פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה עד
שאלה אם חדר פתוח לבית שיש בו ס"ת או ספרים אם מותר לשמש במיטה בחדר ההוא ולכאורה היה נראה היתר גמור וראי' מחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ומשמע דווקא שנפרצה במלואה אבל היכא שנשאר גיפופים הוי רשות בפני עצמה א"כ ה"נ פשוט דחדר זה שפתו' יש לו גיפופים הוי רשות בפני עצמו ועוד ראי' מצואה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדו ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות ק"ש דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן בי' שפיר והי' מחניך קדוש להרא"ש ואף להרשב"א אם אי' רואה אותה כמבואר בב"י סי' ע"ט ומאוד תמוהים לי דברי הב"י שהביא דברי הרא"ש דסבר הא דאמרינן בגמ' בפ' מי שמתו דף כ"ה ע"א אם הי' המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא אף כשהוא רואה אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן בי' והי' מחניך קדוש ולפי"ז נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי וה"ל כצואה בעששית עכ"ל וכתב הב"י וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה דאיתא בפ' כל הגגות שמכאן נראה לדקדק שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפי' בתוך ד' אמות דהא הכא בכה"ג עסקינן כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות דאל"כ אפילו הוא עם הצואה בבית אחת שרי ואפ"ה כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן בי' והי' מחניך קדוש עכ"ל הב"י ותמוהים לי דבריו שכמעט שיש סתירה בדברי עצמו דמתחילה רצה להביא ראיה לדברי הרא"ש אפי' בתרתי לגריעותא דהיינו שרואה אותה ובתוך ד' אמות ואח"כ הכריח ממתניתין שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות משמע בחדא לגריעותא מיירי ומנ"ל להביא ראיה לדברי הרא"ש בתרתי לגריעותא דהא באמת דפליגי רב הונא ורב חסדא בריח רע שיש לו עיקר דרב הונא סבר דמרחיק ד' אמות מגוף הצואה וקורא ור"ח סבר ד' אמות ממקום שפסק הריח היינו מלאחריו אבל בלפניו כ"ע מודי' דמרחיק מלא עיניו וכן פירש"י בדברי רב הונא מרחיק ד' אמות מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחריו שאינו רואה אותה עכ"ל והוכרח רש"י לדבר בה דהא בפיסקא דף כ"ו ע"א כמה ירחיק מהם א' רבא א' רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפילה ש"מ דרב הונא גופי' סבירא לי' דלפניו מרחיק מלא עיניו וע"כ הא דסגי בד' אמות דווקא לאחריו והטעם דד' אמות של אדם הוא מקומו בכל מקום ובעינן מחניך קדוש וכיון שצואה לאחריו חוץ לד' אמות ואינו רואה אותה שפיר הוי מחניך קדוש אבל לפניו אפי' מלא עיניו כיון שרואה אותה הוי במקומו אינו קדוש וא"כ בחדר נמי דינא הכי דאם הצואה כנגדו ורואה אותה לא הוי מחנה קדוש אלא אם הוא מאחוריו אז אינו צריך לרחוק ד' אמות ובזה מיירי דחצר קטנה וגדולה וא"כ אין ראי' לדברי הרא"ש היכא שהוא רואה ובתוך ד' דנראה אפילו לחוץ לד' אמות כל זמן שהוא רואה הוי כמלא עיניו וא"כ י"ל פיסקן של דברים כל היכא שרואה הצואה וכן הערוה צריך לרחוק כמלא עיניו אפילו הוא ברשות אחר אלא לענין לאחריו יש לחלק דאפילו הם בתוך ד' כיון שהוא ברשות אחר קרינן שפיר והי' מחניך קדוש ואין צריך לרחוק ד' אמות וכן בערוה שהיא אסורה משום הרהור כגון שער באשה ושוק וטפח מגולה בזה מהני אם עוצם עיניו או שהוא סומא או בלילה אבל בערוה גמורה שוה לדין צואה כיון שהוא במקום שיכול לראות אסור דלא הוי מחניך קדוש עד שיכסה הצואה ולא יראה הערוה ודברי הרשב"א מסייעין לי שסבר ג"כ דהא דאמרינן בש"ס היה מקום גבוה כו' יושב בצדו וקורא מיירי שאינו רואה אלא דאין צריך להרחיק ד' אמות ונראין דבריו דהא אם נימא כדברי הרא"ש דמיירי דאם הי' מקום גבוה יושב בצדו וקורא אף שהוא רואה אותו דזה הוי מחניך קדוש א"כ למה אמרו מלפניו מרחיק מלא עיניו ולא מהני הרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אטו כל מקום ראיית אדם נחשב לו כמחנה אחד שיהי' כל הרואה מקום קדוש דלא מצינו בכל מקום אלא ד' אמות של אדם חשיב לו כמקומו דלא יותר וע"כ צריכין אנו לומר כיון שרואה הצואה בשעת התפילה אין מקומו קדוש א"כ ה"נ אף אם הוא בחדר ורואה הצואה נמי אסור להתפלל אלא לאחריו אין צריך להרחיק ד' אמות ובערוה איכא נמי משום מחניך קדוש ואיכא נמי משום הרהור דלבו רואה את ערוה למאן דאסר אע"ג דליכא הרהור אלא משום קדושה וכן מוכח מדברי הרשב"א שכתב שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל עצמה לא דהא קתני אשה יושבת וקוצה לה חלה ע"כ נשמע מזה דבערוה גמורה אסורה היא בעצמה מלברך אם אינה יושבת אף דליכא הרהור וע"כ הטעם משום קדושה נמי דבעינן והי' מחניך קדוש ומזה ראי' לדברי הרוקח שכתב בסי' שכ"ד ואם ערוה כנגדו אפילו יעצים עיניו אסור לקרות ק"ש ולא כהכרעת הב"י כהנך פוסקים שבלילה או אם הוא סומא או עוצם עיניו אפילו ביום שרי אף שמביא ראיה מהרמב"ם והר"י י"ל דהרמב"ם והר"י לא מיירי אלא בערוה שאסור מצד הירהור כגון בשאר אברי אשה דאשה כולה ערוה היא משום הירהור אבל בערוה גמורה כגון בית בושתה דאיכא נמי משום מחניך קדוש לא מהני עצימת עיני' וכן מוכח מלשון הרב רבינו יונה שכתב וכן כשמגלה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראי' בעלמא מותר עכ"ל וזה קאי אטפח באשה במקום שראוי לכסות והתם אינו אסור אלא משום הרהור וכשאינו מסתכל אלא בראי' בעלמא ליכא הרהור ומותר אבל בערוה גמורה דאסור משום מחניך קדוש דומי' דלבו רואה את ערוה אפי' אם עוצם עיניו או סומא או לילה נמי אסור ולדעתי אף בהחזרת פנים נמי לא מהני כיון שהוא בחדר אחד עם הערוה ולא מהני אלא שאם הערוה בחדר אחר מהני חזרת פני' כיון שאינו רואה והוא עומד ברשות אחר וכן הביא המג"א ס"ס ע"ה בשם הב"ח ואף שכתב שם היכא שמחזיר פניו מהני מ"מ כתבתי מה שנראה לפע"ד דאין לחלק כלל בערוה דאף שאינו רואה בעינן והי' מחניך קדוש נמי:
ועוד נראה לי לומר דאף הרשב"א שכתב גבי לבו רואה את הערוה אבל לעיניו רואי' את הערוה ליכא למיחש כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה וכתב הב"י מבואר מדבריו דהיינו לומר דכיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר ומזה רצה הב"י ללמוד בסי' ע"ה שדעת הרשב"א שאם עוצם עיניו או בלילה מותר לקרות כנגד הערוה ואני אומר דאין מכאן ראי' לאחר שנדקדק שכתב רמ"א בסי' ע"ד ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולין שרי עכ"ל ולכאורה יקשה הא בערוה בעששית אסור לקרות משום דמיתחזי א"כ כיון דקי"ל לבו רואה ערוה אסור א"כ הני מים צלולים אמאי יהיו חשובים ככסוי כיון דמ"מ לבו רואה ערוה אלא ע"כ צריכין אנו לומר הא דאסרו לבו רואה את הערוה לאו מטעם ראי' ממש אסרו אלא משום דהם ברשות אחד ולכך כל כסוי שהוא מפסיק אע"ג דמיתחזי הוי הפסק אבל אם אינו מפסיק כיון דלבו הוא ברשות אחד אסור לקרות וכן כתב הר"י בהדי' וז"ל שיעכירם ברגליו משום דלבו רואה את הערוה ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות מפני שהגוף עומד בתוך המים המים עצמם הם חציצה בין העיניו והערוה ואע"פ שהם צלולים אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור ואומרים רבני צרפת ז"ל שאם אדם מחבק גופו בזרועותיו דיינין לי' כהפסקה מבגד ומותר עכ"ל ובודאי אף הרב רבינו יונה מיירי שאינו מסתכל בערותו חדא דאסור להסתכל ועוד דליכא למ"ד להתיר לקרות ק"ש ויראה בערותו חלילה לומר כן וא"כ הרשב"א נמי סבירא לי' האי טעמא דר"י ולכך כתב דלעיניו רואי' את הערוה ליכא למיחש כיון שעיניו חוץ למים ר"ל והם ברשות אחר וכיון שאינו מסתכל מותר אבל היכא שערוה בבית עמו ברשות אחד כיון דבעינן והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אפילו אם עוצם עיניו או בלילה אסור לקרות וראי' ברורה לזה דאמרינן בפ' מי שמתו דף כ"ד ת"ר הי' ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקשה למה לא אמרו תקנתא אחרית' שיעצים עיניו אלא פשוט וברור כל היכא שהוא ברשות אחד עם הערוה לא מהני לילה ועצימת עיניו וע"כ משום דאף ראשו רואה ערוה אסור וא"כ איך יהני עצימת עיניו א"כ מצינו לומר היכא שהוא בבית זה וערוה בבית אחר מהני עצימת עיניו או אם מהפך פניו וכן בצואה נמי:
מזה יש סתירה לדברי הט"ז בא"ח סי' ע"ה שהקשה על פסק הש"ע דאם הי' ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנו או שעוצם עיניו או שהי' בלילה דמותר לקרות והקשה הט"ז וז"ל ותו קשה לי הא דתנן דערום לא יתרום וגם בשחיטה דערום לא ישחוט ולפ"ד הב"י יהי' היתר באם מעצים עיניו בשעת ברכה וא"ל הטעם משום לבו רואה את הערוה דא"כ קשה למ"ד לבו רואה ערוה מותר איך מפרש משנה זו עכ"ל וכן ראיתי בש"ך בי"ד סי' ר' שהקשה על הב"ח על שעלה בדעתו לומר הך דאשה יושבת וקוצה חלתה ערומה טעמו משום לבו רואה את הערוה ולכך יושבת דווקא והקשה הש"ך א"כ בסוף מי שמתו הביאו התוס' והפוסקים מחלוקת אי קי"ל לבו רואה את הערוה מותר או לא והא תנן בפ' ב' דחלה דאסור לברך ערום משום לבו רואה את הערוה וכן בפ"ק דתרומות דערום לא יתרום ואי ס"ד דטעמא משום לבו רואה את הערוה כמו שעלה על דעת הב"ח היכן יתכן לפסוק לבו רואה את הערוה מותר הלא תרתי סתמי דמתניתין דאסור עכ"ל:
ותמה אני על תרי אשלי רברבי שלא דקו בזה אם אמנם שבגוף הדין כתבתי כדעת הט"ז דלא מהני עצימות עינים בערוה גמורה וכן מה שהשיג הש"ך בגוף הדין צדקו דבריו דאף אם לבו מכוסה אסור משום גילוי ערוה מ"מ משום הך קושיא לא תפסו כלום לא הט"ז על דברי ב"י ולא הש"ך על הב"ח דהא כבר הוכחנו דאף למ"ד לבו רואה את הערוה מותר מודה בראשו שרואה את הערוה שאסור ולא פליגי אלא בלבו ולכך הי' ישן ערום בטליתו חוצץ על צוארו אלא דהרשב"א הקשה אף דראשו למעלה מן המים ואינו ברשות אחד עם הערוה מ"מ יהי' איסור מצד ראיית עינים ומתרץ שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה אבל לעולם אם עומד ברשות אחד אף שמעצים עיניו מ"מ אסור דומי' דלבו רואה את הערוה שכתב מהרמ"י משום שהוא חשוב שחייו תלוים בו ובראשו כ"ע מודו דאסור ולכך לא מהני אליבא דכ"ע גבי ערום עצימת עינים דאף למ"ד לבו רואה ערוה מותר מ"מ אסור מצד הראש שרואה הערוה דהיינו שהוא ברשות אחד עם הערוה ואסור לקרות ולברך:
ומדברי הרשב"א בעצמו מוכרחים אנו לומר כן דאליבא דכ"ע אסור להיות הראש עם הערוה ברשות אחד דאל"כ מנ"ל לומר דקושיות המקשה והלא לבו רואה את הערוה שהלב עם הערוה ברשות אחד דילמא כפשטא דהש"ס שהמים צלולים והוי כמו ערוה בעששית שאסור ופריך המקשה והרי לבו רואה את הערוה אף דלב למעלה מן המים מ"מ אסור דבראיה תלי' מילתא והא מתחזי והא דלא פריך מעיניו משום דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אלא ע"כ דאם הי' איסור מצד הלב משום כיון דאפשר לראות דרך המים צלולים א"כ מצד הראש היה פשיטא איסור אף שעוצם עיניו מידי דהוי אלב אלא ע"כ שאינו איסור בשום אבר היכא שאינו ברשות אחד עם הערוה אלא מצד עינים הרואות יש איסור ותירץ בזה משום דעיניו חוץ למים הרי להדי' דאם הי' הראש ברשות אחד הי' איסור אליבא דכ"ע ועי' במג"א סי' ע"ד:
ומזה יש ג"כ קושיא גדולה על הרב הב"י שלא חלק על הטור במה שכתב הטור וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו שאסור ולפי פסק הב"י אי אפשר לומר כן דהא פסק הב"י בסי' ע"ה היתה ערוה כנגדו ועצם עיניו ממנה מותר לקרות ולפי דברי הב"י דלבו רואה את הערוה אסור ע"כ ק"ו לראשו וכשם שבלב אינו תלוי בראי' ממש אלא שהוא ברשות אחד אינו ראוי להזכיר השם א"כ בראשו נמי אף שמעצים עיניו ולכך בעינן הי' ישן בטליתו שיחוץ על צוארו ואי ס"ד שחשיב ערות חבירו נגד לבו כאלו הוא עם הערוה ברשות אחד וק"ו בראשו הרואה ערות חבירו א"כ היכי משכחת ליה הך התירא שיעצים עיניו נגד ערות חבירו מ"מ הוא אסור מצד ראשו רואה ערות חבירו דומי' דלבו אלא ע"כ פשוט וברור שלפי דברי הרב הב"י אינו אסור אלא אם לבו רואה ערות עצמו שהוא בגוף אחד אבל בערות חבירו אינו איסור אלא בראיה ממש ולכך שרי במעצים עיניו ומהאי טעמא נראה דהרגיש הרב הב"י ולא כתב בש"ע הך איסורא דלבו רואה ערות חבירו:
אבל כבר כתבנו והוכחנו שאין סמך להוראה זו ובפרט שיש לדחות דאף הרמב"ם והר"י לא מיירי אלא בערוה שאסור מצד הרהור כגון שוק באשה כמו שכתבנו לעיל:
ומעתה אני אומר שאף שכל אחרונים הניפו ידם על הדרישה אומר אני אף שמוכח מדברי הרשב"א והרב רבינו יונה דלמדו מדפריך המקשה והרי לבו רואה את הערוה משום שהוא ברשות אחד משמע דאם הראש למעלה הוי מים שפיר כסוי למ"ד לבו רואה את הערוה אסור ולמד מזה רמ"א אם הלב למעלה מן המים נמי מותר דאין כאן גילוי ערוה מ"מ אומר אני דזה לפי מאי דס"ד דמקשה אבל לפי המסקנה שתירץ במים עכורים ולא תירץ דמיירי שהלב למעלה מן המים דהא במתניתין לא קתני ישב עד צוארו אלא יתכסה במים ויקרא קתני וי"ל דיתכסה עד הלב קאמר אלא ע"כ קושטא דמילתא כל היכא שערותו מיתחזי כמו ערוה בעששית לא הוי כסוי כלל. ועתה אכתוב סתירה לדברי האחרונים ראשון במה שכתבו שיש איסור באשה העומדת ערומה משום כבוד השכינה וכתב הט"ז תמיה מה לי לבקש טעמים אחרים הלא איסור דאורייתא מפורש הוא משום לא יראה בך ערות דבר וזה פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן אומר אני דאין כאן קושיא בודאי היכא שרואה ערותו הוא איסור דאורייתא אבל במעצים עיניו וכן באשה שאינה רואה ערותה אינו אסור אלא מצד כבוד שכינה בהזכרת השם דבעינן מחניך קדוש ולכך הוכרח הדרישה לטעם זה וגם מה שכתב הדרישה דר"ח שהי' מכסה לבו כשהי' רוחץ ורצה לשתות ולא הי' חש משום גילוי ערוה משום דיושב בכלי הוי והקשה הט"ז דאף ביושב בכלי בגלוי ערוה ודאי איסור גמור הוא וראי' מדאמרינן פ"ק דסוכה דף י' הישן בכילה שאין גבוה יו"ד יוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש דסבר לבו רואה את ערוה מותר נמצא לדידן אסור עכ"ל ואני איני יודע שום סתירה לדברי הדרישה אדרבה משם מוכח איפכא דפירש"י שם דבגבוה יו"ד אסור דהוי כמוציא ראשו חוץ לחלוק הרי להדיא דאם אין גבוה יו"ד חשיב שפיר כסוי לערוה דהוי כמוציא ראשו חוץ לחלוק ואינו אסור אלא לדידן דקי"ל לבו רואה את הערוה אסור א"כ שפיר כתב הדרישה דר"ת כסה לבו שלא יהי' לבו רואה את הערוה ומשום גילוי ערוה ליכא שהי' יושב בתוך הכלי וכלי לא הוי חשיב כאוהל שיהי' רשות בפני עצמו ונתקרב לדופן הכלי ומסתמא הוציא ראשו לחוץ ושפיר הוי כסוי ערוה ואין מכל הקושיות שום סתירה לדברי הדרישה ופשטא דגמרא מסייעא לי' דערוה בעששית לא הוי כסוי משום דמיתחזי ה"נ לפי מאי דמסיק במים עכורים שנו משמע דווקא מים עכורים ולא מהני שום תיקון בעולם גם בהאי התירא דחיבוק זרועותיו כבר דחה הב"ח מהלכה ע"כ הירא והחרד יחמיר כדעת הדרישה דמים לא חשיבי כסוי ערוה וראוי להתנהג או שיעכירו ברגליהם או לברך כשהם לבושות בחלוק כנלפע"ד:
ועתה נשובה אל הנדון שלפנינו אי נימא הטעם דאסור לשמש בבית שיש בו ספרים או ס"ת משום לא יראה בך ערות דבר א"כ אם הספרים עומדים נגד הפתח ורואי' המטה אבל אם אינם רואי' המטה הי' מותר ובאמת שראיתי שכתב הטעם זה ספר בית שמואל בא"ה אבל לא ידעתי אם טעמא דסמכה הוא דלפי האי טעמא אם היו האיש ואשה מכוסים בסדינים הי' מותר מידי דהוי אערוה גופה אם נכסית שאין העין רואה אותה הוי מחניך קדוש ולא מצינו היתר זה בשום פוסק והי' נראה לומר הטעם דבית שיש בו ס"ת אז ספרים הוא קדוש ואסור לעשות בבית זה דבר שהוא בזיון לכתבי קודש ולכך לא מהני גבי ס"ת שום כסוי אלא צריך לעשות מחיצה יו"ד ואם יש לו בית אחר צריך להוציאו חוץ לבית ולפי האי טעמא אסור לשמש מיטתו בחדר הפתוח לאותו בית שיש ס"ת או ספרי' וראיה שכתב הרוקח סי' שכ"ד אין נופלים אלא לפני ס"ת ופי' דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ולמד מהרי"ל אפילו אם חצר פתוח לב"הכ א"כ אפילו בחצר הפתוח לב"ה שפיר אמרינן דהוי כמו לפני ארון ה' א"כ ה"נ בנד"ד דהוי כמו לפני ארון וספרים ואסור לשמש שם:
ועוד דהוי כמו לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש דתוכן קודש וא"כ ה"נ כיון שפתוחים לתוך מקום קדוש צריך לנהוג קדושה וראיתי בפי' ר"ע מברטנורא בפ"ג דמעשר שני שפירש תוכן קודש לשחיטת קדשים קלים ולאכילת ק"ק ולהתחייב עליהם משום טומאה וכבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק דבהדי' אמרינן בזבחים דף נ"ו ע"א אף דפתוחות נגד הפתח אין שוחטין ואין חייבים שם משום טומאה משום דלא קדושה אבל אוכלין שם ק"ק דגזירת הכתוב הוא דכתיב בחצר אוהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת ולכאורה נראה ראי' מכאן איפכא דכתיב לפני אוהל מועד ופירש"י בדף נ"ה ע"ב דלפני דווקא ומעטינן צידי צדדים כמו לשכות ואפילו תוכן קודש פסולות לשחיטה ש"מ אף דפתוחות לתוכו לא קרינן לפני אוהל מועד אלא אם הפתח של הלשכה מכוון נגד פתח אהל מותר לשחוט נגד הפתח ושאר מקום הלישכה אינה קרוי' לפני אהל מועד א"כ ה"נ אף דחדר פתוח לבית שיש בו ארון וס"ת לא קרינן לפני וה"ה שאין לומר תחנון אף שהפתח פתוח אך מ"מ בנד"ד דאף דאין תוכן קודש מדאורייתא מ"מ הא אמרינן התם קדישי מדרבנן ופירש"י מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל זרות וקרבן ליכא א"כ בנד"ד נמי כיון דבית שיש בו ספרים וס"ת קדוש ראוי לנהוג מדרבנן קדושה בחדר שפתוח לתוכו ועי' בתוס' דיומא דף כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה בעזרה דאסור לישב בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש ואם עושה ווילון לפני הפתח הוי שפיר סתימה ואף דלגבי פתח ההיכל הי' דינו כפתוח ואף דבעינן שחיטת שלמים דווקא בזמן שהפתח פתוח מ"מ הוי וילון כמו פתח פתוח דנעשה לשם כך כשהפתח יהי' פתוח שלא יסתכלו בהיכל וכן כתבו שם התוס' אבל הכא דנעשה בשביל מחיצה שפיר הוי סתימה ומחיצה תלוי בדעת אדם וראי' לזה ממשנה ח' פ"ב דכלאים ולסלע גבוה י' ורוחב ארבעה כתב הרב בתוס' יו"ט אשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבע רוחב הואיל ולא נעשה לשם גדר דאי נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא א"כ ה"נ דנעשית לשם מחיצה הוי כמחיצה ואין למדין בענין המחיצות ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים דפעמים מצינו שאין מחיצה יו"ד מחלק רשות אלא דווקא אם מגיעות לתקרה כמו שאיתא בא"ח לענין עירוב בסי' ש"ע וכן הביא ב"י בא"ח בסי' נ"ה בשם סמ"ק ה' ששירון בטרקלין אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל אחד ואחד אין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן מכאן יש לסמוך לענין השלמת יו"ד לתפילה דלא הוו הפסקה אותן מחיצות העומדים סביב לבימה אע"פ שהן גבוהות יו"ד הרי להדיא דהני הוי כמו רשות אחד ולענין מחיצה יו"ד לס"ת לא בעינן מגיעות לתקרה וכן לענין עמידה בפני ס"ת כתב רמ"א ביו"ד סי' רמ"ב אם הס"ת על הבימה אין הציבור צריכין לעמוד והט"ז כתב שמהאי טעמא אפילו אם הארון פתוח אין חיוב בדבר ולי נראה להחמיר היכא שרואין הס"ת ועכ"פ אותן העומדים על הבימה אסורים לישב דלא כאותן שמקילין: