אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה קז

שאלה קו

אשר השיב לי מחותני ה"ה הרב הגאון דק"ק פ"פ דמיין

מאיר עיני חכמים בהלכה בפילפולו עורך מערכה מול מערכה תורתו שמורה בכל וערוכה מורה נבוכה ה"ה אהו' ידידי מחותני הרב הגדול גאון ותפארת ישראל צדקתו כהררי אל כ"ש מוהר"ר מאיר נרו יבקע כשחר אורו. מעשה ידי אצבעותיו וידו הגדולה אלי כתיב בעסק השאלה ותשובתו בצידו עתו גולה בעסק מורדת בבעלה ומעלה בו מעלה ותפסה נכסי בעלה וע"י נסתעפו ונולדו שתי טענות ותביעות אשר כבר יצא דינו מפי דמר ושיחר פני יבקש רצון ודעתי אם דן דין אמת לאמיתו ובודאי לא צריך לדידי ולהכרעתי כאשר הכל גלוי לפניו כאשר הכל באר הטיב בתשובתו דובר דבר על אופנו אופן מתוך אופן ומראה פנים לכל צד מילתא בטעמא. זאת ועוד אחרת אפס מאתי עת לדבר דבר בעט"י עט סופר מיהיב יהיבה והרבה כתיבה תמה ברורה ונעימה מרוב עבודה עבודת הציבור ועול תלמידים המבקשים תפקידם במעשה חידודים ושעורים דאורייתא כסדרן תמידין מ"מ רצונו של אדם כבודו מה שלבו חפץ לשמוע דעתי ומפני כבוד מפסיקין בין הפרקים והצצתי מן החרכים בדברי קדשו וקריתי ושניתי וזה לשון השאלה כאשר היא מבוארת בסי' ק"ה באריכות וע"ז האריך בתשובתו הרמה רמא דיקלא וזקפה בונה וסותר ע"מ לתקן עולה ויורד לעומקא דדינא דינו דין אמת בדין הראשון אך בדין השני מאי דפשיטא ליה עדיין מבעיא לי' טובי במה שהעלה מתשובתו דאין ללוי שום דין ודברים על יהודא דיכול לומר טעיתי בהודאתי ונאמן במגו ואין כאן חשש אלא שלוי יוכל לומר שאתם עושים קנוני' עלי וכיון שאין כאן טענות ודאי אין ללוי על יהודא המקבל אלא חרם סתם שכדבריו כן הוא עכ"ל:

חדא לפי דבריו של טעם דכת"ר דלכך פטור יהודא מלוי מהקנין של מעמד שלשתן מפני שמדמה כאלו טוען לוי טעיתי בחשבוני ואין להנותן בידי כלום ולפ"ז לא ירדתי לסוף דעת מעלתו מפני מה פוטר יהודא משבועה וכת"ר נתן טעם מפני שאין ללוי על יהודא רק טענות ספק ומה בכך כיון שאין יהודא נאמן לומר טעיתי אלא במגו דלהד"ם או פרעתי ואלו טען פרעתי או להד"ם הוי צריך שבועה ה"ה נמי בטענתו וכן כתב הש"ך שם מילתא בטעמא וגם הסמ"ע פסק דצריך שבועה וגם הסברא נותנת דאל"כ לא הוי מגו כי אי הוי טען לא הד"ם או פרעתי הוי צריך לישבע ובאמת אפשר אינו יכול לישבע ולכך טען טעיתי דהוא לא ידע ולא צריך לישבע וכמו כן איתא בגמ' דב"מ דף ח' ע"א ס"ד האי דאמר חצי' שלי להוי כמשיב אבידה ופירש"י מדהוי מצי למימר כולי שלי קמ"ל דהא ערומי קא מערים סבר אי אמינא כולה בעינא אישתבועי אימא הכי כו' נמצא אפילו התם אית ליה טענה דעדיפא לומר כולה שלי לא הוי מגו משום דצריך לישבע מכ"ש בנ"ד דעכ"פ אפילו בטענה זו דטעיתי צריך יהודא לישבע עכ"ל:

הנה ראיתי וקריתי את דברי פי מחותני הגאון נר"ו ונימוקי וטעמו כעיקר עמו ואם אמנם יש לפקפק אף דפסק הסמ"ע כדעת הטור שצריך לישבע למקבל משום דטענות הנותן הוא ברי מצטרפין טענות המקבל והנותן אבל בנידן דידן אף הנותן אינו יכול לטעון ברי כיון שהוא מודה שאין הש"ח בידו ואשתו לקחתה וכבר ביררנו שתפיסתה תפיסה והוי כמי שמוכר הש"ח לאחר והלוקח בא עם הש"ח לתבוע מן הלוה אין המלוה יכול להקנאות במעמד שלשתן דריע טענתו וזה עומד בשטרו וממרני אין צריך כתיבה ומסירה ה"נ דכוותי' כיון שהוא טוען שאשתו גנבתו מתיבתו א"כ אין טענתו ודאי שחייב לו יהודא ובזה י"ל אף דאינו נאמן אלא ע"י מגו דלהד"ם או פרעתי ואף טען כן הי' צריך לישבע מ"מ כיון דעיקר תביעתו של תובע אינו טענות ברי לא משבעינן לו היסת וכה"ג עלה בדעת הש"ך בסי' קנ"ו ס"ק כ"ו לחלק בכך אלא שאח"כ חזר וכתב דאף דהנותן טוען שמא חייב לישבע כיון דאינו נאמן אלא מכח מגו דפרעתי וכי היכי דפרעתי הי' צריך לישבע ה"נ בטעות וכה"ג אמרינן לעיל סי' קכ"א ס"ה היכי דנאמן לומר החזרתי וכה"ג משום מגו דנאנסו צריך לישבע שבועה חמורה ואין לחלק לומר דהתם כיון דהיסת עכ"פ צריך לישבע לכך צריך לישבע שבועה חמורה כעין אותו טענה שהי' יכול לפטור משא"כ הכא דאין צריך לישבע כלל דהא התם הך שבועה דהחזרתי ליתא במשנה כלל וקודם שנתקנה משבועת היסת היא אלא דילפינן לה מדהוי בעי אשתובעי אי טען נאנסו ה"נ בהחזרתי א"כ ה"נ הכא ודו"ק. ויצא לנו מזה דין חדש דבכל דוכתא דאין הנתבע נאמן אלא משום מגו אע"ג דאין להתובע טענות ברי צריך לישבע היסת כגון בטענה מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי הימנה דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביך מעולם כדלקמן סי' קמ"ט ס"כ צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אע"ג דאין לתובע טענות ברי וכן כל כיוצא בזה ודו"ק עכ"ל. ואם אמנם שכמה גדולים לא ניחא להו תירץ זה דהא בסי' קמ"ט סי' כ"א כתב המחבר מי שהחזיק בנכסי קטן ואמר משכונא הם בידי ויש לי עליהם חוב כך וכך הואיל ואלו רצה אמר לקוחים הם בידי נאמן שהרי אינו מוחזקת שהיתה לאביו של זה והרי זה גובה בשבועה ורבי' גורסים והרי זה גובה משבחה משום דקשי' להו ממה שכתב הרמב"ם והמחבר בסי' כ"ב שגובה שלא בשבועה ואם הדין חדש שחידש הש"ך הוא אמת אין כאן מקום לקושי' זו כמו שתירץ שם הש"ך בעצמו בשלמא בסי' כ"ב מיירי שיש לו חזקה ג' שנים וכי היכי דאם הי' טוען לקוחה לא הי' צריך לישבע כיון שהחזיק ג' שנים והיתומים טוענים שמא ה"ה בטוען חוב יש לי שאין צריך לישבע משא"כ היכי דאינו נאמן לומר לקוחה אלא במגו שלא הי' של אביכם מעולם ואם הי' טוען כן הי' היורשים מכחישים אותו בברי והי' צריך לישבע א"כ אף בטענות לקוחה או חוב יש לי עליהם נמי מחויב לישבע היסת וגם הלחם משנה בפרק י"ד מהלכות טוען כתב שעיקר כגירסא זו שגובה בשבועה והניח דברי הרמב"ם בצ"ע ואי ס"ל כדין חדש שכתב הש"ך לא קשיא מידי ולא הי' לו להניח דברי הרמב"ם בצ"ע וגם הראב"ד בפ' הנ"ל הקשה על דברי הרמב"ם וז"ל נראה מדבריו דמעשה דרבה בר שרשום מוקי לה שאינו יודע שהיתה של אביהם ואם כן ליה למימר מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי לימא דאי בעי אמר דידי הוא עכ"ל. ואם איתא לסברת הש"ך אין כאן קושי' דהא רבה בר שרשום בעי לאפטור' נפשי' משבועה ולכך אמר במגו דלקוחה דבטענות לקוחה הי' טענות יתומים שמא ולא הי' נשבע ולכך בטענות חוב לי בידי אביכם נמי אינו נשבע אבל אם היה טוען דידי הוא ומעולם לא היתה של אביך היו יתומים טוענים כנגדו טענת ברי והיה צריך לישבע אלא ע"כ מוכרחים אנו לומר דס"ל כיון דבעיקר הטענה לא היה צריך לישבע אף במגו הי' צריך לישבע מ"מ הוא פוטר משבועה ובעיקר ישוב דברי הש"ך תמי' לי הא ביתומים קטנים מיירי שלא הוחזק שהיתה של אביהם א"כ אף אם הי' אומר שלי הוא ולא היתה של אביך אין אפשר לקטנים לטעון טענת ברי כיון דקטנים לא ידעו במילי דאבוה ולא הוחזק בחזקת אביהם מעולם ואין לומר בטענו ע"פ קרובים א"כ במגו דלקוחה נמי יכול לטעון כן טענת ברי ע"י קרובים ומיהו מדברי תוס' בפרק חזקת הבתים דף ל"ג משמע כדברי הש"ך והקשה בד"ה מגו דאי בעי למימר לקוחה היא בידי ותימא מאי דעתי' דרבה בר שרשום דאפילו אי טעון לקוחה היא בידי שבועת היסת לעולם צריך וי"ל דאין נשבעין שבועת היסת אלא היכי דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי הוא שאין וודאי ליתומים שקרקע זו אינו לקוחה בידו הילכך אי הוי טעין לקוחה הוא בידי לא היה צריך שבועת היסת עכ"ל משמע אם הי' צריך לישבע שבועת היסת על המגו לא היה פטור משבועה אף בעיקר הטענה חוב יש לי על אביכם אעפ"י שבעיקר הטענה היה טוענים שמא הי' צריך לישבע:

ותמה אני על הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"ז דאם הוא בענין שהי' המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוחה היא נאמן לומר שהלוה עד כדי דמיו בשבועה בנק"ח וכתב הש"ך בשם הגאונים אפי' התובע תובע שמא וכתב הש"ך וז"ל ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם והמחבר בסי' קמ"ט סעי' כ"ב דגובה שלא בשבועה ומשמע התם דטעמא משום דהיתומים טוענים שמא כו' ולסברת הש"ך שחידש בסי' קכ"ו אין מקום לקושי' זו בשלמא גבי יתמי אף אם הי' טוען לקוחה לא הי' טענת יתומים אלא שמא כיון דהחזיק בחיי אביהן אבל הכא אף אם הי' טוען לקוחה היתה טענת ברי שהלוה יטעון שברי לו שלא לקחה אף דלא הי' נשבע רק היסת מכל מקום עכשיו שמודה שהמשכון יש לי וטוען שחוב יש לו עליו ובא ליטול צריך שבועה חמורה ולכך לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה משא"כ גבי יתמי ויש לישבו בדוחק. איברא בעיקר הדין שכתב הש"ך דאף דהנותן טוען שמא מ"מ כיון דאין הלוה נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי וכי היכי דבפרעתי היה צריך לישבע הכי נמי בטעיתי צריך לישבע לכאורה יש להשיב על דבריו מהא דאיתא בסי' פ"ט סי' ג' גבי שכיר שנשבע ונוטל מב"ה וכתב במה דברים אמורים כשיש עדים ששכרו אבל אם לא היו שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו' וכתב הש"ך משמע אבל אם היה שם עד אחד אינו כלום ונשבע רק היסת וכ"כ הרמב"ם ואין להקשות דהא לקמן סי' רצ"ו ס"ב אמרינן היכי דאינו נאמן לומר החזרתי אלא במגו דנאנסו צריך לישבע על החזרתי שבועה כעין דאורייתא כמו אם היה טוען נאנסו ואם כן הכא שאינו נאמן אלא במגו דלא שכרתיך ישבע כעין דאורייתא כשטוען פרעתיך כמו אם היה טוען לא שכרתיך שהיה מכחיש בעד והיה צריך לישבע שבועה דאורייתא דשאני הכא כיון דאפילו הי' שני עדים לא היה חייב לשלם מדין תורה אלא מתקנת חכמים שתיקנו שיהי' נשבע ונוטל וכשיש עד אחד לא תיקנו כו' עכ"ל. וא"כ השתא נימא בנ"ד נמי הכי ואף בק"ו מייתינן לה דהתם גבי שכיר אם הי' מודה בעל הבית לשכיר הי' חייב לשלם לו ע"פ דת תורתינו רק אם אומר פרעתיך לא חייב לשלם אלא מתקנת חכמים אפ"ה לא תיקנו חכמים לישבע כעין דאורייתא ק"ו בנ"ד שמעמד שלשתן הוי כהלכתא בלא טעמא ואינו חייב אלא מדרבנן אפילו אם מודה לדברי הנותן וכיון דלא תיקנו רבנן שבועת היסת בטענות שמא אף דלא מהימן אלא במגו כיון דאין כאן חיוב ממון מן התורה דחינן במגו כל דהו כיון דבעיקר הטענה אינו חייב היסת ודומה לזה כתב הרא"ש ריש פ' כל הנשבעין דאנן קי"ל בשבועת השומרים איתא אף במפקיד שלא בעדים ולא אמרינן במגו דלא הד"מ דהוי מגו דהעזה ובשבועת שכיר במגו כל דהו מוקמינן אדינא עכ"ל א"כ ה"נ אף דלא אמרינן כן באומר החזרתי במגו דנאנסו וצריך לישבע שבועה חמורה וכן אף אם נימא גבי אם אומר מה אתה עושה בשלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי ממנו דאינו נאמן אלא במגו שלא היתה של אביך מעולם דצריך לישבע היסת אע"ג דאין להתובע טענת ברי דשאני התם דבלא מגו כיון דלא החזיק ג' שנים הי' צריך להחזיר להיורש השדה מדין תורה ולכך השתא דנאמן מחמת מגו שלא היתה של אביך דצריך לישבע היסת אבל הכא במעמד שלשתן שאין להמקבל חיוב ממון מן התורה ואינו בא אלא מכח הנותן ואם הנותן ג"כ טוען שמא או שהלך למדינת הים אינו יכול להשביע אף דאינו נאמן אלא מכח מגו דלהד"מ והיה צריך לישבע היסת נ"ל במגו כל דהו דחינן וכי היכי דמחלק הרא"ש לענין גבי שותפין אמרינן מגו לאפטורי משבועה ואף דלא אמרינן גבי שומרים לאפטורי משבועה במגו דלהד"מ משום דהוי מגו גרוע מ"מ גבי שותפין דאינו נשבע אלא מתקנת חכמים דחינן לשבועה אף במגו גרוע דהעזה וא"כ ה"נ יש לחלק כמו שעלה בדעת הש"ך מתחילה דלא דמי להיכי דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דאין כאן חיוב ממון אלא מדרבנן דחינן במגו כל דהו דומה לזה כתב הש"ך בסי' פ"ט ס"ק ה' ע"ש באריכות:

וגם מה שכתב הגאון שהסברא נותנת דילמא ערומי קא מערים ומביא ראיה מפ"ק דב"מ דף ח' נראה דאין הנידן דומה לראיה דהתם אך שבועה תקנת חכמים היא שלא יהיה כל אחד אוחז בטלית של חבירו ואומר שלי הוא ואם לא ישבע באומר חצי שלי משום משיב אבידה יתבטל תקנת חכמים לגמרי דכל אחד יחזיק בטלית חבירו ויאמר חצי שלי ויפטור משבועה קמ"ל דחיישינן לאערומי כיון דכשנגדו טוען ברי אבל בנ"ד שטוען שמא ולא תיקנו רבנן שבועת היסת בשמא לא חיישינן לערומי ועוד דסמכינן דמסתמא טענת הנתבע אמת ובזה יש לדחות הסברא שכתב מר אפשר כי אם הוי טען לא הד"מ או פרעתי היה צריך לישבע ובאמת אפשר שאינו יכול לישבע ולכך טוען טעיתי. נ"ל דאין כאן חשש זה כיון דטענתו שמא אמרינן מסתמא אמת במה שאומר טעיתי א"כ היה יכול לומר שאינו חייב לו עתה ובדעבד אין צריך לברר דבריו ואפילו בפקדון כמו שכתב בהג"ה אשר"י בפ"ק דמציעא דאין צריך לפרש דבריו וכמו כן פסק רמ"א בסי' ע"ב בהג"ה סי' י"ז בשלמא בטענת ברי דנשבע היסת משום דחששו שמא מלוה ישינה עליו ורמי רבנן שבועה עלה דפרשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא ולכך בשנים אוחזין אי לא היה נשבע באומר חצי שלי חיישינן לערומי אבל בטענות שמא דהתובע דמחזקינן טענות הנתבע לאמתיתו לא חיישינן לערומי:

איברא בעיקר הדין הדעת מכרעת כדעתו דמר דמה שהבאתי ראי' משכיר אין כאן ראי' כלל דהתם הכי פירושו כי היכי דאם הוי שני עדים ששכרו הי' נאמן לומר פרעתי בלא מגו קודם תקנת רבנן אלא דרבנן תיקנו אם יש שני עדים ששכיר נשבע ונוטל ובעד אחד לא תיקנו ונאמן לומר פרעתי בלא מגו קודם תקנת רבנן אלא דרבנן תיקנו אם יש שני עדים ששכיר נשבע ונוטל ובעד אחד לא תיקנו ונאמן לומר פרעתי בלא מגו אבל היכי דתיקנו רבנן שישבע כגון במעמד שלשתן אם אומר פרעתי שצריך לישבע היסת אף היכי דטוען הנותן שמא כיון דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דלהד"מ אז פרעתי וכי היכי דטוען פרעתי היה צריך לישבע ה"נ בטעיתי וכן יש לחוש לערומי כיון דאינו נאמן אלא מכח מגו. אכן האמת יורה דרכו שסמכתי יתידותי יתד במקום נאמן כיון דטענת הנותן והמקבל הוא בשמא תו לא צריכין להאמינו מכח מגו דהא טענתו של מלוה כשאינו מוציא השטר ועד כאן לא אמרינן דאינו נאמן אלא מכח מגו משום דטענותיהם של הנותן והמקבל היו בברי והוא טוען טעיתי בחשבוני אינו נאמן אלא מכח מגו משום דמסתמא אדם מדקדק בחשבונו קודם שיודה אבל אם בתחילת המחאותו אינו יודע לו אם חייב לו והוא משיב שאינו חייב לו בוודאי נאמן בלא מגו ולא כתבתי מטעם מגו אלא לאלומי למילת' דהא בלאו הכי טענת המקבל בשמא אלא שמצטרפין טענות ברי של הנותן ואם הנותן גופא טוען כמו בנ"ד שאין הש"ח בידו ואי אפשר לטעון עליו בודאי מהימן הלוה בלא מגו בחרם סתם בר מכל זה הלוא הביא הסמ"ע בסי' פ"ז סק"נ בשם משרים דשבועת היסת אינו אלא חרם סתם ועם כל זה בטלתי דעתי נגד דעתו הישרה להחמיר עליו שישבע כנהוג:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה