אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה לד

שאלה לג

הנה קודם שאשיב לדברי החכם צריך אני לברר גוף הדין ראשון אם צוואה זו יש לה חיזוק נראה לית דין צריך חשש כיון שנעשה בקנין כמבואר בדברי העדים א"כ קנו מקבלי מתנה דלא מבעי' לדעת מהר"ם הביאו המרדכי דאף בריא שיצוה ליתן לבניו מהיום לאחר מיתה דהוי מצוה מחמת מיתה קנה אם מת ודווקא אם כתוב זמן בשטר או כתוב מהיום א"כ קנו מקבלי מתנה דכיון דכתוב מעכשיו ולאחר מותי אלא אפילו לדעת החולקין והביאם הב"י ס"ס ר"ן מ"מ היכא דקנו ממנו מודו דמהני וע"פ זה פסק רמ"א בש"ע ס"ס רנ"ז בברי' שכתב מהיום ולאחר מיתה שצריך קנין וא"כ בצואה זו שנזכר שקנו העדים ממנו בעוד שהיה בריא דמהני אליבא דכ"ע עי' בתשובות רמ"א סי' צ"ה ס"ה אכן יש לפקפק דחתניו יכולים לומר שנתן לבנותיו מתנה חוץ משח"ז דהא אמרינן בש"ס והובא בטח"מ סי' רנ"ג שכיב מרע שאמר תנו ר' זוז לבעל חובי כראוי לו נוטל ק"ק זוז עודף על החוב ואף דהתם הטעם משום דאמר כראוי לו ודרשינן לישנא יתירה דלטפויי' קמכוון מ"מ נראה דווקא היכא דהזכיר תנו לב"ח אז דווקא אם אמר כראוי לו אבל היכא דלא נזכר לבעל חוב אלא אמר סתם תנו לפלוני ק"ק זוז אף שהי' חייב לזה לזה מ"מ נראה פשוט דלא בחובו אמר לו ונוטלן יותר על חובו וכן מצאתי סברא זו בהגהת מרדכי סוף ב"ב וז"ל ומיהו יש לחלק דילמא שאני התם דאמר בחובו דמשמע טפי שרצה לומר דווקא בחובו אם לא משום דאמר כראוי לו ותדע דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת משל דר' יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו ר' זוז לפלוני ב"ח אם רצה ב"ח נוטלן במתנה והשתא קשיין אהדדי ההיא דיש נוחלין וההיא דאלמנה ניזונת אלא ההיא דאלמנה לא מיירי שאמר לפלוני ב"ח אלא כגון שאמר תנו ר' זוז לפלוני ותו לא והא דנקט ב"ח מגיד לך התלמוד דמיירי כגון שהוא ב"ח ולא מפני שאומר כן וגרסינן התם ב"ח בוי"ו ולא בעל חובי ביו"ד עכ"ל והתוס' בפ' אלמנה ניזוני' דף צ"ו ע"ב ד"ה רצה וז"ל ונראה דאי הוי גריס התם לבעל חובי הוי ניחא דודאי כי לא אמר לפלוני אלא דקאמר לבעל חובי משמע דבחובו קאמר שיתנו לו אם לא אמר כראוי לו ויש ספרים שכתוב בהם כך ולא כתוב בהן לפלוני אבל היכא דכתוב לפלוני בעל חובי ניכר מהלשון שיתנו לו ודבר זה תלוי בסברא עכ"ל וא"כ פשיטא היכא שלא זכר כלל ב"ח אלא לפלוני שהוא מתנה יתר על החוב וא"כ אם הי' נשאר ביד היורשים נכסים חוץ ממתנות שחלק אביהם בזה היו יכולים לתבוע שח"ז שלהם חוץ מן המתנה שנתן חמיהם לנשותיהם כיון שלא הזכיר משח"ז כלום אך בנדון דידן שחילק כל נכסיו במתנת ברי' מעכשיו לאחר מותו וכשיתנו לכל אחד מתנתו לא ישאר בנכסיו כלום א"כ יש להסתפק אם גובי' ממתנות אלו או לא ולכאורה נראה דאין שח"ז גובה מאלו מתנות דהא כתב רמ"א בח"מ סי' רפ"א דהכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר דינו כירושה דעלמא וב"ח וכתובה קודמין למתנה זו וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים אע"פ שכתב מהיום ולאחר מיתה עכ"ל וכיון דיכול למכור ה"ה דיכול ליתן במתנה ואינם יכולים לגבות ממתנה זו ואף שיש לפקפק כיון דכותבין בנוסח שח"ז שלנו שיהי' החוב זה חל שעה אחת קודם מיתה וא"כ י"ל הא דיכול למכור היינו מכירה גמורה בחיים וכן להקנות במתנה באחד מהדרכים שהמתנה ניקנית בחייו אבל הכא שכתב מהיום ולאחר מיתה א"כ בעלי שח"ז קודמים כמו שכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע דפסק בח"מ סי' רנ"ב דאפילו לכתובת בנין דכרין ולמזון אשה מוציאין מיד אלו שנתן להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה ופי' הסמ"ע בשם הרשב"ם דטעמא דתיקנו שיחול שיעבוד של כתובה מיד בשעה שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא משא"כ מתנתו שנתן השכיב מרע או ברי' בעצמו שיקנו לאחר מותו אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחולו קנינים אלו עד אחר יציאת נשמתו א"כ בנדון דידן נמי כיון דהוא נתן מעכשיו ולאחר מותו ובשח"ז נתחייב שעה אחת קודם מותו אבל כד דייקת שפיר אף לפי נוסח זה אינם יכולים לגבות ממתנה זו דהא הטעם שיכול למכור וליתן כל ימי חיי הנותן משום כיון דהתנה דהיורשים יכולים לסלק חוב זה בחצי חלק ירושתה וכי היכי דהיורשים אינם יכולים למחות בידו שיתן או שימכור משלו ה"נ חתניו אינם יכולים למחות כיון דממעט חלק ירושתם דהא כתב הסמ"ע בסימן רפ"א על הא דכתב רמ"א מיהו נראה לי דמה שנוהגים עכשיו לכתוב ש"ח לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר דפטור מן החוב צריך ליתן לה בכל אשר לו כיון דעוקר הוא החוב וכתב הסמ"ע וז"ל ומיהו ג"כ דינו כירושה שגובין תחילה ב"ח וכתובה מנכסיו כיון דנפטרו מחוב בחלק חצי זכר עכ"ל א"כ הכא נמי כיון דנפטרו מתוב בחלק חצי זכר ע"כ עיקר חיובו של שח"ז שיקח כחלק חצי זכר וכי היכי דאין היורשים יכולים למחות ביד אביהם שיתן מתנות מנכסיו ה"ה חתניו נמי אינם יכולים למחות ואינם גובי' ממתנה זו אבל אחרי העיון נראה ברור דצריכין היורשים לקיים תנאי אביהם או ליתן להם החוב או חצי חלקם דהא פסק הב"י בא"ה סי' ק' דאין כתובה נגבית ממתנות ברי' וכתב רמ"א די"א דווקא שנתן לאחרים אבל אם נתן ליורשים במתנת ברי' אשה גובה כתובה מהם דכל מה שנתן ליורשיו אלא כירושה והאשה גובה כתובה משם מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך אע"פ שצוה כך כשהי' ברי' אשה גובה כתובתה משם דאינו אלא במתנה ש"מ דגובה כתובה משם הרי להדי' דאפי' במתנות בריא מעכשיו ולאלתר אפ"ה אם נתן ליורשיו אינו אלא כירושה ואף שבחלקת מחוקק כתוב דלהלכה אמר ולא למעשה וכתב עליו הבית שמואל ואיני יודע מנ"ל עכ"ל ולדעתי משום הכי כתב דלהלכה אמר ולא למעשה משום דבדרכי משה הניח דבר זה בצ"ע דלאחר שכתב האי דינא בשם מהר"ם דהנותן מתנה לבנו הראוי ליורשו לא הוי מתנה להפקיע מידי כתובה דכל מתנה שאדם נותן ליורשיו הוי כמו ירושה בעלמא עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימוני פי"ו דאישות וכ"כ מהרא"י סי' ס' וכ"כ מהרי"ו סי' רנ"ו ובמרדכי פ' מי שמת דף רנ"ו תשובת מהר"ם על אחד שנתן מעות לחבירו כשהי' בריא א"ל אל תתנם לבני עד שישא אשה ומת ופסק דאשה גובה כתובה מהן כיון דלא זיכה לו בחייו אלא כשישא אשה ובההיא שעתא כבר מת ראובן א"א לזכות בנכסים אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם רוצה לזכות בה מכח מצוה לקיים דברי המת או מכח מתנת ש"מ או מצוה מחמת מיתה אשה גובה כתובה מהן עכ"ל וצ"ע דמשמע דאם זיכה לו מחיים מפקיע מידי כתובה וזה סותר דבריו ס"פ נערה עד כאן לשון דרכי משה ואפשר משום זה כתב בעל חלקת מחוקק דלהלכה אמר ולא למעשה ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא הא דכתב המרדכי בפ' נערה בשם הר"ם דהנותן מתנה לבנו לא הוי מתנה להפקיע כתובה והוי כירושה מיירי בכי האי גוונא שכתב לו מהיום ולאחר מיתה וסובר כיון שהזכיר לאחר מיתה הוי כמצוה מחמת מיתה וכמו שכתב המרדכי בפ' י"נ בשם מור"ם נשאל לר"ם אם יש לאדם בן עני ורוצה ליתן לו עתה כדי לסלקו לאחר זמן מירושתו והשיב כו' עד כיון שמצוה ואומר פלוני בני יטול לאחר מותי אין לך מצוה מחמת מיתה גדולה מזה עכ"ל א"כ מפרש הך דנערה נמי בענין זה דהא למד הך דינא מדאמרינן שם דף מ"ט ע"ב באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהם ופירש"י אפילו אמר מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים הוא סוף דבר מתנה שאדם נותן ליורשיו הוי כמו ירושה בעלמא אע"ג דקמבעי' לי אי הילכת' כתקנ' אושא או לא ומסיק דלית הילכתא הכי י"ל דלא מבעי' לי' אלא בחייו משום דמצי טרח לדידיה ולדידה ואהא פשיט דלית הילכתא כוותי' עכ"ל ובגמ' מותבינן על הא דא' ריש לקיש באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהם מתקיף לה ר' זירא גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעי' דשלח רבין באיגריתה מי שמת והניח אלמנה ובת נישאת הבת אלמנתן ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מבעי' ופי' רש"י אע"פ שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו וק"ל אין מוציאין למזון אשה מנכסים משועבדי' אפ"ה היכא דליכא למיחש לתיקון עולם כגון כי האי לוקח שלא הוציא מעות שווי' רבנן כיורש ואמרו תזון אלמנה מנכסי בעלה הוא ואשתו שהוא קיים ואילו בניו הם ולא הוציא מעות מבעי' ע"כ ואם איתא דהך מיירי במתנת בריא לגמרי בקנין א"כ מאי פריך גדולה מזו אמרו דילמא התם הוי לוקח דרבנן כדפי' רש"י ע"כ הם אמרו והם אמרו שהאלמנה תיזון מהני נכסי' דליכא למיחש לתיקון עולם אבל במתנת בריא שהי' דאורייתא איך אפשר ללמוד מזה דהם יזונו ממה שכבר נתנו אלא ע"כ דמיירי בענין זה שנתן מעכשיו ולאחר מותו ולא הי' שם קנין אלא דזכה הבן משום דהזכיר מיתה הוי כמצוה מחמת מיתה וקנה הבן מדרבנן לאחר מיתה ושפיר יש ללמוד מהך דאלמנה ובת כי היכי דהתם הפקיעו רבנן שיעבוד דלוקח דרבנן בשביל אלמנתו הכי נמי פשיטא דהפקיעו מקבלי מתנה דרבנן בשביל עצמו דאם אין לו מזונות דניזון מנכסיו ורשות בידו למכרו ממכר עולם אבל היכא דקנו מיני' דהוי מתנה דאורייתא והקנו לבניו מיד לא עלה על דעתו לומר שיזונו מנכסיו אבל מי יבא אחר הכרעת רמ"א דאפילו במתנת ברי' היכא דנותן לבניו הוי כירושה וק"ו בנדן דידן דכתב מעכשיו ולאחר מיתה דהוי כמתנת שכיב מרע דהוי כירושה אצל בניו א"כ בודאי היכא דנתן במתנת שכ"מ לאחר כי היכי דמפקיע מידי יורשיו ה"נ מפקיע מידי שח"ז אבל הכא שחילק כל נכסיו לבניו וריבה לאחד ומיעט לאחד אף שכל אחד קנה נגד חבירו מ"מ יכולים חתניו לומר כיון דגם עכשיו ג"כ אתם נוטלים בתורת ירושה א"כ או תשלמו לנו החוב שחייב לנו אביכם או תקיימו תנאו ליתן לנו חצי חלק ירושה שלכם וא"כ יכולים חתניו לומר דמתנה שנתן לנשותיהם הי' חוץ מחוב שח"ז כיון שלא נזכר בתוך הצוואה שנתן להם עבור שח"ז שלהם וכדכתיבנא ובפרש שיש אומדנ' שלא עשה אלא להבריח ומבואר בח"מ ס"ס צ"ט כל מי שבא להפקיע תקנות חכמים בערמה ובתחבולה חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראי' רק אומדנות המוכיחות הטיב ואפילו אם השליש ביד אחר ליתן לבניו ומת כתב המרדכי בפ' מי שמת דגובה כתובה ומביא ראיה מפ' יש נוחלין דפריך השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מהן מתנות ש"מ דרבנן לא כש"כ ועוד מביא ראיה מפ"ק דגיטין דתנן האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק בגמ' במאי עסקינן אילימא בברי' כי צבורין מאי הוי והא לא משך והקשו התוס' מאי פריך לשני משום מצוה לקיים דברי המת ותירץ ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחילה לכך מ"מ נשמע מיניה דאפילו דהיכא דהושלש לכך אם אמר תנו מנה זו לפלוני ומת קודם שבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו משום מצוה לקיים דברי המת וכבר קדמתו שיעבוד כתובה עכ"ל וא"כ ק"ו במתנה זו שנתן לחתניו דהוי דאורייתא בקנין שגובה ממתנות אלו שנתן לבניו:

ועתה אמרתי להשיב להחכם השואל דבר דבור על אופנו באשר שראיתי שהוא מאוהבי האמת וכל אמת אמת תפסי' להאי בכן מילתא אלבשייהו יקירא בדבר שכתב מכ"ת שבידו להוסיף כתובה לאשתו ואף שעי"ז מתמעט שח"ז כמבואר בתשובה שארית יוסף וכתב מכ"ת שבמרדכי אשר לפנינו לא נמצא כן הנה אף שאין בידי תשובה הנ"ל מ"מ נראה שמכ"ת רצה לדמות מדפסק הר"ם בשאלמנה נוטלת כתובה שלא יטלו מקבלי מתנה חלקם אלא מן הנכסים הנותרים כו' לא זו העיר ולא זו הדרך ודברי ש"י ברירין שהביא ראיה מדכתב המרדכי שרשאי ליתן מתנה כל ימי חייו כשם שאין היורשים יכולים למחות בידו כן מקבל מתנה זה שכתב לו שיטול כאחד מן היורשים והוא במרדכי דפוס קראקא דף צ"ד ע"ג סוף פ' יש נוחלין ומה שרצה מכ"ת לדמות הוא במרדכי דף צ"ג ע"ד ואינו מוכרח כ"כ נדון שלפנינו דהתם עכ"פ מקבל מתנה הוי כיורש והכא שעשה כתובה אחר המתנה רוצה לבטל המתנה לגמרי ונתן חלק ליורשיו וכדפסק המרדכי שם שהרי לא כתב לו מהיום ולאחר מיתה חלק ה' או ו' שבה כו' עד אבל עכשיו שאמר תטול חלק כאחד מיורשי ובמתנה שנתן לאחרים נתמעט כל אחד מן היורשים א"כ שפיר למד בעל שארית יוסף דיכול להוסיף כתובה לאשתו דהא עי"ז מתמעט חלק היורש וזה ברור ומוכח מדברי המרדכי דאם נתן לאחר במתנה ברי' מהיום ולאחר מיתה הוי כמתנה בריא ואין אשה גובה כתובה מהם וכן משמע אפילו אם נתן לאחד מבניו מתנה בדרך זה אבל בא"ה סי' ק' ובח"מ סי' רנ"ב משמע דכתובה גובה ממתנה זו כל שכתב מהיום ולאחר מיתה דכתובה ומזונות תיקנו חכמים שיחול שיעבודן בעוד שהוא גוסס יע"ש בסמ"ע וגם מה שרצה בכ"ת להמליץ דנראה דבר זה כמערים ואיתא בש"ע בא"ה סי' ק"ח שאסור להערים כו' וא"כ ה"נ אם הי' נראה להו דכוונתו הי' להערים לא יתמעט עי"ז חלקם משח"ז ומביא בשם בעל נחלת שבעה דאם נותן מתנה שלא בדרך ערמה מ"מ קיים השח"ז במה שנשאר לו וכאן לא רצה לקיים כלל התחייבות של שח"ז ועוד בנוסח שח"ז שלנו כותבי' קבלתי עלי בח"ח ובש"ד כו' א"כ מכח חומר זה אינו יכול להבריח כו' משמע מלשונו דתחילת ראייתו דאם הוא כמערים אף דלא כתב בשח"ז שקיבל בח"ח ובשד"א שלא ליתן מתנה לשום אדם מ"מ אם כמערים מתנתו בטילה ולי נראה דלא דק דאף שהוא מערים מתנתו מתנה וזה מוכרח מלשון ש"ע גופי' בסי' ק"ח דכתב דאסור להערים ליתן במתנה אח"כ לבניו כדי שלא יגרע למקבל מתנה עכ"ל משמע להדי' דאף דמערים מ"מ מתנתו מתנה ומגרע כח מתנה ראשונה אלא איסור' עביד דאסור להערים ולהפקיע וצידד בעל נח"ש להתיר אם נותן מתנה שלא בדרך ערמה שאין עושה איסור כלל ואפילו לנוסח שלנו שכותבים שקיבל עליו בח"ח ובשד"א כו' מ"מ כתב הנח"ש היינו אם רוצה בכיון להערים ולהפקיע ממנו שטר על זה עובר באיסור חרם ומביא ראי' מלשון רמ"א בסי' ק"ח שכתב אסור להערים ולא כתב אסור ליתן אלא ש"מ דווקא דרך הערמה אסור והוא הדין אם קיבל עליו בח"ח ובשד"א שלא ליתן אפ"ה אינו עובר על החרם ועל השבועה אם נותן מתנה שלא בדרך ערמה ולא ירד בעל נ"ש לחלק אלא על הנותן אם עושה איסור או לא אבל בדיעבד שיקנה מתנתו אף שקיבל בח"ח ובשד"א שלא ליתן ועבר ונתן מזה לא דיבר בעל נ"ש כלל ופלוגת' היא בין רבוותא אי מהני כמו שפסק רמ"א בח"מ סי' ר"ח או לא מהני כמו שהביא רמ"א ביו"ד סי' ר"ל וא"כ איך רצה מכ"ת ללמוד ממה שאסור להערים על נדון זה שיתבטל מתנתו לגמרי זה לא עלה על דעת שום מחבר דאף דאסור להערים מ"מ אם עבר ועשה מהני ובזה כ"ע מודו ובאמת נפלאתי על בעל נ"ש שמביא ראיה מלשון רמ"א סי' ק"ח דדווקא דרך ערמה הוא דאסור אבל נותן מתנה שלא בדרך ערמה מותר ואני אומר אף שי"ל שהאמת כן הוא ברמ"א שם מ"מ אין להביא ראיה לנדון שלו היכא שקיבל עליו בח"ח ובשד"א שלא לבקש שום תחבולה לבטל כח שטר חוב זה ולהפקיע מה לי אם מבטל כולו או מבטל מקצתו ומגרע כח שטר זה עכ"פ איסורי עביד מחמת השבועה והא דהוקשה לו שדברי מהר"י כ"ץ יהיו סותרים אהדדי שהוא עצמו כתב בסי' ס"ב שכותבין בשטר ח"ז שקיבל עליו בח"ח ובשד"א כו' ובסי' י"ב פסק כמרדכי דהואיל וכתב סתם שיקחו חתניו כאחד מבניו שיכול ליתן מתנה בחייו ומחמת קושיא זו רוצה להוכיח דשלא בדרך ערמה מותר ואני אומר אי משום הא לא אירי' דבסי' י"ב כתב ע"פ הדין דמותר ליתן במתנה היכא שלא קיבל על עצמו בשבועה שלא יתן אבל בסי' ס"ב כתב לפי נוסח שח"ז שמקבל עליו באיסור חרם ושבועה שלא ליתן לשום אדם מתנה המגרע כח השח"ז זה אף אם אינו מערים מ"מ איסור' עביד זה נראה לי פשוט וברור דלפי נוסח שלנו אף בלא מערים איסור' עביד:

אכן אי מהני מתנתו היכא שנשבע שלא ליתן ואח"כ עבר ונתן זה מחלוקת ראשונים ואחרונים והסמ"ע בסי' ר"ח הביא דעת הב"י ורמ"א שדימה דין זה למקח שנעשה באיסור דמקח קיים והסמ"ע רוצה לחלק וכתב אלא אי קשיא הא קשיא דבתמורה מוכח מהגמרא דקאמר והשתא דשנינו כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכתבו התוס' וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני וי"ל כיון דאין איסור בזה אלא הוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני הרי להדיא דהיכא שנשבע שלא למכור ושלא ליתן ועבר על שבועתו דאפילו לרבא מהני וכתב הסמ"ע דהמרדכי לא סמך על תירוץ התוס' דשנוי' בעלמא ואשינויי לא סמכינן כיון דבכתובות פסקינן סתם כר' יוסף בפ' מציאת האשה דדבר דאמרי רבנן לא תעבד אי עביד לא מהני ועוד דהא לא הועילו התוספות כלום בהך חילוק שהרי אכתי הי' מצי תלמוד' לאשכוחי איכא בינייהו אחרינא כמו שהקשו בשם רבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור או מעשר או חרמים לא מהני לכ"ע דלאביי לא לקי דלא מהני ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והניחו בצ"ע עכ"ל הסמ"ע אבל לי נראה דאין כאן סברא לדחות דברי התוס' דקושיא אחרונה י"ל דקמהדר ש"ס לאשכוחי איכא בינייהו במאי דפליגי אי מהני אי לא מהני אבל בכור ומעשר וחרמים אליבא דכ"ע לא מהני ולא ניחא להו לאוקמי בנפקותא אחריתא אבל קושיא ראשונה קושיא אלימתא הי' לומר איכא בינייהו כמו דפליגי דאם נשבע שלא לגרש וגירש דלאביי מהני ולרבא לא מהני אלא ע"כ במה שבדה מלבו בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני והטורי זהב על חו"מ בסי' ר"ח הקשה מההיא דס"ס קצ"ה וס"ס רל"ה דהקונה קנין בשבת דהמקח קיים ולא אמרינן אי עביד לא מהני ומחלק דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אמרינן אי עביד לא מהני ובההיא דפ' האשה שנפלו השתא דאמרי רבנן לא ליזבין בנכסי אחיו אי עבר וזבין לא הוי זבינא משא"כ במוכר בשבת שאסור מצד שהיום גורם ומש"ה נמי בנשבע שלא למכור מנכסיו הוי איסור מצד השבועה ולא מצד מכירה ומש"ה נמי במקח שנעשה באיסור אין האיסור בעיקר המכירה רק בתוספת דמי' וסברא טובה לחלק כן דדווקא ביש ריעותא בעיקר המעשה הוי כאלו לא נעשה ופסק רמ"א כאן הוא עיקר כנ"ל שכן ראוי לפסוק עכ"ל הטו"ז ומה מאוד נפלאתי על הגאונים שפילפלו בדין זה שלפי עניות דעתי אין זה נכנס לפלוגת' דאביי ורבא דאי עביד מהני או לא דפלוגת' דאביי ורבא דווקא במה שהוא עושה לעצמו ואין לאחרים חלק בו בזה אמרינן אי עביד לא מהני אבל אם הוא עושה איסור וחבירו אין עושה איסור בזה כ"ע מודים דמהני דיכול לומר מה איכפת לי במאי דעבדת איסור' הלא כבר עברת על האיסור ואם יתבטל המקח מ"מ עבר על שבועתו כיון דהקנה לו בקנין גמור והא דהצריכו הרא"ש ורבינו האי ללמוד מקח שנעשה באיסור מדאמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי ברביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' ד' זוזי מפקינן מיני' רבא אמר גלימא מפקינן מיני' מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרי' כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח מכאן פסק רבינו האי היכא דאיכא איסור בזבינא דאוסיף בדמי משום אגר נטר ונתקיים המקח בקנין אינו יכול לבטל המקח והתם עבדי תרווייהו לאיסור' המוכר והלוקח על דא צריכין להביא ראיה דהמקח קיים אבל היכא דהמוכר עושה איסור ולא לוקח או לוקח ולא מוכר פשיטא דמהני וראי' מפרק ב' דבכורות דף י"ג ע"ב הלוקח גרוטאות מן הכותים ומצא בהן ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ומוקי רבא ריש משום מקח טעות פירש"י שלא ידע שהי' בהן ע"א וסיפא נמי מקח טעות אלא כיון דיהיב זוזי מיחזי כע"א ביד ישראל משמע דאי לא הי' ברישא מקח טעות שהי' ידע שיש בהם ע"א צריך נמי להשליך לים המלח ולא מהני חזרה ותיפוק לי' שנעשה באיסור ולרבא אי עביד לא מהני אלא ע"כ כיון דבשעת קני' עביד איסור' יכול המוכר לומר מה איכפת לי שאתה עבדת האיסור במזיד ונקנה המקח והוי כשלו לגמרי ולא מצי למיהדר בי' א"כ ה"נ באם נשבע שלא למכור ועבר ומכר והקנה באחד מדרכי הקנאות א"כ כבר עבר על השבועה והלוקח אינו עושה איסור ע"כ נקנה מקח ואין זה בכלל מקח שנעשה באיסור ולא בכלל אי עביד לא מהני דדוקא במה שהוא גומר ע"י עצמו בזה אמרינן אי עביד לא מהני אבל במה שגומר ע"י אחרים ולדידי' איכא איסור' ולאחרינא ליכא איסור' מעשיו קיימים ובזה ניחא דהקשו התוס' בתמורה דהוי לי' למימר איכא בינייהו אם נשבע שלא לגרש ולא קאמרי הנפקותא אם נשבע שלא למכור ועבר ומכר אלא ע"כ דזה אינו לענין פלוגתא דאביי ורבא דהכא כיון דהלוקח אינו עושה איסור בקניותו ומוכר כבר עביד לאיסור' בזה אף לרבא מהני דמצי למימר מאי איכפת לי' באיסור' דילך ואף אם תבטל המקח מ"מ כבר עברת לשבועתך ולרבא לקי אף דלא מהני משום דעבר אמימר' דרחמנא ולא נהנית מידי בחזרה ולדידי לא ניחא בחזרה אבל גבי גירושין ניחא דבידו לגרש אשה בעל כרחה בלתי רצונה ולכך לרבא ליכא גירושין כלל ובקונה קנין בשבת דהמקח קיים היינו משום דכל מה שעושה ומתקן בשבת אינו אסור אלא לבו ביום ולאחר שבת מותר מיד כמו מעשר בשבת דמוצאי שבת מותר מיד ופירותיו מתוקנין ה"נ בקונה בשבת דנהנה אחר שבת ומעשיו קיימים וכתבתי זה במקום אחר באריכות ואל תשיבני מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות בכורות דין ה' וז"ל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה הלוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח כו' ש"מ אף דהלוקח אינו עושה איסור מ"מ לא קנה י"ל דשאני התם דכיון דע"י מכר בא הלוקח להפקיע קדושתו דהא חרמי כהנים כל זמן שהם בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם כדאיתא בערכין דף כ"ט ע"א וא"כ כיון דמעשה דמוכר לאו כלום הוא איך יכול הוא להפקיע קדושה המוכר שהחרים וכן מעשרו משא"כ בשאר מכירה שהוא נשבע שלא יזכור וכבר עבר על שבועתו ולוקח אינו עובר מהני מעשיו ועוד י"ל הא דכתיב לא ימכר ולא יגאל וכתיב שם קודש קדשים הוא בהווייתו שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון א"כ האי לאו דלא ימכר ולא יגאל פירושו הכי שלא יהני בו מכירה ולא יהני לו פדיון ולא בא אזהרה שלא ימכר שעושה איסור במכירתו אלא דבאתה התורה להזהיר על שניה' על מוכר ולוקח שאם מכר או פדה שאין במכירה ובפדי' זו ממש ולכך לא לקי על לאו זה שלא באתה התורה אלא לאוריי שלא יהני בו מכירה ואינו יוצא לחולין ועפ"ז יש ליישב קושיא מה שהקשו גדולי עולם והניחו בצ"ע על הרמב"ם וז"ל הברכת הזבח וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור כו' דלרבא לקי משום דעבר אמימר' דרחמנא ומכאן יש תימא על הרמב"ם ז"ל שפסק שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה והוא כאביי דס"ל דכל היכא דלא מהני לא לקי דאלו לרבא אע"ג דלא מהני מ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא ותדע דמאי פריך לעיל מבכור ומעשר אאביי דלא מהני הא כיון דלא לקי מוכח דלא מהני ואדרבא ה"ל להקשות ארבא דאף דלא מהני ה"ל ללקות דעבר וכן ספר לחם משנה הרגיש בזה וצ"ע עכ"ל אבל לי נראה דאין כאן קושיא דהרמב"ם מפרש דהתורה באתה להזהיר שאם מכר שלא יהנו מעשיו שאינו יוצא לחולין ולא נקנה ללוקח ולא ימכר פירושו שלא יהי' לו דין מכירה שיקנה לוקח וכן לא יפדה נמי כן שלא יהי' לו דין פדי' שיצא לחולין אלא מעיקרא ס"ד דפריך המקשה מחרמי כהנים דאמר רחמנא לא ימכר שהוא אזהרה שלא ימכור וא"כ פריך שפיר לאביי דתני חרמי כהנים אין פודים אלמא לא מהני אבל לבתר דמשני שאני התם דאמר רחמנא קודש קדשים הוא בהווייתו יהא שאינו יוצא לחולין ע"כ פירושו דהאי קרא לא ימכר שלא יהי' לו דין מכירה שיקנה לוקח ויצא לחולין אלא עומד בקדושתו ולא בא אזהרה על מכירה גופי' וכן אליבא דרבא דהאי קודש הוא למעוטי בכור דנמכר לכהן לאחר שנפל בו מום וקונה הלוקח ש"מ דהכי קאמר רחמנא לא ימכר שלא יהי' נוהג בו דין מכירה דווקא בחרמי' ולא בבכור שנוהג מנהג מכירה ולא בא אזהרה על מוכר שלא ימכר ולא יפדה וכן בבכור דכתיב לא תפדה ר"ל שלא מהני בי' פדי' וכן במעשר דכתיב לא יגאל אלא מעיקרא ס"ד דמקשה דהכתוב בא ליתן אזהרה אבעלים שלא ימכרו ולא יגאלו במעשר ולא יפדו בבכור אבל לבתר דמשני הם בהווייתן יהיו וילפינן מעשר מבכור ע"כ לא יצא לחולין במכירה זו י"ל פירוש הקרא שלא ינהוג בהם דין מכירה ודין פדיה ולכך לא לוקין עליו אליבא דכ"ע דדווקא אמר רבא דלוקין אף דלא מהני משום דעבר אמימר' דרחמנא אבל הכא י"ל דלא עבר אמימר' דרחמנא דעיקר אזהרה שלא יהי' נוהג דין מכירה אם מכרה שיקנה לוקח ויעמוד ברשותו לצאת לחולין. הדרן למילתן דזה ברור היכא שנשבע שלא למכור ועבר ומכר כיון דכבר עבר על שבועתו קנה הלוקח ולא איכפת לי' באיסור' שעבר המכר ומה שרצו לדמות הא דאמרינן בהאשה שנפלו דף פ"א ע"ב א"ר יוסף כיון דאמר רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זבינא זבינא למקח שנעשה באיסור לא זו הדרך ולא נכנס ג"כ לגדר אי עבד מהני או לא דהתם הטעם משום דיבמה יש לה שיעבוד על נכסי בעלה הראשון דלכך אינו רשאי למכור שכל נכסיו אחר אין לכתובתה ולכך לא הוי מכירתו מכירה דומי' דאם זבין נכסיו אשה המוקדמת בכתובה טורפת מלוקח א"כ ה"נ דכוותי' דאלימהו רבנן לשיעבוד' דאשה על נכסי בעלה ראשון ולכך אע"ג דזבין לא הוי זבינא זבינא אבל שאר מקח שהוא מצד האיסור לבד אם נקנה באחד מדרכי הקנאות נקנה המקח וא"כ הדין ברור שאף שנשבע בפועל שלא למכור ושלא ליתן ועבר ונתן דמתנתו מתנה וק"ו בנדון דידן שלא נשבע בפועל אף היכא שכתב שקיבל עליו בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם העדים כתבו כן בשטר כמבואר בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח ובחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ט בהג"ה דאם כתוב בשטר שקיבל עליו בחרם חמור ובש"ד מהני לענין אסמכת' ואף דודאי לא קיבל כן אלא שתיקון הסופרים כן מהני מ"מ יש חולקין הוא הריב"ש בסי' שפ"ז ועי' בתשובת רמ"א סי' מ"ט ואליבא דכ"ע היכא דעבר ונתן בזה כ"ע מודו דקנה מקבל מתנה כנ"ל לפע"ד וא"כ אם הי' נותן לאחרים הי' מתנתו מתנה למעט חלק שח"ז אבל עכשיו שחילק כל נכסיו ליורשיו וכל לגבי יורשיו הוי כירושה וכיון דכתובה דרבנן גובי' ממתנה כאלו חוב זה הוא דאורייתא ק"ו שיגבה מהיורשים דעליהם לשלם החוב או ליתן חצי מה שהם נוטלים לפי ערך הלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה