אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה לז

שאלה לו

פסק מה שפסקתי בהיותי נבחר להיות שלוש בין שני הבוררים לדון בין יורשי הקצין ר' משה בן ר' יוחנן מאוסטרליץ אשר בקשת לידע מאיזה טעם נטתה יד ימיני מצוואת הקצין ר' משה הנ"ל והעמדתי הדבר על דין תורה אמרתי לפרש שיחתי ותחילה צריכין אנו לדקדק במה שטוען בנו ר' יוחנן שאביו זיכה לו כל נכסיו רק שיתן לבני אחיו שמת כפי המבואר בצואתו לא ידעתי שום משמעות לשון הצוואה שזיכה לו בכל נכסיו הלא לא כתוב בתחילת הצוואה רק בלשון זה הבית והחצר וכל כלי הבית מקטן ועד גדול הן בדיל ונחושת וברזל הכל שייך לבני יוחנן וששה מאות זהובים ריינש כו' א"כ בלשון זה לא נתן אלא הבית והחצר וכלי הבית ולא מבעי' שלא נכלל בלשון זה סחורות וכסף ושוה כסף אלא אף כלי כסף נמי אין בלשון זה דכלי בית אינו במשמע אלא במה שמשתמש בבית תמיד אבל לא כלי כסף דאם אמר סתם כלי הבית יש לפרש כלי עץ ולכך היה מפרש הן בדיל ונחושת וברזל הכל שייך לבני אבל לא היה כוונתו על כלי כסף דאם הי' בדעתו ליתן אף כלי כסף הי' לו לפרש הן כלי כסף והא ראי' שאח"כ נתן מתנות לנכדיו ולבנותיו מכלי כסף וא"כ נוכל לומר שנתן לו מתנה רק הקרקעות ונגד זה נתן לנכדיו סך מעות מזומן אבל שאר נכסיו נשאר על דין התורה ואם בשביל שכתב אחרי כן ושאר מטלטלים יהיו לבני מ"מ הא מבואר בחו"מ סי' רמ"ח ס"י הנותן מתנה ואמר מטלטלים שיש לי לפלוני נוטל כל כלי תשמישו אבל לא חטי ושערי וכיוצא בהן כגון שאר מיני סחורות כי בלשון מטלטלים מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלים והכא לא הי' כתוב כל רק והמטלטלים והספרים א"כ אינם בכלל אלא מאני תשמישו ועל תחילת הצואה קאי דהיינו כלי בית בדיל ונחושת זה נתן לבנו ר' יוחנן ולפ"ז הי' ראוי ליתן לכל אחד מתנה אשר ציוה להם והמותר מעות מזומנים ותכשיטים ירשו שוה בשוה כללא דמילתא דאי אפשר לסלק בני בניו מבנו המת שהם ג"כ יורשים דאורייתא עד שאמר כן בפירוש ומן הסתם אנו אומרים שביקש להרבות זה ולמעט לזה דרך מתנה כמ"ש בצואתו והשאר ישאר על דין תורה ואוקי' ממונ' בחזקת יורשי דאורייתא ומה שציוה ליתן ליתמי בנו המת והיו בהם זכרים ונקיבות בזה יש מחלוקת דרבוותא וצריך אני להעתיק סוגי' הש"ס וכל דברים הנאמרים בה:

דגרסינן בפ' מי שמת דף קמ"ג ע"ב ההוא דשדר פיסקי דשראי לביתי' אמר רב אמי הראוין לבנים לבנים כו' עד ואי בנתן לא נסיבין כו' ההוא דאמר נכסי לבניי והוה ליה ברא וברתא מי קרי אינשי לברא בניי ולסלוקי לברתא מעישור נכסי קאמר או דילמא לא קרי אינשי לברא בניי ולמיתבה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ת"ש ובני דן חושים א"ל רבא דילמא כתנא דבי חזקי' שהיו מרובים כחושים של קנה אלא אמר רבא ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזרי'. ההוא דאמר נכסי לבניי והוה ליה ברא ובר ברא קרי אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביב' אמר קרי אינשי לבר ברא ברא מר בר רב אשי אמר לא קרי אינשי לבר ברא ברא תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים ע"כ הגמ' ופי' רשב"ם הראוים לבנים מלבושי זכר. לכלתי' שדר ולא לבנותיו ודווקא דאינסבי בנתי' שאינן מוטלות עליו ירושלמי פ' שני דייני גזירות מי ששלח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין הבנות בכלל. ההוא דאמר להו בשעת מיתה נכסי לבניו ולא הי' לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו כו' ובר ברא בן של אותו הבן או של אחר שמת עכ"ל וראיתי שרש"ל מוחק הגירסא דלסלוקי לברתא מעישור קאתי והתוס' כתבו דבור המתחיל ת"ש ובני דן חושים וא"ת כיון דקרי אינשי לברא בניי א"כ למה הוצרך לומר נכסי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאיצטרך שאם מצא דייתקי או מתנה שלא יהי' כלום עכ"ל ואיכא למידק מי הכריחם לזה דילמא כגירסת הספרים דלסלוקי לברתא מעישור קאתי:

אלא נראה פשוט וברור דהא איכא למידק בסוגיא זו לדעת הירושלמי דהשולח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל וכן לפי' הרשב"ם דהנך עובד' דברא וברתא בשעת מיתה היה משמע מחיים בתו בכלל מוכח מזה דל' בניי סובל לאכלולי בי' ג"כ בנותיו דאל"כ אמאי בנותיו:

בכלל דה' אם אמר בפירוש נכסי לזכרי בודאי אין הנקיבות בכלל ואינן נוטלות אפילו מה שראוי להם א"כ בבניי נמי נימא כן אלא ע"כ דבלשון בניי יש לפרושי גם הנקיבות כמו שאומרים בל"א צו מייני קינדער די"ל דזכרים ונקיבות בכלל ואין הלשון מכחיש הכוונה ולפי הצעה זו קשה מלקמן גבי אם אמר נכסי לבניי והוי ליה ברא ובר ברא מבעי' לן אי קרי אינשי לבר ברא ברא משמע דלכ"ע אי קרי אינשי לבר ברא ברא היו חולקים הנכסים בשוה ואף די"ל דלא הי' כוונתו אלא על בנו דהא אסיק לעיל דקרי אינשי לברא בניי אפ"ה כיון דיש לפרש בלשון זה שכולל גם בן הבן חולקים שניהם בשוה ועוקרים ירושה דאורייתא לפי' הראשון דהרשב"ם א"כ בדין ברא וברתא נמי נימא הכי אפילו בשעת מיתה כיון דהלשון בניי כולל גם. על בנותיו א"כ אף שקורין לבן יחידי בני מ"מ נפרש דלשניהם נתכוון כיון דבניי סובל לפרושי גם על בנותיו הא ניחא אם נפרש כפי' שני של רשב"ם דמיירי בבר ברא מבן שמת כבר ניחא לחלק דהכי הי' ניחא לן לומר דלשניהם נתכוון שלא לעקור נחלה דאורייתא משא"כ בברא וברתא דאם נפרש שלשניהם נתכוון מעוקר נחלה דאורייתא אבל מה נאמר ונדבר לפי' ראשון של רשב"ם א"כ הדין שוה לברא וברתא דבשניהם עוקרי' נחלה דאורייתא ולמה לא נאמר דלשניהם נתכוון ומוכרחים אנו להעתיק תשובת הרא"ש וזה לשון הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סי' ג' והביאו גם הטור בסי' רמ"ז ראובן שציוה מחמת מיתה והיה לו בת וחלק נכסיו לאחר שנתן מה שרצה כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותי ויתמי אחותי השלישי שוה בשוה שליש בשליש ונראה דזכרים ונקיבות גדולים וקטנים הכל קרוים יתומים וכן נמי דזכרים ונקיבות בכלל כיון שבמתנה נתן להם ולא דמי להא דגרסינן בירושלמי מי ששלח ואמר יתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר יתנו אלו לבני אין בנותיו בכלל וכיוצא בזה נמצא בבבלי דגרסינן בב"ב דף קמ"ג השולח ממ"ה כו' עד נכסי לבניו והוי ליה ברא וברתא כו' עד אין הבת בכלל ומאי שנא מבעובדא קמא דאמר הראוין לבנות לבנות אלא דעובדא קמא לא הוי בשעת מיתה ועובדא בתרא הוי בשעת מיתה אלמא דבשעת מיתה אין הבנות בכלל ואיכא למימר היינו דווקא היכא דאמר לבניי דאין הבנות בכלל כדכתיב ויולד בנים ובנות אלא שבחייו אנו אומרים מסברא שאדם חפץ בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים אבל לאחר מותו יש לבנות קצבה עישור נכסים אבל הכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות ונשואוה מכלל יתומים ולפ"ז ניחא בשמעתין ברישא גבי ברא וברתא אין הבת בלשון בניי כלל ולכך אי קרי אינש לבן יחידי בלשון בניו לא יהבינן לבת מידי אלא דבחיים אזלינן בתר אומדנא שאדם רוצה בכבוד בנותיו שיהיו להם קופצים אבל בשעת מיתה אזיל האי אומדנא דהא יש להם עישור נכסים לכך אין הבת בכלל משא"כ בסיפא גבי ברא ובר ברא אי קרי לבר ברא הוי שפיר בכלל ללישנא דבניי ולכך הי' פשיט לן דלשניה' נתכוון והשתא ברירין דברי התוס' ורש"ל שמחקו מן הספרים הא דקאמר לסלוקי לברתא מעישו' נכסי אתי דע"כ צריכין אנו לומר דשאני שעת מיתה דאין לנו אומדנא דהא יש להם עישור נכסים ואיך אפשר לומר דלסלוקי מעישור קמכוון הלא עיקר טעמא דילן דאין הבנות בכלל משום דאית להו עישור נכסין בשעת מיתה ולכך פי' התוס' דאתי לבטל מתנה ודייתקי וזה פשוט וברור:

ויצא לנו מזה שני דינים אפילו אם אמר נכסי לבניו יש לבת עישור נכסים ועוד נלמד מלשון הרא"ש דאם אמר בחייו נכסי לבניי והי' בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות דיחלוקו בניהם משום דאומדן דעת שרוצה ליתן לבנותיו כדי שיהיו להם קופצים להשיאן ובזה אינו מחולק תלמוד ירושלמי עם תלמודא דידן ואף לדעת הר"ן דמפרש הירושלמי דלא מיירי בדברים הראוי' לאלו טפי מאלו דא"כ רישא דירושלמי פליג אתלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואלו הכא אמרינן הראוי לבנים כו' עכ"ל מ"מ נראה היינו דבא לומר שלא תפרש הירושלמי אפי' אם שלח דבר הראוי לבנות נמי חולקים בשוה וזה דלא כתלמודינו קמ"ל דלא מיירי בדברים הראוי' לאלו טפי מאלו שיחלוקו בשוה ומפרש דהירושלמי הכי קאמר בנותיו בכלל כלומר מה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה אימא לך אפילו מה שראוי לבנות לבנים אבל אם שלח ממ"ה דבר הראוי לשניהם בין לתלמודא דידן ובין לתלמו' הירושלמי לשניהם אלא לתלמוד' דידן אשמועינן דמה שראוי לכל אחד נוטל לבד ואין לשני חלק עמו אף ששוה כפלי כפלים מה שראוי לשני אבל דבר הראוי לשניהם פשוט לטעמא דהרא"ש דחולקים בשוה אבל הרמב"ם כתב מי ששלח כלים ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניי כו' היו ראוים לזכרים ולנקיבות יטלו אותם הזכרים וכתב הרב המגיד פשוט הוא שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מבתו שהרי בפירוש באשת בנו דעתו קרובה יותר מבתו הנשואה והטעם מפני שעל בנו לפרנסה כל שכן בבנו ובתו שדעתו קרובה יותר אצל הבן עכ"ל ובאמת דברי הרב הנ"ל נראי' ללמוד במכ"ש בנו ובתו הנשואה אבל אין דבריו נראים ללמוד במכ"ש בבתו שאינה נשואה דאמרינן בש"ס שהיא עדיפא מאשת בנו אלא ברור הדבר דטעמו של הרמב"ם דלישנא דבניי כולל יותר לפרש דקאי על בנים הזכרים עד דאיכא דבר המוכיח ועד על עצמו שנתכוון לבנותיו אבל אם אין הדבר מוכח מתוכו אמרינן מסתמא בלשון בניי אין הבנות בכלל ולכך כתב אם הי' דבר הראוי לזכרים ולנקיבות יטלו אותו הזכרים אלא דקשיא לי על הרמב"ם מאי צריך תלמודא לומר דהראוי לבנים לבנים לאשמועינן רבותא דאפילו אם הי' ראוי לשניהם שייך לבנים וק"ו היכא שראוי לבנים לבד:

ודבר זה הוכרחנו לומר כדעת הפוסקים דס"ל להרמב"ם דדווקא באומר לבניי הוא דאם היה בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות יטלו הזכרים מטעם דבנות אין בכלל בנים אבל בשולח ואמר להוי לבני ביתו אף אם הדבר ראוי לשניהם בנותיו בכלל והאי בריתא דלעיל דקאמר הראוין לבנים מיירי נמי בשולח סתם לבני ביתו וכן כתב הסמ"ע והב"ח ועי' מה שאכתוב עליו לקמן:

אבל הרא"ש לית לי' הך סברא לחלק דא"כ מאי קשיא לי' בתלמוד בבלי דמ"ש מעובדא קמא דבת בכלל ובסיפא גבי ברא וברתא אין הבת בכלל ולפי סברות הנ"ל אין כאן קושיא דקמייתא מיירי שלא אמר לבניי אלא לבני ביתו ולכך הבת בכלל אבל הכא אמר לבניי אלא ע"כ דס"ל להרא"ש דהאי דינא קמייתא אפילו אם אמר לבניי הדין כן ולא נקיט הש"ס לביתו אלא אורחא דמילתא ולישנא דש"ס הוא כן ולעולם הוא אמר לבניי והדין דהראוי לבנים לבנים ומדנקט בבא זו ש"מ דהראוי לשניהם חולקים שניהם:

וצריך לי עיון בדברי הרא"ש אם יש לו בנות נשואות מאי דינם כי לפי פשיטות לשון הרשב"ם והרא"ש משמע דעל בנות שאינן נשואות קאי הירושלמי אף שכתב הרא"ש בדבריו אבל אם אמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות ונשואות מכלל היתומים די"ל דשם שנתן מתנה לאחרים י"ל דאינו מקפיד בין נשואות לאינן נשואות אבל לגבי בניו אומדן דעתו שרוצה בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים אבל לא בנשואות שדעתו קרובה יותר לבניו הזכרים ומדברי הר"ן נראה דאפילו בנשואות מיירי דכתב שרוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבים על בעליהן והב"ח כתב דדווקא בבנים שאינן נשואות איתמר ונפלאתי על הרא"ש דבלשון יתמי כתב שנשואות בכלל דהא הרמב"ם בפ' ששי מה' דעות בדין יתום שמוזהרים עליו ביותר עד שיגיע לכלל שנים שראוי לישא וליתן ואם הגיע לכלל שנים והוא גדול ויודע להפך בעסקיו אין זה מקרי יתום ועי' במג"א בא"ח קנ"ו וא"כ אשה נשואה דכל צרכי' על בעלה אין זה בכלל יתמי וכן דרך לשון בני אדם כן דעל אדם גדול שיודע לישא וליתן וכן אשה שיש לה בעל לאו בכלל יתמי אינון והדרן למילתא קמייתא דמדברי כולן נלמד דעכ"פ דלפעמים מילת בניי סובל לפרושי גם על בנותיו ואין הלשון מכחיש הכוונה:

אבל עדיין צריכין אנו למודעי רבה דהרא"ש בתשובתו כתב עוד טעם אחד וז"ל ועוד דבחייו י"ל מתנה קא יהיב והכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אמדינן דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מן הבנים לבנות כדאמרינן לא תה' בעבורי אחסנתא וכו' וזה הנותן העבי' נחלה מבתו וכ"ש שלא יחוש להעביר נחלת אחותו ועוד מתנה הוא נותן ליתמי אחותו ולא שייך בי' העברת נחלה עכ"ל נשמע מזה דלטעם השני אף אם נאמר דבנות ובנים שוים בלישנא דבניי אפ"ה בשעת מיתה אין הבנות בכלל דמסתמא לא עביד איסורא להיות מעבורי אחסנת' ומהאי טעמא אפילו אם אמר נכסי ליתמי או לזרעי אף דלישנא דזרעי כולל זכרים ונקיבות דהא דרשו חז"ל וזרע אין לה לרבות לזרעה הפסול ולא אצטריך לרבות על בת או בת הבת דזה פשוט דהוי בכלל זרע ובהבטחת א"י ביעקב כתיב לך אתננה ולזרעיך אחריך וזכרים דווקא קאמר דנקיבות לא נטלו חלק בארץ ואפשר דהתם כתיב אחריך בעינן זרע המיוחס אחריו אבל לבת אין זרעה מיוחס אפרים מ"מ בשעת מיתה אומדן דעתו דאין אדם מעביר נחלה ודינו דהרא"ש אינו אלא בנותן מתנה ליתמי אחותו דבזה לא שייך כלל עוקר נחלה אבל לגבי דנפשי' מודה הרא"ש דאין בנותיו בכלל מק"ו דהא גבי נכסי לבניי והוה לי' ברא וברתא דחקינן לפרש לישנא דבני דמצינו בקרא כן דנקרא לבן יחידי בלשון רבים ואף שהלשון אינו מתוקן כ"כ ואם היינו באנו לומר דבנותיו בכלל הי' הלשון מתוקן טפי אפ"ה דחקינן ומוקמינן בחלה דאורייתא במקומו ק"ו אם אמר ליתמי והיו לו בנים זכרים הרבה שיש לומר דבהאי לישנא זכרים ונקיבות בכלל מ"מ ניחא לפרושי דלזכרים לבד קאמר להעמיד נחלה דאורייתא אדינא:

והרשב"א בתשובה סי' תקס"ג כתב וז"ל שאלת ראובן ש"מ שחלק. נכסיו ואמר הנה לי שלש אחיות השתים בחיים ואחת מתה והניחה יתומים והנני נותן שליש נכסיי לזו ושליש לזו שהם בחיים והשליש האחת ליתמי השלישית ומת ראובן ויש ביתמי השלישית בנים ובנות ואמרת שהיתה מחלוקת ביניהם שיש מי שאומר שאין הבנות בכלל ויש אומרים שהבנות בכלל יתומים הדין עם מי תשובה דאין הבנות בכלל מכמה טעמים חדא שהוא בעצמו גילה דעתו שאינו נותן אלא למי שראוי ליורשו כו' שהרי אמר ג' אחיות יש לי שתים בחיים ואחר מתה ואני נותן שליש לזו ושליש לזו והשליש לבני השלישית הרי שגילה דעתו בפירוש שרצה לחלוק נכסיו לפי הדין ועוד דבהדיא אמרינן בפ' מי שמת ההוא דאמר להו נכסי לבניי והוי ליה ברא וברתא מיקרי אינשי לחד ברא בניי או לא א' רבא ת"ש ובני פלוא אליאב והשתא מה הכא דלית ליה אלא חד ברא דחקינן דקרי אינשי כי היכי דניקו' ירושה דאורייתא אדינא כש"כ הכא דליכא מידי ליספק לן עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב הרב הב"י על דברי הרא"ש שהביא הטור לעיל דמדברי הרשב"א נראה שחולק על הרא"ש עיין עליו עכ"ל ולכאורה איכא למידק למה כתב בלשון נראה ולא כתב בפשיטות שהרשב"א חולק עליו ועוד מאי עיין עליו דקאמר אלא נראה ברור דאף לפום ריהטא דלישנא נראה שחולק עליו והינו לטעם הראשון דקאמר הרא"ש אבל כד דייקת שפיר בטעם השני שנתן הרא"ש אינו חולק עליו דעד כאן לא פסק התם הרא"ש אלא בההוא נדון שבא לפניו שהיה להנותן בת והיא יורשת דאורייתא והעביר נחלה ממנה כמו שכתב בלשונו שזה הנותן העביר נחלתו מבתו ועוד מתנה הוא נותן ליתמי אחותו ולא שייך בי' העברת נחלה ולכך פסק דשניהם בכלל משא"כ בדינו דהרשב"א דלא העביר נחלה מעולם דנראה דהני ג' אחיות היו יורשות דאורייתא והרשב"א טעמא קאמר שהרי גילה דעתו שרוצה לחלוק ע"פ הדין מודה הרא"ש דדחקינן לאוקמי נחלה דאורייתא אדינא ועוד מק"ו מייתי לי' מדינא דברא וברתא דהשתא לטעם השני של הרא"ש בנות בכלל ולישנא דבנים ומתוקן הלשון טפי משנידחוק לומר דקרי לבן יחידי בניי בלשון רבים אפ"ה מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ק"ו בלישנא דיתמי היו לו בנים ובנות דאין צריך לדחוק כלל בלישנא ומוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ואפשר דהרשב"א מודה לדינא דהרא"ש דהתם לא שייך הני טעמא דהא העביר נחלה מבתו וגם י"ל מתנה קא יהיב ליתמי אחותו ולכך פסק הרב הב"י כהרא"ש ולא כהרשב"א רבו דהרא"ש משום די"ל דאינם חולקים כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אך בהעתק' דברי הרא"ש בש"ע נתן מקום לטעות שכתב בסי' רמ"ז סעיף ד' וז"ל מי שמחלק נכסיו בשעת מיתה וכתב והשאר יחלוקו ב' אחיותי ויתמי אחותי כו' דמהאי לישנא משמע אף שאין לו יורשים אחרים אלא אלו האחיות וזה אינו דהרא"ש לא קאמר אלא במי שמעביר נחלה מבתו יורשת דאורייתא ומחלק נכסיו וי"ל דנותן מתנה ליתמי אחותו ולכך זכרים ונקיבות בכלל אבל אם היו ג' אחיות יורשות דאורייתא וחילק נכסיו דאיכא אומדנא שרוצה לחלק ע"פ הדין אין הבנות בכלל יתמי ובזה הרא"ש והרשב"א אינם מחולקים ופשיטא היכא דאמר ליתמי עצמו דאין הבנות בכלל דמוקמינן נחלה דאורייתא אדינא וכן אפילו אם אמר אני נותן לבתי ואחרים ליתמה אמרינן דמסתמא ניחא לי' במאי דניחא לבתו להנחיל ירושה דאורייתא לבנים הזכרים. ולפ"ז יש להפליא הפלא ופלא על רמ"א שכתב וז"ל מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל כן נ"ל מתשובת הרא"ש וה"ה אם אמר ליוצאי חלצי עכ"ל ואני אומר שלא יצאו דברים אלו מפי הרא"ש להמעיין בגוף התשובה אכן ביוצאי חלצי שפסק כאן ובסי' רפ"א שדבריו לוקחי' ממהרא"י נראה דדברי מהרא"י גופי' צריכין עיון וזה לשונו סי' כ"ז שטר ירושה שכתוב בו לבתי וליוצאי חלצי' ולא כתוב בו ליורשי יוצאי חלצית אם מתה בחיי אביה ואח"כ מת האב יוצאי חלצים זכרים ונקיבות יורשים בשוה וכן כתב האשר"י בתשובה כלל פ"ה סי' ג' היכא דמצוה מחמת מיתה יתמי פלוני יטלו חלק דהכל קרוי' יתמי וזכרים ונקיבות נוטלות בשוה וקרא כתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה ומהר"י מולין ז"ל הודה לדברי עכ"ל והנה מה שרצה לסייע מדברי הרא"ש נראה דאין הנדון דומה לראי' כדכתיבנא דהתם בדינו דהרא"ש מיירי שהעביר נחלה מבתו וע"כ ליכא למימר שוב דלא ניחא לי' בהעברת נחלה וגם י"ל דמתנה בעלמא נתן ליתמי אחותו ושניהם בכלל ולא באים כלל מזכות אחותו אבל בכותב שח"ז לבתו אין זה בכלל מעביר נחלה מבניו כיון דמשייר לבניו ותדע דאין זה בכלל מעביר נחלה דהא פסק בש"ע סי' רפ"ב דמדת חסידות שלא להעד בצואה שמעבירין בה ירושה כו' ולא מצינו שפסק שמדת חסידות שלא להעיד על מתנת ש"מ אלא ע"כ הא דאמרינן בש"ס ולא תהי' בעבורי אחסנתא וכו' וק"ו מברא לברתא היינו אם מעביר נחלה מבנו לגמרי אבל אם נותן מקצת מנכסיו לאחרים אין זה בכלל מעביר נחלה ותדע דבגמ' אמרינן דאפילו להקדיש כולה נכסים אסור להעביר נחלה ובמקצת נכסיו ליתן מתנה להקדישות מצינו וראינו שעשו כן חסידי עליון אלא ודאי דאין זה בכלל מעביר נחלה ולפ"ז מסתמא ניחא לי' ליתן בדין תורתינו וניחא לי' במאי דניחא לבתו דלא למעקר נחלה דאורייתא מבתו. ועוד נראה דמעיקרא דדינא פירכא דמגופא דשמעתין נראה דלא כדבריו דהא ע"כ לא מבעי' לן באומר נכסי לבניי והוי ליה ברא ובר ברא כו' דווקא לחד ברא כיון דאין הלשון מתוקן כ"כ לומר על חד ברא לשון רבים ושפיר מבעי' לן אי קרי אינשי לבר ברא אמרינן מסתמא לתקן הלשון דלבן בנו מתכוון אבל אי היו לו הרבה בנים ובן בנו לא מבעי' לן אי בן בנו בכלל דמסתמא אומדן דעתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולבניו נתכוון ונימא השתא ק"ו דהא אם אין לו בנים ויש לו בנות ובני בנים ואמר נכסי לבניי הסכימו הפוסקים משום בני בנים קאמר שהם ראוים ליורשו ואפ"ה אם אמר נכסי לבניי והיו לו בנים הרבה ובן הבן אין בן הבן בכלל אפילו לפי מאי דס"ד דקרי אינשי לבר ברא ברא ובנות גריעי מבני בנים ואם אומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי אף דנימא דראיתו של מהרא"י אמת דבנות בכלל האי לישנא נימא נמי דמסתמא לבניו נתכוון ולא לבנותיו כשם שממעטינן נכדיו אף לפי מאי דס"ד דקרי לנכדיו בכלל בניו והם עדיפי מבנות ק"ו דנימא אצל בנות כן וכן מצאתי בר"ן וז"ל מי קרי לבר ברא ברא דאע"ג דאמרן דקרי לחד ברא בלשון בניי מ"מ היכא דאפשר לתקן הלשון טפי עדיף נשמע מזה דדווקא היכא דצריכין לתקן הלשון אבל אם לא היינו צריכין לתקן הלשון לא היינו אומרים שנתכוון לבן בנו אף דקרי לי' הכי א"כ ביתמי נמי אין אנו צריכין לתקן הלשון אם נימא דלבניו הזכרים נתכוון אך איכא למידק בר"ן דלפי דבריו משמע דדווקא בבן ובן הבן הוא דקמבעי' לן אבל לא בבן הבן נגד הרבה בנים הא תינח אם נפרש האבעי' בבן בנו החי אבל אם נפרש בבן הבן שמת איך יעלה על דעתינו לומר אפילו אי לא קרי אינשי לבר ברא ברא לדחות לבן הבן מירושתו דאורייתא וכ"ת דהאמת כן דלא דחינן א"כ למה מבעי' לן בחד ברא ובר ברא ולא מבעי' לן אפילו בבנים הרבה נגד בני בנים וע"כ צריך לומר דסבר בעל האבעי' דנבעי מיני' חדא ונשמע מיני' תרתי וזה דוחק ויותר נראה לומר דהר"ן מפרש האיבעי' בבן הבן החי ויותר טוב לנו לומר אי קרי לבר ברא ברא דעל בן הבן נמי נתכוון כדי לתקן הלשון וליתן לבן בנו במתנה נתכוון ובזה ניחא לן במאי דקשיא לן דלעיל ילפינן לשון בני אדם מדכתיב ובני פלוא אליאב אף שרוב הכתובים לא דיברו כן וכן לשון בני אדם נמי אינו כן לרוב וגבי בר ברא לא אזלינן בתר לישני דכתיבי באורייתא והולכין אחר לשון בני אדם ומצינו דאפילו בני בתו חשיבי כבנים דאמר לבן ליעקב והבנים בני ואף דדחינן בפ' הבא על יבמתו דף ס"ב ע"ב דפריך אלא מעתה והצאן צאני ה"נ אלא דקנית ממני ה"נ דקנית מינאי אין זה אלא דחוי' בעלמא אבל לבתר דמסיק דיליף מהאי קרא דבני בנים חשיבי כבנים דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקי' וכתיב יהודא מחוקקי ולא משכחת להו דליתו מתרווייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו עי' פירש"י ולפ"ז גבי לבן נמי מפרשינן כפשוטה שקרי לבני בתו בניו כמו שקרא על בנותיו בנותי ובזה שגג רמ"א שכתב בש"ע סי' רמ"ז וז"ל ועוד דבן הבת לא חשיב כבן דזה אינו דאפילו בן הבת חשיב כבן וכתיבי קראי הכי אלא דהמרדכי כתב דמסתמא לא נתכוון אלא על הבת דלא קרי אינשי לבר ברא ברא אבל לענין פ"ו חשיב אפילו בן הבת כבנו וקראי כתיבי הכי וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתה למה ניזול כאן בתר לישני דבני אדם ולא בתר לישני דקרא וגבי ברא וברתא אזלינן בתר לישני דקרא ותו לא קפדינן אחר לישני דבני אדם ואף שאין הלשון מתוקן ואמאי לא נימא דניזול בתר לישנ' דקרא דלפעמים בנות בכלל בנים כמו גבי למען ירבו ימיכם וימי בניכם דבנות בכלל ברכה זו וכן ובנים לא היו להם בנדב ואביהו דגם בנות בכלל וכן וראה בנים לבניך שלום על ישראל דדרשינן שלום על דייני ישראל דלא אתו לאינצויי מחליצה ויבום ואף הבת בכלל וכן והיו בניכם יתומים אטו בן הוי יתום ולא בת וכן ועתה בנים שמעו לי יראת אלמדכם אטו זכרי' צריכי' ליראת ה' ולא נקיבה וכן גבי אלה בני צבעון ואיה וענה דמפרש ר"ת דענה נקיבה היתה וקרי לה בכלל בנים בב"ב דף קט"ו ע"ב ואם היינו מפרשים דבניו קאי על נקיבות הי' הלשון מתוקן אלא נראה ברור דבכל מקום מעמידין ירושה דאורייתא אחזקה ולכך גבי ברא וברתא מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא אף דאין הלשון מתוקן ובברא ובר ברא נמי דחקינן לאוקמי ירושה דאורייתא אדינא והולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון הכתוב אבל אם קרי אנשי לבר ברא ברא הוי כאלו אמר בפירוש נכסי לבני ולבר ברי ואמרינן דלמתנה נתכוון ובברא וברתא נמי כן אי לא קרי אינשי לברא בניי בודאי הייתי מפרש דלשון בניי קאי על הבת דמצינו בתורה לפעמים מוכחי קראי דבנות נכללים בכלל בנים והוי כאלו אומר בפירוש ליתן מתנה לבתו אבל לבתר דפשיט דמצינו בתורה דלבן קרי בלשון בני ואף שמצינו לומר דלבנותיו נתכוון מ"מ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא וכל זה בבן הבן החי אבל בבן הבן שמת נראה דלא עקרינן נחלה דאורייתא ואפילו בברא ובר ברא מן בנו המת חולקין שניהם ולא שייך כאן לומר דהולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים דבשלמא גבי נדרים מסתמא אסר נפשו כפי לשונו הרגיל אבל כאן שעושה איסור ומעביר נחלה מבנו המת וכיון דמצינו בתורה דקרי לבן בנו אפי' מבתו בנו וא"כ מאי חזית דאזלת בתר האי קרא דבני פלוא אליאב אף שאין העולם קורין לבן יחידי בלשון בני ניזול בתר הני קראי דאורייתא דכתיבי דבני בנים כבנים אף דלא קרי אינשי הכי מ"מ מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ובפרט כי הכא דמסתמא לא עביד אינש איסורא להעביר נחלה ונראה לי דלהאי טעמא דאפילו בת הבן שמת בכלל בני כדי שלא לעקור נחלה דאורייתא:

ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תורת חיים וז"ל או דילמא לא קרי אינשי לברא בניי ולמותבה לברתא במתנה קאתי דברת' בכלל בניי היא מיהו אי קרי אינש לברא בניי שקיל ברא כולה ולא שקלה ברתא מידי אע"ג דאיכא למימר דמשום ברתא נקט לשון רבים דממונא בחזקת יורשים הוא וכיון דאיכא למימר דהוה קרי לברא לחודא בניי ואיכא למימר דבניי משום ברתא קאמר אוקי ממונא בחזקת יורשים ועוד דאין סברא לומר דעקר נחלה דאורייתא והשתא בעובדא דבסמוך דקאמר דהוי לי' ברא ובר ברא צריך לומר כפי' שני שפי' הרשב"ם דבר בר' שלאחר שמת הי' וא"כ קבעי שפיר מי קרי אינשי לבר ברא ברא ולפיכך אמר נכסי לבניי בלשון רבים ויחלוקו ביניהם או דילמא לא קרי אינשי לבר ברא ברא והאי דקאמר לבניי כדאמרינן לעיל ובני פלוא אליאב אבל אי קרי אינשי לבר ברא ברא פשיטא לן דיחלוקו כדין תורה דבן הבן יורש כבן כו' אבל לפי' ראשון שפי' הרשב"ם דבר ברא היינו בן של אותו הבן א"כ מאי קמבעי' ליה אי קרי אינשי לבר ברא ברא או לא דהא אי נמי קרי אינשי לבר ברא ברא אכתי שקיל ברא כולה ובר ברא לא שקיל מידי כיון דלאו יורש הוא ואיכא למימר לשון רבים דקאמר לאו משום בר ברא אלא משום ברא לחוד כמו ובני פלוא אליאב וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשיו ושקיל ברא כולה ואין סברא דהי' עוקר נחלה דאורייתא לכך נראה דפירוש אחרון עיקר עכ"ל:

ואתה המעיין תראה עין בעין דלדעת הת"ח הנ"ל יש סתירה גדולה לדברי מהרא"י דאף אם נאמר דלשון יוצאי חלצי מצינו בתורה בפירוש שבנותיו בכלל מ"מ לא עדיפי מבני בנים דמצינו בפירוש בתורה שנקראו על שם בניו ואפ"ה לפי מאי דס"ד דאפילו קרי אינשי לבר ברא ברא לא הי' שקיל בר ברא החי מידי ושקיל ברא כולה משום דאוקי ממונא בחזקתה ק"ו כאן ביוצאי חלצי דאם נפרש על בניו הזכרים הלשון מתוקן וגם י"ל דאין הבנות בכלל יוצאי חלצי כדבעינן למימר לקמן דאוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא. איברא בעיקרא דדינא אין דעתי מסכמת עם הת"ח ואם אמנם שאין אני כדאי לחלוק עליו מ"מ יש לי עד המסייע הוא דעת הר"ן שהבאתי לעיל דשאני גבי בר ברא כיון דקרי אינשי לבר ברא ברא אמרינן דדעתו הי' על בר ברא משום דכל מה שבידינו לתקן הלשון עבדינן א"כ צד זה עדיף לפרש כן דמצינו באורייתא דבני בנים נקראו בנים וגם לשון בני אדם נמי כן משא"כ אם נפרש על בנו אין הלשון מתוקן כן דאין דרך בני אדם לקרות כן ולכך אמרינן די"ל במתנה בעי ליתן לנכדו והוא לא עביד איסור' דאין זה בכלל מעביר נחלה כדכתבינן משא"כ בברא וברתא דאף אם נפרש דכוונתו הי' על בתו אף דהלשון רבי' הי' מתוקן מ"מ לישנא דבניי אינו מתוקן כ"כ נגד הנקיבות כמו נגד הזכרים ואי לא הי' מצינו בתורה דקרי לברא בניי הייתי אומר דודאי דלבנותיו נתכוון דמוכח מתוך לשונו ואין זה הכחשת לשונו כמו דמצינו בקראי טובי היכא דמוכחא מילתא גם נקיבות בכלל אבל כיון דמצינו באורייתא דקרי לברא בניי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשים ובזה אזדא לי' קושית הת"ח ואדרבא דלשון ראשון נראה עיקר ולכך לא מבעי' לי' אלא בברא ובר ברא ולא בבן הבן החי נגד בנים הרבה דהתם פשיטא לי' כיון דאין צריך לתיקון הלשון מהי תיתי לומר שנתכוון לעקור נחלה דאורייתא ולא מבעי' לי' אלא בברא ובר ברא כיון דצריך לתיקון הלשון נראה מתוכו שנתכוון לבן הבן ליתן במתנה במקצת נכסיו אבל לפי' השני בבר ברא מבן שמת א"כ אף דלא קרי לבר ברא ברא מ"מ כיון דמצינו בתורה דבני בנים נקראו בני' דחקינן ומוקמינן אנפשין דמסתמא לא עביד איסור' להעביר נחלה וגם תיקון הלשון מסייע לן לומר דמסתמא נתכוין על בן הבן שמת שלא להעביר נחלה ואינו דומה כלל לנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם לומר דמסתמא כוונתו הי' לפי לשון בני אדם ולא ללשון תורה אבל הכא אמרינן מסתמא לא עביד איסור' להיות מעבורי אחסנתי ועוד לפי' שני קשה למה מבעי' לי' בברא ובר ברא אפילו בבן הבן נגד בנים הרבה הוה ליה למבעי' וצריכין אנו לכנוס לדחוקי' אבל לפי' ראשון רווחא שמעתא ממילא וגם לא יצאנו מהכלל שבכל מקום לשון ראשון עיקר:

והדרן דעתן עלן למילתא קמייתא לנדון דמהרא"י דאף אם נימא שזה הוא מוכרח מן הכתוב שיוצאי חלצי זכרים ונקיבות בכלל כמו דכתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה אף אנן נימא מטעונך דהא דינה בכלל לישנא דבנים היתה דאמר לבן ליעקב הבנות בנותי והבנים בני ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן ופי' התרגום יונתן וז"ל בנתא דנסיבות לנשיין ברתיי אינון ובניא דילידן כבני חשיבין וא"כ דינה בכלל בנים היתה וכן יש כתובים רבי' דלפעמים היכא דמוכחי קראי אמרינן דבנות בכלל בנים וע"כ היכא דאמר בני והי' לו ברא וברתא דאמאי לא אמרינן דמוכח מלשונו דלברתא נתכוון ליתן במתנה אף דנימא דהלשון בניי אינו מתוקן נגד בנות מ"מ הא נמי אינו מתוקן נגד בנו דאמאי אמר לשון רבי' ואם דמצינו בתורה כן הא לגבי בנות נמי מצינו בתורה כן דנכללו לפעמים בלשון בנים אלא ע"כ משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא א"כ ה"נ גבי יוצאי חלצי דאפשר לפרש דלזכרים קאמר ואפשר לומר דגם הנקיבות בכלל אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא:

וכן מוכרחים אנו לומר בדעת הרמב"ם דהא לפי דברי הרמב"ם אם אמר בחייו נכסי לבניי נותנים לנקיבות דבר הראוי להם משום דהם מעידים על עצמם דבלשון בני נתכוון מסתמא ליתן דבר הראוי לבנותיו ובשעת מיתה נוטלים הכל הזכרים ואין לבנות חלק ואמאי נימא נמי כיון דיש בו דבר הראוי לנקיבות יתנו להם אלא ע"כ במקום ירושה דאורייתא לא אמרינן בשום צד אומדנא לעקור נחלה דאורייתא וזה קושיא גדולה שאין עליה להשיב ואי אפשר להציל למהרא"י אם לא דנאמר ביוצאי חלצי אין כאן ספק כלל דהוי כאלו אמר בפירוש נכסי לבני ולבנותי ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דמה שמביא ראיה מיוצאי ירך יעקב אין ענינו כלל ליוצאי חלצי והם מילות שונות כרחוק מזרח ממערב דירך הוא לשון נקי כמו שים ידך תחת ירכי דקאי על הברית הקודש מקום יציאת הזרע שייך לומר בין על הזכרים ובין על הנקיבות אבל יוצאי חלצי יותר נראה דקאי על הזכרים דווקא דחלצי הוא לשון זירוז וחוזק ותוקפו של אדם הם בנים הזכרים וביעקב כתיב ומלכים מחלציך יצאו ואמרינן במדרש רבנן אמרי אפשר אבנר אדם צדיק חולק על מלכות בית דוד אלא מדרש דרש והמליך את איש בושת הה"ד ומלכים מחלציך יצאו ולפ"ז אם נוכל לפרש מבן הבת א"כ אמאי הי' חולק נהי דשאול נמשח ע"פ הדיבור מ"מ דילמא יצא עוד מלך מבני בתו של בנימין אלא ע"כ פשוט שיוצאי חלציך קאי על בנים הזכרים ואם יאמר האומר דמצינו בלשון יוצאי חלצי שהתפלל משה על ר"א שדרש פרה בת שתים שיהי' מיוצאי חלצי ור"א לאו מבני בניו הי' כי כן מצאו בספרי המחברים חדא ועוד קאמינא חדא לאו מר בר רב אשי חתום עלה ועוד דלענין בעלי תורה מצינו חשיבות לאבות אפילו מבני בתו כדכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים אף שמיהודה אתו מחוקקים מיחס הכתוב בני בתו על שם מכיר ועוד דעכ"פ דזה מוכח די"ל דלבנו לבד נתכוון ואף אם נימא דגם הבת בכלל מ"מ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא וזה ראיה שאין עלי' תשובה וגדולה מזו כתב הסמ"ע ס"ק דאין לעקור נחלה דאורי' אף שאנו יודעים בבירור שנתכוון ליתן לבתו עד שיתן בפירוש לאחרים בלשון מתנה א"כ ק"ו כאן ביוצאי חלצי דאין כאן הוכחה שנתכוון ליתן לבנותיו שאין לעקור נחלה דאורייתא מבניו. אם אמנם שאין דעתי מסכמת עם הסמ"ע בזה כאשר נבאר לקמן אי"ה מ"מ כתבינ' דדעת מהרא"י איפרוכי מיפרך מכל צד השוה ואי אפשר להציל למהרא"י אם לא שנאמר דמודה באם אומר ליוצאי חלצי דמוקמינן נכסים בחזקת יורשי דאורייתא ונדון דמהרא"י הי' בנותן מתנה ליוצאי חלצי בתו דלא אמרינן התם אוקי נכסי אחזקי' מ"מ כבר כתבנו שגם הרא"ש והרשב"א חולקים עליו והרב רמ"א לא יצא ידי חובתו עיין בזה:

ועתה אשובה ידי לברר דברי הסמ"ע מה שכתב בסי' א' בברי ששלח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניי כו' והיו ראוי' לזכרים ולנקיבות יטלו הזכרים וכתב הסמ"ע וז"ל ודווקא בזה דאמר יתנו לבניי וס"ל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקיבות משא"כ בסמוך ששלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנו לשניהן יחד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' א' בששלח ואמר שיתנו לבני ביתו ובס"ב בשלח ואמר יתנו לבניי ויש בו דבר הראוי לשניהן כתב בשם הרמב"ם שיתנו לבניו ולא כתב דפליגי אהדדי עכ"ל וכן ראיתי שהב"ח מפרש כן ודחו דברי הב"י ואני אומר דהרב הב"י דיקדק דבריו מדנקט הרמ"ה לשון רבים אם יש בו דברים הראוים ולא נקט כלישנא דהרמב"ם אם יש בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות אלא ש"מ דקאי על שני דברים שאחד מהם ראוי לזכרים ואחד מהם ראוי לנקיבות ולכך כתב דהרמ"ה לא אתי לאשמועינן מידי אלא משום סיפא דבעי למימר והני מילי דלית לי' איתת' וכבר כתבתי לדעת הרא"ש דבחיים אפילו אם היו ראוים לשניהם בנותיו בכלל משום דרוצה בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים. וצריכין אנו למודעי בהאי דינא דברא וברתא כתב הר"ן ז"ל וז"ל וכתבו המפרשים דהאי דינא בין בבריא בין בש"מ איתי' ואע"ג דבשכיב מרע לא הוי צריך למימר מידי אורחא דמילתא דאמרי אינשי הכי עכ"ל והורה לן בזה דאף דידוע דלא נתן שום מתנה ודייתיקי דליכא למימר כדכתבו התוס' דלבטל מתנה ודייתיקי אתי מ"מ לא הוי בת בכלל דאורחא דמילתא לומר כן אף שאינו צריך לזה ובעיקר הדין לא נראה כן מדעת הרשב"ם דמפרש בשעת מיתה אמר כן אבל בבריא סבר כדעת הירושלמי ואפילו נגד הרבה בנים בנות בכלל וכש"כ נגד בן אחד ואמר בלשון בניי. ומיהו לדעת הרמב"ם דסבר היכא דאמר נכסי לבניי והיה בהם דבר הראוי לזכרים ולנקיבות נוטלים הזכרים לבד א"כ י"ל האי דינא דברא וברתא בין בבריא בין בש"מ ומיירי בנכסים הראוי לשניהם לכך אין הבנות בכלל ולא מיירי כאן מאם הי' בהם דבר הראוי לזה יותר מזה אבל בדבר הראוי יש לחלק בין בריא לש"מ דבבריא יתנו לבנות ובש"מ אפילו דבר הראוי לבנות יתנו לבנים משום חזקת ירושה דאורייתא:

ועוד כתב הסמ"ע ס"ק ג' הא דפסק בש"ע מי שהיו לו בנים מאשה אחת ונשא אשה אחרת והתנה עם בניו הראשונים שבניו מן השני' יטלו חלק בירושה כמו הם ולא הי' לו מן השני' רק בנות אין לבת במקום בנים כלום וכתב הסמ"ע אע"ג דודאי כוונתו שגם בנותיו יטלו חלק דאל"כ למה ליה להתנות פשיטא כו' מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתן בפירוש לאחרים בלשון מתנה עכ"ל נראה דלא דק בטעם זה דלא מבעי' לגירסת הש"ס לסלוקי לברתא מעישור קאתי וקשה לפי סברתו מנ"ל ללמוד דלסלוקי קמכוון נימא מכח קושיא זו דלמה לו לצוות ש"מ דרוצה ליתן לה במתנה ואפ"ה לא זכתה הבת משום דאין עוקרין נחלה דאורייתא ומנ"ל לומר דלמעוטי מעישור קמכוון ולפי' התוס' דדחקו דאמר כן לבטל דייתיקי ומתנה וכן לפי' הר"ן דדרך בני אדם לצות ליתן לבנו אף שאינו צריך לזה משמע אי לאו הני טעמא אמרינן דמסתמא כיון ליתן לבת היתה הבת בכלל בניי וא"כ איך קאמר הסמ"ע דאף דברור לנו שהי' מתכוון על הבנות כו' דזה אינו דאם היינו יודעים בבירור כוונתו אף שלא נתן בפירוש היתה בתו בכלל ועיקר טעמא כמו שכתב הלבוש דהא דהתנה עם בניו הראשונים משום שלא להרגיל קטט אבל לעולם לא הי' כוונתו על בנותיו נשמע מזה בטעמא כל דהו תלינן כדי להעמיד הממון בחזקת יורשי דאורייתא. וא"כ מי שציוה ליתן ליוצאי חלצי או ליוצאי ירכי או ליתמי או לזרעי או שאמר בלשון אשכנז צו מייני קינדר דלית דין ולית דיינא שאין בנותיו בכלל ואפילו אם אמר נכסי לבת ואחרים ליוצאי חלצי' ומתה הבת בחייו והניחה זכרים ונקיבות אין הנקיבות בכלל ובזה לא פליגי הרא"ש והרשב"א כמו שכתבנו דנדון של הרא"ש הי' שהעביר נחלה מבתו לגמרי וגם נתן ליתמי אחותו וי"ל דמתנה רוצה ליתן ליתמי אחותו ואין כאן חזקת ממונא כלל דלאו מכח ירושת אחותו באו אבל בנדון דידן שזיכה לבתו ואחרים ליוצאי חלצי' דאין כאן העברת נחלה כלל דמותר ליתן מתנות מנכסיו קודם מותו ומסתמא נתן ליוצאי חלצי' מכח זכות בתו וניחא לה להוריש לבנים הזכרים ומעמידין ירושה דאורייתא במקומה ועוד דהא פסק בש"ע בחו"מ ס"ס ס"א דבכל דיני התנאי הולכי' אחר הכוונה ולא אחר לשון הכתוב וכאן אפילו לשון הכתוב נוכל לפרש דלבני' הזכרים קאמר ואפילו אם לא הי' לבת אלא בן אחר ונכתב בלשון רבים יוצאי חלצי' אפ"ה בן לחוד משמע ונתבטל דעת האומר דיוצאי חלצי' בלשון רבים לגבי ברא וברתא בודאי לשניהם נתכוון אומר אני דדבר זה בטל מעיקרא דהא אם אומר נכסיי לבניי והי' לו ברא וברתא ומצינו כמה כתובים דבנות בכלל בניי היכא דמוכח מילתא אפ"ה דחקינן לומר דאמר בלשון רבי' על בן אחד ק"ו בשאר לשונות יוצאי חלצי' דלא מצינו בשום מקרא דהבנות בכלל וגם נוכל לפרש על הדורות העתידים אמר בלשון רבים פשיטא שיש לפרש כן לאוקמי נחל' דאורייתא ותדע דהא אביי מייתי ראי' מדכתיב ובני דן חושים ואקשי ליה רבא דילמא שהיו מרובי' כחושים של קנה וע"כ צריכין אנו לומר דמדן גופי' לא יצאו מרובי' כחושים של קנה אלא מבני בניו ואפ"ה קרי לבנו בלשון רבים ע"ש העתיד וכן מוכרחים אנו לומר בדברי רב יוסף דמייתי ראי' מבני איתן עזרי' ולמה לא ניחא לי' במקרא מן התורה ובני פלוא אליאב אלא נראה ברור דהתם בתורה בתר בני פלוא אליאב קחשיב מיד ובני אליאב נמואל ודתן וכיון דחשיב שאר תולדות הבאים מבנו יחידו אורחא דמילתא לכתוב על בנו בלשון רבים כיון דרבים אתו מיני' כרבים דמי אבל האי קרא דבני איתן עזרי' בד"ה לא חשיב אחריו שום תולדה לעזרי' מוכח שפיר דאפילו לבן יחידי שאין לו זרע כלל קורין אותו בלשון בניי ומדברי כולם נלמד ק"ו ליוצאי חלצי' דאיכא לפרושי טפי על דורות הבאים מבן בתו או מבתו שעתידה להוליד בנים זכרים דפשיטא דאין לרבות בכלל זה בנות ואחר כתבי זאת מצאתי סבריות הנ"ל בהדיא בספ' ת"ח ושמחתי שהנחני ה' בדרך אמת:

ועוד נימא בזה מילתא היכא דאמר כך וכך לבתי או ליוצאי חלצי' נראה דאם באנו לילך אחר לשון הכתוב במתנה האי או לחלק אתי דעד כאן לא פליגי ריש פ' או"ב אלא אם לחלק צריך קרא או לא אבל לד"ה היכא דכתיב או לחלק אתי וא"כ ה"נ נימא דשני מתנות היו וכוונה הנותן הי' אם לא תרצה הבת לקבל אז הוא נותן ליוצאי חלצי' ואל תתמה על זה שאדם לא ירצה לקבל מתנה גדולה כזו דהא אמרינן בפ' י"נ דף קל"ז ע"ב אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה א"א בהן קנה ור"י אמר לא קנה ופי' רשב"ם דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחי' ואין מזכין לאדם בעל כרחו אבל אי מטי שטר לידו ושתק קנה א"כ ה"נ נימא דנתכוון אם לא תרצה בתו לקבל מתנה הוא נותן ליוצאי חלצי' אבל אם תרצה היא לקבל מתנה שייכה לה לבד וכיון דקיבלה היא השטר מתנה וכתוב בו שיעבוד נכסיו מעכשיו א"כ זכתה הבת בכל המתנה ואם מתה חוזר הדין ליורשי דאורייתא ואין הבת בכלל עי' בסי' רמ"ח ואם לא כתב בי' מעכשיו הייתי אומר דיש עוד נפקות' לדעת האומרים דיוצאי חלצי משמע להנך דורות דקאי עכשיו א"כ היכא דמת אחד מיוצאי חלצי' בחיי הנותן אין יורשיו יורשים חלקו דומה לזה מה שכתב המרדכי בפ' מי שאחזו והביאו בש"ע בסי' רמ"ז וז"ל באחד שציוה ליתן כל נכסיו לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ומתה אחת מן הבנות בחיי אביהם דמחלק המתה פטורין ליתן אף ליורשים דס"ל כת"ק דלה ולא ליורשיה משמע ואם תרצה לזכות ליורש המת צריך ע"כ אתה לפרש דיוצאי חלצי' משמע דורות הבאים א"כ הרי שלך לפניך דאפילו אם אמר בלשון רבים יוצאי חלצי ולא היו לו אלא ברא וברתא אין הבת בכלל די"ל על הדורות הבאים קאמר לשון רבי' וכל זה במתנה אבל לא בשח"ז הנהוגים בינינו כמבואר בש"ע בא"ה סי' ב' דהוי כחוב לענין זה. ואם כתוב לבתו וליוצאי חלצי' א"כ הדין כן דיש לפרש דנתן מחצה לבתו ומחצה ליוצאי חלצי' כמו גבי מחצה לאהרן ומחצה לבניו וה"ה הכא:

והדרן למילתא קמייתא ונהדר דינא וניתי במ' הצד השוה לכל נפש באומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי או שכתב לבתו ואחרי' ליוצאי חלצי' לא עלה על דעת הרא"ש לומר שבנותיו בכלל והרא"ש והרשב"ם לא פליגי בזה ועוד שחזרנו על כל המקראות ולא מצינו שבנותיו יהיו בכלל יוצאי חלצי' דאפילו ביוצאי ירכי לא היינו מודי' לדברי מהרא"י משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא אחזקה וק"ו ביוצאי חלצי אפילו אם אמר בלשון רבים והיה לו ברא וברתא אין הבת בכלל די"ל דעל העתידים לצאת מבנו קאמר לשון רבים ולדעתי הסותר דברים אלו כסותר דברי אלקים חיים וכל דיינא דלא דן כן לאו דיינא הוא ובטחתי מי שילין בעומק הלכה יודה על האמת העד לעצמו כי לא עמדו הראשונים בשיטה זו על נכון וק"ל. ובנדון אשר לפנינו לא היו עדים חתומים על צוואה זו רק ח"י ר' משה הנ"ל וכבר פסק רמ"א בח"מ ס"ס רנ"ז בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחר מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין עכ"ל וכיון שלא הי' קנין א"כ בלאו הכי טעמא נמי אין ממש בצואה זו וראוי להעמיד על דין תורה:

ועתה נכתב בקיצור פסקי דינים העולים מתוך שקלי וטרי' דידן:

א האומר נכסי לבניי אליבא דכ"ע לא נתכוון לסלוקי לברתא מעישור נכסין ויש לה עישור נכסין:

ב האומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי או ליוצאי ירכי או לזרעי או בל"א צו מייני קינדר אין הבנות בכלל אפי' בברא וברתא דחקינן לאוקמי' נחלה דאורייתא במקומו אבל אם אמר ליתמי בלשון רבים והיו לו ברא וברתא בזה י"ל דהבת בכלל ולא דמי לאינך לישני די"ל דקאמר לשון רבי' על דורות הבאים:

ג ואם היו לו בנים ובני בנים מבן המת זה תלוי במחלוקת אם נפרש האבעי' בברא ובר ברא שמת אביו כבר א"כ אין בן הבן בכלל בניי ועוקרין נחלה דאורייתא אבל לפי' ראשון דרשב"ם י"ל דווקא בבני בנים מבניו החיים אמרינן דהולכין אחר לשון בני אדם דאין קורין לבר ברא ברא לאוקמי נחלה דאורייתא אבל לא בבן הבן מבנו המת דאזלינן בתר מקרא הכתוב בתורתינו דבני בנים נחשבים כבנים ומסתמא אומדן דעתו דלא עביד איסור' להעביר נחלה ולפ"ז אפי' אם הי' בת הבן שמת אמרינן שהיא בכלל בנים דמסתמא לא עביד איסורא להיות מעבורי אחסנתא ובתו מכח בנו קאתי:

ד אם נותן לבתו ואחרים ליוצאי חלצי' אמרינן מסתמא אומדן דעתו דניחא לי' ליתן בתורת ירושה מכח בתו ואין בנותי' בכלל זה והרא"ש והרשב"א מודים לזה ומהרא"י יחיד לגבייהו ולית מאן דמשגח בי' לעקור נחלה דאורייתא:

ה ואם אומר נכסי לבתי או ליוצאי חלצי' הוי שתי מתנות ואם כתב נכסי לבתי וליוצאי חלצי' נוטלת הבת מחצה ויוצאי חלצי' מחצה וצריך למכתב כשח"ז ואם תמות היא בחיי יהי' חוב זה ליוצאי חלצי':

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה