אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה מו

שאלה מה

מעשה היה פה פרוסטיץ שבערב פסח לאחר שש מכר לנכרי חתיכה פשתן ולא הי' יכול להשות בדמי המקח עם הנכרי עד שפסק לו הגוי עבור הפשתן ששה זהו' ומדה יין שרף ושכח שהו' ערב פסח ונגמר המקח ומשך הגוי הפשתן לביתו ואח"כ נזכר הישראל שהוא ערב פסח ושאל אותי איך יעשה אם מותר לקבלו אחר הפסח מן הגוי או שצריך ליקח מן הגוי מיד ולבער ואמרתי דדבר זה צריך תלמוד בודאי להנך גאונים דאם ישראל הפקיד אצל הגוי וקבל עליו הנפקד אחריות שאין המפקיד עובר עליו א"כ בנדון דידן נמי אף אם נימא דקנ' הישראל החמץ מ"מ כיון דהגוי חייב באחריותן עד שיגיע ליד ישראל א"כ אין הישראל עובר עליו אבל לדעת הר"י והרא"ש שהמפקיד עובר עליו ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מהא דאמרי' בפסחים דף ל"א דפליגי אביי ורבא אי ב"ח למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה ופריך תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר פסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמ' למפרע הוא גובה אמטי להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשות' דישראל הוי קאי ומשנינן הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ונשמע מזה דאי אמרינן למפר' גובה ניחא רישא דמתניתין לפרושי אף בלא הרהינו וא"כ סיפא דמתניתין ישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר פסח אסור בהנאה מיירי נמי בלא הרהינו אלא דחמץ בביתו של נכרי ואסור לאחר פסח ואף שהנכרי חייב באחריותו ש"מ דאף שהגוי מקבל עליו אחריות מ"מ כיון דלמפרע הוי חמץ של ישראל אסור בהנאה א"כ ה"נ במפקיד חמץ אצל גוי אף שהגוי מקבל עליו אחריות עובר עליו המפקיד אכן אין מזה ראי' כ"כ דהא כתבו התוספות ע"ב ד"ה שקונה משכון וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קיבל עליו ישראל אחריות דאי קיבל הרי הוא שלו ועובר עליו כדמוכח בפ"ק ולפי דבריהם ע"כ הא דבעי לאוקמי למ"ד למפרע הוא גובה בשלא הרהינו אצל הגוי ולכך מותר משום דהגוי קונה למפרע מיירי שלא קיבל ישראל אחריות וכן כתב הרא"ש להדי' סברא זו אליבא דאביי וא"כ סיפא דישראל שהלוה על חמצו של נכרי מיירי נמי בענין זה דגוי אינו מקבל אחריות וכיון דגובה ישראל למפרע עובר עליו:

וראיתי גדולי חקרי לב אשר נבוכו בדברי הרמב"ם בשיטה זו ולא ירדו לעומק הדברים וצריך אני להעתיק דברי הרא"ש וז"ל הך נכרי שהלוה את ישראל אוקמינא אליבא דרבא בשהרהינו אצלו ובדאמר לי' קני לך מעכשיו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו נמצא שלמפרע הי' של נכרי אבל אי לא אמר לי' מעכשיו לא קני ליה נכרי וקם לי' ברשותי' דישראל ואסיר וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם פסח אבל אם הזמן לאחר פסח אסור דהא נכרי לא קני ליה קנין גמור עד אחר פסח ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה משום הכי מותר בהנאה דברשות' דנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי וכל שכן לרבא דאמר ליה בהדי' קני לך מעכשיו דאישתכח דלמפרע הי' קנוי קנין גמור לנכרי עכ"ל הרא"ש ונפלאתי על הרא"ש שלבו הי' ברי' כאולם ודחה דברי הרמב"ם בקנה כיון דהוא עצמו כתב דמעכשיו עדיף לרבא מלמפרע לאביי וכיון דהרמב"ם סבר בדברי רבא לאוקמי מתניתין דווקא כשהגיע הזמן קודם פסח אז מהני מעכשיו א"כ פשיט' שהי' מפרש לאביי נמי כן דלאביי מתניתין בלא הרהינו אלא משום דלמפרע הוא גובה חזינן כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי בוודאי סבר הרמב"ם דווקא אם הגיע הזמן קודם פסח כמו שסבר אליבא דרבא ואי משום דקשיא לי' כיון דזמן קודם פסח אינו צריך לטעמא דלמפרע הוא גובה א"כ יקשה לו קושיא זו אליבא דרבא כיון דזמן קודם פסח אינו צריך למעכשיו:

אלא נראה ברור כדעת הרמב"ם דטעמו ונימוקו עמו דהא ע"כ יש לדקדק בשיטה זו כיון דהרא"ש מפרש אליבא דאביי דסבר למפרע גובה ניחא לפרושי מתניתין בלא הרהינו משום דברשות נכרי קאי ואע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי הרי שמפרש אליבא דאביי דמיירי מתניתין שלא קיבל עליו ישראל אחריות א"כ למה מוקי רבא כשהרהינו ובמעכשיו הי' לו לאוקמי מתניתין אף בלא הרהינו ובמעכשיו ולא קיבל עליו ישראל אחריות כמו לאביי בלמפרע אלא נראה דהא אמרינן ביבמות דף ס"ו ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא א' רבא קנייה מיתנא א"ל נאנאי ברי' דרב יוסף ברי' דרבא לרב כהנא והאמר רבא א' ר"נ הלכה כר' יהודא דמחויבי' היורשים ליתן לה האיצטלא א"ל מי לא מודה ר' יודא דחסר גוביינא כיון דמחוסר גוביינא ברשותי' קאי רבא לטעמי' דא' רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ופי' רש"י חמץ נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע לי' לשעבודא דנכרי והא דתנן בפרק כל שעה מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של נכרי דההוא לאו מחוסר גוביינא עכ"ל רש"י וא"כ מוכרח רבא לאוקמי דווקא כשהרהינו דאי לא הרהינו אף כשאמר מעכשיו מ"מ כיון דקודם פסח אין לנכרי אלא שיעבודא ומפקא לי' מידי שיעבודא וקאי ברשותי' דישראל ולכך מוקי דווקא כשהרהינו אצלו וסבר הרמב"ם דע"כ דמתניתין מיירי שהגיע הזמן קודם פסח דאי לאחר פסח כיון דנכרי אינו קונה משכון וקודם פסח אינו קונה קנין גמור אלא שיעבודא יש לו וכשהגיע פסח איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד אלא ע"כ דזמן פרעון הגיע קודם פסח ולכך כשהרהינו אצלו דווקא דלא מחוסר גוביינא אינו יכול להפקיע אבל אם הי' ביד ישראל ואף שיש לנכרי שיעבוד עליו והגיע הזמן קודם פסח מ"מ כיון דמחוסר גוביינא חמץ מפקיע מידי שעבוד וצריך לומר נמי מעכשיו דאי לא אמר מעכשיו אף שהרהינו אצלו וקבע הז"פ קודם פסח מ"מ כיון דעדיין לא החליטו ואי אייקר וזיל ברשות' דמרא קמא אייקר ואי הוי ליה זוזא הוי מסלק לי' בזוזא נמצא לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה החמץ הי' בפסח ברשות ישראל והגע בעצמך אם משכן אדם אצל חבירו מטלטלי' וקבע לו זמן לפרעון וכי נימא אם מעכב הפרעון יום או יומיים שיהי' המשכון נחלט למלוה הלא צריך לשום אותו בדמים כל זמן שלא שם אותו בדמים והחליט ביד המלוה ברשות' דלוה קאי אי אייקר וז"ל וכן אי לא קני מלוה משכון באחריתו של לוה קאי ולכך בעינן מעכשיו שאמר לו הלוה אם לא אפדה אחר ז"פ יהי' מעכשיו ר"ל מז"פ או מזמן הלואה כשלך ולכך אינו מפקיע מידי שיעבוד כיון דאין מחוסר גוביינא ובזה מסולק קושית הר"ן על הרמב"ם דכתב הר"ן הביאו הב"י בסי' תמ"א וז"ל וכתב הר"ן אוקמינ' לה בגמ' כגון שהרהינו אצלו וא"ל קני מעכשיו וכה"ג אע"ג דההוא זימנא דקבע ליה הוי לאחר פסח כיון דא"ל מעכשיו ה"ל כמכור אצלו משעה ראשונה דאי לא תימא הכי אלא דווקא בהגיע זמנו קודם פסח למה לן לאוקמי בגמרא בדאמר לי' מעכשיו עכ"ל אבל לדברינו אין כאן קושיא דצריך לומר מעכשיו דאף דהרהינו אצלו וקבע זמנו קודם פסח מ"מ כיון דעדיין לא החליט בידו והי' בידו לסלקו במעות וכשהגיע אחר פסח ושם בדמים והחליט כיון דמכאן ולהבא גובה הוי מעיקרא ברשותא דישראל וא"כ ברייתא דקתני נכרי שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר נוכל לאוקמי אף בדאמר לי' מעכשיו והרהינו אצלו אלא דז"פ הוא אחר פסח ולכך עובר אלא משום רישא דאם ישראל הלוה על חמצו של גוי דפליגי דת"ק סבר אינו עובר ור"מ סבר דעובר ע"כ בהרהינו אצלו ולא אמר לי' מעכשיו דאי אמר מעכשיו למפרע ברשות ישראל קאי ומ"ט דת"ק דסבר דאינו עובר אלא ע"כ בלא מעכשיו ות"ק סבר דאינו עובר משום דישראל מגוי אינו קונה משכון ומכאן ולהבא גובה וכיון דלכ"ע מכאן ולהבא גובה ופליגי בב"ח קונה משכון ע"כ בלא מעכשיו א"כ סיפא דד"ה עובר לא הייתי צריך לאוקמי' בשהרהינו דהא בלא הרהינו אתי שפיר כיון דמכאן ולהבא גובה אלא ע"כ דומי' דרישא נקטיה אפילו בהרהינו נמי אסור כיון דגוי אינו קונה משכון א"כ דומיא דרישא נמי מוקמינן דלא אמר ליה מעכשיו ולא מבעי' אם הגיע הזמן אחר פסח אסור אלא אפילו הגיע הזמן קודם פסח כיון דלא אמר לי' מעכשיו א"כ כל זמן שלא שם בדמים והחליט בידו אף שמעכב הפרעון בכל יום היה יכול לסלק בזוזי נמצא ברשות' דישראל קאי זה ברור לשיטת הרמב"ם ומסתבר טעמי' ומשה אמת ותורתו אמת ועדיין צריכין אנו למודעי רבה דמה שיש לדקדק בסוגי' דשמעת' כיון דלפירש"י היכא שמחוסר גוביינ' ע"כ אף דאמר מעכשיו ואפילו הגיע ז"פ קודם פסח מ"מ כיון דמחוסר גוביינ' מפקיע חמץ עצמו מידי שיעבוד דהא האי איצטלא הגיע ז"פ של האשה מן היתומים אפי' הכי פסק רבא דקניא מיתנא א"כ בהקדש וחמץ נמי דינא הכי דמפקיעין מידי שיעבוד כל היכא שמחוסר גוביינא וע"כ אף במעכשיו וא"כ מאי פריך המקשה על הא דבעי הש"ס לומר לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר לימא בהא קמפלגי דר"מ סבר למפרע הוא גובה ות"ק סבר מכאן ולהבא הוא גובה ודחי בגמרא ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל לאחר הפסח דברי הכל עובר והא איפכא מבעי' לי' למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר ומאי קושיא דילמא בסיפא בנכרי שהלוה על חמצו של ישראל כ"ע מודי' דעובר מהאי טעמא אף דיש לנכרי שיעבוד על חמצו של ישראל ואף שהוא למפרע גובה מ"מ החמץ כשיגיע פסח מפקיע מידי שיעבוד כיון דמחוסר גוביינא דהא עכ"פ מעכשיו לא גרע כמו למ"ד למפרע גובה אפ"ה אי לאו משום דהרהינו לפירש"י דאינו מחוסר גוביינא מפקיע עצמו מידי שיעבוד א"כ למ"ד למפרע גובה נמי נימא הכי וא"כ יש לומר דפליגי ברישא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה ובסיפא ד"ה עובר משום דחמץ מפקיע מידי שיעבוד ועוד קשיא דפריך לרבא דסבר מכאן ולהבא גובה ממתניתין דנכרי שהלוה על חמצו של ישראל אחר הפסח מותר בהנאה וקאמר דלאביי ניחא וקשה הא לאביי נמי קשיא דהא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ועוד קשיא לי דמאי פריך המקשה לרבא ממתניתין דהכא כיון דלא אסיק אדעתי' בהרהינו אצלו הי' לו להקשות מדברי רבא דהקדש וחמץ מפקי' מידי שיעבוד על מתניתין דקתני נכרי שהלוה על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה הא חמץ מפקיע מידי שיעבוד וא"כ היה לו להכריח תירוצו שבהרהינו עסקינן ואין לומר דהא דאמר רבא הקדש וחמץ מפקיעין מידי שיעבוד טעמו נמי משום דמלוה מכאן ולהבא גובה והילכך אם הקדיש לוה הי' ברשותו בקדושת הגוף וכן גבי חמץ נמי אבל לאביי דסבר למפרע הוא גובה אין כח בחמץ להפקיע שיעבודו כיון דלמפרע הוא גובה וכן אם הקדיש קדושת הגוף לא קדיש דלמפרע אינו שלו אלא של מלוה א"כ מי דחקו לרש"י ביבמות לפרושי טעמא דמתני' משום דהרהינו אצלו ואינו מחוסר גוביינא הוי לי' למימר חילוק זה בשלמא גבי איצטלא דפרשו יתמי אמיתנא כיון דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ עדיין ברשות היתומים להקדיש ותכריכי המת ילפינן מהקדש ולכך קני מיתנא אבל מתני' איירי במעכשיו א"כ הוי למפרע ברשות מלוה ועוד דא"כ מצינו פלוגתא חדשה בין אביי לרבא היכא דאקדיש הלוה קדושת הגוף דלאביי אינו קדוש כיון דלמפרע הוא גובה הוי ברשות מלוה ולרבא שפיר אקדיש ובחמץ נמי דינא הכי ובגמרא אמרינן כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודהו ובקדושת דמים משמע דבקדושת הגוף כ"ע מודים דהוי הקד' דאי פליג אביי בזה למה אמרו כי פליגי היכא דאקדיש מלוה ולא אמרו דפליגי בלוה גופי' אי אקדיש קדושת הגוף ועוד דלא מצינו שפליג אביי או שום תנא עם רבא דאמר הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד ש"מ דהילכתא פסיקתא היא אליבא דכ"ע ונראה לי לומר דהאמת דתחילה הבין המקשה דהא דאמר רבא הקדש וחמץ מפקיעי' מידי שיעבוד טעמו משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולכך לא רצה להקשות על דברי רבא שאמר הקדש וחמץ מפקיעין מידי שיעבור ממתניתין דנכרי משום דס"ד דטעמו משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולכך לא פריך אלא על טעמו וסבר דלאביי ניחא דאין חמץ מפקיע מידי שיעבוד כיון דלמפרע הי' של מלוה וכן ס"ד דמקשה דפליגי ת"ק ור"מ בהאי פלוגתא ולזה השיב לו המתרץ ותסברא דלסברתך א"כ תקשי סיפא דנכרי שהלוה ד"ה עובר הא איפכא מבעי' לי דלמ"ד התם עובר משום דלמפרע הכא אינו עובר משום דס"ד דהא כיון דלמפרע הוא גובה אינו מפקיע מידי שיעבוד אלא ע"כ בדר' יצחק קמפלגי וע"כ רישא בהרהינו אצלו מעכשיו ולכך סבר ת"ק דאינו עובר משום דישראל אינו קונה משכון ובסיפא אפילו בהרהינו כיון דנכרי לכ"ע אינו קונה משכון וברשותם דישראל קאי לכך עובר אליבא דכ"ע וא"כ מתניתין איירי ע"כ במעכשיו ובהרהינו וכיון דאוקמינן בהרהינו ובמעכשיו ע"כ טעמא דרבא דסבר הקדש וחמץ מפקיעין מידי שיעבוד אף שאמר מעכשיו כיון שמחוסר גוביינא ואין למלוה אלא שיעבודא בעלמא א"כ בקדושת הגוף או חמץ מפקיע מידי שיעבוד וא"כ השתא י"ל דאביי מודה לרבא דאף דסבר למפרע הוא גובה ואם הקדיש מלוה קדיש דשפיר אקדיש מ"מ היכא דאקדיש לוה קדושת הגוף כ"ע נמי לא פליגי כיון דאין מלוה אלא שיעבודא בעלמא מפקיע הקדש מידי שיעבודא וא"כ ע"כ לאביי נמי מתניתין אליבא דמסקנ' מיירי בשהרהינו ובמעכשיו והגיע הזמן קודם פסח ולפ"ז מיושב קושית התוס' שהקשו בד"ה אלא הכא שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י תימא לריב"א אביי איך יתרץ הך ברייתא דע"כ בדר"י פליגי וסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי ד"ה עובר אע"ג דלא קני כיון דלמפרע הוא גובה כו' ולדידן לא קשיא מידי כיון דגילה המתרץ בדר"י קמפלגי ומתניתין איירי במעכשיו ובהרהינו ע"כ כמעכשיו לחוד לא מהני משום דמפק' מידי שיעבוד א"כ לאביי אף דסבר למפר' גובה מ"מ חמץ מפקיע מידי שיעבוד היכא דמחוסר גוביינ' ולא צריך אביי לאוקמי ברייתא שהרהינו ופליגי בדר"י אלא שפליגי בסברת המקשה דת"ק סבר מכאן ולהבא הוא גובה ולכך אינו עובר ור"מ סבר למפרע הוא גובה ובסיפא ד"ה עובר משום דאף דנכרי למפרע גובה מ"מ החמץ מפקיע מידי שיעבוד וקם ברשותי' דישראל ועובר אלא דס"ד דמקשה דטעמו משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולכך מפקיע מידי שיעבוד אבל למ"ד למפרע גובה אינו מפקיע מידי שיעבוד ולכך הקשה הא איפכ' מבעי' לי' לפלוגי בסיפא דבריית' אבל לפי האמת דלאביי נמי הקדש וחמץ מפקיעי' מידי שיעבוד ולכך הקשה הא איפכ' מבעי' לי' לפלוגי בסיפא דבריית' אבל לפי האמת דלאביי נמי הקדש וחמץ מפקיעי' מידי שיעבוד אין כאן קושיא מבריית' לאביי והשתא ממילא נדחה ראייתו של הרא"ש דהביא ראיה לסתור דברי הרמב"ם מדאוקמינן במתניתין לאביי דאסור משום דלמפרע הוא גובה אמרינן ברשות' דנכרי קאי אף שלא הגיע הזמן קודם פסח דזה הוי לפי מאי דס"ד דמקשה דלמ"ד למפרע גובה אין חמץ מפקיע מידי שיעבוד אבל לפי המסקנ' מוכח אפילו במעכשיו אי לאו דמחוסר גוביינא חמץ מפקיע מידי שיעבוד וכיון דגוי לא קני משכון והוי כאלו ברשות ישראל ואם הגיע הזמן אחר פסח לא הי' לו כי אם שיעבוד' בעלמא ומפקע החמץ מידי שיעבוד וקם ברשות' דישראל אבל אם הגיע הזמן קודם פסח וכתב לו ישראל שאם לא יפדה יקנה מעכשיו מעת הלואה או מעת ז"פ א"כ קני נכרי קנין גמור קודם פסח ולא מפקינן לי' מרשותו:

ועוד נראה טעמו דהרמב"ם משום דאמרינן כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למפרע גובה כיון דמטי זימנ' ולא פרעיה איגלאי מילת' למפרע דמעיקר' ברשותי' הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא גובה כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי אישתכח דהשתא הוא דקני עכ"ל הש"ס ולטעם זה אם שיעבד לו נכסיו וכתב שאם לא יפרע לו יהיו מעכשיו מכורים לו והקדיש מלוה בתוך הזמן הא כיון דאי הוי ליה זוזי הוי מצי מסלק לי' בזוזי אישתכח דהשת' הוא דקני א"כ עכ"פ בשעת הקדש לא הוי ברשותו וא"כ כיון דלענין הקדש אם הקדיש קודם שיגיע זמנו לא הוי ברשותו אף שכתב לו שאם לא ישלם לו לזמנו יהיו הנכסי' קנוים לו מעכשיו מ"מ כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מצי מסלק לי' בזוזי אישתכח דהשתא קני ובזמן ההקדש לא הי' ברשותו וכיון דלענין הקדש לא הוי ברשותו א"כ לענין חמץ אף שהרהינו אצלו במעכשיו כיון דבתוך הפסח לא מצי המלוה להקדיש משום דאינו ברשותו דמצי לסלק ליה בזוזי א"כ אינם ברשות נכרי וברשות' דישראל קאי אלא על כרחך מיירי שזמנו הי' קודם פסח והתנה שאם לא יפרע לז"פ שיהי' מעכשיו שלו וא"כ ביד המלוה להקדיש מיד שעבר זמן והוי ברשותו וה"ה לענין חמץ בפסח הוי ברשות נכרי אבל אי הי' זמן אחר פסח אף שהרהינו אצלו כיון דמצי מסלק לי' בזוזי לא הוי ברשות מלוה להקדישו א"כ חמץ נמי לא הוי ברשותו וכן אם לא הרהינו אף שהגיע הזמן קודם פסח ואמר מעכשיו כיון דמחוסר גוביינ' נמי אינו ברשותו אבל לאביי דס"ל אף דמצי לסלק בזוזי מ"מ כיון דמטי זימנ' ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותי' קאי ושפיר אקדיש וכיון דלענין הקדש ברשותי' דמלוה להקדיש א"כ לענין חמץ אף בלא הרהינו אצלו כיון דלמפרע גובה הקדישו של מלוה הקדש א"כ חשיב נמי ברשות נכרי נמצא פסקן של דברים כך הוא דאם עשה שורו אפותקי לב"ח וקבע לו זמן פרעון ובתוך ז"פ הקדיש מלוה אינו קדוש אליבא דרבא אפי' אמר לי' מעכשיו כיון דמצי מסלק לי' בזוזי א"כ לא הי' ברשותו באותו זמן ואיש כי יקדיש ביתו כתיב אבל אם הקדיש לוה כיון דברשותו קאי ואלים קדושת הגוף לאפוקי שיעבודא דמלוה ובחמץ נמי הי' הדין כן אם נכרי הלוה לישראל על חמצו ואף שאמר לו מעכשיו והרהינו אצלו כיון דלענין הקדש כל היכא דמצי מסלק בזוזא לאו ברשותי' קאי א"כ לענין חמץ נמי אינו ברשות' דנכרי אלא ברשות' דישראל וחמץ מפקיע מידי שיעבודו וברשות' דלוה קאי ולאביי הוא בהיפוך דאם הקדים מלוה וכיון דמטי זימנא ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דברשותי' הוי קאי ומצי להקדיש א"כ בחמץ נמי ברשות' דנכרי עומד ומותר בהנאה ואם הקדיש לוה י"ל כיון דמלוה למפרע גובה לא חשיב ברשות דלוה להקדישו וא"כ אם ישראל הלוה לנכרי על חמצו כיון דלרבא לא מצי להקדיש כיון דמצי לסלקו בזוזי א"כ לא מהני מעכשיו והרהינו אלא דווקא אם הגיע זמנו של נכרי לפרוע קודם פסח ואמר מעכשיו כיון דהוי ברשותו להקדיש הוי חמץ נמי ברשותו לעבור עליו וכל זה בשלא קיבל עליו ישראל אחריות דאי קיבל עליו אחריות לא גרע מפקדון של גוי וקבל ישראל אחריות ומזה יש להביא ראיה לדעת הפוסקים דלעינן דווקא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו הרהינו אצלו וכדכתוב בש"ע טור שמשכנו בידו דאי לאו הכי אף שאמר לי' מעכשיו וקני לי' למפרע מ"מ בפסח כיון דמצי מסלק לי' בזוזי ולא הי' בידו להקדישו לא נחשב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו נמי משום חמץ ואף שהסכימו רוב הפוסקים דאם מפקיד ישראל אצל הגוי אף שהגוי מקבל עליו אחריות מ"מ ישראל עובר עליו היינו התם שעיקר החמץ הוא של ישראל עובר עליו היינו הת' שעיקר החמץ הוא של ישראל ובידו להקדישו וכל מה שבידו להקדישו הוי ברשותו לענין חמץ ג"כ אבל הכא כיון דאין בידו להקדישו ע"כ חשבי' שאינו ברשותו א"כ לענין חמץ בפסח נמי הדין כן:

והשתא ג"כ ממילא נדח' קושית הרא"ש על הרמב"ם שרצה לסתור דבריו מדברי אביי דמוקמינן אליבא דאביי מתניתין בלא הרהינו משום דלמפרע גובה קם לי' ברשותי' דנכרי ורצה ללמוד מדברי אביי לדברי רבא באומר מעכשיו והם כרחוק מזרח ממערב דבשלמא לאביי דאינו חושש לסברא דאי הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי וסבר כיון דמטי זימנא ולא פרעיה אשתכח דמעיקרא ברשותי' הוי קאי לענין הקדש אם הקדש המלוה קאי ברשותי' א"כ ה"ה לענין חמץ קאי ברשות מלוה והוא נכרי ואינו עובר עליו אבל לרבא כיון דסבר כל זמן שמצי המלוה לסלוקי בזוזי לאו ברשותי' דמלוה קאי לענין הקדש א"כ מאי מועיל הרהינו אצל הנכרי ומעכשיו כיון דז"פ אחר פסח וגוי אינו קונה משכון וקודם פסח מצי לסלוקי בזוזי אינו עומד ברשותי' דמלוה גוי אלא ברשותי' דישראל קאי ועובר עליו דהא לענין הקדיש קדושת הגוף הוי מצי לוה לאקדושי כן לענין חמץ דמפקיע מידי שיעבודא כן נ"ל ברור דברי הרמב"ם ולדברי הרמב"ם יצא לנו חומרא מצד אחד וקולא מצד אחד חומרא מצד אחד היכא שלוה נכרי על חמצו של ישראל והרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני אם הגיע זמן אחר פסח עובר עליו כיון דמצי לסלוקי בזוזי לאו ברשותי' דמלוה קאי לענין הקדש ה"ה לענין חמץ דלא כדעת הש"ע שפסק בזה דלא כהרמב"ם אלא אפילו הגיע זמנו אחר פסח אינו עובר אבל לי נראה ברור כשמש כדברי הרמב"ם שדווקא שהגיע זמנו קודם פסח אבל אם הגיע זמן אחר פסח עובר דלא קאי ברשותא דמלוה אלא ברשות' דלוה לענין הקדש ה"ה לענין חמץ ועוד יצא לנו קולא היכא שישראל הלוה על חמצו של נכרי ומשכנו בידו ואמר לו מעכשיו אם אין הישראל חייב באחריות אם הגיע הזמן אחר פסח אינו עובר עליו כיון דקודם פסח מצי לסלק לי' בזוזי וכל היכא דמצי לסלק לי' בזוזא לענין הקדש אינו קדוש דקרינן איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וזה לא חשי' ברשותו א"כ לענין חמץ נמי אינו ברשותו ואינו עוב' עליו אלא א"כ הגיע הזמן קודם פסח וזה ברור לי לדברי הרמב"ם ומסתבר' טעמיה ומובטחני כד שכיבנ' ינפק לאפאי הרמב"ם ז"ל ועוד יש להביא ראיה דעיקר טעמא דאין יכול להקדיש משום שאינו ברשותו בשעת הקדש אף שאמר מעכשיו כיון דמצי מסלק לי' בזוזי א"כ בשעת הקדש לא חשיב ברשותו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים דאמר ר' יוחנן בב"ק דף ע' ששניהם אינם יכולים להקדישו ומוכח מפ"ק דמציעא דף ז' מעובדא דמסותא דסתם גזילה יכולין להוציאה בדיינים ואפ"ה כיון שאינה ברשות הבעלים אינם יכולים להקדיש' ומסתימת הש"ס משמע ששניהם אינם יכולים להקדיש שאינו חל עליהם שם הקדש אף אם הוציאו אח"כ בדיינים אפ"ה כיון דבשעת הקדש לא היה שלהם אינו חל הקדש עליהם והא ע"כ דלמפרע כשהוציאו בדיינים איגלאי מילתא שהי' שלהם אפ"ה לא חל שם הקדש עליהם דאיש כי יקדיש ביתו כתיב דבתר שעת הקדש אזלינן ובמשכון יכולי' הבעלים להקדישו קדושת הגוף וראיתי בש"ך בח"מ סי' רי"א שכתב מי שיש לו משכון ביד אחרים כתבו התוס' בפ' איזהו נשך ד' ע"ג ע"ב גבי עובדא דרב מרי בר רחל דמה שיתר על חוב יכול להקדיש ולמכור כו' והנה האמת שהתוספות קיצרו שם דבריהם אבל בערכין כתבו להדיא לאחר שכתבו תירוצם דהמותר יותר ממעותיו יכול להקדיש כתבו מיהו תימא דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין לוה משמע דמצי מקדיש ומזבין מיהו ב"ח מוציא מיד הקדש ומיד הלוקח כשרוצה לגבות חובו אם אין לו לגבות ממקום אחר מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ומכור ופסקו כן להלכה ומשמע שם בקדושת הגוף אפילו ב"ח אינו מוציא מיד הקדש ולפ"ז דכל זמן שבידו להקדיש הוי ברשותו וא"כ איך יעלה דעת אם השכין חמצו אצל גוי וקבע ז"פ אחר פסח אף שכתב לו מעכשיו מ"מ בפסח הי' ברשותו לענין הקדש וה"ה לענין חמץ ואף שהגוי מקבל אחריות מ"מ ברשותי' קאי וכן בפקדון כיון דברשות בעליו קאי כמו שמבואר בח"מ סי' רי"א ס' ז' מי שיש לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו במכר ובמתנה לפי שהפקדון ברשות בעליו קאי וכן לענין הקדש כתבו התוס' במרובה דף ע' ע"א ד"כ לא כתבינן דיש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו ומביאין ראי' דאמרינן לעיל אין הגונב אחר גנב משלם כפל משום דאין הבעלים יכולים להקדישו משום שאינם ברשותם ואפ"ה הגונב מבית הנפקד משלם כפל כדתני' בהמפקיד ועיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב עכ"ל מזה הבאתי ראיה דאפילו נפקד מקבל אחריות מ"מ ברשות המפקיד קאי וכן לענין חמץ בפסח דהא ד' שומרי' דכתיב בקרא חייבי' באחריות ומשלם כפל לבעלים ש"מ דברשותייתו קאי דאל"כ לא לשלם כפל לבעלים דהא דגונב אחר גנב אינו משלם כפל לבעלים אמרינן דף ס"ט ע"ב משום דלאו ברשותייהו קאי אלא ע"כ דברשות מפקיד קאי א"כ לענין חמץ עובר המפקיד אף שקיבל הנפקד אחריות. וראיתי שכתב הרא"ש ריש פסחים וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל וקיבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהיה שלו כיון שאינו ברשותו והרב רבינו יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התורה כדאמרינן בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי בשם הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו עכ"ל הרא"ש ונפלאתי על הרא"ש שלבו היה רחב כפתחו של אולם ולא הבין ראייתו של הר"י ז"ל ושפתיו ברור מללו דאמרינן בב"ק דף ע"ו ע"א אין הגונב אחר גנב משלם תשלומי ד' וה' וכן הגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש ע"כ נמצא לת"ק אף קדשים שהבעלים חייבים באחריותן קרינן בי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ש"מ אף שהם חייבים באחריות כיון דהעיקר שייך להקדש הוי כמו שהקדיש בעליו ופטור והם בדמיון נפקד והקדש בדמיון מפקיד ש"מ בתר עיקר ממון מי שהוא שלו אזלינן ולא אזלינן בתר אחריות א"כ במפקיד חמץ נמי הדין כן אף שהנפקד חייב באחריות מ"מ ברשות המפקיד קאי לעבור עליו וכן מוכח מפשט' דקרא לדעת התוס' דבשומר קאי ואפ"ה משלם כפל לבעלים ש"מ דברשות בעלים קאי עכ"פ ראייתו של הר"י ברורה ת"ל כשמש וברוך ה' אשר זכני להבין דבריו על בורין וכן הרגיש בדבר זה מחותני הגאון מוהר"ר צבי נר"ו בספרו:

הדרן למילתא קמייתא לדעת הראב"ד והרא"ש דאם אמר מעכשיו אפילו הגיע הזמן אחר פסח ברשות דמלוה נכרי קאי נהי דלענין הקדש אין הלוה יכול להקדישן הן קרקעות הן מטלטלי' ואין המלוה צריך להוסיף דינר אלא משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון היינו היכא דליכא שאר ניכסי ללוה לסלק למלוה בזה לא מצי לוה להקדישם וא"כ ש"מ דחשיב כמו שאינו ברשותו וא"כ לענין חמץ נמי אם אין לו שאר מטלטלי' לסלק חובו אז אמרינן דלמפרע לא קאי ברשותי' דלוה אבל אם אית לי' נכסי לסלק לב"ח אף בהקדיש קדושת דמים מצי למקדש ושפיר קרינן איש כי יקדיש ביתו דהוי ברשותו להקדיש בין קרקעות בין מטלטלי' וא"כ בחמץ היכא שיש לו לסלק לב"ח בכל מילי דמיטב א"כ החמץ בפסח ברשותו להקדיש וכן לענין איסור חמץ ובר מכל דין הא בקדושת הגוף מודו דאלים קדושתי' אף שאין ללוה לסלק מצי להקדיש וחמץ הוי לרבא כמו קדושת הגוף א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש דאם הגיע הזמן אחר פסח דאין הישראל הלוה עובר עליו אפילו אם אין לו לסלק הלא אם הקדיש קדושת הגוף אלים קדושתי' להפקיע מידי שיעבודא וה"ה בחמץ דמפקיע עצמו מידי שיעבודא וקם לי' ברשות' דישראל אף בהרהין אצלו כיון דגוי אינו קונה משכון אלא ע"כ כדעת הרמב"ם שהגיע זמן קודם פסח והשתא נפלתי ברברבא בהא דכתב רמ"א בסוף סי' רי"א והטור הביאו בשם תשוב' הראב"ד בס"ס נ"ד ז"ל ראובן לוה משמעון ועשה לו שטר מכירה על שדהו מעכשיו בלא תנאי והשלישו ביד לוי שאם לא יפרע לו לזמן יתן השטר לשמעון וקודם שהגיע הזמן מכר שמעון השדה ליהודא וכשהגיע הזמן לא פרע ראובן לשמעון ונתן לוי לשמעון השטר שבידו מכירת שמעון קיימת אע"פ שהיתה קודם הזמן עכ"ל והנה בודאי לדעת הסמ"ע בס' ר"ז ס"ט דמבואר שם בהלוה לו על שדה ואמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה וכתב הסמ"ע ס"ק י"ח וז"ל ואפילו להי"א דכתב מור"ם בסמוך סי' י"ד דבמעכשיו לחוד לא מהני שאני הכא שנתנו לידו מיד בתורת משכון ושיעבוד על מעותיו והוי כעין מקח וממכר גם עשה לך טובה הלכך אמרינן דדעתו היה שיהי' לו מעתה מכירה קנין גמור אלא שהתנה שיהי' בידו לפדותו תוך ג' שנים וכן כתב הרא"ש עכ"ל א"כ לפי סברתו אפילו לא עשה לו שטר מכירה בפירוש והשליש ביד לוי אלא כתב למלוה עצמו אם לא פרעתיך לאותו זמן שתהא שלו מעכשיו נמי קנה למפרע וכשמכר כדין מכר וא"כ מכירת שמעון קיימת ואפשר שמעשה שהי' כך הי' שהשיג עליו הראב"ד כתבו מהר"ם בהגה אבל האמת אפילו אי לא כתב לו שטר מכירה וכל זה נראה לדעת הראב"ד והרא"ש אבל לשיטת הרמב"ם אשר הוכחתי אף במעכשיו כיון דבתוך זמן הוי מצי לי' לסלוקי בזוזא לא מצי מלוה להקדיש וגם לענין מכר לא מצי למכור א"כ שמעון שמכר קודם שהגיע זמנו אין מכירתו כלום:

ועתה נשובה לדעת מוצא ומובא הדין לאמתו השאלה אשר התחלנו לדון עליו בודאי אם קנה הישראל ע"פ הדין המדה י"ש אצל הגוי אף שהגוי חייב באחריותו מ"מ ישראל עובר עליו כאשר הוכחנו לעיל מכמה ראיות ברורות אכן יש לפקפק במאי קנה הישראל הי"ש כיון דעדיין לא משיך הישראל ויש כמה רבוותא דסברי דגוי אינו קונה כי אם במשיכה כמבואר בי"ד סי' ש"ך לענין בכור אך בנדון דידן אפשר דכ"ע מודו דקנה משום דהוי כמו חליפין דרך משל שבחתיכה פשתן יש אמה אחת שלא נתן לו הגוי מעות אלא הבטיח לו ליתן מדה י"ש וכשמשך הגוי הפשתן נקנה הי"ש לישראל בכל מקום שהוא ופירות נקני' בחליפין כמבואר בח"מ סי' ר"ג ומשמע מתוס' ריש פ"ב דבכורות ובקדושין דגוי קונה בחליפין והביא הטור ח"מ בסי' קכ"ז בשם ר"ת דיליף מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין לנכרי עי' בתוס' בקדושין דף ג' ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה אכן הש"ך בח"מ סי' הנ"ל כתב וז"ל נראה לפע"ד העיקר כמו שהבינו התוס' בקושייתם דאין חליפין לעכו"ם ואפ"ה הוי ס"ד דאשה תקנה בחליפין כמו שדה דאע"ג דעפרון עכו"ם הי' מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין לישראל וה"א דה"ה אשה וכן מצאתי בתשובת מהר"ם מינץ סי' ה' דף י"ב ע"א שכתב בפשיטות דלא מצינו חליפין לעכו"ם דדווקא כסף או משיכה הוי קני' לעכו"ם למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' שוב מצאתי בתשובת מהרשד"ם סי' צ"ט שכתב שנלפע"ד שסבר' ר"ת דיש חליפין לעכו"ם דעת יחיד הוא כו' אך שלא כתב טעם לדבר עכ"ל הש"ך והנה תשובות אלו לא היו בידי לעיין בהם ודברי הש"ך לא זכיתי להבין דכתב לישב קושית התוס' דאף דעפרון גוי הי' מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין עכ"ל ולדידי' צריכין אנו לחלק דישראל קונה ממנו בחליפין אבל הגוי אינו קונה מישראל ובש"ס משמע לענין קניית גוי במשיכה או בכסף דילפינן לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף משמע דלא פלוג בין גוי מישראל ובין ישראל מגוי ואפשר כמו שסבר ר' מאיר לענין משכון דגוי מישראל אינו קונה וישראל מגוי קונה בק"ו אם ישראל מישראל קונה מגוי לא כל שכן א"כ לענין חליפין נמי כן א"כ בנדון דידן ישראל מגוי קונה בחליפין החמץ ובר מכל דין אי אפשר לסמוך על הנך בתראי לדחות דברי ר"ת שהי' רב של כל הגולה בלי ראיה מבוררת ובפרט שהתוס' כתבו בפשיטות בבכורות דיש חליפין לגוי א"כ אין צד להקל עכ"פ בנדון דידן לומר שלא נקנה לו החמץ:

אכן יש כאן לצדד היתר שביד ישראל לבטל המקח מצד לומר שהוא מקח טעות כמו שאמרו בבכורות דף י"ג הלוקח גרוטאות מן הכותים ומצא בהן ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי הכא במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדין ישראל אי הכי מעות למה לי ה"ק אע"פ שנתן מעות אי משיך אין אי לא לא אי הכי קשיא רישא אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות א"ל רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות בתמי' אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב זוזא לא מחזי כע"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזא מיחזו כע"א ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב לי' זוזא סיפא לאו מקח טעות כיון דיהיב זוזא כי קא משיך איבעי לי' לעיונא והדר מימשך רב אשי אמר מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה ואיידי דתני רישא משך תני סיפא נמי משך רבינא אמר מדסיפא משיכה קונה רישא נמי משיכה קונה ורישא ה"ק אם לא נתן ולא משך יחזור מאי יחזור בדברים דדברים בגוי אין בו משום מחוסר אמנה משום דאינהו לא קיימי דיבורייהו ע"כ הגמ' א"כ יש לנו ללמוד דאף דקנה ע"פ הדין מ"מ יכול לבטל המקח מצד מקח טעות שמכר לו דבר שאינו שוה לו אפילו פרוטה א"כ ה"נ מקח טעות שמכר חמץ שאסור בהנאה ואף שהכא ידע הישראל שמכר לו חמץ מ"מ אנן סהדי דלא שדי אינש זוזא בכדי ובודאי שכח שעתה חמץ אסור לו וסוף כל סוף נתאנה ישראל ודמי קצת להא דאמרי' בפ' השואל דף צ"ז ע"ב גבי בעל דהתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני ולא דמי להא דאמר אביי כיון דיהיב זוזא כי קא משיך איבעי לי' לעיוני ומדלא עיין אחולי אחיל ש"מ דהתם מצד מחילה נקנו לו משום די"ל דיהיב זוזא אשאר גרוטאות שאינן של ע"א אבל הכא אנן סהדי דלא ידע דאי ידע לא שדי אינש זוזא בכדי א"כ ליכא למימר דמחיל א"כ אין לך אונאה גדולה מזו דזה כלל באיזה ענין שנתאנה הקונה כל היכא דליכא למימר דידע ומחל המקח בטל א"כ הי' ביד ישראל להחזיר ליקח מאתו דהיה עבור סחורתו וליכא למימר דנראה כמו שמוכר חמצו לנכרי כמו שתירץ רבא סיפא דיהיב זוזא מיחזי כע"א ביד ישראל ופירש"י כיון דיהיב זוזא והדר שקיל להו מיחזי כמוכר ע"א ורישא דלא יהיב זוזא וכי מהדר לה לא מידי שקל לא מיחזי כע"א ביד ישראל א"כ בנדון דידן נמי כיון דכבר נתן סחורתו לגוי עבור י"ש כי חזר ושקיל מיחזי כמוכר חמצו לגוי אכן נראה דווקא בנתן מעות ומשיך ישראל בהא אמרינן כיון דע"א כבר ביד ישראל אף שבידו לחזור מצד מקח טעות מ"מ מפני מראית עין אסור שלא יאמרו שמוכר ע"א אבל היכא שנתן מעות לבד ולא משיך שרי ליטול מעותיו דלא מיחזי כ"כ שמוכר ע"א כמו בנדון דידן שישראל לא משיך ומצאתי בהדי' סברא זו בב"ח בי"ד סי' קמ"ו שכתב בפירוש דרבינו הטור בא לאשמועינן דווקא בנתן מעות ומשך דהכל תופסין שכבר נקנו לו והוי ע"ז של ישראל ואע"ג דאיכא מקח טעות מ"מ מתחזי כמאן דמזבן ע"ז לגוי הילכך יוליך הנאה לים המלח אבל נתן מעות ולא משך ואח"כ נודע שכיוצא בה ע"ז יחזיר לגוי דכיון דלא משך לא מתחזי כמאן דמזבין ע"ז לגוי דהכל יודעים דלא נקנו לו הגרוטאות כיון דלא משך עכ"ל ובזה רצה לישב במה שתמה הרב הב"י על הטור שכתב הלוקח גרוטאות מן הגוי ומצא בה ע"ז אם משך עד שלא נתן מעות יחזיר לו שעדיין לא נקנו ואם משנתן מעות משך כבר נקנו לו והוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח וכן כתב הרמב"ם בין משך ולא נתן מעות או נתן מעות ולא משך יחזיר אלא א"כ משך וגם נתן מעות ע"כ והקשה הרב הב"י מאי מייתי סייעת' מרמב"ם לחזק מה שפסק ע"פ ברייתא כיהוד' ועוד לקרא ורצה הב"ח לישב דעיקר סייעת' שבנתינת מעות ולא משך לא מתחזי כמאן דמזבן ע"ז ע"ש בתוס' ביאור א"כ לדברי הב"ח בנדון דידן נמי כיון דלא משיך לא מתחזי כמאן דמזבן חמצו לגוי אכן נראה דדעת הב"ח למ"ד דכסף אינו קונה אבל למ"ד דכסף קונה מוכח להדיא דאף בכסף לחוד איכא למגזר דמתחזי כמאן דמזבן ע"ז לגוי אע"ג דלא משיך ותדע דהא מהך סיפא דברייתא מותבינן למ"ד דגוי קונה בכסף ואיצטרך לשנוי כגון שקיבל לדון בדיני ישראל ותו מקשינן אי הכי מעות למה לי ומשנינן הכי קאמר אע"פ שנתן מעות אי משיך אין אי לא לא ותו מותבינן א"ה קשיא רישא עד דמשנינן דטעמא משום מקח טעות ואי ס"ד היכא שנתן מעות ולא משיך אף למ"ד דקונה לא מיתחזי כע"ז ביד ישראל א"כ אמאי איצטרך לדחוקי לשנויי שקיבל עליו לדון בדין ישראל היה לו לומר דלעולם מעות קונות בגוי ורישא ניחא דלא נתן הכסף וסיפא דלא יכול לחזור היינו משום משיכה דאי לא משיך מ"מ היה יכול לחזור מחמת מקח טעות אבל כשמשך אינו יכול לחזור מחמת מקח טעות דמתחזי כע"ז ביד ישראל ומדלא משני הכי ש"מ כל היכא דמעות קונות אף כשלא משך אינו יכול לחזור מחמת מקח טעות משום דמתחזי כע"ז ביד ישראל א"כ בנדון דידן דצריכין אנו למיחש לר"ת דחליפין קונים בגוי וכל היכא דמקח נקנה אף שלא עשה משיכה מיתחזי כמאן דחזר ומזבן לגוי דמי:

ולפ"ז קשיא לי על הטור דע"כ הא דהצריך בסי' ש"ך גבי בכור שניהם להחמיר להפקיע מידי בכורה אבל לא להקל וא"כ לדעת רש"י דמעות קיוות בגוי א"כ היה לנו לחוש לחומר' שלא יבטל מחמת מקח טעות מחמת הוכחה שהוכחנו דלמ"ד מעות קונות איכא למיחש במעות לחוד דמתחזי כע"ז ביד ישראל אלא נראה ברור דעת הטור והרמב"ם בזה משום דאביי תירץ זה בע"ז למ"ד משיכה בנכרי קונה וקשיא לי' רישא דברייתא ולכך מוכרח לשנויי רישא מקח טעות ולכך בבכורות דשם מותבינן מסיפא דברייתא למ"ד מעות קונות בגוי ואיצטרך לשנוי בשקיבל עליו לדון בדין ישראל והשתא הוי כמו למ"ד משיכה קונה וקשיא ליה רישא ומשני לי' שם הש"ס שנוי דאביי דמשני בע"ז דרישא חוזר משום מקח טעות עד דמשני רבא רישא וסיפא משום מקח טעות אלא דמתחזי כע"ז ביד ישראל אבל באמת היכא דנתן מעות ולא משך ליכא למגזר משום דמחזי כע"ז ביד ישראל כיון דלא משיך וע"פ הדין הוא מקח טעות ונוטל מעותיו ובאמת הי' יכול לשנות דלעולם מעות קונות וסיפא משום מקח טעות הי' בידו לחזור אי לאו דמשיך דמתחזי כע"ז ביד ישראל אלא דניחא לי' לשנויי כמו דמשני אביי אליבא דמ"ד משיכה קונה דרישא משום מקח טעות ולכך מהדר לאוקמ' כשקיבל לדון בדין ישראל והשתא כיון דאביי תירץ דרישא משום מקח טעות אבל סיפא לאו משום מקח טעות אלא כיון דנתן מעות ומשך איבעי לעיוני והדר מימשך ופירש"י ומדלא עיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה י"ל דלמ"ד מעות קונות בגוי מ"מ כיון דלא משיך מצי למטען שהוא מקח טעות דדווקא בשעת משיכה אמרינן איבעי לעיוני והא דלא משני הכי הש"ס אליבא דמ"ד דמעות קונות דסיפא איצטריך משיכה משום דמעות לחוד הוי מקח טעות י"ל דבעי לשנוי שנוי דאביי דמשני אליבא דמ"ד משיכה קונה דרישא משום מקח טעות ולכך מהדר למ"ד מעות קונות נמי מיירי בענין זה ורישא הוי מקח טעות אף שקיבל לדון בדין ישראל ולפ"ז אין כאן חומרא להחמיר למ"ד כסף קונה בגוי דאף דכסף קונה מ"מ הוי מקח טעות ומצי להחזיר אבל כשמשך לא מצי להחזיר כיון דאיבעי לעיוני והדר מימשך ש"מ אחולי אחיל ומשיכה לבד אין כאן נמי מקום להחמיר דאף למ"ד משיכה קונה מ"מ מצי לחזור מחמת מקח טעות אבל כשנתן כסף ומשך קנה קנין גמור ולכך שפיר כתב הטור ואם משנתן משך כבר נקנו לו י"ל קנין גמור דליכא מקח טעות דידע ומחיל ואיידי דנקט הכא קנין גמור נקט ברישא שעדיין לא נקנו אף דשם י"ל מחמת מקח טעות לא נקנו ובזה מיושבים כל תמיהות שתמהו על הטור דמאי איצטריך לסייע מהרמב"ם שלא תימא דניחוש הכא לחומר' להחמיר למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' אפילו באחד משני הקניות הן משיכה או מעות ולכך כתב דכן כתב הרמב"ם שאף שהרמב"ם סבר שמשיכה או מעות קונו' בגוי מ"מ מודה הכא דמחמת ביטול מקח רשאי לחזור אם לא שנתן מעות ומשך אז אליבא דכ"ע הן לרבא דמתחזי כע"ז ביד ישראל הן לאביי נקנה קנין גמור משום דידע ומחיל ושפיר צריך ראי' מהרמב"ם ומיושב נני מה שהקשה הט"ז וז"ל ותימא הא מסקינן בש"ס דבכל גוונא אין כאן קנין מכח מקח טעות אבל לדברינו ניחא דדברי הטור בנוי' אליבא דאביי דהוא מרי' דשמעת' דתירץ רישא משום מקח טעות אבל סיפא כיון דבעי לעיוני ידע ומחיל וקני קנין גמור וק"ל ואיכא למידק הא איכא שם שנוי אחרינא על הך ברייתא דרב אשי משני מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה ואיידי דתני רישא משך תנא סיפא נמי משך אבל באמת בכסף לחוד תלי' מילתא וא"כ לרב אשי בכסף לחוד קני קנין גמור ואפשר דלמד הרמב"ם דרב אשי מוקי בלא מקח טעות היינו שראה וידע שהי' בתוכו ע"ז אבל אם לא ידע מודה דיכול לחזור וכן בנתן ומשך אף שלא ידע כיון דמתחזי כע"ז ביד ישראל או משום דאיבעי לעיוני הוי בידע ומחל מודה רב אשי דלא יחזור וכן רבינא דמשני מדסיפ' משיכה קונה רישא נמי משיכה קונה ורישא הכי קאמר אם לא נתן ולא משיך יחזיר ש"מ דמשיכה קונה י"ל נמי דלא מוקמי בשביל מקח טעות דמיירי דידע דמשיכה קונה לכך לא יחזיר ורישא מיירי שלא משך מ"מ י"ל דמודה היכא דלא ידע דהוי מקח טעות והיכא דנתן מעות ומשך מתחזי כע"ז ביד ישראל ולא מהדר משום מקח טעות או משום דאיבעי לעיוני אחולי אחיל גבי' וכיון דאיכא לפרושי ברייתא בכמה גווני הוכרח הטור להביא ראיה מהרמב"ם שפסק כן:

ועוד נראה ראיה ברורה דאם לא ידע שעושה איסור בקני' זו הוי מקח טעות מהא דאיתא בפ' א' דמעשר שני הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן פי' שלא הי' יודע שמכסף מעשר הוא קונה הוי כמקח טעות דאנן סהדי שאם היה יודע הלוקח שהם דמי מעשר לא היה לוקח בהם פירות הללו משום טורח הדרך וכיון דשוגג הוא בטל מקח לכך המוכר לוקח פירותיו ומחזיר הדמים וכן בלוקח בהמה שוגג דינו הכי מזיד תעלה ותאכל וא"כ ה"נ אנן סהדי דאם הי' יודע שהיום הזה איסור חמץ עליו לא היה קונה והמקח בטל ובגמרא דקדושין דף נ"ו אמר ר' יהודא על האי תוספתא במה דברים אמורים במתכון תחילה ולקח לשם שלמים אבל מתכוון להוציא מעות מעשר ב' לחולין בין שוגג בין מזיד יחזיר דמן למקומן פירש"י שוגג משום מקח טעות ומזיד דקנסי' למוכר כדאמרי' לקמן דלאו עכבר גנב אלא חורא גנב ומכל הסוגיא שם מוכח שמיירי שהמוכר הי' יודע שמבקש להוציא מעות מעשר לחולין לאכלה חוץ לירושלים ולכך קנסינן היכא דאיכא איסורא גבי' ומזה יש ג"כ להביא ראיה למה שכתבתי בתשובה אחרת דאם המוכר עושה איסור במזיד ואין הלוקח יודע מזה או הלוקח עושה איסור במזיד ואין המוכר יודע דהמקח קיים ואזכיר עוד מה דתמי' לי על הרב ר"ע מברטנורא דסיפא דמתני' קתני אין לוקחין עבדים ושפחות מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן ופי' מהר"ע והכא מיירי כשברח המוכר ומשום הכי לא תני יחזרו דמי' למקומן אי נמי מתניתין איירי במזיד אבל שוגג יחזרו דמים למקומן עכ"ל האי אי נמי דכתב לא זכיתי להבין דברים אלו דהא בש"ס פריך על הא דאמרינן אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם פירש"י בלוקח בהמה טהורה במזיד להוציא מעשר לחולין ומשני הש"ס כשברח המוכר וטעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר וניקנסי' ללוקח לאו עכברא גנבא אלא חורא גנבא וא"כ מוכרחים אנו לומר דמתניתין דאפילו במזיד היכא שנתכון להוציא מעות מעשר לחולין יחזרו דמים למקומן א"כ אמאי מחלק בין שוגג למזיד אלא האמת כפי' הראשון דמיירי שברח המוכר אבל אי לא ברח אפילו במזיד נמי אמרינן יחזרו הדמים למקומן וזה ברור ונכון והדרן למילתא קמייתא דבנדון דידן דאפילו אם היה משך היה יכול לחזור וק"ו היכא דלא משיך דאנן סהדי אלו הי' יודע שהיום הזה חמץ אסור עליו לא היה מוכר בכך והוי מקח טעות וכן הוריתי דרשות ביד ישראל לומר לגוי כי נזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר במקח או תן לי הפשתן או תן לי הדמים מה ששוה הי"ש ואם אין הגוי רוצה מיגזל גזלי ואין ישראל עובר עליו כלל דלאו ברשותו דישראל קיימא כן נראה ברור ונכון בס"ד:

ועתה אכתוב בקיצור מה שיצא לנו מפילפול זה ראשון דעת הרמב"ם ברור ת"ל כשמש בלי שום פקפוק דאף במעכשיו אם הגיע הזמן לאחר פסח חמץ מוציא עצמו מידי שיעבוד וישראל עובר עליו אם לא שהגיע הזמן קודם פסח והרהינו אצל הגוי וא"ל שאם לא אפדה לאותו זמן יהי' שלך מעכשיו לאחר שתגבה ממנו וכן אם הרהין אצל הישראל ואין הישראל מקבל אחריות והגיע הזמן קודם פסח אם לא אמר מעכשיו כיון דביד נכרי לפדותו עדיין אין ישראל עובר עליו וכן אפילו אמר מעכשיו אלא שהגיע זמן אחר פסח כיון דביד נכרי לפדותו לא חשיב כחמץ של ישראל אלא דווקא אם הגיע זמן קודם פסח ואמר אם לא אשלם לך לזמן וישאר בידך לגבות יהי' מעכשיו שלך וקמ"ל אף שצריך שומא כדי להחליט בידו מ"מ כיון דהגיע הזמן קודם פסח ולא פדהו למפרע הוא שלו עוד נראה ברור במלוה על המשכון אף ישראל מישראל קונה משכון לחייב בגניבה ואבידה מ"מ כיון דביד בעלים להקדיש קדושת דמים היכא דאית לי' לשלם וכן אפילו לית ליה עכ"פ בידו להקדיש קדושת הגוף לענין חמץ נמי ברשות בעלים קאי מידי דהוי אפקדון אף שהנפקד חייב באחריות מ"מ ברשות בעלים קאי וה"נ במשכון אכן במשכן שלא בשעת הלואתו כיון דכתיב ולך תהי' צדקה משמע שהוא כשלו לגמרי המלוה עובר ואפשר שבכי האי גוונא אין ביד הלוה להקדישו והיכא שקנה גרוטאות וידע שהי' בהם ע"ז אף בנתן מעות ולא משך או משך ולא נתן מעות צריכין אנו לחוש לחומרא דר"ת ורש"י:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה