פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה מג
נשאלתי באחד שהי' לו מקח עם הנכרי על יין שרף כל מדה ומדה בכך וכך וכן נהג עמו הנכרי זמן רב וכששלח לידו הישראל י"ש פרע לו כל מדה ומדה לפי המקח שקצב עמו וכשהגיע הזמן בערב פסח שלח הישראל ע"י עגלן כותי חביות י"ש להכותי שהי' רחוק מאתו מהלך יום אחד נמצא שהגיע ליד הלוקח בשעה שכבר נאסר בהנאה ונשאלתי אם מותר להישראל לקבל אח"כ דמי הי"ש מהנכרי דהוי חמץ שעבר עליו הפסח דהא כל זמן דלא מטו ליד הנכרי בעל המקח אחריותו על ישראל:
תשובה דבר זה צריך ביאור באורך ורוחב ונבדוק בחמץ זה עד מקום שיד שכלינו מגעת בעזרת השם וזה החלי בע"ה צורי וגואלי והנה לפי דעת הגאונים שכתב הטור או"ח סי' ת"ם בישראל שהפקיד חמצו אצל כותי וקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו וכתב הב"י שגם הר"ן הכי ס"ל א"כ בנידן דידן אף שאין אחריות על הכותי בעל המקח עד שיבא הי"ש לרשותו מ"מ כיון דכותי העגלן נעשה שומר עליו ומחייב בגניבה ואבידה אין הישראל המפקיד עובר עליו ואף שלענין יוקרא וזולא וכן אונס שפיכה באחריות ישראל הוא מ"מ כי היכי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל דאף דאם ישראל אינו חייב אלא בגניבה ואבידה הסכימו כל הפוסקים דחייב לבערו וכי היכי דהתם קיימי ברשות ישראל באחריות גניבה ואבידה ה"נ היכי שהפקיד ביד כותי קיימי ברשות הכותי באחריות גניבה ואבידה לבד לפי מנהג עגלני' אף דלא מקבל אונסא מ"מ ברשותו קיימי מ"מ כי דייקינן שפיר לאו מילתא היא דדווקא לחומרא אמרינן כן אבל לא לקולא דהא ראיית הנך גאונים מדתניא במכילתא בבתיכם מה ביתך רשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות כותי שהוא שלו ואינו ברשותו משמע דאינו ברשות ישראל לגמרי אבל כשאחריות אונס על ישראל ברשות מקרי ובר מכל דין שרוב הפוסקים דחו דבר זה מהלכה ומוקי להאי דמכילתא מיירי בכותי שהלוה לישראל על חמצו אבל בהמפקיד כיון שעיקר הממון שלו חייב לבערו מן התורה א"כ הוי ליה כחמץ שעבר עליו הפסח ועוד יש לצדד לדעת המ"ב שהביא המג"א בסי' תמ"ח דאם כותי שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אע"ג דאין שליחות לכותי ה"מ כותי לישראל או איפכא אבל כותי לכותי עושה שליח ולפ"ז אף בנידן דידן שזה העגלן קיבל עבור דעת בעל המקח בלתי דעתו מ"מ למפרע חזינן דניחא ליה בהכי אם כן מעיקרא ברשות דכותי קאי דזכי' ליה ואף דישראל מקבל עליו אחריות הוי כמי שמקבל אחריות בחמץ של כותי דאינו חייב לבערו לדעת ר"ת והרא"ש שהביא הטור בסימן ת"מ דאפילו ביחד לו מקום בבית ישראל אינו מצוי בבית קרינן בי' וכן הסכים בעל העיטור והראב"ד והרשב"א ואף שכתב הב"י שהרי"ף השמיטה וראוי להחמיר ודין זה השמיט הרב ב"י בש"ע מ"מ נראה דווקא ביחד לו מקום בביתו אבל בביתו של כותי נ"ל דכ"ע מודים דאינו עובר עליו וכן מוכח מדברי תוספות בפ"ק דפסחים דף ו' ד"ה יחד לו בית דכתבו ורב פפא אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי ש"מ אף לרב אשי דמוקי להאי קרא אסיפא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך וזה שאינו מצוי בידו ופירש רש"י שהרי אותו זויות מסורה לנכרי ש"מ דאף דשכירות לא קני מ"מ אינו בידו אבל חמץ של כותי בבית כותי אף שמקבל אחריות מותר דכי קאי מעייל לביתו דנפשי' קאי מעייל אם כן לפ"ז בנידן דידן שהכותי העגלון משך לרשותו בשביל בעל המקח וכיון דלמפרע ניחא ליה לכותי בעל המקח בשליחות קני למפרע בשביל בעל המקח קודם זמן איסורו ואף שישראל חייב באחריות הוי ליה מקבל אחריות על חמץ של כותי ברשות הכותי מ"מ הא כבר שדי' ביה נרגא בעל מג"א שכתב שם שמן הירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין כותי עושה שליח לכותי חבירו וכן משמע פשטא דתלמודא רפ"ב דקדושין ולכן אין להקל בזה ואם כן אין ראיה ברורה לדברינו:
עוד יש לצדד להתיר שכתב שם המג"א וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קנה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין הכותי לישראל דבדיניהם פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים ואם כן בנידון דידן שעשה שטר מקח עם הכותי שהוא מחויב להעמיד לו יין שרף בכך וכך המדה ואם בא הכותי ותבע אותו בדיניהם קנה הכותי כל הי"ש שהוא ברשות ישראל בדיניהם דנים לו ואע"ג דישראל חייב באחריות כל זמן שלא בא לרשות כותי בעל המקח מ"מ הא כתב בעל מג"א בסי' ת"מ בכל מקום דהישראל חייב לבערו ועבר ולא ביערו אם בא הכותי אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו:
(ונ"ל דאף בכותי אנס דכופו לישראל לשלם דחייב לבער אינו אלא מדרבנן וכיון שלא עבר בל יראה לא שייך למקנסי' ונראה להביא ראיה מהא דאמרינן בחולין דף ל"ט ע"ב בכותי אלם דלא מצי למדחי דכתבו התוספות דאפילו למ"ד משוכה בכותי קונה ולא מעות מ"מ כיון דכותי אלם קונה המקח מדרבנן ה"נ ובזה מיושב השגות הראב"ד על הרמב"ם):
וא"כ ה"נ כיון שהי"ש של ישראל נקנה לבעל המקח ע"פ דיניהם שעשו שטר קישור על זה אף שהישראל חייב באחריות מ"מ בזה לא קנסו כיון דעיקר הי"ש הי' קנוי לכותי בעל המקח ואף שראיתי שהרב הגאון בעל מג"א הקשה איך אמר דאזלינן בדיניהם מהא דאמרינן רפ"ד דכותי שנתן מעות לישראל בדיניהם קנה כו' ומסיק בדיניהם שפסק להם תורה משמע דדינא כותים לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוספת ד"ה וכ"מ בי"ד סימן ש"כ דאזלינן בתר דין תורה ולא בתר דיניהם עכ"ל:
ולי נראה דאין כאן קושיא דשאני חמץ דלא אזלינן בתר דין תורה אלא העיקר במאי דמצוי לו הן לקולא הן לחומרא וראי' דאמרינן ריש פ"ק דפסחים דף ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הכותים ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות הא דלא קיבל עליו אחריות כי הא דאמר רבא לבני מחוזא ביערו חמירו דבני חילא מביתייכו כיון דאלו מגניב ומיתבד ברשותייכו קאי ובעי שלומי כדילכון דמי ואסור ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דאמר לא ימצא הרי להדיא אף למ"ד לאו כממון דמי מ"מ הוי כדידי' דקיבל עליו אחריות הוי כמצוי לו וכתב הטור שנראה מדברי הרמב"ם שאפילו אינו חייב באחריות אלא שהכותי אנס ויאנס אותו לשלם הרי זה נחשב כאלו הוא שלו מפני שיחייב האנס באחריותו ואף שבהשגות כתוב שאין אחריות מן האנס אחריות אלא שזה מיירי מדין וחק המלכות מ"מ נשמע דלא אזלינן בתר דין תורה אלא מחק המדינה וכן לקולא שם דקאמר רב אשי יחד לו בית אינו זקוק לבער דכותי כי קא מעייל לביתו דנפשי' קאי מעייל ופריך למימרא דשכירות קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרה ואס"ד שכירות קניא כי קאי מעייל לביתו דנפשי' קא מעייל ומשני שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך הרי להדיא אף ששכירות לא קניא בדין תורה, מ"מ אינו עובר דאינו מצוי בידו אלא ביד כותי שיש לכותי שליטה בביתו וכן להיפוך ולפ"ז אף דבכל מקום אזלינן בתר דין תורה אבל לענין חמץ בפסח אזלינן בתר מי ששליט על חמצו אף לפי דיניהם אם כן בנידן דידן כיון דבדיניהם מחייב הישראל ליתן כל הי"ש לכותי באותו מקח שקצב עמו אם כן הוי כחמצו של כותי אף דישראל חייב באחריתו מ"מ לא קנסינן הי"ש היכי דעבר.
איברא נראה דאין הנידן דומה לראיה דהתם עיקור החמץ הוא של כותי והדרא לי' בעינא ואף שישראל עבר עבירה על שלא ביערו מ"מ הוי ליה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה וכן הביא ראי' ר"י מירושלמי אבל הכא נהי דאם בא הכותי ותבע לישראל שקיים קישור שטרו היינו מחייבים אותו אך מ"מ לא קנה י"ש זה דהי' רשות לישראל למכור לאחרים או לשתותו ולקנות לכותי י"ש אחר אם כן הוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכל הלין טעמא לא מצינו שום צד היתר לחמץ זה אך כד דייקינן שפיר מצינו היתר לקבל דמים מן הכותי בעל המקח כיון דנתן לו בהקפה והכותי בעל המקח עשה משיכה בי"ש זה מותר אח"כ לקבל דמים ונציע לפניך סוגיות הש"ס ריש פרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב ונברר בעז"ה שכמה גדולי אחרונים כבודם במקומו מונח שלא דקו בשמועה זו גלל כן צריכן אנו קצת להאריך דהתם תנן דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעהו להו בשמינית אתו אמרו לי' לר' יוחנן א"ל יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דתניא נתן לה ואחר כך בא עליה או בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר וכתבו תוספת ד"ה יאות הן עבדין דכיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לא חליפן נינהו ולא חיילי עלה קדושות שביעית ומכאן דיקדק הרב ר' אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת אלילים ודברים האסורים ומכרה לכותי בהקפה ומכרה הכותי לאחרים קודם שיתן לזה ישראל הדמים שהדמים מותרים בדיעבד ואע"פ שהאיסור עדיין בעין שישנו בעולם ועוד הוסיף ר"י שאפילו לא מכרה הכותי אלא כיון שמכר אצלו קודם שיתן הדמים דק"ל דמשיכות כותי קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר כיון שלא הי' ברשותו בשעת ביאה וה"נ לא היתה ע"א ברשותו בשעת פריעת המעות עד כאן לשונו וכתב הרא"ש על דברי ר"י ז"ל ואפילו אם המעות מותרין ה"מ לישראל אחר אבל לדידיה אסורים דקא מטי' לי' הנאה מע"א כדאמרינן לעיל מוכרן וקידש בדמיהן מקודשת עכ"ל הרא"ש
הרי לפניך דיש כאן כמה חלוקי דינים אחד היכי דאין האיסור בעין אפילו באיסור הנאה דתופס דמיו מותר אפי' לדידיה דומי' דפירות שביעית דפרעו דבי ר' ינאי לעניים גופייהו כיון דכבר כלה האיסור מן העולם לא תפסי דמיו ובזה אין חולק:
דהא ש"ס ערוך הוא אלא דהרב רבי אלחנן רצה ללמוד הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך וע"א אף דתופסין דמיהן אם עבר ומכר לכותי בהקפה שאחר שמכר הכותי ליתן לישראל מעות דמיהן מותרים דכיון בשעת שפורע לישראל אין הע"א ביד כותי לא הוי דמי ע"א כמו פירות שביעית דמותרים ולית בהו משום חליפי פירות זה לפי שבשעה שהיו פורעין דבי ר' ינאי לעניים לא הי' פירות שביעית בעין. ואע"פ שיש לחלק דשאני פירות שביעית שלא הי' בעולם אבל ע"א מיהא ישנו בעולם מ"מ הרב רבי אלחנן לא חילוק בזה בדין דעכ"פ בשעה שפורע לישראל אין הע"א ביד כותי מותר לקבל המעות ומשמע מזה דאף לדידי' נמי שרי דומי' דפירות שביעית דכיון דאיסור אינו בעין דמים אינו נתפסי' ולא קנסינן לי' דאף דמטי לי' מחמת איסור הנאה אלא דר"י הוסיף חידוש דין דאפילו לא מכרי כותי מעולם וישנו עדיין בידו הדמים מותרין דכיון דמשך תחילה והוי כמו בא עליה ואחר כך נתן לה דלא מתפיס באתנן ה"נ לא מיתפסין הנך מעות דאי הי' מתפסין הי' אסורות אף לאחרים וס"ל הרא"ש דמ"מ לא גרע משאר איסורי הנאה דלא מתפיסן דמיו מ"מ איסורי' לדידי' כדאמרינן גבי מוכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ופי' רש"י ודוקא קדושי אשה אבל לאתהנוי מנייהו מדרבנן אסור הרי להדיא בשאר איסורי הנאה אף שמקבלי' הדמים מיד הי' מותרין להנות מדמים אף לדידיה מדין תורה אלא דאסור מדרבנן ולאחרינא שרי וגבי ע"א דתפסי דמיו הי' אסורים מן מקבלי דמיו מיד אלא היכי דנתן בהקפה דלא מקבלים דמים מיד תו לא מתפסן הדמים ועכ"פ לא יצאו משאר איסורי הנאה דעכ"פ לדידיה אסור ולאחרים מותרים ולפ"ז לאו מטעם דאמרינן דמקבל מעות עבור איסורי הנאה דמעות מתנה אלא אף דהיה מקבל מחמת מוכרת איסור הנאה כיון דלא תפסי דמים היה מותרים להנות מדין תורה אלא דאסור מדרבנן ולאחרינא שרי. הרי לפניך שיטת התוספות והרא"ש ברורין באין גימגום כלל אלא דמצינו רבים חלוקים על דין זה ומצאתי להריטב"א בקדושין דף נ"ו הא דאמרינן התם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וז"ל הטעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורו אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואפילו לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמים איסורי הנאה כדאמרינן אלא שלכתחילה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהיה כנהנה באיסורי הנאה. ובפ' קמא דחולין אמרינן דאפילו לר"י דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהן מחליפי' אלמא חליפי' מותרן לכתחילה לכל דבר אפי' לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאין דמיו ומאי דקשה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטורים מן התשלומין לא מצינו דמים לו מכיון שאסור למוכרן לכתחילה וכשמכרן אינו דמיהם אלא מתנה או מלוה ומעתה מי שמוכר פירות ערלה וכיוצא בהם ואיסורי הנאה שאין תופסים דמיהן אותן דמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן עכ"ל והר"ן ריש פרק השוכר את הפועל הביא ג"כ הירושלמי הנ"ל וכתב מן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסור הנאה שדמיהן מותרים אף למוכר עצמו חוץ מע"א ושביעית לפי שאין דמי איסור הנאה אלא מתנה או גזל בידו ובע"א שחידש הכתוב שאע"פ שאין להם דמים שיהי' חליפי' נתפסים באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא הרי מצינו שהר"ן והריטב"א ז"ל ס"ל דאם מכר איסורי הנאה דמותר לכתחילה להנות אף למוכר עצמו שלא כדברי רש"י והרא"ש ז"ל:
ועוד כתב הר"ן על הא דאמרינן יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דיקדיקו רבותינו הצרפתי' שאם הי' יין נסך וע"א ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דכותי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשעבד כיון דלא מיחל שיעבודי' לא מיחסר ולא מבעי' אי לית' ליין נסך בעולם דהיינו פי' דר"י אלא אפי' איתי' ברשות כותי מותר כיון דבשעת דיהיב לי' דמים לאו דישראל הוא וראיה לדבר מדמקשינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מחסרא משיכה אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון בשעת ביאה ליתי' ברשות זונה לא מתפיס באתנן יין נסך נמי אף על פי שישנו בעולם כיון בשעה שהכותי פורע דמים לישראל ליתי' ברשות ישראל לא מיתפסי דמים באיסור דידה והרמב"ן ז"ל השיב דהא מכל מקום דמי ע"א הם אצלו ואם כן מצינו דמים לע"א והא וודאי לא קשי' לי דאם איתי' תקשי לי במכרן וקידש בדמיהן דקיימא לן דמוקדשת מצינו דמים לאיסורי הנאה ותנן האוכל תרומה וחמץ בפסח פטור מן התשלומין אלא וודאי היינו טעמא דאע"ג דבדעבד שרי לכתחילה מיהא איסורא איכא והנ"ל דכוותיה:
עוד כתב ליין נסך בעולם שרי כיון דקני' מעיקרא ומוכרח לה מדפרכינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מחסרה משיכה ואומר ז"ל דכל דאיתי' בעולם בשעת פרעון נתפסו הטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה הטלה וכו' הביאה ליתא בעולם אבל הכא בשעה שהכותי פורע דמי יין נסך הרי יין נסך שהוא המתפיס והנתפס בעולם והא כל אחד מן החליפים ברשות או בהנאת כל אחד ואע"פ שזכה בהם מכבר לא איכפת לן ואע"פ שחלוק זה אינו נראה נכון לפי שהתפס' בשעת יצאת כל דבר מרשות חבירו וראוי' שתחול וכיון שכבר קנה יין נסך קודם שיתן דמים לא היה ראוי' שיהיה נתפס כשם שאין הטלה נתפס משום דמחסרה משיכה אע"ג דאיתא בעולם אע"פ כן חושש כן לכך מדאמרינן גבי נתן לה ואח"כ בא עליה וקדמה והקריבנה היכי דמי אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתי' בשעת ביאה כך כתוב במקצת נוסחאות ומשמע דטעמא דליתי' בשעת ביאה הא לאו הכי אסור אע"פ שנתנה לה וקנתה קודם ביאה. וכ"ת אין הכי נמי דאפילו איתי' בעולם שרי אלא דכי ליתא בשעת ביאה איכא לאקשוי' לי' פשיטא ואי איתי' ניהי דמותר לא ליפשוט כולה האי אי הכי לוקמי ר"א כגון דאמר לה קני מעכשיו והקרבתו לאחר מכאן דשרי ולא מצינו לאקשוי' פשיטא דאפילו לגירסי' דגרסי מתנה הוא דיהיב להו ולא גרם לן דהא ליתי' בשעת ביאה ולא משמע דמפשט כולה האי אלא משום דליתני' בשעת ביאה ולפיכך יש לחוש בדבר ואף לדעת רש"י ז"ל נראה כן שכתב יאות הן עבדין דכיון דהא שעתא לאו היה הנך בעין ולא איחלפי לאו חליפין נינהו ולא חיילי קדושת שביעית עלייהו עכ"ל הר"ן הרי מצינו שהרמב"ן חולק על תוספות וס"ל דלא דמי לבא עליה ואח"כ נתן לה דהתם לא הי' הביאה בעולם משא"כ במוכר ע"א ויין נסך שישנו בעולם דהיינו ביד כותי ואף שמשלם אחר כך מיתפסי בחליפין ואף מדברי רש"י נראה כן:
והנה הוכרחתי להאריך שמזה נוכל להבין על כוונת אמיתות בדברי הטור והרב ב"י בי"ד סי' קל"ב וז"ל אבל אם הכותי לוקח היין מישראל ואח"כ נותן המעות מותרן כיון שאחר שקונה הכותי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יין נסך ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם שנהנה מדמי י"נ עכ"ל הרי לפניך שהטור תפס לשון תוספות והרא"ש דאפילו אם היין בעין עדיין ביד הנכרי כיון דמשך תחילה ואח"כ נותן מעות לא מתפסי הנך מעות לאסור אכ"ע אך דמ"מ שלא יהנה מאיסורי הנאה אסורי' למוכר ומותרים לאחרים דומי' דמוכרן וקידש בדמיהן דס"ל להרא"ש והתוספות דלמוכר עצמו אסורים ולאחרים מותרים והאי מעות לאו בתורת מתנה או גזל אלא בשביל מכירת איסורי הנאה דאינו תופס דמיו שרי לאהנויי' לאחרים ולדידי' אסור מדרבנן והרב ב"י הביא ג"כ דברי הרא"ש דחילוק זה נלמד מדתנן בסוף פ' האיש מקדש המקדש בערלה ובכלאי כרם כו' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ופירש רש"י שם דאיהו אסור לאתהנוי מאותן הדמים אבל לאשה שרי לאתהנוי. וכתב הב"י מיהו קשה דאיכא למימר דע"כ לא שריא אלא בשאר אסורים שאינם תופסים דמיהם אבל בי"נ שהוא תופס דמיו לא עכ"ל נראה ברור דקשה להרב ב"י דאף בשאר איסורי הנאה הדין כן מ"מ ביין תופס דמיו כיון שהיין בעין ביד הכותי ולא דמי לבא עליה ואח"כ נתן לה דלא מתפיס באתנן משום דהתם לא הי' הביאה בעולם כקושית הרמב"ן וליכא למימר דנשכח מהרב הב"י ראי' זו דהתוספות בבא עליה ואחר כך נתן לה דהא הביא אח"כ בתוך כ"ד דברי ר' ירוחם שדיקדקו הפוסקים מההיא דבא עליה. ומעתה נפלאתי על בעל הדרישה שהפליא להקשות על דברי ב"י והאריך בדברים שאינם צריכים וזה לשונו. וקשה על דברי ב"י הללו דבא לאסור כאן גם לאחרים כיון דתופס דמיו הא טעם ההיתר שכתב רבינו הוא מטעם שכתב שכיון שכבר לקח הכותי הי"נ המעות שנותן אח"כ הוא כאילו נתנו לו במתנה ולא דמי י"נ הוא. ומש"ה מן הדין אפילו לזה הישראל בעל היין עצמו מותר לשקלן מידו אלא שהחמירו עליו שלא יהנה מע"א אבל לאחר מותר שאין טעם לאוסרו אף אם הי' אסור בערלה אף לאחרים דהא שם לא איירי בשל הערלה תחילה עכ"ל ונכנס לדחוקים. וכבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק דרבינו הטור לא כתב דהמעות שנתנה לו אח"כ הוי כאלו נתנו לו במתנה אלא שכתב ביין שאחר שקנה כותי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי י"נ ר"ל דלא מתפסן הדמים כי"נ דומיא דבא עליה ואח"כ נתן לה דאי הי' מתפסין הי' אסורן אכ"ע. אבל כיון דלא מתפסן לא הוה אלא כשאר איסורי הנאה ולכך כתב הטור ודוקא לאחר מותרין אבל למוכר אסורי' והרב ב"י ס"ל כיון די"נ והדמים הם בעולם מתפסין ואוסרים אכ"ע ואף אם היינו אומרין בשאר איסורים הנאה דהמעות הם במתנה אצלו והי' מותרים בערלה ואף אם נתן המעות מיד כדעת הירושלמי ה"נ מ"מ בע"א ובשביעית שחידש הכתוב שאף שאין לה דמים ר"ל שהם מתנה שיהי' חלופים נתפסי' באיסור שלה ופשיטא שלפי דעת הטור דלמוכר עצמו אסורין אינו הטעם מפני שהם מתנה דא"כ אף למוכר הי' מותרן כיון דלדידי לא מיתפסי' הנך מעות שנתן אח"כ והוי כשאר איסורי הנאה אלא ע"כ דס"ל דאף בשאר איסורי הנאה אינם המעות במתנה אלא דמקבל עבור מכירות איסורי הנאה וכיון דלא מיתפסן אף לדידי' הי' שרי אלא דקנסו רבנן ולאחרים מותרים דומי' דמכרן וקידש בדמיהן ובעל הדרישה לא דקדק בשמועה כלל. ולפ"ז שפיר כתב הב"י בש"ע ואם לוקח כותי היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים עכ"ל וכתב זה בשם יש אומרים משום קושייתו דס"ל להרב ב"י כהרמב"ן דכיון דשניהם בעולם מיתפסן ואסורי' אכ"ע אלא דהטור והרב רבינו ירוחם ס"ל כדעת התוספת כיון שמשך תחילה תו לא מתפיסן והוה כשאר איסורי הנאה דאסורים לעצמן מחמת קנס ומותרים לאחרים וזה ברור. ובזה ניחא מה שכתב בש"ע ס"ס קמ"ד וז"ל י"א שאם ביד ישראל י"נ ואלילים ומכרם לכותי בהקפה ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדעבד וכתב הט"ז ותימא על הש"ע שלא פסק כאן להתיר רק במכרן לאחר עכ"ל וכוונתם דסיימו תוספות שאפילו לא מכרן העכו"ם כיון שמשכן תחילה לא הוי דמי י"נ וכן כתב הטור וש"ע ריש ס' קל"ב וכן הזכיר הט"ז ס"ה:
ואני אומר שכבוד הגדול במקומו מונח ולא דק דדין זה שמכר בהקפה ומוכרן העכו"ם קודם שיתן המעות ליד ישראל הוא דינו דר' אלחנן שהביא תוס' שדומה לפירות שביעית דר' ינאי ואין חילוק בנייהו כלל דכיון דאינם ביד נכרי תו לא מתפסן ושרי אף לדידהו דומי' דפירות שביעית דפרעו לעניים גופייהו כיון דאינם בעין ביד הנכרי תו לא מתפסן ולא מחזי כדמי מכר אלא כמתנה ומותרין ולכך בעינן שימכור לאחרים אבל בסי' קל"ב שהיין עדיין בעין ביד הנכרי מחזי שנתן לו עבור מכירה הוי דומי' דערלה דלמוכר אסורים ואינם מותרים אלא לאחרים:
וגם נפלאתי על דודי הש"ך שכתב בס"ס קמ"ד ברי"ו משמע להדיא דוקא לאחרים אבל לאותו ישראל לעולם אסורים משום קנס וכן משמע באשר"י רפ"ב דע"ז ואפשר שגם דעת המחבר כן אלא שקצת קשה הא כתב סתם הדמים מותרים עכ"ל ונפלאתי עליו אף שספר רי"ו לא היה לפניו מ"מ הביאו ב"י לעיל בסי' קל"ב בקצרה ומשם לא מוכח מידי וכן מדברי הרא"ש לא מוכח מידי דהרא"ש ורי"ו לא כתבו דלבעלים אסור אלא אדינו דרבינו יצחק שאף היכי שלא מכרן הכותי כיון שמכרם תחילה תו לא מתפסי' והוה כשאר איסורי הנאה דלדידי' אסורים מחמת קנס אבל דינו דרבינו אלחנן היכי שמכר לאחרים שדומה לפירות שביעית משמע בהדיא דאף למוכר מותר דומיא דפירות שביעית דפרעו לעניים גופייהו ועוד דאיך יעלה על דעת שדעת המחבר כן דאינו מותר אלא לאחרים א"כ אמאי כתב שמכר לאחרים אף בלא מוכר לאחרים פסק בסי' קל"ב דכיון דמשך תחילה המעות מותרים לאחרים אלא ע"כ כוונת הרב הש"ע כדכתבי' וזה ברור בס"ד ולכך כתב בסי' קמ"ד י"א משום דכיון דיש לחלק בין ההיא להך דשביעית שהפירות כלו כבר מן העולם משא"כ בנידן דידן דרבינו אלחנן ס"ל דמתפסן הני דמי' ואסורים אכ"ע ועתה אכתוב שגם הט"ז בסי' קל"ב לא דיקדק שכתב נמצא דהיתר לאחר הוא תלמוד ערוך גבי שביעית שזכרנו רק איסור לעצמו הוא נלמד ממכירות ערלה והב"י אשתמיטתי' כאן ללמוד ההיתר לאחרים ממה שזכרנו רק למדו מסברא דנפשא מקידש אשה בדמי ערלה שהיא מקודשת ולפיכך הקשה לו דלמא שאני התם בערלה שאינו תוספת דמים ולפיכך כתב כאן יש מי שאומר כו' דמותר לאחרים והיינו דעת רי"ו שמביא ב"י ולא דק דההיתר הוא תלמוד ערוך שזכרנו ואין שייך על זה יש מי שאומר אלא על האיסור לעצמו היה לו לכתוב ויש מי שאומר רי"ו וכן דעת הרא"ש עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהיתר לאחר הוא תלמוד ערוך גבי שביעית שזכרנו נפלאתי דהא התם אינו בעין ומותר אפילו לעניים לקבלו דאפילו היכי שמכר הנכרי הי"נ קודם שיפרע כתבו שיש לחלק משום דעכ"פ יש לי"נ בעולם וק"ל היכי שהוא ביד נכרי עדיין אף שמשך תחילה י"נ דנתפסין המעות ואסורים לכל ואף לדעת ר' יצחק שלמד מבא עליה ואח"כ נתן לה מ"מ על זה לא היה לו לכתוב שהוא תלמוד ערוך דהא גם הרמב"ן חולק על סברא זו והסכים עמו הר"ן להחמיר וכתב דכיון די"נ הוא ביד הנכרי בשעת הפרעון מתפס דמיו ואסורין אכ"ע ולא נלמד מכאן בבירור לא אסור לדידי' ולא היתר לאחרים:
וביותר נפלאתי מה שכתב רק האיסור לעצמו הוא נלמד ממכירת ערלה נפלאתי איך נלמד האיסור לעצמו ממכירת ערלה דהא הר"ן והריטב"א ס"ל דבאמת כל איסורי הנאה אף לעצמו מותר ומותרין לכתחילה להנות מהם כיון דאין תופסי' הדמי' לכתחילה אסור למוכרן ואדרבה היתר לאחרים מוכח אליבא דכ"ע מדתני מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ש"מ דלאחרים מותר להנות דאל"כ אמאי מקודשת והיתר לאחרים הוא תלמוד ערוך מההיא דקדושין אף קיבל מיד המעות בשעת משיכה אבל האיסור לעצמו בשאר אסורים הנאה אינו מוזכר בש"ס ופליגא בהו הר"ן והריטב"א והרא"ש אלא דב"י גבי י"נ פיקפק בכאן דלמא כיון שהוא בעין וישנו ביד הנכרי בשעת פריעות המעות אף שמשך תחילה נתפסי' המעות ואסורי' אכ"ע ולכך כתב שפיר ויש מי שאומר דאף לעצמו אסור לאחרים מותרים משום דלא ברירה ליה דיש לומר דאף לאחרים אסורים וזה ברור לאמתו של תורה ועירבובי' הדברים ללא צורך:
ומעתה זכינו לדין ויצא הוראה זו ת"ל ברורה כשמש כל היכי דכלה האיסור לגמרי מותר אף לדידי' וזה הוא תלמוד ערוך בפרי דר' ינאי דהוי פרע לעניי' גופייהו ועל זה אין חולק ופוצה פה ונודד כנף ואם מכרו הנכרי לאחרים ס"ל לרבינו חנן הלכה למעשה דמותר ג"כ לישראל המוכר לקבלם ואם עדיין ביד הנכרי בזה לדעת ר"י והרא"ש הוי כמו בא עליה ואח"כ נתן לה דלא מתפס באתנן וה"נ לא מתפסי הנך מעות ודמי לשאר דמי איסור הנאה דאסורים למכור מחמת קנס ומותרי' לאחרים ובשאר איסורי הנאה אין חילוק בין נתן בהקפה או לא אלא לעולם אסורי' לדידי' ומותרים לאחרים וכל זה לשיטת הרא"ש וסייעתו אבל לדעת הר"ן והריטב"א אפילו במכר וקיבל מעות מיד ליד אפ"ה בשאר איסורי הנאה מותרין אף למוכר עצמו ולפ"ז בחמץ בפסח דאינו תופס דמיו הי' מותרים המעות לקבל אפי' בקיבל המעות מיד למוכר עצמו אבל לדעת רש"י והרא"ש הי' אסורי' למוכר עצמו ובנידן דידן שמכר ונתן היין שרף בהקפה אף אם הי' תופס דמיו מן התורה הי' מותר למוכר עצמו היכי דכלי' איסורים ע"כ ימתין הישראל עד שימכור הכותי הי"ש לאחרים לשתיה במדה דקה ואחר שיכלה האיסור מן העולם היה מותר לקבל למוכר עצמו אף באיסורי הנאה דתפיסי דמיו ק"ו כאן בחמץ בפסח דאינו תופס דמיו והתורה חסה על ממון של ישראל וכשימתין עד שידע שכבר כלה היין שרף מן העולם מותר לקבל המעות. הנלפע"ד כתבתי וה' ינחני בדרך אמת אלא דמ"מ נראה כיון דישראל עביד איסורי' ראוי' לקנוס אותו שיתן שלשה ר"ט לצדקה כדי שירגילו עצמן עמי הארצות להיות זריזים במצות ולילך בדרך טובים: