה ופריך ממ"נ אי כרבנן סבירי ליה לישלוח להו כרבנן אי כר"י ס"ל לישלוח להו כר"י ומשני ומספקא לי' אי כר"י אי כרבנן מה היא דתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כו' וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל ר"נ בר יצחק לרבא בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הילכתא למיתב לי' פי שנים לא יהי' אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב לי' ומשני לא צריכי בנכסים שנפלו לאחר מכאן ופי' רשב"ם וחכמים אומרים אינו נאמן וכגון שמוחזקין באחר שהוא בכור וקרא מוקי בצריך הכירא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט התם וודאי אב מהימן למאי הילכת' אדרבנן קא פריך דאוקמינ' בצריך הכירא. בשלמא לר"י טובא לאשמועינן קרא דמהימן לי' לאב אפילו במקום חזקה ויהבינן לי' פי שנים דסד"א דניזל בתר חזקה וכתיב פי שנים למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' דהא קימ"ל דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא לרבנן למאי הילכת' כתב יכיר לצריך הכירא שהאב נאמן להכיר לאחרים הא סברא הוא דנאמן ע"י מגו דהא הי' יכול ליתני כל נכסיו במתנה עכ"ל:

הרי להדי' דבין לר"י דאב נאמן מכח קרא דיכיר אבל אי לא קרא לא הי' נאמן במגו וכמו כן לרבנן דקרא אתי בצריך הכירא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין אחד מהם הא אם הי' מוחזקין לא מהימן מכח האי מגו דהוי מגו במקום חזקה אלימת' כי האי הוי כמגו במקום עדים ה"נ בנידן דידן כיון שאנו מוחזקין בפלוני שהוא בכור ומגיע לו פי שנים ע"פ דת ודין תורתינו לא נאמן לאביו שנתן לו עבור חלק בסוכה במגו שהי' נותן נכסיו לאחי' הפשוטי' במתנה דזה הוי כמגו במקום חזקה ולא אמרינן וכיון במה שאמר אביו לא יירש דבריו בטלים א"כ אין לו על בנו הבכור אלא כמי שמצוה שפלוני חייב לי כך וכך ואותו פלוני טוען שבמתנה נתן לו או מחל לו דנשבע היסת ונפטר ה"נ דכוותי' ופסקנו הלכה למעשה שישבע בנו הבכור הסית נגד היורשים שאביון נתן לו דרך מתנה גמורה ונוטל אח"כ חלק בכורתו ע"פ דת ודין תורתינו וה' ינחני בדרך אמת:

עוד נולדו חלוקים בני היורשים שנתן השכ"מ שטח העליון חדרים הפונים לצד הרחוב לבנו אחד וחדרים הפונים לצד החצר נתן לנכדו ושטח התחתון נתן לבנו השני וכתב בזה"ל החדרים הפונים לצד הרחוב וגם הסוכה שעומדת לצד החצר והקו"ך שייך לבני פלוני עד רום הרקיע ונאמר עוד בשאר פרטי דברים בזה"ל מייני קינדער זאלין בונה למעלה זיין אין שאדין לנכרי פלוני וטען האבין שזכה בשטח התחתון מאחר שנאמר בלשון רבים מייני קינדער זאלין בונה למעלה זיין בלי נזק לנכרי ש"מ שיש לי רשות לבנות על שטח עליון ומה שנאמר עד רום רקיע לא קאי אלא על סוכה והקו"ך אבל לא על למעלה שנתן השטח עליון לבנו אבל האויר העולם עד רום רקיע נתונה לשניהם ובנו טען שמסתמא קאי עד רום רקיע כל המתנות המבוארי' לעיל וקרא לאינש לבן בלשון בניי כמבואר בח"מ סי' רמ"ז. הנה לכאורה נראה דאין בדבר זה ממש דאף מוכח בקראי אי דקרא לאינש לבן בניי ה"מ נגד בנות אנו מתרצים הלשון דאין לבנות בכלל לשון בניי אבל אם יש לו בנים הרבה מסתמ' לכל בניו קראם בלשון רבים וכל זה אם הי' ברור שמה שאמר בסוף מתנה עד רום הרקיע לא קאי אלא על סוף דבריו אבל דנוכל לומר דקאי על ראש דבריו דהא אפילו לגבי אחרים אם אמר שני דברים כגון אם אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מסיק הש"ס בנזיר דף י"א ע"ב רואני אדיבור' קמא קאי ק"ו גבי דידי' עצמו אף די"ל לגבי דיבור' דקאי אסוף דבריו דמקרא נדרש לפניו כ"ע מודו אבל אלפני פניו פליגי עם כל זה נראה ברור דמה דאמר אינש בסוף דבריו קאי לכל תחילת דבריו וראי' ממשנה שלימה בפ' ה' דשבועות גבי חמשה תובעים אותו ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר' אלעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד פסק הרמב"ם כת"ק ואין הלכה כר"א ולא כר"ש ופשיטא לת"ק מודו לר"א אם אמר שבועה באחרונה קאי לכל דבריו שהוציא בראשונה א"כ ה"נ דכוותי' כל מה שהוציא לפני זה ונתן במתנה החדרים לצד הרחוב והסוכה והקו"ך עד רום רקיע קאי עד רום רקיע על כולם א"כ במה רוצה הבן שני לזכות באויר העלי' של שטח העליון מדכתב אם יבנו בניי למעלה על עלי' יבנו שלא יהי' הזיק דנכרי משמע שרשות ביד שניהם לבנות על עלי' אין זה מוציא ממתנה גלוי ומובררת וכי היכי דאית לי' בנות ובן אחד ואמר נכסי לבניי לא זכו הבנות נגד הירושה דאורייתא והא דאמר בלשון רבים מפרשינן דדרך בני אדם לקרות כן ה"נ לא זכה הבן נגד מתנה בלשון זה לבן אחר כיון שקרא לאינש לבן בניי בכן ברור הדבר שזכה הבן הניתן לו העלי' עם בהאויר עד רום הרקיע הנלפע"ד כתבתי ופסקתי הלכה למעשה. נאום מאיר:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה