אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה נב

שאלה נא

נשאלתי מעיר גינז עז אחת שלא בכרה ובימי עיבורה מכרה אותה אשת ב"ה בקנין אחד דהיינו בעד מעות אך קנין השני. שכתב בש"ע בפי' ש"ך שימשוך הנכרי לרשותו לא נעשה עכשיו ילדה עז הנ"ל זכר בכן יורנו מורינו מה דינו להכריע כדעת אחד מן הגדולים כי הרב מהרי"ל כתב בתשובתיו שאם הי' קנין אחד הוי ספק בכור ומביאו אותו הש"ך והט"ז:

תשובה דבר זה נפתח בגדולי' ונסיים בקטני' אם אמנם שמתחילה יראתי להכניס ראשי בין הרים גדולים מחלוקת שנחלקו בה אבות עולם ה"ה רש"י ור"ת אך שראיתי תשובה אחרונים שהסכימו קצת גאונים לדברי רש"י ע"כ אמרתי ללון בעמק של הלכה ויגעתי ומצאתי תאמין ובטחתי בחסד עלמן שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בזה. ע"כ נעתיק מקור דין זה בע"ז דף ע"א אמר אמימר משיכה בנכרי תדע דהני פרסא משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו רב אשי אמר לעולם אימא לך משיכה בנכרי אינו קונה והאי דלא הדרי בהו דרמות רוחא הוא דנקיטא להו אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להני סביותא כי כיילתי חמרא לנכרים שקלי זוזי מינייהו והדר כיילין להוא דא לא עבידתא הכי כי קא הוי י"נ ברשותייכו קאי הוי וכי שקילתו דמי י"נ קא שקילתו ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשיכה נכרי קנייה וי"נ לא הוי עד דנגע בי' ודחי הש"ס אי דקאי כייל ורמא למנא דישראל ה"נ לא צריכה דקאי כייל ורמא למנא דנכרי כו' עד הכי במאי עסקינן דאיכא עכבות יין דכוזנתא. וכתבו התוס' ד"ה אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע וכו' אומר ר"י דאין זה עיקר הטעם אלא משום דאמימר סבר כר' יוחנן דאמר מעות קונה ודריש לעמתיך בכסף לנכרי במשיכה כדאמר בבכורות ומה שמביא ראי' מפרדשני דפרסאי אין זה כי אם אמתלא בעלמא כמנהג אבותיהם מן הפרסי' שאינם חוזרים אחר המשיכה ש"מ שכך הדין עכ"ל. ובד"ה רב אשי כתבו שר"ת פוסק כאמימר משום דהלכתא כר' יוחנן לגבי ריש לקיש ולדידי' דריש לעמתיך בכסף ולנכרי במשיכה ומיהו רש"י פי' דמשיכה אינו קונה בנכרי אלא כסף דאין הלכה כר"י אלא כרש"ל משום דרבא ס"ל כוותי' בפ' הזהב מדקאמר קרא ומתניתן מסייע לי' לר"ל והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת המקנה בהמה לנכרי לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן הנכרי כסף וגם משיכת הנכרי בסימטא או לרשותו של נכרי. ובד"ה שקולי זוזי כו' לא צריכי דכיילי ורמא למנא דנכרי פי' אבל לעולם משיכה בנכרי קונה והקשה ר"ת כיון דמשיכה בנכרי קונה א"כ מעות אינו קונות וא"כ מאי היו המעות מועיל שהי' נותני' מתחילה מ"מ הוי י"נ ברשותי' של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של נכרי עד שימשכנו כיון דמשיכה קונה ולא מעות מיד שנגע בו נכרי נעשה י"נ ברשות ישראל והמעות שביד ישראל נעשה למפרע דמי י"נ כו' ואומר ר"י שבשעת נתינת הדמים אומרים להם נכרים אנו מקנים לכם המעות מעכשיו והיין יהי' שלנו מעכשיו והנכרי' היו מאמינים אותם בטוב ולא הי' יראי' פן יגזלו ואע"פ שלא בא לידים עדיין א"כ י"ל דסבר האי דדחי דקני' משיכה או מעות בנכרי ודריש הכי לעמתיך במשיכה הא לנכרי או בהא או בהא ולית לי' הא דאמר בבכורות מדישראל בחדא לנכרי נמי בחדא עכ"ל. וכתירץ הראשון כתב הטור בסי' קל"ב וז"ל לפיכך ישראל שמכר יינו לכותי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימכור לו יין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתנה לו היין דאי לאו הכי לא נקנה לו שאין המעות קונות בכותי עד שימשוך ואם לא עשה כן ומודד לכלי של כותי שיש פיו עכבות יין אסור וכו':

אבל בש"ע סי' קל"ב ס"ב לאחר שמחלק בין פסק עד שלא משך כתב במד"א כשמדד הישראל לכליו אבל אם מדד לכלי עכו"ם שיש בו עכבות יין כו' אז צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד וכתב הט"ז והש"ך דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף משום דהרב הב"י הביא בשם הרשב"א שכתב בת"ה הארוך מיהו אם הקדים לו מעות מותר כדא"ל רב בי כיילתי חמרא לכותים אקדימו ושקילו זוזי מנייהו וכו' ואפילו את"ל דמעות אינו קונות בכותי אלא במשיכה דוקא כדאמרינן בבכורות מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא אפ"ה כיון שנתן ופסק מעות ע"ד להוציאם נותנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו יין בסוף נמצא בשעה שנתנם לו לאו דמי י"נ הוא וכשנוטל הכותי יינו אותו שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר וכו' אבל הרמב"ן פי' דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמך דעתו וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ"ל ומשמע שהוא תופס דברי הרמב"ן עיקר וכן נראה ממה שכתב בקיצור הקדים לו הכותי מעות מותר אע"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ"ל. וכבר נתבארו דברי רבינו שאינו כאחת משתי שיטות אלו שכתב הרשב"א עכ"ל הב"י ונראה שסמך על התירץ הרשב"א ולכך פסק בש"ע שאם מדד לכליו של כותי שיש בו עכבות יין דסגי בנתינה דכסף תחלה ואין ספק אצלי מה שכתב הרשב"א בשם הרמב"ן אינו רמב"ן אלא הרמב"ם שכתב בפ' א' מה' זכייה דין י"ד וז"ל כותי שמכר מטלטלין לישראל או קונה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים וכן כתב הרמב"ם בהלכות בכורות פ' ד' וז"ל אם קנה הכותי מישראל בדינהם ונתן מעות אע"פ שלא משך קנה ופוטרה מן הבכורה והרב כסף משנה שחיבר הגאון הב"י הסכים לדברי הרמב"ם, אלא דהרב המ"מ כתב וז"ל וכבר נחלקו עליו ואמרו דהכי קי"ל דכותי דוקא במשיכה ולא במעות וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות והדברים עתיקין עכ"ל. הרי שכתב בשם הרמב"ן דכותי אינו קונה בכסף וע"כ הא דכתב הרשב"א בשם הרמב"ן דאמימר לאו דוקא משיכה קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות הוא דעת הרמב"ם וט"ס נפל בספרו כאשר מצינו בהרבה מקומות שטעו סופרים בין הרמב"ם לרמב"ן:

ע"כ העתקנו עיקר הדברים הצריכי' לנדון שלפנינו והנה בהבטה ראשונה אמרתי דעיקר ראייתו של ר"ת משום דהלכה כר"י לגבי ריש לקיש איכא למדחי דמאן יימר דס"ל לר' יוחנן האי דווקא לעמתיך בכסף ולנכרי במשיכה דילמא ס"ל כדמסיק הש"ס בבכורות דף י"ג ע"ב לעמתיך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי דס"ל גזל כותי אסור וא"כ כותי נמי קונה בכסף ואח"כ עיינתי בתוס' בפ' הזהב דף מז ע"ב כתבו בשם רבי חיים תירץ זה ושמחתי כעל כל הון ואחרי עיון מוכרחים אנו לומר כתירץ זה דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בבה"מ בפסקי הלכות דהא בבכורות דייק ריש לקיש לעמתיך בכסף הא לנכרי במשיכה וכתבו התוס' דשני קנינים אלו היה מצויון ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ ופריך הש"ס אימא או בהא או בהא ומשני דומי' דעמתיך מה עמיתך באחת אף נכרי באחת אמרי ולאמימר דאמר משיכה בנכרי קונה הניחא אי סבר לה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונה משיכה לא אהני עמיתך בכסף לנכרי במשיכה אלא אי סבר לה כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמתיך במשיכה לנכרי במשיכה עמיתך למה לי אמרי לעמתיך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי. לכותי מאל תונו איש את אחיו נפקא חד בנכרי וחד בהקדש וצריכי דאי כתב רחמנא חד ה"א לנכרי הוא דאין לו אונאה אבל להקדש יש לו אונאה הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לי' כמ"ד גזילו של כותי מותר אונאה מבעי' אמרי אי ס"ל כמ"ד גזילו מותר ע"כ כר' יוחנן סבירי ליה ע"כ ולפי דברי הש"ס דס"ל דיותר מסתבר למעוטי נכרי מאונאה מהקדש וכיון דפסק הרא"ש דגזל נכרי אסור ופסק דאין אונאה בהקדש כסתם מתניתן וילפינן מדכתיב אל תונו איש את אחיו וקשה מנ"ל לאוקמי האי קרא להקדש דילמא אתי למעוטי מנכרי מאונאה והרמב"ם פסק בפ' י"ג מהלכות מכירה דהכותי אין לו אונאה וכן להקדש ויליף מהני תרי קראי לעמתיך ולא של הקדש ומאל תונו איש את אחיו ולפ"ז ליכא מיעוטא וכל קנין הקונה בישראל קונה נמי בכותי וכיון דליכא דיוקא לומר דומי' דעמיתך קאמר אמימר משיכה בכותי קונה תדע מהני פרסאי כו' ולמד דאף דאין משיכה מפורש בתורה מ"מ קני הכותי במשיכה ממנהג אבותיהם:

ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק כפי' התוס' דתדע דקאמר אינו אלא אמתלא בעלמא ועיקר הוכחתו מן התורה לעמיתך בכסף הא לנכרי במשיכה דזה אינו לפי המסקנא דמצריכן תרי קרא חד לאין אונאה בהקדש וחד לאין אונאה בכותי ולא דייקינן מה עמיתך בחדא אף נכרי בחדא אלא הקנין שקונה ישראל בכסף קונה נמי ומשיכה לא קני בישראל אלא בתקנת דרבנן אליבא דר"י וקאמר אמימר דבכותי נמי משיכה קונה מהני פרסאי דמשדרי פרדשני ש"מ שהי' מנהג בידם לקנות במשיכה ולכך משיכה קונה בכותי דומי' דאמרינן בפ' איזה נשך א' רבא האי סיטימתא באתרא דנהגו למנקט קני' ממש ופירש"י סיטומתא רושם שרושמי' על חביות כו' וכן פסק הטור חו"מ סי' ר"א. ולפ"ז ניחא נמי להרמב"ם הא דדחי הש"ס בע"ז לעולם משיכה קני' בכותי והא דצריך ליתן תחילה זוזי משום דמיירי במודד בכלי של נכרים שיש בו עיכבות יין דמעות נמי קונה בכותי אלא דאמימר בא לאשמועינן דאפי' משיכה נמי קונה בכותי מצד מנהג אבותיהם ולכך כתב הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה דכותי קונה במשיכה או בכסף וכן בהלכות בכורות פסק דכותי שנתן מעות פטורה מן הבכורה. ולפע"ד מוכרחים אנו לומר כהרמב"ם דבאמת הלכתא כר"י ואמימר ורב אשי דהוי בתרא וגדול בחכמה נמי ס"ל כר"י אלא דדריש לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לכותי וא"כ כסף דקונה ישראל קונה נמי בכותי אלא דאמימר בא להוסיף דאף משיכה קונה בכותי ממנהג פרסי' ורב אשי דחי דבריו משום די"ל דרמות רוחא הוא דנקטי' ואסקינן שם דמשיכה קונה בכותי ולכך פסק הרמב"ם כאמימר דאף משיכה קונה וגם כסף דאף לפי מאי דס"ד מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא היינו לפי מאי דס"ד דעמיתך בא לדיוקא אבל לבתר דמסיק דבעינן עמיתך למעוטי כותי מאונאה תו לא דרשינן דומי' דעמיתך אלא דכותי קונה נמי במשיכה או בכסף. והא דהקשו תוס' בפ' הזהב וז"ל אך קשה דא"כ תיקשי להו מתניתן דנתנה לבלן דליכא לאוקמי בבלן נכרי ולא בבלן ישראל דמשמע דוקא בלן אבל ספר עד שימשוך י"ל דהרמב"ם לא ס"ל האי דיוקא לפי האמת כמו שהקשו תוס' באמת ד"ה בלן וא"ת מנ"ל דדוקא בלן או י"ל אף דס"ל כתירץ התוס' אליבא דר"י דמוקי ליה בבלן נכרי ודייקינן הא ספר נכרי בעי משיכה היינו לפי מאי ס"ד דעמיתך אתי לדיוקא אבל לפי מאי דאסקינן דבעי לעמיתך למעט נכרי מאונאה וכל הפוסקים פסקו דגזל נכרי אסור תו לא דייקינן האי דיוקא ולא קיים אלו כהאי מתניתן והרמב"ם בהלכות מעילה פרק ז' פסק וז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתן לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתן לא' מבעלי אומנות מעל אעפ"י שעדיין לא עשה מלאכתו קנה בה חפץ ולא משך אם מן הכותי מעל אם מן ישראל לא מעל וכתב הרב בעל ברכת הזבח בביאור דברי הרמב"ם בהלכות מעילה וז"ל כתב הרב וכן אם נתנה לא' מבעלי אומנות וכו' וכתב הכ"מ ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל כו' קיימין ואנן קי"ל כר"י כו' ובאמת הוא קושי' אלימתא והנלע"ד דרבינו ס"ל כשיטת רבינו חיים שהביאו שם בתוס' דר"י ורב אשי ס"ל דישראל ונכרי ד"ת קונים במעות ולפיכך בכותי לעולם מעל אלא כיון דתקנו חכמים שלא יקנה הישראל במעות אלא במשיכה א"כ כיון דדינא שצריך לחזור לו המעות לכך לא מעל דהוי כאלו לא הוציא וא"כ האי דבעל אומנות איירי באומן נכרי ולפ"ז ברייתות דנתנה לבלן לכ"ע אפילו בישראל וכו':

ואם אמנם שסברא זו סברא אלימתא היא דכיון דתקנה חכמים שלא יקנה הישראל במעות אלא במשיכה א"כ כיון דדינא שצריך לחזור לו לכן לא מעל דהוי כאלו לא הוציא אבל במאי שכתב האי דבעלי אומנות איירי באומן נכרי זה דוחק דא"כ למה סתם הרמב"ם וכתב סתם וכן אם נתן לאחד מבעלי אומנות ולא חילק כמו שחילק באם קנה בו חפץ ולא משך דמחלק בין כותי לישראל ולא חילק כן ברישא והיותר נ"ל אף דהרמב"ם פסק כרבי יוחנן דמעות קונות מן התורה אלא דתקנו רבנן משיכה משום שלא יאמרו נשרפו חיטך בעליי' דוקא במכר שייך האי תקנתא אבל בשכירות פועל לעשות מלאכתו אף אם לא משך הכלי כגון ספר אעפ"י שלא משך התספורת קנה בכסף דלא שייך התם לומר נשרפה חיטך כיון שגוף הכלי הוא שלו ובשביל שכירות הפרוטה לא ימנע מלהציל דכיון שגוף הכלי שלו יותר משכירות ולכך כל בעלי אומנות קנו בנתינת הכסף כדין תורה בין כותי ובין ישראל ולכך סתם הרמב"ם וכתב נטל פרוטה של הקדש כו' וכן אם נתן לא' מבעלי אומנות מעל ומיירי בין כותי ובין ישראל משום דהתם לא שייך תקנתא דרבנן כדאשכחן היכא דהלוקח קנה הגוף המקום שהמטלטלין מונחים בו קונה בכסף משום דלא שייך הך תקנתא והכא נמי דכוות' הוא אבל בקנה חפץ ולא משך מחלק הרמב"ם שפיר דהתם שייך תקנתא דרבנן ולכך מחלק דבכותי מעל דלא שייך תקנתא דרבנן בכותי ובישראל לא מעל כיון דצריך להחזיר הכסף כסברת הרב ברכת הזבח וע"ש והא דפריך הש"ס נתן לספר מעל והא ספר בעי למימשך היינו אליבא דר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה אבל לר' יוחנן דס"ל מעות קונות מן התורה וא"כ כל בעלי אומנות דלא שייך האי גזירה דשמא נשרפו חיטך וכו' קנה במעות והאי ברייתא נתן לספר ולספן לכל בעלי אומנות לא מעל עד שמשך היינו אליבא דר"ל אבל לרבי יוחנן באמת מעל דאנן לא בעינן לתירוצא אלא דאתי' מתניתן דמעילה כר' יוחנן דלא תתותב מיני' אבל הברייתא יש לומר דר"י לא ס"ל כהאי ברייתא נמצא דברי הרמב"ם ברורין בטעמם ואין אנו צריכין לדחוק כדדחקו תו' אליבא דר"ת כדפרישית:

אך קשי' לי דלפי דברי הרמב"ם דיליף דאין אונאה בכותי ואין אונאה להקדש מדכתיב תרי קראי עמיתך ולא תונו איש את אחיו ובפרק שני בהלכות שכירות בדיני שמירה כתב וז"ל וממעטין הקדשות מדכתיב רעהו יצא נכסי כותים ויליף תרוייהו מחד קרא ע"כ צריכין אנו לומר כיון דגלי לנו רחמנא בדיני ממונות עמיתך ואחיך למעוטי הקדש ונכרי א"כ בכל מקום דמעיטה התורה להקדש ה"ה לנכרי נ"ל להביא ראי' דדעת הרמב"ם דהא דאמר אמימר משיכה בנכרי קונה מיירי אף משיכה וה"ה למעות משום דאיכא למידק דהתם פריך בע"ז דף ע"א ע"ב מיתבי' הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן המעות משך יחזיר ואם משנתן המעות משך יוליך לים המלח ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר ותירץ אביי משום דמחזי כמקח טעות אמר רבא רישא מקח טעות וסיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כע"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כע"ז ביד ישראל ומפרש הרמב"ם הטעם דמחזי כמוכר ע"ז לכותי אבל אם קיבל המעות ולא משך כיון דאינו נותן הישראל ומוסר ע"ז לכותי שרי לחזור ולקבל מעות מהכותי מהטעם דהוי מקח טעות אבל אם נתן המעות ומשך גזרו רבנן דמחזי שחוזר ומוכר ע"ז לכותי ובבכורות דף י"ג ע"ב פריך מתבי' גרוטאות כו' ברייתות דלעיל וא"א מעות קונות משיכה למה לי ומשני הש"ס הכ' במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדין ישראל ואליבא דר"ל משיכה מפורשת מן התורה בישראל ופריך אי הכי מעות למה לי ומשני הכי קאמר אע"פ שנתן מעות אי משך אין ואי לא משיך לא אי הכי קשי' רישא אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות א"ל רבא רישא משום מקח טעות וסיפא ליכא מקח טעות בתמי' אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות וכו' ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב לי' זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קא משיך איבעי לעיוני והדר ממשך ופי' רש"י דלא הוי ידע וכו' דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות וסיפא איבעי לעיוני ומדלא מעיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה עכ"ל:

ולכאורה יש לדקדק דהא דמשני הכא רבא ואביי לפי אוקימתא שקיבלו עליו לדון בדיני ישראל היינו לריש לקיש דס"ל משיכה מפורשת מן התורה אבל לר"י דס"ל מעות קונות מן התורה בישראל ומשיכה בכותי תו לא צריכין לאוקמי שקבלו עליו בדין ישראל אלא שאף בדיניהם הדין כך שבדיניהם המשיכה קונה מן התורה ואי ס"ד בדברי ר"ת דמשיכה קונה בכותי ולא כסף א"כ למה לא משני אביי בע"ז כתירוצו שתירץ בסוגי' דבכורות ולוקמי רישא לפי שלא נתן מעות אע"פ שמשך לא הוי לי' למידק אבל סיפא כיון שנתן מעות ה"ל למידק והא דצריך מעות כי היכי דמשני בבכורות דהכי קאמר אע"פ שנתן מעות אם משך אין אי לא משום דמעות אינו קונות אלא ע"כ כדברי הרמב"ם שמשה אמת ותורתו אמת דע"כ דאמימר דאמר משיכה אף משיכה קאמר וה"ה למעות דקונה בכותי ולכך א"א לו לתרץ כן בע"ז דא"כ קשי' מעות ל"ל ואי משום דהכ' קתני אע"פ שנתן מעות א"כ ליתני מעות לחוד דמעות לחוד נמי קונה אלא ע"כ תירוצו של רבא הוא אמת דרישא וסיפא משום מקח טעות ולכך פסק הרמב"ם בין משך ולא נתן מעות או נתן מעות ולא משך יחזיר אא"כ משך וגם נתן מעות משום דס"ל כרבא אבל לתירוצו של אביי משמע דעיקר טעמא דהש"ס משום דבשעת נתינת המעות אורחא למידק וידע ומחיל ולכך לא הוי מקח טעות בסיפא א"כ לר"י לפי טעמא של הרמב"ם דמעות לחוד נמי קונה בכותי כמו בישראל א"כ אפי' בנתינת מעות לחוד הוי צריך לחזור אלא ע"כ כדאמרן:

ובזה מיושב תמיהת הב"י לרבינו הטור בי"ד סי' קמ"ו שכתב רבינו הטור הלוקח גרוטאות מן הכותי ומצאו בו אליל אי משך עד שלא נתן מעות יחזירו לו שעדיין לא נקנה ואם משנתן מעות משך כבר נקנה לו והוי אליל של ישראל ואין לו ביטול וצריך להוליכה לים המלח וכן כתב הרמב"ם בין משך ולא כתן וכו'. כתב הב"י וז"ל ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז וק"ל למה הוצרך רבינו לכתוב שכן כתב הרמב"ם זק"ל שמאחר שהיא ברייתא ערוכה בלא מחלוקות למה לא יכתוב הרמב"ם כן למה נשתנה דין זה שהוצרך בו להביא חיזוק לו מדברי הרמב"ם עכ"ל. אבל לפי דברינו אין כאן קושי' שהוצרך להביא חיזוק מדברי הרמב"ם שלא נפרש כתירוצו של אביי בבכורות דס"ל דרישא מקח טעות וסיפא לאו מקח טעות משום דבשעת נתינת מעות אורחא למידק וידע ומחיל וס"ד השתא דקי"ל כר"י וכאמימר דס"ל דמשיכה אוותמע קונה בכותי א"כ אף בנתינת מעות לחוד לא הוי מקח טעות קמ"ל כתירוצו של רבא דלעולם הוי מקח טעות בין רישא ובין סיפא אלא דסיפא הוי טעמא מדרבנן משום כיון דיהיב זוזי ומשיך מחזי כמוכר ע"ז כן נ"ל ברור:

א"כ שזכינו לדין לדעת הרמב"ם והרשב"א ורש"י כסף קונה בכותי וכן הסכים הרב הב"י ביו"ד סי' קל"ב וכן פסק באור זרוע הובא בהגהת אשר"י דין ס"ה וז"ל אבל מטלטלי' אם קנה ישראל מטלטלי' מן הנכרי ונתן לו מעות ועדיין לא משך המטלטלי' אם בא אחר להחזיק אינו יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעי משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמר ישראל שנתן מעות לנכרי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה עכ"ל. והא דכתב בהגהת אשר"י בפ' הזהב בשם א"ז ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הנכרי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הנכרי להפקיע מבכורה והטעם הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות היינו משום דרוצה לצאת אליבא דכ"ע דאף לר"ת דפסק כר"י מ"מ מדברי ריש לקיש נשמע לר"י וכי היכי דלריש לקיש כל היכי דאין לו מה למשוך מעות קונות כדמוכח מתניתן דבלן ה"ה לר"י דמשיכה בכותי קונה אבל היכי דאין לו מה למשוך מודה דקונה בכסף אבל לעיקר דינ' פוסק כריש לקיש דמעות קונות ובדעבד נוכל לסמוך על זה:

וראיתי בתשובת אחרונים ה"ה בתשובת מהר"ש קאוינדאוור סי' מ"ה והובא תשובה זו בתשובת נחלת שבעה סי' ל"א וז"ל אכן מה שמעלתו פשוט בעיניו כאילו דורש כמשה מסיני דדעת ר"ת הוא עיקר אודיע למע"ל דהוא ליתא ובזה ידע מע"ל כמה ספיקות שיש לו בדברי הפוסקים בדברים אלו גם קצת דבריהם סותרים זא"ז הוא זה איברא דהרב מהר"ם מינץ בש"ת סי' ל"ה ומור"ם ז"ל בש"ת סי' פ"ו הכריע דבדעבד הוא דעת ר"ת עיקר דמשיכה קונה בכותי מישראל וה"ה איפכא ישראל מכותי דדינם שוה כמבואר מדבריהם והוא מהגמרא דסוף ע"א. ואני אומר רבות' למיחשב גברי הרי הרבה פסקו כרש"י להלכה הא' הוא הרמב"ם מהלכות זכיות ומתנות והעתיקו בסמ"ע ר"ס קצ"ד וכותי קנה במשיכה או בכסף וכתב המ"מ דפסק כאמימר וס"ל דאמימר סבר דאף משיכה קונה בכותי וכ"ש מעות וכ"כ הרשב"א ורמב"ן הביאו הב"י בטור יו"ד בסי' קל"ב אמנם המ"מ לא כתב כן בשם הרמב"ן וכן פסק הטור וש"ע סי' קנ"ד בסופו וז"ל וכל זה לא מיירי אלא בקרקע אבל במטלטלין קונה בנתינת מעות עכ"ל וא"כ ה"ה כותי מישראל דחד דינא אית להו וכמ"ש לעיל. איברא דהטור סתרי אהדדי דבי"ד סי' קל"ב כתב לפיכך ישראל שמוכר יינו לכותי צריך ליזהר וכו' דאי לאו הכי לא נקנה לו שאין מעות קונות בכותי עד שימשוך וכו' וצל"ע כעת עד שאפנה אי"ה אמנם בש"ע סי' קל"ב ס' ב' פסק הרב ב"י כדעת הרמב"ם דכותי מישראל או ישראל מכותי קונה הכסף לחודי' וכמ"ש הב"י וכסף משנה להדי' ולכך מדד לכליו של כותי שיש בו עכבות יין כו' צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד וכו' ודלא כמ"ש הטור ותו' ומור"ם לא כתב עליו כלום הרי שגם הוא פסק כהרמב"ם דקנין כותי בכסף וכמ"ש בח"מ ס"ס קצ"ד וכל זה נעלם ממור"ם ז"ל בש"ת שלו וממהר"ם מינץ הנ"ל והרב אחרון משאת בנימן סי' ל"ה כתב וז"ל הבא בשאלה דבספק בכור אזלינן לקולא כר"ת מאחר דלא איפסוק הלכתא לא כמר ולא כמר לאו קושי' הוא שהרי רוב המחברים הסכימו לדברי רש"י וכ"כ בטור ס"ס קצ"ד בטח"מ ובתשובת מיימני סי' ה' מהלכות אבידה כו' דאפי' ר"ת מודה וכו' ואע"ג דטור י"ד סי' ש"ל כתב דבעי תרווייהו דוקא לכתחילה אבל דעבד סגי בכסף לחוד כרש"י ומעתה אם חבל הנביאים מתנבאים כרש"י הרמב"ם וש"ע בשני מקומות והרב המשאת בנימן בג' מקומות והטור בח"מ א"כ מי יסמוך אמור"ם ומהר"ם מינץ לפסוק בדעבד כר"ת ועכ"פ נתבאר למעלתו מתוך דבריהם הנ"ל טעם המקילין שנוהגים לכתחילה בקנין כסף מאחר שבעלי הש"ע והלבוש ומשאת בנימן שהם גדולי אחרונים פסקו כוותייהו אף שאין אני מסכים עם המנהג הזה בברור לכתחילה:

ועוד נ"ל קצת טעם למנהג גרוע זה דכיון דבדיניהם קונים בכסף או בסיטמתא ממש ולא יכול לחזור בו קני אף לענין בכור הן להפקיע הן להכניס כו' ואף שהמר"ם מינץ בש"ת סי' ה' וס"ב צידד להחמיר בבכור לקנות בסטימתא והביא ראיות שיש לדחות אותו ע"ש מ"מ העם הזה נוהגים להקל קורא אני עליהם עמו בעצו ישאלו ומקלו יגיד לו וסומכים אמור"ם להקל ואין בידינו להקל נגד אחרונים שכתבו במקומו בהלכות בכור סי' ש"כ לכתחילה לצאת י"ש כו' עכ"ל הגאון המהרש"ק וכתב על זה בש"ת נחלת שבעה סי' ז' וז"ל ואין אני רואה לפום רהיטא מקום קושי' כלל דז"ש הטור במטלטלין קונה עם נתינת המעות ר"ל משיכות המטלטלין עם נתינת מעות לאפוקי בקרקע לא מהני כסף אפי' עם חזקה לא מהני מטעם דישראל לא סמכי' דעתי' דסתם כותי אנס הוא ולא סמכי' דעתי' עד דמטי שטרא לידו משא"כ במטלטלי' מיד שנתן ישראל הכסף לכותי ומשך הישראל המטלטלי' לא שייך האי טעמא דליכא למיחש לאונס' מידי כמו בקרקע שאף שנתן הישראל מעות לכותי מ"מ הקרקע ברשותי' דמרא קמא קיימי' וא"כ דברי רבינו טור כנים ואמיתים וצריך כסף ומשיכה במטלטלי' כמו שפסק ביו"ד סי' קל"ב וסי' ש"כ והלשון מוכח כך דהכי הוי לי למימר קונה בנתינת המעות ומדאמר עם נתינת מעות משמע דקני במשיכה עם נתינת מעות ובס"ס קצ"ד כתב וז"ל אבל במטלטלין קנה בנתינת המעות בבי"ת ואפ"ה פי' עליו הסמ"ע כמו שכתבתי:

ומה שכתב מר דבש"ע סי' קל"ב פסק הב"י כהרמב"ם דמעות קונה בכותי וכו' ומור"ם לא כתב עליו כלום וכו' וכמ"ש בחו"מ סי' קצ"ד וכל זה נעלם ממור"ם ז"ל בשו"ת שלו ומהר"ם מינץ תמי' לי עליה דמר שיהי' נעלם מהרמ"א דברי הב"י בש"ע ויהי' א"כ דברי רמ"א סותרי' אהדדי מאחר שלא השיג על ב"י בש"ע בסי' קל"ב ס' ב' משמע דסובר כש"ע ובתשובותיו כתב להיפך והא ליכא למימר דנעלם ממנו כל עיקר ולא ראה דברי הש"ע בס' קל"ב סי' ב' כלל וכלל זה אינו דהרי בא עליו בהשגה ממקום אחד באותו סעיף גופא וז"ל ומאחר שבא לרשות הכותי כו' הרי שראה דברי ב"י בכאן ובכיון לא השיג עליו וא"כ איך יעלה על הדעת שבתשובותיו יכתוב להיפך אלא ודאי כדברי כן הוא ומכ"ת בנה יסודו על יסוד הנופל ובנין הקל ובנפול היסוד יפול הבנין דדעת הש"ע נמי טעמא משום דאף שמשך הכותי היין לא סמכא דעתי' כישראל כמו שכתב בש"ע להדי' הטעם משום דלא סמכ' דעתא עד שפסק דשמא לא ישוה במקח שהכותי לא יתן לו כ"כ מה שחפץ הישראל ונמצא שהכותי צריך להחזיר היין ליד הישראל והוי י"נ ועוד משם ראי' איפכא דהרי כשמשך ופסק קני הכותי ודמיו מותרות אע"פ שלא נתן המעות נמצא שמשיכה עיקר וא"כ הב"י אינו פוסק כהרמב"ם וגם דברי רמ"א לא סתרי אהדדי ולא נעלם ממנו דברי הב"י בסי' קל"ב בי"ד ובטור חו"מ סי' קנ"ד וגם לא נעלם דברי הטור ח"מ ממור"ם מינץ:

ואם כתב בתשובת משאת בנימן שרוב מפרשים הסכימו לדברי רש"י ושכן כתב בטור ח"מ אני אומר כבודו במקומו מונח ולא דק רק הנכון כמו שפרשתי בטור ח"מ הנ"ל וכן מבואר שם להדי' כמו שכתבתי שמעות קונות רק שלא סמכא דעתא בישראל בלא שטר גם דעת הב"י דלא כהרמב"ם וא"כ רוב הפוסקים סברי כר"ת כו' ומה שכתב מכ"ת חבל נביאים מתנבאים כרש"י וכו' אני אומר אם כל הנביאים התנבאו כרש"י שרוח שקר בפי כל הנביאים כי תמי' לי שהרי האלפס' הביא דברי ר"י ולא הביא דברי ריש לקיש ובכל מקום הלכה כהרי"ף במקום דלא נחלקו עליו התוספות כו' עכ"ל:

ואתה אחי המעיין כשתשים עין שכלך על דברי' כאלו בעיון תראה ששאלות הגאון מהר"ש קאיידנאויר הי' כשאלות הראשונים והרב בעל נח"ש רצה לדחות דבריו בגילת' דחטי ומסיק ששקר הי' בפי כל הנביאים וכל הפוסל במומו פוסל כאשר נבאר בעזרת ה' ובודאי לא הגיע דבריו ליד הגאון מהרש"ק דאם הגיע דבריו לידו בודאי הי' מחי לי' אמוחא כי שמואל ת"ל הי' ארוך בדורו ותלמודו הי' ערוך לפניו והי' בידו להשיבו ואין ספק כד ניים ושכיב אמר להא מילתא וצער לי ליכתוב עליו אבל ראיתי כשקורא אדם בהעברה בעלמא סובר שבעל נח"ש השיב להגאון מהר"ש תשובה נוצחת כאשר אירע להרב הגדול המחבר ר"י בהלכות פסח סי' תמ"ח הביא דבריו והסכים עמו ובודאי אלו הי' נותן לב לדבריו היו רואה ויודע שאין בדבריו ממש:

והראשונים ישמענו חכמים מה שכתב נחלת שבעה בתחילת דבריו שלפום רהיטא אין מקום לקושי' מהרש"ק דזה שכתב הטור במטלטלי' קונה עם נתינת מעות ר"ל משיכת מטלטלי' עם נתינת המעות לאפוקי בקרקע לא מהני כסף כו' עד והלשון מוכח כך וכו'. הנה חפשנו ולא מצאתי דברים אלו בטור שיכתוב במטלטלי' קונה עם נתינת מעות רק בריש סי' קצ"ד כתב כותי שמכר קרקע לישראל אינו קונה אותו אלא בשטר עם נתינת הכסף ובקרקע דוקא משום דנכסי כותי הרי הם כמדבר וכותי מכי מטי זוזי לידי אסתלק לי' לכך אינו קונה אלא בשטר עם נתינת המעות וכן הרמב"ם בפרק א' מהל' זכיה שכתב הכותי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת המעות מיירי בקרקע ולא ידעתי איך אינה דבר זה לידו ומה שכתב ובס"ס קצ"ד כתב אבל במטלטלי' קנה בנתינת מעות ואפ"ה פי' עליו הסמ"ע כמ"ש המעיין בדברי הסמ"ע יראה שלא פי' כדבריו רק נראה מדבריו שמחלק בין ישראל הקונה מכותי ובין כותי שקונה מישראל כמו שהבין הש"ך או כמו שכתב בעל שער אפרים שכוונתו מה שכתב בי"ד סי' ש"כ דמ"ש בח"מ שקונה מטלטלי' בנתינת מעות ר"ל לאפוקי שא"צ שטר כמו בקרקע יעוין שם וכפי' הש"ך. וגם מה שכתב לישב קושית מהרש"ק בש"ע דפסק המחבר דמעות קונה בכותי ומור"ם לא כתב עליו כלום וכתב נחלת שבעה תמי' לי עלה דמה כו' עד איך יעלה על דעת שבתשובותיו יכתוב בהיפך אלא ודאי כדברי כן הוא ועכ"פ בנה יסודו על יסוד הנופל עכ"ל לא ידעתי מאי כדברי קאמר וממש כתדע מן הקושי' ולא נתפרש מאי המציא בדבריו ובסוף דבריו כתב דדעת הש"ע נמי טעמא משום דאף שמשך הכותי היין לא סמכה דעתא דישראל וכו':

ועוד משם ראי' איפכא דהרי כשמשך ופסק קנה הכותי אע"פ שלא נתן המעות נמצא שמשיכה עיקר כו' נפלאתי על דברים אלו שגרם לי לקלקל נייר ודיו דהא ברישא דכתב הש"ע ישראל שמכר יינו לנכרי ומחלק בין פסק עד שלא מדד מיירי כשמודד בכליו של ישראל כמו שסיים הש"ע בד"א כשמדד הישראל בכליו וס"ל לש"ע כדעת הרמב"ם דס"ל דכותי קונה או במשיכה או במעות אלא אם לא פסק לא סמכה דעתי' ולא הוי זוזי הלואה גבי ומנסך יין של ישראל וקשקיל דמי י"נ אבל כשפסק סמכה דעתי' וקונה הכותי היין במשיכה ומיד המעות הלואה גבי ואח"כ כשעושה י"נ עושה ביין שלו והדמים מותרי' אף שנתן אח"כ וזה ברייתות מפורשות בש"ס בע"ז דף ע"א ע"ב אבל אם מדד לכלי העכו"ם שיש בו עכבות יין צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד א"כ אף בלא משיכה אי מעות אינו קונה בכותי הי' היין נאסר מיד במדידה וא"כ קשקיל דמי י"נ אלא ע"כ שהמעות לבד נמי קונה בכותי ולכך אם הקדים לו מעות דמיו מותרות וע"ז התפלא הגאון מהרש"ק למה לא כתב מור"ם עליו כלום שהרי שאם באנו לחוש לדעת האומרים דכסף אינו קונה בכותי א"כ אף שנתן דמיו תחילה מ"מ מיד שבא לכלי של כותי הוי י"נ וקשקיל דמי י"נ אלא ע"כ דהסכים לפסק הש"ע דכותי קונה במשיכה או במעות וקושיות מהרש"ק קושי' אלימתא היא ודברי הנחלת שבעה אינם אלא דבר שפתים אך למחסור:

ואיברא לישב דברי מור"ם נראה לי משום כיון דהרב ב"י הביא בשם הרשב"א שני תירוצים תירוץ ראשון אפילו אם ת"ל דמעות אינו קונות בכותי אלא במשיכה דוקא כדאמרינן בבכורות אפ"ה כיון שנתן ופסק מעות על דעת להוציאם נותנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו היין לבסוף נמצא בשעה שנותנים לו לאו דמי י"נ הוא וכשנוטל הכותי יינו אותו שעה אין הישראל נוטל מעות ולפיכך מותר עכ"ל. ואף שדברי ב"י נראה שהרשב"א תופס עיקר כתירץ הרמב"ם דכותי קונה במשיכה או במעות מ"מ הרב רמ"א הסכים עמו אבל לא מטעמיה אלא מטעם תירץ ראשון של רשב"א אבל לעולם י' כדעת האומרים דכסף אינו קונה בכותי וזה נכון לדעתי להציל למור"ם מקושיית מהרש"ק וגם מה שכתב להשיג על תשובת משאת בנימן שכתב שרוב המפורשים הסכימו לדברי רש"י ושכן כתב בטור ח"מ כתב הנח"ש וק"ל:

ואני אומר כבודו במקומו מונח ולא דק רק הנכון כמו שפרשתי בטור ח"מ וכן מבואר שם להדיא כמו שכתבתי שמעות קונה רק שלא סמכה דעתי' דישראל בלא שטר עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריו שהוא מביא ראיה לחובתו דאם מדמה מטלטלי' לקרקע ומעות קונות א"כ חוזר הדין כפי' שפי' משאת בנימן בדעת רש"י דכסף קונה וכבר כתבתי מה שרוצה ליישב דברי הטור דבר שקר נזדקר בפיו וגם דחה משם דברי מהרש"ק וז"ל ומש"כ מכ"ת דנ"ל דטעם למנהג גרוע כזה דבדיניהם קונה בכסף או בסיטמותא כו' גם הא ליתא דאין הולכין בדבר איסור אחר מנהגם ודינא דמלכותא כדאיתא להדיא בש"ת מהר"ם מינץ סי' ה' ודבריו ברורים דא"כ מה לנו לפלוגתא זו ולחומרת מהר"ם לקנות בכסף ומשיכה כדי לצאת ידי שניהם יקנה בכל דור ודור כפי מנהג התגרי' באותו מקום ובאותו זמן אלא ודאי שאינו מועיל מנהגם לענין דבר איסור עכ"ל. הנה האמת שהמרש"ק כתב שמהר"ם מינץ צידד להחמיר בבכור לקנות בסיטמותא והביא ראיות שיש לדחות אותם והנה שו"ת מהר"ם מינץ לא היה לפני אך ראיתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' קל"ב שמביא ראיה שבנימוסיהם כסף קונה ואין המוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם כדאי להפקיע מידי קדושות בכורה ומביא ראיה ממתניתין דבכורות המקבל צאן ברזל מן הנכרי' ולדות פטורי' מן הבכורה ומוקי לה רבא דטעמא דפטורי' כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפס לה לבהמה כו' הוי ליה יד נכרי באמצע ובסוף דבריו כתב וז"ל אבל מ"מ נראה פשוט שלאו מדינ' דתלמודא הוא רק בדינהם כך היא שהוא תופס הולדות וממילא זכינו לדין שכדאי הם נימוסיהם להפקיע מידי בכורה:

אמנם בתשובת מהר"ם מינץ סי' ה' כתב להדיא שאין מנהג שנהגו התגרי' כותי' מועיל להפקיע קדושת בכור דאל"כ למה הצריך מהר"ם כסף ומשיכה לאפוקי נפשי' מפלוגת' הא מנהג הכותי' בכל מקומות מי שנותן אפילו פרוטה על המקח קונה בו עכ"ל. והנה באמת אין ראייתו מכרעת הלוא במקום שכתב הגאון מהרמ"א בתשובה משמע שלא היה נוהגים כן מ"מ לא מלאני לבי להכריע ולהכניס ראשו בין ההרים גדולים ואפשר היה לחלק בין מנהג שנהגו התגרים ביניהם ובין מה שנפסק ע"פ דיניהם ונימוסיהם אבל דוחק הוא עכ"ל. הרי שגם הגאון מהר"ג כתב שאין ראייתו מכרעת כדעת מהרי"ף אבל אחרי העיון אמרתי שלפי דברינו אשר כתבנו אין מקום כלל לקושית מהר"ם מינץ שהקשה דאל"כ למה הצריך מהר"ם כסף ומשיכה לאפוקי נפשי' מפלוגתא הא מנהג הכותי' בכל המקומות כו' י"ל דזה אינו קושי' כלל דמהר"ם אזיל לשיטתו דמספק ליה אי הלכת' כר"י דאמר דבר תורה מעות קונה ודריש הכי לעמיתך בכסף הא לכותי במשיכה דוקא ולא בכסף וכתבו התוס' ששני קנינים אלו הי' מצויי' ושייכי זה במוכר וזה בלוקח ולפ"ז מעטה התורה שאר קניני' דדוקא במשיכה ולא בכסף וכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ודריש הכי לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף דוקא ולא במשיכה וכיון דלמר אימעט כסף אף מה שקונה בישראל ע"פ הדין לא קני בכותי ולמר אימעט משיכה אף דקונה ע"פ דת תורתינו בישראל מ"מ בכותי לא קני אלא כסף וכיון דמעיטה התורה אפילו קניני' מדין תורה גבי כותי דלא קני אלא בקנין אחד או במשיכה או בכסף א"כ כש"כ דמעיטה התורה מנהג תגרי' שלא יקנה גבי כותי ולכך הוצרך מהר"ם להוציא נפשו מפלוגתא לקנות בכסף ובמשיכה. אבל לפי דברינו אשר בררנו בראיות ברורת דדעת הרמב"ם עיקר דאיצרך תרי מעוטי למעוטי כותי מאונאה דגזל כותי אסור ולמעוטי הקדש א"כ כל מה שקונה הישראל הכותי נמי קונה ולא אימעט שום קנין מכותי דנימא דדוקא בקנין זה ולא קנין אחר א"כ מנהג התגרי' ומה שמתקני' בני המדינה ע"פ חוק מהני אף לענין בכור:

ועוד ראי' דכל ממון אתי לידי איסור כגון לענין קדושי אשה והקדש ואפ"ה אמרינן בכותי שמכר קרקע לישראל דנכסי כותי הרי הן כהפקר ואם החזיק בהם אחר זכה וזה הוא ע"פ דין תורתינו כפי' רש"י שם ואפ"ה אמרינן במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין המלך ומשפטיו שיזכה בקרקע מי שנותן דמיו עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון דנים על פיהם ולפ"ז אם הקדיש המחזיק השני הקרקע אינו קדוש כלל והנותן מעות הוא יוכל להקדיש אף שבדין תורתינו אינו כן והיה הדבר בהיפך מ"מ הולכין בכל משא ומתן אחר מנהג התגרים אחרי חוק המלך אף שמזה נולד איסורא לא משגחינן בי' א"כ ה"ה לענין בכור דנוכל לסמוך על זה דמ"ש איסור זה או זה:

עוד ראיתי שהשיג בנחלת שבעה על מהרש"ק וז"ל ומה שכתב מכ' שכל הנביאים מתנבאים כרש"י כו' אני אומר אם כל הנביאים מתנבאים כרש"י שרוח שקר בפי כל הנביאים כי תמיה לי שהרי האלפס' הביא דברי ר' יוחנן ולא הביא דברי ר"ל וכל מקום הלכה כהרי"ף במקום דלא נחלקו התוס' עליו כו' נפלאתי על הרחבות פיו נגד גדול ממנו בחכמה דמאי אולמי הרי"ף מהרמב"ם דהרמב"ם נמי פסק כר"י דדין תורה מעות קונה ואפ"ה ס"ל דבכותי קונה משיכה או מעות ע"כ ס"ל או כתירץ הר"ח שהביאו התוס' או כסברתינו וא"כ הרי"ף נמי י"ל דסבר כן אף דמעות קונה מן התורה מ"מ בכותי קונה משיכה וגם המעות ולית לי' הך דיוקא הא בכותי משיכה כדכתבינא והרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה ע"פ הרוב ועוד שינה הלשון מהרש"ק שכתב בתשובתו רבות' למחשב גברי הרי חבל נביאים מתנבאים כרש"י כאשר באמת הביאם והוא ראה וידע שכמה גדולים חולקים על רש"י והוא כתב משמו כל הנביאים ופליאתו נפלאה ונשגבה ממני וכי בשביל זה שהרי"ף הביא דברי ר"י דהלכת' כוותי' יהי' רוח שקר חלילה בפה כל הגדולים אשר אנו רואים עין בעין שפוסקים כרש"י אין זה אלא דברי חימום וקינטור:

עוד כתב שם וז"ל ומה שכתב הב"י בשם הרמב"ן דאמימר סבר אף משיכה קונה פי' כן אליבא דהרמב"ם ולי' לא ס"ל הכי כמו שהבין מכ"ת בדברי הב"י אליב' דהרמב"ן עכ"ל הנה כבר כתבתי שהב"י הביא דברי הרשב"א ופסק כן בש"ע דמשיכה או כסף קונה בכותי ומחלק בין מדד לכלי של ישראל או לכלי עכו"ם שיש בו עכבות יין צריך ליתן המעות תחילה ש"מ דמעות קונה וכתב המרש"ק בעצמו שהמ"מ לא כתב כן בשם הרמב"ם וכבר כתבתי שט"ס נפל בדברי הרשב"א בין הרמב"ם להרמב"ן. גם כתב שם וז"ל גם מה שכתב מעכ"ת כיוצא בזה אנו נוהגי' להחמיר בכל הוראות איסור והיתר דמחמירין לכתחילה כדעת האוסרין לצאת ידי דעתו אבל בדעבד אוקמינן אדינא דאוריית' כהכרעו' הפוסקים עכ"ל. אני אומר במחילה לכבוד תורתו מכ"ת לא דק דודאי אם עיקר הדין מסכי' עם המתירין רק משום חומרא אנו נוהגים כדעת האוסרי' ע"כ בדעבד או שעת הדחק מוקמינן אדינא שהרי מדינא מותר משא"כ היכי דלא ידענו דינא אי כרש"י אי כר"ת דנימא דבדעבד אוקמינן אדינא ולהתיר בכסף לחוד כרש"י דילמא עיקר דינא כר"ת להצריך דוקא משיכה כו' ואחת שאלתי ממכ"ת שאל יהיה נוח לכעוס ואם יהיה נוח לכעוס יהיה נוח לרצות עכ"ל. גם בזה לא ידעתי מאי קאמר שהרי כתב מהרש"ק וז"ל ועכ"פ נתבאר למעלתו מתוך דברי הנ"ל טעם המקילים שנוהגים לכתחילה בקנין כסף מאחר שבעל הש"ע והלבוש ומשאת בנימן שהם גדולים אחרונים פוסקים כוותייהו אף שאין אני מסכים עמהם המנהג הזה ברור לכתחילה עכ"ל הרי שמהרש"ק ס"ל באמת לדינ' כהנך גאונים דפסקו כרש"י אלא שפקפק על לכתחילה ולכך שפיר כתב כיוצא בזה נוהגים בכל הוראות איסור והיתר דמחמירין לכתחילה כדעת האוסר לצאת דעתו אכן בדעבד אוקמינן אדינא דאורייתא כהכרעות הפוסקים עכ"ל וכבר כתב שחבל נביאים מתנבאים כרש"י הלוא הרמב"ם והש"ע בשני מקומות והרב משאת בנימן בג' מקומות והטור בח"מ א"כ בדעבד קי"ל כהכרעות אלו הפוסקים שהם גדולי אחרונים אלא לכתחילה מחמרינן לצאת אף לדעת ר"ת דמשיכה קונה ובעינן תרווייהו וא"כ אין מקום לתמיהת בעל שו"ת נ"ש והמעיין בסוף התשובה יראה שהיה איזה דברים קנתורים בניהם ויפה ביקש מהגאון מהר"ש שלא יהי' נוח לכעוס כי דבריו מרפסין איגר' ואין ספק שלא הגיע תשובתו ליד הגאון מהר"ש וכתב זה והניח בקופס' ואחר כך מצאו בניו תשובה זו והדפוסהו דאי הי' הגיע תשובה ליד הגאון בודאי לא הי' שתיק לי' כי ידיו הי' רב לו והלכת' כשמואל בדיני:

ולפי מה שכתבנו מיושב גם תמיהת בעל שער אפרים על הרב משאת בנימן וז"ל בשאלה ע"ט דף נ"ח ע"ב שתמה על הרב הנ"ל שכתב שהרי רוב המחברי' הסכימו לדברי רש"י וכן פסק בח"מ סי' קצ"ד עכ"ל וכתב הוא ואני שמעתי ולא אבין כי דבריו תמוהים לפע"ד במה שאמר שהרוב המחברים הסכימו לדברי רש"י ולפע"ד היפך הקערה על פיה ואיפכ' מסתבר' שרוב הפוסקים הסכימו לדברי ר"ת ולעיקר' דדינ' שהרי הרא"ש בריש פ"ק דבכורות פסק כר"י דישראל קונה בכסף ולכותי במשיכה וכ"כ שם הרא"ש בשם בעל הלכות ובשם רב האי בסי' מקח וממכר וא"כ לפי דעת בעל משאת בנימן שכתב שהטור בריש סי' קצ"ד פסק כדברי רש"י וא"כ יהי' דברי הטור סותרים זה את זה וגם סותרים דברי אביו הרא"ש שהרי הטור פוסק בריש סי' קצ"ח בח"מ כר"י דבישראל מעות קונה מד"ת וא"כ לכותי במשיכה כי הפלוגת' דרש"י ור"ת תלוי' בפלוגת' דר' יוחנן ור"ל וכפי מה שמסיק בגמ' דבכורות דאליב' דר' לקיש דסבר לעמיתך במשיכה וא"כ לכותי בכסף משא"כ לר"י שסבר לעמיתך בכסף מד"ת וא"כ לכותי במשיכה והטור פוסק כר"י ע"ש שהאריך ולפי מה שכתבנו והוכחנו שדבר זה אינו תלוי בפלוגת' דר"י ור"ל לפי האמת וי"ל דאף ר"ל מודה שכותי קונה בין בכסף בין במשיכה וכבר כתבנו שמוכרחי' אנו לומר בדעת הרמב"ם ואליב' דהרמב"ם מתישבות כל הקושי' התוס' בסוגי' דבכורות ודע"ז בריוח בלי שום דוחק וגם מיושב הקושי' הגדולה למה לא הביא בעל הש"ס תירוצא דאברי בע"ז וכן הסכים הרשב"א עמו וגם הב"י בי"ד סי' קל"ב וכן פסק באור זרוע הובא בהגהת אשרי בחזקת הבתים וכן הסכימו הרבה אחרונים כמבואר בתשובת מהרש"ק וא"כ אין מקום לתמיהת שו"ת שערי אפרים על הרב מ"ב וגם מה שהביא בשם מהר"ם מינץ שאין מנהג התגרים מועיל גבי בכור אין ראיתו ראי' כלל כאשר כתבנו ואדרבה יש ראי' ברורה שמהני כמו שכתב הרב הגאון מהרב בתשובתיו:

וראיתי שהרב בעל מג"א וכן שער אפרים הקשו איך כתב המ"ב וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם או מפתח כו' קונה ג"כ לענין חמץ וז"ל וק"ק דאמרינן בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדינהם קנה כו' מאי בדינהם בדין שפסקו להם תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני עכ"ל ובאמת אינו קושי' כלל דס"ד דמקשה דכסף קונה בדין תורה בישראל ואם מנהג הכותי נמי כן פשיטא דקנה וכי בשביל שמנהג התגרי' כן הוא יגרע כחו ולכך פריך שפיר מאי בדינהם ומשני בדינהם שפסקו להם תורה מיד עמיתך במשיכה הא בכותי לא מהני משיכה אלא כסף דוקא וזה פשוט וברור וא"כ כשנסתר הענין ממילא נפל הבנין א"כ אין להם רא' כלל לומר דסטימות' לא יקנה בכותי ופשיט' לפי מה שכתבנו שאף מדינ' הרבה גדולי ראשונים ואחרונים סבירי להו דכותי קונה או בכסף או במשיכה ומסתבר טעמייהו ואף שהרבה אחרוני' לא הכריע והניחו הדבר בספק מ"מ לא שבקינן כל הנך רבוותא דהכריעו כדעת הרמב"ם דכסף קונה בפרט בראיות ברורות שכתבנו לסמוך עליהם בדעבד דמהני כסף ואפילו לא נתן אלא קצת כסף קונה הכל כדאי' ברא"ש בפ' הזהב וכן כתב הר"ם מלובלין ולפי מה שכתבנו יש להם על מה שיסמכו לקנות לכותי אף בכסף לחוד והנראה לפע"ד כתבתי וה' ינחנו בדרך אמת. ואגב דאיירינן במילי דבכור באתי להזכיר מה ששאלו בעיר אלטונבורג פעם אחת מכרה אם של ב"ב פרה מעוברת שלו לכותי בלתי ידיעתו נראה דהוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו ודומה לזה כתבו התוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב בד"ה והצנועין דמחללין נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו דזכות הוא לו יעיון שם וכן לענין חלה דאית' בי"ד סי' שכ"ה דאם זכות לבעל העיסה כגון שהיתה עיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו אף שאינו נעשה שליח בלתי רשותו לענין תרומה כמו דאית' במסכת תרומות דף ל"ו ע"ב ואפ"ה היכי דזכות הוא לו נעשה שליח שלא מדעתו א"כ הכי נמי גבי בכור כמו כן גבי חמץ אם לא היה ב"ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועיין בט"ז ובי"ד סי' שנ"ב סי' ל"א ס"ק ט"ו מה שחידש שם על הרמב"ן וכן כל זכי' מטעם שליחות כמו שכתבו התוס' בפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב ד"ה התופס לבעל חוב עיין שם

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה