פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה א
מעשה היה בקהלתינו ק"ק אייזינשטאט באלמנה שהיתה זקוקה ליבום ויבמה היה דר חוץ לעיר ונתן לה שטר חליצה קודם נשואין לחלוץ לה בחינם כנהוג ויהי אחרי מות בעלה אחר ג' חדשים שראוי לחלוץ הזמינו הבית דין ליבם שיבא לב"ד לחלוץ לאשת אחיו ובבואו לב"ד אמר שיש לו אח גדול בשנים ולפי הנשמע אמר שמתגורר במדינות פיהם בק"ק טיפליץ ונשא ונשאת עם בית דינו הצדק ועלה המוסכם מאחר שרצונו לחלוץ אין לנו להמתין שמא יבוא אחיו הגדול שהוא במדינה אחרת לחלוץ לה ועתה אכתוב ראייתינו:
והנה מקור דין זה בפ' החולץ דף ל"ט תנן מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבום תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו כו'. ובגמרא איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ורבי יהושוע בן לוי חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא ומשמע בגמרא למ"ד ביאת קטן עדיפא מפרש מתניתן מצוה בגדול ליבם לא רצה היינו לא רצה ליבם אלא לחלוץ אפ"ה מהלכין אצל כל האחין דילמא ייבם אותה אח הקטן ממנו וביאת קטן עדיפא מחליצת גדול ואם לא רצו האחים לייבם אעפ"י שרוצים לחלוץ חוזרין אצל גדול משום דעד כאן לא פליגי להאי לישני אלא בביאת קטן וחליצת גדול אבל בחליצת קטן כ"ע סבירי להו דחליצת גדול עדיף ולמ"ד דחליצת גדול עדיף מביאת קטן מפרש למתניתן לא רצה לא לחלוץ ולא ליבם ולכך מהלכין על כל האחין דאם היה רוצה אח הגדול לחלוץ הי' הוא קודם ודכוותי' גבי אחין שאינם רוצים לחלוץ ולא ליבם חוזרין אצל גדול כיון דמצוה עלה דידיה רמיא לדידיה כייפינן ופריך תנן תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו ואי ביאת קטן עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטור דילמא גדול ומיבם ומשני ולטעמיך ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אמאי נינטור דילמא אתי וחלוץ אלא כל שהוא מצוה לא משהינן ע"כ סוגיות הגמרא ללישנא קמא:
נמצא רהיטא דשמעתא היכי דכל אחים קרובים לפנינו אין מהלכין על כל האחים אלא אם בשביל לעשות מצוה מן המובחר יותר למ"ד ביאת הקטן עדיפא ולמ"ד חליצת גדול עדיפא מיירי נמי שאין הגדול רוצה לחלוץ ולא ליבם מהלכין על כל האחין דילמא יעשה אחד מהם מצוה מן המובחר ולא כייפינן לגדול לחלוץ אף למ"ד דחליצת גדול עדיפא מביאת קטן אפ"ה ביאת קטן או חליצתו ברצון עדיף משנצריך לכוף לגדול לחלוץ או ליבם וכל זה אם האחים לפנינו אבל אם גדול האחים במדינת הים כ"ע מודים דאפילו ע"י כפיה כייפינן לקטן לחלוץ או ליבם ולא נטריני על הגדול משום דשהי' מצוה לא משהינן:
ועוד איכא לישני אחרינא דאיכא דאמרי בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיף כי פליגי בחליצת קטן דחד אמר חליצת גדול עדיף וחד אמר כי אהדדי נינהו ומשמע מתוך סוגיא דש"ס דלמ"ד חליצת גדול עדיפא מחליצת קטן מפרש למתניתן לא רצה גבי גדול שלא רצה ליבם אבל רצה לחלוץ הולכין. על כל האחים משום דילמא ייבם אותה וביאת קטן עדיפא לכ"ע ולא רצו דגבי אחין נמי מיירי בענין זה שלא רצו ליבם אבל רצו לחלוץ אפ"ה חוזרין אצל גדול משום דחליצת גדול עדיפא ולמ"ד כי אהדדי נינהו מוכרח לפרש לסיפא דלא רצו לא לייבם ולא לחלוץ ורישא נמי בענין זה דלא רצה הגדול לא ליבם ולא לחלוץ אפ"ה כי לא רצו האחים לא לחלוץ ולא ליבם הולכין אצל הגדול וכייפינן אותו כיון דמצוה עלה דידי' רמיא ולפי פשט הסוגיא דקיימינן השתא דכ"ע מודו דביאת קטן עדיפא מחליצת גדול א"כ למ"ד דחליצת קטן וגדול כי אהדדי נינהו ומוכרח לפרש סיפא דלא רצו אחים לא לחלוץ ולא ליבם וע"כ רישא דלא רצה הגדול באמת אפילו לא רצה ליבם אלא לחלוץ אפ"ה מהלכין על כל האחים דמצות יבום בקטן עדיפא ולא נקט ברישא לא ליבם ולא לחלוץ אלא משום דינא דסיפא לאשמועינן בסיפא היכי דלא רצו האחים לא לחלוץ ולא ליבם אפ"ה לא כייפינן לדידהו אלא לגדול האחים שלא רצה לחלוץ ולא ליבם אבל אם היה תני ברישא לא רצה ליבם אלא לחלוץ דהולכין על כל האחים לא היה יכול למיתני בסיפא אם לא רצו האחים דהולכין אצל גדול דאי לא רצה ליבם אלא לחלוץ הא כי אהדדי נינהו אמאי הולכין ואי לא רצו לא ליבם ולא לחלוץ פשיטא דחוזרין אצל הגדול דרצה לחלוץ וע"כ משום רבותא דסיפא דחוזרין אצל גדול קתני ברישא דלא רצה לא לחלוץ ולא ליבם אבל באמת אפילו אם רוצה לחלוץ ולא ליבם הולכין אצל האחים דעכשיו קיימינן דביאת קטן כ"ע ס"ל דעדיף מחליצת גדול ומסיק הש"ס דלכ"ע כל שיהוי' מצוה לא משהינן וכל זה הוא ברור כשמש לכל מבין שמועה ולא הוצרכתי להאריך אלא לפי שראיתי שהב"ח כתב על מה שכתב הטור א"ה בסי' קס"א מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ וכתב הב"ח אע"ג דמשנה תנן מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחים אין פירושו לא רצה ליבם אלא לחלוץ דהתם אין מהלכין על כל האחים אלא כיון שהגדול רוצה לחלוץ חולץ והא דאמרינן ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול היינו דווקא בשניהם לפנינו והגדול רוצה לחלוץ והקטן רוצה ליבם אבל הכא מיירי דלא ידעינן מאי דעתי' דקטן דבתחילה חייבת היבמה לתבוע את הגדול ליבם או לחלוץ כו' ודבריו תמוהים ולא מצינו לשום אחד מן הפוסקים שכתבו כן ומשמעות הש"ס לא משמע כוותי' דהא למ"ד ביאת קטן עדיף מפרש למתניתן לא רצה ליבם אלא לחלוץ הולכין על כל האחים ש"מ אף שרצה לחלוץ ואין אנו יודעים דעת הקטן הולכין אחריו דילמא ייבם אותה ועוד דסתמא דמתניתן משמע דאפילו היכי דכל האחים בעיר אחת הולכין אצל כל האחים ולפי דברי הב"ח אם אין אומר הקטן לפנינו שרוצה ליבם אין שואלין אותו ודבר תימא הוא הא אפילו במצות דרבנן לענין בדיקת חמץ אמרינן היכי דאיכא בעיר צריך לשיילה כדי לקיים מצות בדיקות חמץ דרבנן דמן התורה בביטול בעלמא סגי ק"ו לקיים מצות דאורייתא דצריך למהדר ולשאול את פיהם דילמא רוצים ליבם ולקיים מצוה כמאמרה
וראיתי בחידושי הלכות של מהריב"ן שכתב דהוכחות הב"ח מלישני בתרא דקי"ל כוותיה והוכיח זה מכח קושיא זו שכתבתי מאי אירי' לא רצה כלל אז הולכין אצל האחין אפילו רצה לחלוץ נמי הולכין אצל האחים דביאה עדיפא אלא ע"כ מוכח דהא דאמרינן ביאה עדיף בוודאי רצה אחד ליבם אבל מספק אין צריכן להמתין ולילך ולשאול אצל האחים מספק עכ"ל ונפלאתי עליו דהא האי אוקמת' אין אנו מוכרחים לומר אלא למ"ד דחליצת גדול וחליצת קטן כי אהדדי נינהו וע"כ לא רצו בסיפא מיירי דלא רצו לא לייבם ולא לחלוץ דכוותי' ברישא גבי אח גדול דלא רצה לא לייבם ולא לחלוץ אבל למ"ד חליצת גדול עדיף מפרש למתניתן לא רצו ליבם אלא לחלוץ הולכין על כל האחים ולא רצו דסיפא דכוותיה לא רצו לייבם אלא לחלוץ חוזרין לגדול משום דחליצת גדול עדיפא אבל ליכא לפרש בשום ענין דלא רצו לא לחלוץ ולא ליבם דמשמע הא אם רוצים לחלוץ אין חוזרין אצל גדול וזה הוא סתירה למ"ד זה דלעולם חליצת גדול עדיפא אע"כ כדאמרן ואנן קי"ל הלכה כמ"ד חליצת גדול עדיפא לחומרא ואיך יביא ראיה הב"ח ממ"ד דכי אהדדי נינהו ואנן לא פסקינן כוותיה ודברי הב"ח דברים תמוהים ולא נראה שיטת שמעתן כוותיה ולענין קושיות מהריב"ן ע"כ האמת כדאמרן וזה ברור כשמש והוא יתד שלא תמוט ואגב אורחן נבאר:
מה שכתבו התוספת דף ל"ט ע"א ד"ה גבי האחין לא רצו לא ליבם ולא לחלוץ כו' אפילו לא רצו ליבם אלא לחלוץ הוי מצי למפרך עכ"ל. ולי נראה ליישב דהא איכא למידק אמאי קאמר במתניתן או חלוץ או יבום הוי ליה למימר או יבום או חלוץ דמצות יבום קודם אלא נראה בודאי היכי דאין היבם רוצה ליבמה יש לומר משום דאינו מוצאת חן בעיניו ולכך אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ אבל כשאינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ אין לומר דמשום דאין מוצאת חן בעיניו דמהאי טעמא היה לו עכ"פ לחלוץ אלא על כרחך כוונתו לעגנה עד שתרצה לו בריצוי כסף ולכך אי לא רצה דסיפא לאו בחדא גוונא מיירי אלא מיירי שלא רצו ליבם אלא לחלוץ ה"א דלכך מחזירין אצל גדול דלגבי אחין לא מצאה חן בעיניהם ליבם אבל לגבי גדול י"ל דמצאה חן בעיניו אלא שרוצה לעגנה וכשיראה שלא תתקיים מחשבתו להתיר לעלמא אפשר שייבם אותה ולכך פותחין בחליצה שע"י זה יתן על לבו לייבם אבל עכשיו דבחדא גוונא מיירי שגם הם אינם רוצים לא לייבים ולא לחלוץ י"ל דגבי בעיניהם היא מוצאת חן ולאו מאוסה היא בעיניהם אלא שרוצים לעגנה כדי לרצות אותם בריצוי כסף א"כ לכוף לדידהו לחלוץ וכשיראו שלא יתקיים מחשבתם יתנו לב לייבם ומשני דמצוה עלה רמיא וכו' וק"ל:
ועתה נשובה לדעת למה נקט הרמב"ם והטור וכן אם היה הגדול במדינה אחרת ובתשובת עבודת הגרשוני סי' ר"ב והביאו בקונטרס אחרון בתשובת צמח צדק סי' קכ"ז משמע שהיה לו גירסא ברמב"ם עיר אחרת ועלה בדעתו תחילה דנקט מדינת הים משום דלא שכיחי והכי מוכח בתוספת ובגמרא ריש פ"ק דגיטין דלהכי נקט מ"ה דמשמע רחוק ולפ"ז נקט התנא מדינת הים דמשמע רחוק דלא שכיחי ובנידון דידי' הי' שכיחי שיירות מצויות ומלשון הרמב"ם והטור לא משמע כן מדכתב הרמב"ם לישני דעיר אחרת והטור נקט לישני מדינה אחרת משמע להו מה דנקט התנא מדינת הים לאו דווקא וה"ה מדינה אחרת והתנא קרא לחוץ לארץ מדינת הים כפי' רש"י ריש פ"ק דגיטין ונקט מדינת הים לאורויי דתלי בריחוק הדרך דהוא מקום רחוק ולא משום דלא שכיח עכ"ל ותימא לי למה כתבו פי' רש"י דתלה בריחוק ולא משום דלא שכיח יותר מדברי התוספת הלוא התוספת לא כתבו בפי' משום דלא שכיחי אלא כתבו דנקט מדינת הים ולא חוץ לארץ דמשמע רחוק לאפוקי רקם וחגר וכל הוכחות שהוכיח בדברי התוספת דקרי לחוץ לארץ בשם מדינת הים לאוריי על מקום רחוק והטעם דלא שכיחי הני הוכחות גופי' צריכן אנו לומר לרש"י שכל חוץ לארץ קרי בשם מדינת הים ועל כרחך הטעם משום דלא שכיחי כדמוכח בגמרא דהא בבל רחוק מארץ ישראל יותר מעכו אפ"ה שלח רבי אביתר לרב חסדא גיטין הבאים משם לכאן אין צריכן לומר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא כיון דאיכא רבים דסלקי ונחתי משכח שכיחי לקיימו הרי לפניך בין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' קרי התנא לחוץ לארץ בשם מדינת הים וע"כ טעמו משום דרחוק ולא שכיחי אבל רחוק ושכיחי לא וכן בקרוב ולא שכיחי אפילו בא"י כמו דאמר ר' יצחק עיר אחת היתה בא"י ועססיות שמה והיה בה ב' הגמוניות שהיה מקפידין זה על זה והיה מצרכינן לומר בפ"נ ובפ"נ מלבד שאר הוכחות שמביא בעצמו דטעמא משום דלא שכיחי וא"כ מאי אולמי' פי' רש"י מפי' התוס' דהכל מודים דהכא טעמא משום דשכיח שיירא ואדרבא יותר היה לומר שהרמב"ם מפרש דנקט מדינת הים שהוא רחוק כפי' התוס' דלרש"י י"ל דנקט מדינת הים על ח"ל אף שאינו רחוק כ"כ משא"כ לפירוש התוס' דנקט מדינת הים משום ריחוק ואף שבמתני' דפרק קמא מוכח הטעם משום דלא שכיחי דרבה אית ליה דרבא מ"מ הכא מפרש הרמב"ם דתנא נקט גדול במדינות הים לאו משום דלא שכיחי אלא אף דשכיחי משום ריחוק מקום שיהוי מצוה לא אשהינן ומצינו שתני התנא מדינת הים רק על מקום רחוק כמו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל וכן אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו ומשמע בגמרא דאחר עכו היה מתחיל מיד חוץ לארץ וקרי ליה בשם מדינת הים ואף דשם אין נפקא מיני' בשיירות מצויות אלא אורחא דמילתא נקט משום שהוא רחוק ואין לומר דאורחא דמילתא נקט לפי שאין השיירות מצויות ולכך מתני אם לא באתי עד שלשים יום שמתירא שלא יבא כיון שאין השיירות מצויות כמו שאנו צריכין לומר גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים כמו פרעתיך בפני פלוני והלכו למדינת הים די"ל נמי אורחא דמילתא נקט משום דאי הוי מקום רחוק לחוד ושיירות מצויות מסתמא שמעה מבעלה ולא היתה נשאת וכן גבי עדים הרוצה לשקר ירחיק עדותיו ולכך נקט שהלכו למדינת הים דליכא לאברורי שקרי משום דלא שכיחי שיירי א"כ ה"נ יש לומר כן מ"מ דהא תנא תני היה הולך מיהודא לגליל והתם ע"כ שיירות מצויות בכל א"י דאיכא עולי רגלי' ובזמן שאין בית המקדש איכא בתי דינין דקביעי כדקאמר הש"ס ואיבר' דאף מכאן אין ראיה דהא אמרינן בפ' חזקת הבתים דף ל"ח ע"כ סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ופי' רשב"ם משום דלא שכיחי שיירות ולא סגי בעולי רגלים ובתי דינים משא"כ גבי גט שהיא מחזרת אחר עדים כמו שכתבו התוספת שם וא"כ ר"ל בכולהו אורחא דמילתא נקט משום שהוא רחוק וגם אין שיירות מצויות שיחזיר מהרה ולכך מתני אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום וא"כ י"ל ה"נ היה הגדול במדינות הים לארויי משום דלא שכיחי שיירי וגם מקום רחוק:
ואגב אורחן אכתוב מה שיש לי תימא על הר"ן שהשיב על פי' רש"י ופי' התוס' שכתב וז"ל ואין כל זה נח לי דלא מרחקא כל כך חוץ לארץ מארץ ישראל למקרי מדינת הים ודאמרינן בעלמא האשה שהלכה בעלה למדינת הים והלכו להם למד"ה נהי דהוא הדין למקום רחוק הרבה מ"מ מדינת הים ממש קאמר ולא אשכחן בשום דוכתא דקרי למקום רחוק מדינת הים ולפיכך אנו אומרים וכו' עד שמפרש על משום צד מערב נקטי שהתם הים מפסיק וכו' וקשה לי הא מתני' דהי' הולך למדינת הים והגיע לעכו דמשמע דאחר עכו מיד הוא מד"ה ואף שהוא בצפונו של ארץ ישראל ואין שם ים וקרי ליה מדינת הים וע"כ משום דרחוק טוב' קרי לי' מדינת הים ועכ"פ נראה דאין לנו לדמות שיירות מצויות לאהדדי בגליל ויהודה לענין מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה דכשעת חירום דמי ולא אמרינן חברא חברא אית ליה ולענין קיום אמרינן עדים מצוים לקיימו ובשאר מדינות ממדינה למדינה אמרינן דמחאה שלא בפניו הוי מחאה משום דחברי חברי אית ליה טפי מיהודה וגליל וכן כתב הרמב"ם בהדי' בהלכות טוען ונטען סימן י"א דאם היה במדינה אחרת הוי מחאה משום דחברי חברי אית ליה וגבי גט אפילו לרבא דלית ליה משום דאין בקיאין לשמה אפילו הכי מצריך לומר בפני נכתב ממדינה למדינה במדינת הים משום דאין עדים מצוים לקיימנו היפוך מיהודה לגליל וע"כ צריכין אנו לחלק בשלמא לענין קיום כיון דמילתא רמי' עלה לקיים גיטה והתם ביהודה וגליל עכ"פ שכיחי בודאי עולי רגלים או בתי דינים דקביעי בודאי תוכל לקיימה ומחאה לא הוי מחאה כיון דמילתא לא רמי' על האי להגיד מחאתו של פלוני אלא דמקרי ואמר ולכך לא הוי מחאה אבל בשאר ארצות כיון דלא שכיחי בודאי שיירות אף דלענין מחאתו הוי מחאה סמכינן אחברי חברי אית ליה אבל לענין קיום לא שכיחי לקיימו כיון שאין בודאי כאן שיירות וכיוצא בזה חילקו התוספות גבי בני מחוזא ופשיטא בנידן דידן כיון שהיבמה אינו מחויבת להדר לילך אחריו ולחפש באיזה מקומן הוא וכן מוכח מגמרא בסוף פרק זה בורר והיבמה הולכת אחר יבם להתירה עד כמה. אמר רבי אמי אפילו מטבריא לציפורא אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה משמע שיודעת בודאי שיבמה שם אבל אינו מחויבת לרדוף רוח אחריו אם אינו יודעת בבירור שהוא שם וכיוצא בזה הביא הב"י בסי' קס"ו בשם נימוקי יוסף דווקא שמקום דירתו בציפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה אחריו אלא כופין אותו לבוא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא מקום דירתו עכ"ל וכ"ש היכי שלא נודע מקומו וכן משמע מדקאמר ובגדול עד שיבא ממדינת הים ולא קתני ובגדול עד שתלך אחריו למדינת הים אלא ע"כ פשיטא היכי שאינו ידוע מקומו שהוא אינו צריכה לילך לחקור אחריו איה איפה מקומו כיון שאחיו הקטן כאן וגם אין ממתינן עד שיבא גדול דשיהוי מצוה לא משהינן ואין הדבר תלוי בשיירות מצויות אלא בריחוק מקום ולכך נקט הרמב"ם והטור היה במדינה אחרת וסתם מדינה אחרת רחוק קצת ואין הדבר תלוי בשירות מצויות כמו שהוכחנו דהא ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב לרבא לענין קיום לא חשיב כשיירות מצויות ולענין מחאה שלא בפניו הוי מחאה משום דחברי חברי אית ליה משמע אף דשיירות מצויות חשיב ליה מדינות הים משום ריחוק קצת ואין שיירות שכיחי בודאי כמו יהודה וגליל ולפ"ז נקט התנא המביא גט ממדינת הים וכללא כייל אפילו הביא לתחילת מקום שמתחיל א"י ואינו רחוק כל כך ואף דלענין מחאה הוי מחאה מ"מ לענין קיום לח חשבינן כשיירות מצויות וסתם מדינה אחרת הוי מקום רחוק וראיתי שהביא הפוסקים בשם תשובת מהר"ם סי' קס"ד וז"ל דאין מקרי חילק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעזים וריינוס ופרנקין מיקרי חילוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ד' מאות פרסאות על ד' מאות פרסאות ולא היה שם רק ג' ארצות עכ"ל:
וקשיא לי חדא דבאמת היה כמה ארצות אלא שג' ארצות הי' מפורסמים כמו דאיתא במשנה ב' וג' פ"ט דשביעית שלש ארצות לביעור וכו' ושלש ארצות לכל אחת ואחת הרי שהיה תשעה ארצות ועוד דעיקר תמיהתו ליתא דהא כתבו התוס' בפרק אלו מציאות דף כ"ח ד"ה חמשה עשר מיל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא היה כל כך ולפ"ז אין מקום לתמיהתו די"ל דישוב א"י לא היה כי אם ג' ארצות ומה שרצה לחלק מדעת עצמו סברא בדוי מלב שג' ארצות רחוקים כאלו שלעזיס וריינוס ופראנקן לא יהי' נחשבים חילוק ארצות ודברי רש"י ותוספת ברירין וכמו שהבין בהם הר"ן דלחוץ לארץ אף שלא הי' רחוק כ"כ מארץ ישראל קרי ליה מדינות הים וכבר הוכחנו שאין הדבר תלוי בריחוק הרבה אלא כל שאין השיירות מצויות כ"כ שנוכל לקיים בקל חתימות איש הדר במדינה אחרת במדינה זו קרי ליה התנא מדינות הים ולאפוקי אם הם קרובות כמו רגם וחגר דהוי שכיחי אינשי מהתם להכא לקיים חתימתן לא קרי ליה התנא מדינות הים ולפ"ז יש לסתור הוכחות בעל תרומת הדשן דס"ל אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן והוכחתו מדלא קתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל די"ל דלרבותא נקט מדינת הים דלא מבעי' בא"י ממדינה למדינה כגון יהודה וגליל דכשעת חירום דמי אפ"ה לא משהינן ואין לומר דקושייתו שהיה לו לומר עד שיבא ממדינה למדינה בא"י היינו באותן ג' ארצות שהיה ביהודה או בגליל מ"מ כיון דשכיחי שיירות בין לענין קיום ובין לענין מחאה הוי קרוב לודאי שיבא והיה ממתינן עליו וע"כ צריכין אנו לומר דהרב בת"ה נמי לזה מתכוין דדווקא מדינה רחוקה קצת במקום דאין שכיחי שיירי כל כך שנוכל לקיים חתימת איש הדר שם לא משהינן אבל ממדינה למדינה מיירי כמו רקם וחגר שהיה מדינה אחרת אבל קרובות לא"י והיה שכיחי שיירי בין לקיום ובין לענין מחאה קרוב הדבר שיבא ולזה נתכוון בת"ה אבל לעולם ממדינה למדינה הרחוקה קצת ובפרטות ששני מדינות מפסיקות בין מדינותינו ובין מדינות פירש דהוי בכלל מדינת הים ונראים דברי מהר"י מיץ שכתב שהי' יבום קטן בפריז והגדול היה רחוק ששים מיל היה כופה לקטן ק"ו אם הקטן רוצה לחלוץ והגדול הוא במדינה רחוקה כמו חמשים פרסאות מכאן שהוא בערך שני מאות מיל שאין ממתינן על הגדול ופשיטא היכי שחלוקים בלשונם ואף בתשובת עבודת הגרשוני ובתשו' צ"צ כתב דמערין ופולן אינם חלוקים בלשונם י"ל משום דקרוב לשונם ללשון פולין וע"פ רוב המהדר בלשונם מי שמכיר לשון פולין מבין ג"כ לשונם אבל לשון פריז עם לשון כותי ארץ הזו חלוקים הרבה הוי שפיר חלוק בלשונם ובר מכל דין שכבר תמה בתשובה הנ"ל על הב"ח שמדמה דין זה לדין אשה שאין מוציאין אותה ממדינה למדינה דאית לה קפידה שאינו רגילה בלשונם אבל גבי יבם הטעם הוא משום שיהוי מצוה מהל בחילוק לשונם עכ"ל ודברי טעם הם
ונראה לי להביא ראיה לסברות תשובת עבודת הגרשוני דאפי' לשיהוי מועטת לזמן קרוב נמי לא משהינן עיין באו"ח סי' כ"ה במג"א ס"ק ב' ובי"ד סי' ש"ה סעיף י"א בלבוש ובסי' שכ"א דלכאורה איכא למידק מנ"ל להש"ס דקאמר דלשהוי מצוה לא משהינן כיון דמצוה בגדול או ביבום הקטן משהינן אפי' מספיקא ונראה להביא ראיה דאיתא במכילתא ורש"י מביא בפ' בא ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרא המצות אלא ושמרת את המצות כדרך שאין מחמיצין המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא המצוה לידך עשה אותה מיד וע"כ אתי אפי' לקיים המצוה יותר מן המובחר לא ממתינן דאי למצוה גופיה להקדים פשיטא הא כבר ילפינן דזריזין מקדימן למצוה מן אברהם אלא ע"כ אתי ללמד דמצוה הבא עשה אותה מיד אפי' להמתין על מצוה יותר מן המובחר אין ממתינן וכן יש להביא ראיה מהא דאמרינן בפ' הישן דפריך הש"ס והעוסק במצוה מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היה טמאים לנפש אדם כו' אלא עוסקין במת מצוה היה שחל שביעי שלהן בע"פ ופירש"י אלמא מצוה קלה הבא לידך א"צ לדחות מפני חמורה העתיד לבא עכ"ל שמעינן מיניה דאפילו לגבי אדם עצמו אם עושה המצוה היום שהיא קלה ידחה מלעשות למחר חמורה אפ"ה לא משהינן ואומרין מצוה הבא לידך עשה אותה מיד ק"ו נגד חבירו שאין אומרי' להמתין כדי שיזכה חבירו אחיו הגדול ממנו במצוה מן המובחר כיון דעל קטן נמי רמי המצוה כשאין גדול וכן משמע לישני דמתניתן דנקט אין שומעין לו אלא אומרים הואיל ועליך המצוה משמע דעל בבא על הגדול שיבא ממדינת הים נמי קאי וכן פירש רש"י במתני' בהדיא:
וראיתי בתשובת הרב מהרי"ל שהביא בצמח צדק שרצה לחלוק בין הפוסקים ולומר הא דקתני במתניתן הואיל ועליך המצוה לא קאי על בבא שניה ובגדול עד שיבא ממד"ה רק על בבא ראשונה ורצה להכריח שכן דעת תרומת הדשן משום שנתקשה בדבריו ולפע"ד כבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק בהבנות הת"ה ומוכרח אני להעתיק קצת לשינו וז"ל אבל לפענ"ד דבריו תמוהים מאי מוכיח דאין שומעין שמא ימות הקטן וכו' הלוא אף אם ימות הקטן או לא יבוא הגדול ממד"ה מ"מ לא יעבור המצוה כו' עד ואין להביא ראיה מהא דתלי בקטן או בגדול עד שיבא ממדינת הים להא דקידוש הלבנה דאף דהגדול במדינה דקרוב הדבר שיבא אז משהינן משום שאף אם לא יבא נוכל לקים המצוה מזה האח שנשאר פה משא"כ גבי קידוש הלבנה דאין המצוה ודאית כלל אם ישהה המצוה כי שמא לא יזרח הלבנה כלל מאי אמרת גם כאן שמא ימות הקטן וגם הגדול ויעבור על המצוה למיתה דתרי לא חיישינן עכ"ל ובשביל קושיא זו רצה לחלוק ונכנס בדחוקים דבעל ת"ה ס"ל הא דקתני הואיל ועליך המצוה לא קאי על הגדול והוא במד"ה ומסיים ולפ"ז לא מייתי ראיה אלא מבבא שניה ולא מייתי תחילת הבבא כו' אבל בגדול דאין יכולים לומר הואיל ועליך המצוה לעולם יכול הקטן לדחותם ולומר עתה יבוא ותעבור המצוה לעולם ולפ"ז שפיר מייתי ראיה מדין זה לקידוש הלבנה אבל דחוק הוא עכ"ל הנה מלבד זה שכתב בעצמו שהוא דחוק נפלאתי איך מצא ידיו ורגליו בבה"מ שכתב שגבי הגדול עד שיבא ממד"ה כיון דאין המצוה על הקטן תעבור המצוה לעולם משא"כ בקטן עד שיגדיל אף שאינו עובר המצוה כי כשיגדיל הקטן או ייבום או יחלוץ ואם לאו מוטל על הגדול ומ"מ אין שומעין לו דאומרים הואיל ועליך המצוה משום שמא ימות הקטן ואף שאינו עובר המצוה מ"מ שהייתוי בחינם יהיה א"כ איך קאמר הש"ס ללישנא קמא ולטעמך ובגדול עד שיבא ממד"ה אין שומעין לו ננטור דילמא אתי וחלוץ אלא כל שיהוי מצוה לא משהינן א"כ לפ"ד הרב מהרי"ל אין כאן הוכחה לקטן עד שיגדיל דלא משהינן דדילמא על הגדול שיבא ממד"ה לא משהינן משום דיכול לבטל המצוה לעולם משא"כ לגבי קטן נטרינן דילמא אתי ומיבם ולא יבוא בשיהוי זו לידי ביטול מצוה לעולם משהינן אלא נשתקע הדבר ולא נאמר דבוודאי שניהם בסוג אחד דשניהם בספק שלא יתקיים המצוה מן המובחר בשהויי זו דילמא ימות הקטן ולא יבוא הגדול לעולם אלא נראה דברי תרומת הדשן ברירין דס"ל דזריחת הלבנה במ"ש קרוב הדבר שיזריח דע"פ הרוב הלילות אין הירח מתכסה בעננים אלא אם מוצאי שבת יהי' הרבה לילות בחודש שאם יהיה מעונן ב' או ג' וד' ימים יעבור המצוה לא נטרינן ומביא שפיר ראיה מקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא לא נטרינן משום שהיי' מצוה ואף דשם לא יתבטל עיקר המצוה ק"ו ובן בנו של ק"ו כאן שיש לחוש שיתבטל עיקר המצוה וזה וזה לא יעלה בידינו לא מצוה מן המובחר דאיכא לספוקי ולא עיקר המצוה דאיכא נמי לספוקי דילמא לא יזריח הלבנה בימים מעוטין ולכך לא נטרינן ואף שקרוב הדבר שיזרח הלבנה במ"ש מ"מ מידי ספק לא יצאנו וכן יתבטל כל המצוה לא נטרינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא נטרינן ואף שהוא ספק מ"מ כיון דעיקר מצוה לא יתבטל נטרינן על מצוה מן המובחר הכי נמי גבי קידוש הלבנה אם מ"ש בח' לחודש יש לנו שבעה לילות עד סוף ליל ט"ו ואין ספק כלל שבודאי באחד מן הלילות יזריח הלבנה כי לא שכיחי כלל שיתכסה הירח שבעה לילות אז נטרינן על מוצאי שבת כמו דנטרינן על יבום גדול אם לא היה במדינת הים רק במדינה קרובה דקרוב שיבא הכי נמי דכוותיה וזה ברור באין גימגום ואין אנו צריכין לחלק ולומר דס"ל לת"ה הא דקתני הואיל ועליך המצוה לא קאי או על גדול שיבא ממד"ה:
והנה כבר כתבנו די"ל דאף ת"ה לא נתכווין אלא היכי דהמדינות קרובות זו לזו כמו רקם וחגר שהיה המדינות קרובות לא"י והמביא כתב מהתם לא"י או מארץ ישראל להתם יש עדים לקיימו אבל לא הרחוקות קצת ומדינה אחרת מפסקת בניהם דלא שכיחי שיירי כ"כ דנוכל לקיים חתימת איש הדר שם הוי בכלל מדינות הים ולא משהינן עד שיבא ופשיטא בנידן דידן שגם חלוקים בלשונם ובשלשה חדשים אחר מיתת בעלה לא ידע שום אדם אם יש לו אח גדול ואף כהיום אינו ברור לנו שהוא בטיפליץ כי אין דירתו קבוע שם רק הוא כרוכל המחזיר בעירות ואין היבמה חייבת לטפל לילך ולחפש אחריו ואפילו אם לא היה הקטן רוצה לחלוץ היה ראוי לכופו עאכ"ו שהוא רוצה לחלוץ שלא משהינן מצוה כי קרוב הדבר שלא יבוא לעולם לכאן כי אין לו שום שייכות כאן כי הוא מארץ אחרת וכיון שלא נתן שטר חליצה בוראי לא יתרצה לבוא אלא בריצוי כסף והאלמנה היא עניה פשיטא לן דחליצתו אחיו הקטן מרצון עדיפא מלשהויי המצוה:
ועוד אומר אני היתר אחר דכאן יש ספק ספיקא ספק דילמא לא ירצה אחיו הגדול לחלוץ ואז אין כופין אותו כיון דקטן רוצה לחלוץ וכדכתיבנא לעיל בתחילת הסוגיא ואת"ל שירצה גם הוא לחלוץ דילמא הילכתא כמ"ד דלענין חליצה אחיו הגדול והקטן כי אהדדי נינהו ולא משהינן מצוה וראיה לזה דאמרינן ספק ספיקא כזה דגבי גלודה בי"ד סימן נ"ט אם נוטל כרחב הסלע מעל כל השדרה או מעל העבור או מעל ראשי אברים ושאר כל העור קיים. כתב הרמב"ם הרי זה ספק ויראה לי שמתירין אותה וכתב הרשב"א לא הבנתי טעם היתר זה דהא ספק דאורייתא הוא וכתב הב"י דנראה לי דהוי ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו מ"ד כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד שם ואת"ל הלכה כאותו מ"ד דילמא איהו מודה היכי דניטל קצת העור מהמקום ההוא דכשירה כיון שנשתייר שאר כל העור ואם כן הוי ספק ספיקא ולקולא וכן פסק בש"ע ואף שהאחרונים לא הסכימו עמו מכל מקום כבר הכריע רמ"א בי"ד ס"ס צ"ז גבי דרוסה ובש"ך ס"ק נ"א גבי ספק טריפה ויש מכשירין הטריפות ההוא אע"ג דלא קי"ל כוותייהו להתיר מותר למוכרו לעכו"ם וכתב הש"ך אף דליכא ס"ס מעליא בהך ספיקא דפלוגתא דאמוראי מ"מ כיון דבלא"ה איכא צדדים להתיר סמכינן שפיר אס"ס כזה ה"כ דכוותיה כיון דאיכא כמה צדדים להתיר סמכינן שפיר אס"ס כזה ואין לומר דהכא שאני כיון דאיכא לאברורי ולכתוב ע"י ארחי ופרחי ולשאול את פיו טרחינן ושאלינן ליה ולא סמכינן אס"ס זה אינו דהא מצינו גבי אותו ואת בנו אם מכר האם ולא ידע אם לקח לשחיטה אין צריך להודיע ללוקח את בנה אמה מכרתי מכח ס"ס דשמא לא לקח לשחיטה ואת"ל. לקח לשחיטה שמא לא ישחוט היום ואין צריך כלל לחקור אחר זה ה"נ דכוותיה וכבר כתבנו שבלאו הכי יש לנו גדולי בעלי הוראה שנוכל לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק ורהיטא דשמעתא כוותייהו מסתברא דכל מדינה רחוקה קצת הוי בכלל מדינות הים ואם לפעמים המדינה קרובה רק מקפידן זה על זה שלא לצאת ולבוא כמו בשעת שנוי אוירא דלא בסים דמושבין שומר בכל ספר שלא ילכו ויבואו ממדינה זו למדינה זו הוי כמו מדינת הים ולא נטרינן על גדול האחים ושיהוי מצוה לא משהינן והרי זה זריז ונשכר והסכימו עמי צד הצדק הלכה למעשה רב וה' ינחני בדרך אמת: