פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה סח
יו"ד סי' שכ"ט כתב רבי' הטור עיסה שנילושה במי בצים או ביין או דבש בלא שום מים כתב הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א הרא"ש ז"ל היה מסתפק בדבר עכ"ל והנה המעיין בתשובת הרא"ש יראה שלא נסתפק הרא"ש אלא במי פירות שאינם מז' משקים אבל ז' משקים מודה הרא"ש וא"כ עיסה שנילושה בדבש חייבת בחלה אליבא דכ"ע ואף שכתב הש"ך והב"ח להפריש בלא ברכה דווקא בשאר מי פירות אבל אם נילוש בדבש אליבא דכ"ע חייבת בחלה והא דאמרי' בפ' א' דחלה משנה ד' הסופגנין והדובשנין פטורים מן החלה ופי' שם הברטנורה הדובשני' מטוגני' בדבש אי נמי נילושים בדבש משמע דנילושים בדבש פטורים נראה ברור דהתם מיירי שהי' מתחילה עיסתה רכה אבל אם מתחילה היתה עיסתה עבה וסופה עבה ונאפת בתנור פשיטא דחייבת בחלה דהא אפילו בבלילתה רכה ואפ"ה בתנור נמי מחייב בחלה דאמרינן בפסחים דף ל"ז הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין עשאן באילפס חייבי' בחמה פטורים ומוקמינן אליבא דריש לקיש בשהרתיח ולבסוף הדביק דהוי לי' כעין מעשה תנור וחייבין בחלה ור' יוחנן סבר אפילו הדביק ולבסוף הרתיח נמי חייבין בחלה וכתבו התוס' בד"ה דכ"ע מעשה אילפס בשם ר"ת בבלילתה רכה פליגי דר"י סבר אפיותו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בבלילתה עבה כ"ע מודי דחייב בחלה אפילו ע"י משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גילגול כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ היכא דבלילתה עבה ונאפת בתנור פשיטא דכ"ע מודו דחייבת בחלה והיכא שנעשית העיסה ע"י צוקר בזה יפריש בלא ברכה ומאוד הייתי מתמיה מיום עמדי על דעתי למה לא יברכו על לעקוכי"ן המוציא דהא חשיב לח' בכל מקום אפילו לענין פסח אלא דלא הוי לחם עוני וכן לענין חלה חשיב לחם למה לא יברכו עליו המוציא וכן כתב רבינו תם על ההיא דלעיל דכי היכי דמחייבי בחלה ה"נ מברכין עליו המוציא ומביא ראי' ממנחות ובכיצד מברכין דאמרינן היה עומד ומקריב מנחה בירושלים כו' נטלו לאכלו מברכין עליו המוציא וקפסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת מחבת ומרחש' אע"פ שמטוגנת בשמן וא"כ ק"ו בהני לעקוכי"ן שעושין עיסה עבה מדבש ואופין בתנור למה לא יברכו המוציא:
וכן כתבו התוס' בברכות דף ל"ז ע"ב בנבל"ש ורושולא"ס שתחילתן עיסה וסופן סופגנין שחייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי"ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתא עלייהו מברך המוציא נשמע מכל זה כל היכא שתחילתו עיסה אף שסופו ספגנין מברכין המוציא אף דלא קבע סעודתי' וכן משמע מדבריהם בדף מ"ב הא דפריך על הא דאמרינן פת הבא בכסנין אין מברכין עליו המוציא מ"ש מלחמניות דמברך עליו המוציא ומשני דשאני התם דקבע סעודתיה עלייהו וכתבו פי' רש"י לחמניות אובלי"ש ולא נהירא דא"כ אפילו לא קבע נמי יש לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו ניבלי"ש א"כ כל היכא שתחילתה עיסה או סופה עיסה אף בלא קביעות סעודתי' עלייהו מברכין עליו א"כ בהני לעקוכי"ן שלנו למה לא יברכו המוציא וכן הסכים הטור בא"ח סי' קס"ח ואף שהביא הב"י דעת החולקין דהיינו רבינו ירוחם והר"ש והרמב"ן דאף בעיסה שבלילתה עבה אם טגנה אח"כ במשקין שאין מברכין המוציא מ"מ נראה היכא שאפה בתנור לכ"ע מברכין המוציא זולת הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' ברכות שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ודייק הב"י מדקתני שעירב בה מיני תבלין דתערובות תבלין דבר מועט הוא ואפ"ה מוציא מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ"ה מוציא מתורת לחם לענין המוציא כל שלא קבע עלייהו הילכך ע"כ לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תלי' מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בו שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עלייהו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליהם והוא שיהי' טעם התערובות ניכר בעיס' עכ"ל הב"י ותמהני על הרב הב"י שכתב ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייב' בחלה ואפ"ה מוציא מתורת לחם וקשיא לי היא גופא מנ"ל דמוציא מתורת לחם לענין המוציא דלר"ת וסייעתו ברור הדבר דמברך המוציא:
וראיתי שכתב הרב הגאון במג"א ס"ק ט"ז שכתב הש"ע פת הבא בכיסנין יש מפרשים שהוא עיסה שעירב בה דבש והוא דעת הרמב"ם וכתב במג"א ז"ל קשה דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ז מחמץ ומצה עיסה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח ובגמ' משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו דין ז' ע"ש ובברכות דף ל"ז ואפשר לומר דהרמב"ם דווקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אינו יוצא י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת עכ"ל ולפי דבריו הוא היפוך דעת הב"י דס"ל דיותר פשוט שאר מי פירות דאין מברכין המוציא משמן ודבש ועיקר קושייתו לא הבנתי דבריו דהא אמרינן בפ' כ"מ דף ל"ח אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עליו א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכי' עלויה במ"מ מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ומברך עלויה המוציא לחם מ"ה וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן בי' א"כ נשמע מזה דאף דאדם יוצא ידי חובתו בפסח מ"מ היכא דלא קבע עליוה סעודתי' מברך במ"מ וכן פסק הרא"ש וכן איתא בפיסקי הרא"ש א"כ הרמב"ם נמי סבר כן דאע"פ שיוצא ידי חובתו בפסח בעיסה שנילושה במי פירות מ"מ היכא דלא קבע סעודתי' מברך במ"מ ואם קבע סעודתי' בפסח מברך ב"ה והמוציא ומאי דמשני דהרמב"ם מיירי דווקא בשמן ודבש וחלב דמברך במ"מ משום דגם להרמב"ם אינו יוצא ידי חובתו בפסח דהוי מצה עשירה תמיה לי דהא גבי פסח הטעם דבעינן לחם עוני אבל מ"מ נקרא לחם א"כ אמאי לא יברך המוציא הא כתבו התוס' בהדי' בפסחים דף ל"ו ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה וכתבו התוס' דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני והא דאמרינן לקמן חלוט של בעלי בתים פטור מן החלה מיירי בבלילתה רכה ומזה יש להביא ראי' לדברי הרמב"ם דעיסה שנלושה בשמן ודבש אף דקרי לחם בכל מקום הן לענין חלה כגון לענין בפסח הוי לחם אלא משום דהוי מצה עשירה אינו יוצא בו מ"מ לענין המוציא אם לא קבע סעודתי' מברך במ"מ והטור כתב טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבה בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עלי' המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור אבל טריתא שבלילתו רכה כו' מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות עכ"ל נשמע לדעת הטור בטרוקנין אפילו בלא קבע סעודתי' נמי מברך המוציא ותמהו עליו הב"י והב"ח וכתבו פירושים שוני' ולי נראה דרבינו הטור מפרש הא דאמרינן בגמ' מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ומברך המוציא לארויי אתי דלדעת ר' יוסף דאמר גובלא בעלמא הוא משמע דאין רגילין לקבוע סעודתא עליו וא"כ עכ"פ בלי קביעות אינו מברך אלא במ"מ קמ"ל דמר זוטרא קבע סעודתי' והוי כלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו לעולם וא"כ אפילו כשאינו קובע מברך נמי המוציא והכריחו פי' זה משום דפסק כל דבר שבלילתה עבה אפילו בשלה במים או טגנו בשמן הוי לחם גמור והני טרוקנין נמי כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור הוי כעיסה שבלילתה עבה והוי לחם גמור ואפילו בלא קבע סעודתי' נמי מברכין המוציא אבל טריתא שבלילתו רכה אין מברכין המוציא אלא בדקבע סעודתי' דווקא והרמב"ם הי' מפרש כמו שפי' הרא"ש דהאי כובא דארעא דמברכין המוציא בדקבע סעודתי' דווקא ויוצאין ידי חובתו בפסח ובדלא קבע סעודה מברכין במ"מ מ"מ נראה ברור לדעת ר"ת עיסה שנילושה בדבש ונאפת בתנור מברכין עליו המוציא דמה לי אם טגנה בשמן אח"כ או אם נתנה בתחילה לעיסה דהא ר"ת מביא ראיה מדקתני היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר המוציא וקא פסיק ותני כל המנחות וכי היכי שיש מנחות שטיגנו אחר כך בשמן הלא יש ג"כ מנחות שנותנים שמן בקמח דכתיב בלולות בשמן שמע מינה דמברכין המוציא וקשיא לי טובא על המחבר ש"ע ורמ"א שכתב בסי' קס"ח סי"ג מחלוקות ר"ת ורמב"ן ור"י בעיסה שבלילתה עבה שבשלה או טגנה אח"כ שירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה וכן כתב רמ"א בפשטוד"א וקר"עפליך דאין לאכלה אא"כ בירך על שאר הפת כדי לצאת ידי דעת ר"ת ומ"ש בפת הבא בכיסנין דפליגי נמי רש"י ורמב"ם ופסק דהלכה כדברי כולם של כל אלו הדברים ר"ל בין אותם כיסי' שממלאים אותם דבש וצוקר או עיסה שעירב בה דבש נותנין להם דין פת הבא בכיסנין ומברכין במ"מ וכתב הב"י כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ולא חש לירא שמי' שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה וכן רמ"א הכריע שלעקו"כין הוי בכלל פת הבא בכיסנין וכבר כתבתי לדעת רבינו תם כל שחייב בחלה ראוי לברך עליו המוציא פשיטא שהני לעקו"כין שתחילתן עיסה ונאפית בתנור שחייבי' בחלה וצריך לברך המוציא לא כתב כלום רמ"א שירא שמי' לא יאכלום אלא בתוך סעודה ובימי חורפי נתעוררתי על זה ולא רציתי לפרסם הוראה זו שלא אהי' מן המתמיהים כי כבר נתפשט המנהג בגדולי ישראל שאוכלים הלעקו"כין ומברכין במ"מ אחר זה עיינתי בב"ח ומצאתי און לי וז"ל מצאתי בליקוטים בשם הרב מוה' אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלים ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות אלא דאותן לעקו"כין שהעירנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלים בלא נטילה ובלא המוציא אלא דמברכין עליהם במ"מ לפי שרובן בשמים נראה דס"ל דמה שפירש"י שנלושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים היינו לומר שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר ולכן הלעקו"כין שמוכרין בשוק אע"פ שהעיסה נילושה בדבש בלא שום תערובת מים כיון דקמח עיקר צריך לטול ידיו ולברך עליו המוציא וג' ברכות אלא שאין נוהגים כן אלא לברך עליו במ"מ ולאחריו מעין שלש מיהו ירא שמים לא יאכל הני סתם לעקו"כין שמוכרין בשוק אלא בתוך הסעודה לאפוקי נפשי' מפלוגתא דרבוואת' וכן כתוב בשם רש"ל וכן הני שמאל"ץ קוכין או פוט"ר קוכין אין לאכלם אלא תוך הסעודה בין שיש בהם תערובת מים בין שאין בהם תערובת מים ואע"פ שכבר נהגו לעשות שמאל"ץ קוכין ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחילה עכ"ל הב"ח ושמחתי כמוצא שלל רב והט"ז כתב בשם הב"ח שהביא בשם רש"ל לברך על לעקו"כין במ"מ וכתב עליו שהוא דעת יחיד והמעיין בב"ח יראה שאין זה דעת יחיד וכמה גדולים הסכימו ע"ז ובפר' ששיטה הלכה מוכחת כר"ת:
ראיתי עוד להזכיר מ"ש רבינו תם על ורימזיל"יש שקורין אלטראה שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה עכ"ל והוא שקורין בארצינו לא"קשין וכתב הדרכי משה בי"ד סי' שכ"ט וז"ל כתב המרדכי בפ' כל שעה דף רנ"ו ע"ד דלדברי ר"ת עיסה שקורין לאקשין או קרעפליך או פשטידא חייב בחלה ולדברי החולקין עמו פטור וכן הוא בכל בו אמנם מפי' ר' יונה בפ' כיצד מברכין דף ל' ע"א משמע דאף לר"ת עיסת לאקשין פטור עכ"ל ולכך לא הביא בש"ע לצאת דעת ר"ת והמעיין יראה ברבינו יונה שאין זה מדברי ר"ת אלא מסבר' עצמו כתב כן דסבירא לי' כהרמב"ן דמפרש מתני' תחילת' עיסה וסופה סופגנין שמיירי שמתחילה הי' כוונתו לעשות לחם ואח"כ נמלך ועשה סופגנין אבל אם מתחילה היה כוונתו לעשות סופגנין פטור אפילו בעיסה שבלילתה עבה וא"כ בעיסת לאקשין נמי פטורה אבל ר"ת סבירא לי' אפילו אם בתחילת גלגולה נתכוון לעשות סופגנין נמי חייב א"כ בעיסת לאקשין חייב בחלה וירא שמי' יפריש בלא ברכה ועיין ברא"ש בפ' כל שעה ובר"ן ותמצא כדברי דר"ת חולק בזה על הר"ש והרמב"ן ור' יונה:
ועוד ראיתי להזכיר בסי' קכ"ח הביא הב"י בשם סמ"ק וז"ל כל דבר שתחילתה עיסה ונמלך לעשות סופגנין מברכין עליו המוציא וחייב בחלה וטעון נ"י כי ג' דינים הללו תלוי' זה בזה וכן הביא בשם הרמב"ם כל דבר שמברכין המוציא טעון נ"י ותמוה לי דבר זה דנ"י תיקנו משום סרך תרומה ולא אמרו בגמרא אלא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי רוח משום דאין תרומתן מן התורה אלא בענבים אחר שיצא מהן יין אבל כל מיני דגן כמו פת הבאה בכיסנין למה לא יתחייב בנטילה והב"י הביא בשם הרשב"א שהביא בשם ירושלמי תני סדר סעודה אורחים נכנסים הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרת כל אחד ואחד מברך לעצמו מכאן נלמד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבא בכיסנין וכתב הב"י לדידן שאין אנו נוטלים יד אחת לשום דבר כיון דמאותו ירושלמי למדנו שלפת הבא בכיסנין אין צריך ליטול שתי ידיו ה"ה אפילו יד אחת אינו צריך ליטול עכ"ל ואיכא למידק דכתב לדידן שאין אנו נוטלים יד אחת לשום דבר מנ"ל דבר זה דאף דהפוסקים דדחו דין נטילת ידו אחת לשתים משום דמפרשי הא דתני בברייתא בברכות דף מ"ג ע"א סדר הסיבה אורחין נכנסין כו' ונוטל ידו אחת משום כבוד הברכה כמו שפי' התוס' התם או כמו שפירשו בפסחים דף קט"ו ע"א ד"ה כל שטיבולו במשקה דפירשו דנטילה דהני לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא כדי שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן וכן בסדר הסיבה הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו ואפשר שאנן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמינו ומלאכול חולין טמאין א"כ בטלה האי נטילה של ידו אחת אבל מאן נימא לן גבי פת הבא בכיסנין שכתב הרשב"א בשם הירושלמי שצריך ליטול ידו אחת שיש חולק בדבר דאפשר דכ"ע מודו דהאי נטילה משום קדושה היא כמו גבי נהמא והא דצריך הכא רק ליטול ידו אחת וגבי פת שתי ידים אפשר משום דבברכת המוציא צריך לסמוך שתי ידיו על הפת כמו שמבואר בא"ח סי' קס"ז ס"ד לכך הצריכו ליטול שתי ידיו אבל בפת הבא בכיסנין שמברך במ"מ אינו צריך אלא ליקח ביד אחת ולכך לא חייבוהו ליטול אלא ידו אחת ואפשר שזה כוונת הרמב"ם שכתב בפ"ו מה' ברכות כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים ר"ל כיון שמברכין המוציא צריך לסמוך עשר אצבעותיו על הפת ולכך צריך לנטילת ידים ר"ל שתי ידים אבל בפת הבא בכיסנין י"ל דמודה להרשב"א דנוטל עכ"פ ידו אחת ולא מצינו שום רמז ורמיזה בש"ס לחלק בין פת גמור או פת הבא בכיסנין אלא הנוטל ידיו לפירות אמרו הרי זה מגסי רוח ומטעם שכתבנו אבל בשאר מיני דגן דאית בי' תרומה דאורייתא מנ"ל לחלק דלא גזרו על סתם ידים: