אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה ה

שאלה ד

נשאלתי הלכה למעשה באחד שנשא בתולה יתומה ביום ה' וביום השבת נפל קול הברה בעיר שעדיין לא בעל בעילת מצוה ובליל מוצאי שבת הי' להחתן איזה קטט עם קרובי הכלה ומחמת הקטט הלך החתן מבית הכלה ולן אצל אביו וביום א' הרבו עליו רעים אהובים ודברי על לבו וחזר לבית הכלה ונתיחד עם הכלה וביום ב' הוציאה אם הכלה הסדין ששכבו עליו ופרש' השמלה ואמרה אלה בתולי בתה והחתן אמר שהוא יודע בבירור שבליל ה' ובליל ו' בא עליה כדרך כל ארץ ביאה גמורה ולא מצא דם והאי דם לאו דם בתולים הוא וגם הוא מכיר בבירו' שאין זה הסדין ששכב עליו ושאלתי אותו אם כדבריך כן הוא הי' לך לפרוש ממנה אחר בעילת מצוה אף שלא מצא דם כמבואר בטי"ד סי' קצ"ג ועוד למה לא תבעת אותה מיד והשיב שהוא לא הי' יודע שצריך לפרוש אחר בעילת מצוה וגם לא היה יודע שדרכן של הבתולות למצוא דם אחר בעיל' מצוה רק לאחר שהלעיגו עליו שאין לו גבורות אנשים והייתי בוש להשיב לכל שבעלתי בעילת מצוה וספרתי כל המאורע לאבי והגדתי לו שאני יודע שבעלתי בעילה גמורה ואמר לי אבי אם כדבריך כן הוא היה ראוי למצוא דם בתולים מיד כי זה סימן לבתולה ואח"ז חזרתי לראות הדם שעל הסדין והכרתי שהוא מזויף שאין זה הסדין ששכבתי עליו ורצה לגרשה בלא כתובה כדין כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אפילו מנה אין לה והיא אמר' שלא בא עליה קודם ליל ב' כלל וכשבא עלי' בליל ב' הי' לה דם בתולים כדרך כל בנות ישראל הכשירות ואמרתי לעיין בדינם ואף לפום ריהטא נראה דיש ממש בדברי הבעל מהא דאיתמר ריש פ' התינוקת איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוי דם בתולי' מעיקרא הוי אתי ורב אסי אמר טהורה דילמא איתרמי לי' כשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גוברי' ואנן קי"ל כר"ח משום דשמואל לא שכיחי ולא מבעי' אם בעל ומצא דם ואח"כ בעל ולא מצא דם אפילו בתוך ד' לילות שנותני' לבתולה וחזר ובעל ומצא דם דלא תלינן בדם בתולים אלא אפילו אם בביאה ראשונה לא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם נמי אמרינן דם נדה הוא כמו שכתבו התוספות שם וא"כ לענין איסור באשת כהן או באשת ישראל שקיבל אבי' קדושין פחותה מבת ג' היה נאמן דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' א"כ ה"נ לענין כתובה דכל היכא דהי' נאמן לאסרה אסקינן דנאמן להפסי' כתובה אפילו בטענ' פתח פתוח דאינה טענה מבוררת וק"ו בטענה דמים דהיא טענה ברורה אך לאחר העיון לית בי' מששא בטענת הבעל דהך ברייתא לא מיירי אלא באם היא מודית לדבריו שבעל בזה אמרינן אם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי אבל היכא דהיא מכחשת ואמרה שלא בא עלי' ורוצה לבררת דברים שתתיחד לפני עדים ובודאי ימצא לה דם בתולים נאמנת ולכך כתב הרמב"ם בפ' י"א מהלכות אישות דין י"ב וז"ל טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה או חוזר ובועל בפני עדי' וכתב המ"מ דלמד הרמב"ם מהאי עובדא דאתי קמי' דרב"ג ובדקה שם שהושיבה ע"פ חבית של יין ורבינו לא כתב בדיקה זו בביאור משום דלאו דווקא זו ה"ה לאחרת עכ"ל ולמד הרמב"ם מדנקט בהאי עובדא עדיין בתולה אני ובעובדא קמא גבי הא דציוה ר"ג להביא הסודר ולכבסו במים דאמרה בתולה הייתי וכן בעובדא דשני בצורו' נקט נמי בתולה הייתי לשון עבר אלא ע"כ דהתם מיירי שמודית לדבריו שבא עלי' אלא אינה יודעת איך ומה נאבדו בתולי' רק שברור לה שהיתה בתולה ולכך אמרה בתולה הייתי אבל בעובד' דציוה להושיב' ע"פ חבית אמרה עדיין בתולה אני משמע שהיא מובטחת שעדיין ימצא לה בתולים דאל"כ שמודית לדבריו שבא עלי' אף שאומרת דילמא בא עלי' בהטי' מ"מ אי אפשר לה לידע בבירור ואיך היא מובטחת שעדיין היא בתולה דילמא נאבדו בתולי' ואף שהי' לה סדין מיוחד דילמא חפוהו ש"ז אלא מדברירא לה שהיא עדיין בתולה ש"מ שהיא טוענת שעדיין לא בא עליה כלל ולכך ברור לה שהיא עדיין בתולה בבירור לכך כתב הרמב"ם בודקין אותה היכא דאפשר כמו שאמרו בש"ס בדיקה ע"י חבית יין היכא דאפשר או חוזר ובועל בפני עדים דלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' דסומכין אחזקה דלא משקרי אינשי במקום דאיכא לאברורי דומה למה שכתבו התוספות בקדושין דף ס"ו ע"ב דכל דבר שיוכל להתברר עד אחד נאמן עליו אפי' עד, אחר מכחישו והטור שכתב כלישנא דש"ס אם תאמר עדיין בתולה אני ש"מ דאיירי נמי שאומרת שעדיין לא בא עליה ואף שהרב בח"מ כתב שמיירי בישראל שקיבל קדושין כשהיתה יותר מבת ג' אבל מדברי הרמב"ם לא נראה כן דכתב בסתם משמע בכל ענין מיירי אבל לפי מה שכתבתי ניחא דאף דס"ל להרמב"ם דהיא אינה נאמנת לומר מוכת עץ אני להתירה היינו במקום שאי אפשר לברר דברי' אבל במקום שאפשר לברר דברי' נאמנת משום חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ופשיטא להנך פוסקי' דנאמנת לומר מוכת עץ אני להתיר' אלא דאין זה מגו או משום דלא שכיחא או מטע' דכתבו התוספות דהוי מגו במקום חזקה דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אבל במקום שהיא רוצה לברר דברי' נאמנה ולכך כתב דמיחדין אות' לפני עדי' דהיא נאמנת לסמוך עליה דאית לה חזקה דגופא וגם חזקה דאינה משקרת במילתא דעבידא לאגלויי. וראיתי מה שכתב הרב בית שמואל בא"ה סי' ס"ח דפסק בש"ע סי' ד' וז"ל טען ואמר לא מצאתי' בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה או מתיחד עמה בפני עדי' וחוזר ובועל וכתב בשם החלקת מחוקק דאסור לבעול אות' כשהוא כהן משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ומ"ש בש"ע או תתיחד עמה כו' איירי כשהוא ישראל ובעת הקדושין היתה יותר מג' שנים מותרת לו מטעם ס"ס וטענת' כאן לענין ממון אע"ג כשהיא מכחישו נאמן הוא לענין ממון היינו כשאינ' יכול' לברר אבל כאן יש בירור ע"י ביאה מיהו בש"ס נ"ל דלא איירי במכחשת אותו אלא איירי בטוענת דבעיל בהטי' ואז הוי כברי ושמא אא"כ כשאמר בפירוש דלא הטה ואם לא אמר בפירוש היא נאמנת אלא כיון דאפשר לברר ע"פ חבית יין מבררי' אבל באמת מותרת לו וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב כהרמב"ם באומרת לא בא עלי ויפה כתב הב"ח על הטור דלא איירי אלא טענתו הוא שמא והיא אומר' ברי לכן כל שאפשר לברר אז מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי ואם לא ימצא דם אסורה לו נמצא דברי הב"ח עולים יפה על הטור ומ"מ יפה כתב על המחבר שכתב כלשון הרמב"ם דהיא מכחשת אותו ומה שהשיג על הב"ח בחנם השיג ועיי' תוספות ריש כתובות ד"ה רוב בקיאין כשבועל ע"י הטי' יש בדיקה זו עכ"ל ונפלאתי עליו דלפ"ד דאם לא אמר בפירוש שלא הטה הוי כברי ושמא והיא נאמנת ומותרת לו אלא כיון דאפשר לברר מבררים לפ"ז למה נתחבטו הגאוני' להוציא דברי הרמב"ם והש"ע מפשוט' הי' להם לפר' דברי הרמב"ם והש"ע נמי בענין זה דהא הרמב"ם והש"ע לא נקטי שאמר הבעל שבא עליה ביאה גמורה רק שאמר לא מצאתיה בתולים י"ל שטוען שלא מצא בתולים אבל אינו יודע מאיזה סיבה אם לא הטה וע"כ זינתה או י"ל דהטה ולכך לא מצא בתולים והיא מכחשת אותו ואומרת שלא בא עלי' והוי טענתו שמא עכ"פ לענין שלא נאסרה עליו ומבררי' היכא דאפשר או מיחד עמה בפני עדים דלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' ועוד לא זכיתי להבין דבריו דהא הך בדיקה שבעולה ריחה נודף פי' רש"י שריח היין נכנס ע"י פתחה הפתוח ולפ"ד שאמרה שהטה עכ"פ מודית שפתח' פתוח כמו שאמרו בההוא דאתי לקמי' דר"ג ואמר לי' פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית מוכח מזה דאם בא עלי' תו לא מהני הך בדיקה דאל"כ למה לא הי' ר"ג בודק בשפחות בעובדא קמייתא אלא ברור הדבר כיון דבא עלי' כבר פתחה פתוח ונכנס בה ריח היין ולא מהני בדיקה זו אלא אם אומרת שעדיין לא בא עליה ומזה למד הרמב"ם לפרש שיטת הלכה כן ועוד לפ"ד אם טענת הבעל שמא דמספקא לי' אם היטה אינה נאסרת עליו וכן מוכח להדי' מדברי הרא"ש אף אם לא היתה טוענת בבריא שבא עלי' בהטי' נמי אין נאסרת עליו כמו שכתב הרא"ש דר"ג פתח ליה פתח אולי ילמוד מתוך דבריו וירגיש דלא קים לי' בפתח פתוח לכך אמר לו בלשון שמא וכן עשה להתיר' לו אבל אם היה משיב יודע אני שלא הטיתי ובודאי פתח פתוח מצאתי היתה אסורה לו עכ"ל הרי להדיא דאינ' אסורה עליו אלא אם טוען בודאי פתח פתוח אבל אם מספקא לי' דילמא היטה תו לא צריך בדיקה אפילו היכא דאפשר דאל"כ למה לא ציוה על צד היותר טוב לבדוק בעובדא קמא וע"כ הא דקאמר הרמב"ם דצריך בדיק' מיירי שטוען בריא שבא עליה ביאה גמורה אפ"ה אם היא אומר' שעדיין היא בתולה ומכחשת אותו שלא בא עליה עדיין ורוצה לברר דבריה סמכינן עלי' ומיחדין אותה לפני עדים ואם ימצא דם בודאי דם בתולים הוא ולא תלינן בדם נדה דאיך היתה יודעת בבירור שתראה לאחר בעילה דם אם לא מדם בתולים והא דאמרינן בש"ס בעל ולא מצא דם ואח"כ מצא דם מיירי שהיא מודית לדבריו שבא עליה ביאה ראשונה ולא מצא דם וא"כ שפיר אמרינן אם איתא דהוי דם בתולי' מעיקרא הוי אתי אבל בנדון דידן דאפילו לענין איסור לא הי' מהימן ק"ו לענין כתובה דאינו נאמן להפסיד כתוב' ואף שיש לחלק דהא ע"כ האי בדיקה דכתב הרמב"ם שמיחדין בפני עדים הסכימו כל המפרשי' דמיירי שמכיני' הסודר בפני עדים דצריך לשמור אותה שלא תביא דם הואיל ולפי דבריו כבר בעל ומצא דם ובנדון דידן לא הי' לה עידי משמוש והוא טוען ברי שאין זה הסדין מ"מ נראה דאין ממש בדבריו דהא פסק הטור דטענת בתולים אינו אלא בשטוען מיד אחרי שנסתרה עמו אבל אם אינו מערע' מיד בין אם טוען בעלתי מיד ולא מצאתי' בתולה או אם טוען לא בעלתי עד עתה ולא מצאתיה בתולה אינו נאמן א"כ ה"נ לפי דבריו למה לא עירער מיד ואף שנותן אמתל' לדבריו משו' דלא ידע שדרך הבתולות למצוא דם אחר ביאה ראשונה והוי כמי שאין ב"ד מצוי לו וטוען בב"ד ראשון דנאמן מ"מ י"ל דזה לא חשיבא אמתלא שהוא כנגד רוב העולם דרובו יודעים שזה סימן לבתולה דם בתולים ואינו נאמן במה שאומר שלא הי' יודע דומה למי שאומר שהי' עם הארץ ולא הבין מה שכתבו העדים בכתובה דאינו נאמן ה"נ דכוותי':

ועוד נראה דאף אם הי' טוען בתחילה נמי אינו נאמן דהא הטעם דנאמן משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והיכא שאין טורח בסעודה אינו נאמן וכן כתב הר"ן והמ"מ בשם הרשב"א ולמנהגינו שאין החתן טורח בסעודה א"כ לא מהימן ואף שמשיטת הש"ס משמע דבטענת דמים מהימן אף בלא הך חזקה משום שהיא טענה מבוררת דרצה הש"ס להביא סייעתא לדברי שמואל דאמר דהטוען פ"פ מצאתי דנאמן להפסיד כתובה מהא דתנן האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה ודייקינן ביהודה הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין טענת פ"פ ופשט לא דקא טעין טענת דמים משמע דטענת דמים עדיפא מטענת פ"פ וא"כ נימא דווקא בטענת פ"פ הוא דבעינן האי טעמא לומר דחכמים האמינוהו משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה אבל בטענת דמים דהיא טענה יותר מבוררת י"ל דמהימן אף בלא הך חזקה מ"מ נראה כד דייקינן שפיר אין חילוק בזמנינו בזה דהא רש"י מפרש על הא דמשני הש"ס לא דקא טעון טענת דמים וכגון שהיו לה שושבינין שממשמשין אות' ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואבד וטענה ברורה היא עכ"ל הרי להדיא דווקא במקום שנהגו למשמש הוי טענת בתולים טענה ברורה אבל במקום שלא נהגו למשמש אף בטענת דמים לא מהימן אלא מטעם חזקה זו וכן מוכח מהרא"ש דתירץ הא דמשני רב אשי בדף י"ב תני כל שלא מושמש אתי נמי כההיא דר' נחמן דאמר אם טוען פ"פ מצאתי נאמן דמיירי במקום שלא נהגו למשמש אבל במקום דנהגו למשמש ולא משמש לא מהני הך חזקה דאין אדם טורח בסעודה דמדשינה ממנהגו ש"מ רמאי הוא אבל היכא דלא נהיגי למשמש נאמן מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ש"מ מדברי הרא"ש דהיכא דלא נהגו למשמש אפילו בטענת דמים אינו נאמן אלא מטעם חזקה זו דהא אטענת בתולים נמי קאי דכל היכא דלא נהגו למשמש אפילו טענת דמים אינה טענה מבוררת כ"כ ואינו נאמן אלא מטעם חזקה ועתה צריכין אנו לבאר דעת הש"ע שכתב בסי' ס"ח סי' ו' די"א דאינו יכול לטעון טענת פ"פ אם מצא דם ולא ביאר בש"ע אם אינו יכול לטעון אפילו לאסור על עצמו או לענין כתובה דווקא ע"כ צריכין אנו לדברי הר"ן מה שהביא דברי רש"י בטענה פ"פ שטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי נאמן לאסרה עליו וכתב הר"ן נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא ואחרים כתבו שאין הדמים ראיה דהא אפשר דדם ציפור הכניסה אפילו במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא דמ"מ איהו קים ליה דפ"פ מצא והכי מוכח בירושלמי עלה דברייתא דתניא בגמרא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים במה אנן קיימין אם בשפישפש ומצא ר"ל שהעמיד עדים וסודר ומצא הרי מצא ואם לא מצא הרי לא מצא אלא הכי אנן קיימון בשלא פישפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר לא כי אלא דם ציפור הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה ואמרינן עלה הדא דתימא להפסיד כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם ציפור ואפילו ממשמש נמי נראה דאסורה דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדי' עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב עוד דמוכח מירושלמי דאם מצא דם לא מהימן בטענ' פ"פ להפסיד כתובתה דאם היה יכול לטעון פ"פ ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בברי שהוא דם ציפור ואינו יודע בפ"פ אמאי אינו נאמן אדרבה הי' לו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפתח פתוח אלא ודאי להפסיד כתובתה אינו נאמן אלא לאוסרה עליו נאמן כמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"א מה"א שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פ"פ הפסידה כתובתה עכ"ל נמצא שיש כאן ג' חלוקי דעות בדין זה דלדעת רש"י אם מצא דם אינו נאמן אפילו לאסרה עליו אבל לאינך רבוותא אין הדם ראי' אפילו במושמש די"ל דדם צדדי' הוא ונאמן לאסרה אבל להפסיד כתובה אינו נאמן אפילו אינו מושמש כיון שלא נהג כמנהג הזה הורע כחו בין לענין טענת דמים ובין לענין טענת פ"פ ולתלות הדם בדם אחר אינו נאמן להפסיד כתובה אלא לאסרה עליו הוא נאמן ובמקום שאין המנהג להעמיד עדים למשמש החתן והכלה אפילו אם מצא דם יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ"פ ולתלות הדם בדם אחר משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל הרמב"ם לא הביא כלל מה שכתב הטור דטענת בתולים דווקא במקום שאין המנהג להעמיד עדים משום דלא סבירא ליה כהך שינוי' דמשני רב אשי בדף י"ב לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש אלא כשינוי דרבא דמשני כל שלא נהג מנהג גלי' בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון משום דס"ל להרמב"ם דרב אשי לא ס"ל הך דר' נחמן דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ואנן קי"ל כר"נ וכן כתב הרמב"ם דמטעם זה הוא נאמן משום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומהפך שמחתו לאבל ולכך אידחי לי' האי דרב אשי מהלכה ועיקר להלכה במקום שמיחדין ואין מיחדים ולפ"ז אפילו במקום שנהגו להעמיד עידי מישמוש ולא העמיד אפ"ה נאמן לטעון לדעת הרמב"ם כיון שלא נתיחד עמה ותמה אני על הטור שלא הביא דעת הרמב"ם בזה עולה מדברינו מה שכתב הטור ור"י פירש כיון שמצא דם אינו יכול לטעון טענות פ"פ וכתב הב"י וכבר נתבאר שהרבה מן המפרשי' סוברים כן והם דעת הרמב"ן ורשב"א שהביא לעיל ולפי מה שכתבתי לא קיימי בחדא שיטה דהרמב"ן לא דן אלא להפסיד כתובה אינו נאמן אבל לאוסרה עליו נאמן ולדעת ר"י אפשר דסבר כדעת רש"י דאפילו לאסרה עליו אינו נאמן אם מצא דם כדמשמע מפי' רש"י שהביא ר"ן ולכך כתב הטור בסתם ור"י פי' כיון שמצא דם אינו יכול לטעון פ"פ משמע בין לאסרה עליו ובין להפסיד כתובה והטעם דודאי טועה או הטה עיין בח"מ והב"י לא ירד לחלק בכך ונראה לי דאף דרש"י דס"ל דאין יכול לטעון פ"פ אם מצא דם אפילו לאסרה עליו היינו אם נהגו למשמש דרש"י ס"ל דטענת דמים טענה ברורה משום שהיו להם שושבני' שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואבד וטענה ברורה היא ולכך כשמצא דם אינו נאמן לטעון אפילו טענות פ"פ ולתלות הדם בדם הצדדים משום דלא שכיחי אבל במקום דנהגו למשמש ולא מושמש אף דאינו נאמן להפסיד כתובה מ"מ לגבי דידיה נאמן דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא ובמקום דלא נהגו למשמש י"ל כ"ע סבירי אף דמצא דם נאמן לטעון טענות פ"פ ולתלות הדם בדם אחר וק"ו אם טוען בבירור שאין זה דם בתולים דזה טענה יותר ברורה כמו שכתב הר"ן דנאמן בין לאוסרה עליו ובין להפסיד כתובה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

ועוד תמה אני על הגהות אשרי שכתב לפי' ר"ת דכתובת אשה דאורייתא אינו נאמן להפסיד הכתובה לא בטענת פ"פ ולא בטענת דמים מדאמר שמואל חכמים תיקנו לבתולה כו' והם האמינוהו משמע אי הוי דאורייתא לא מהימן עכ"ל ותמיה לי דהא כתב הרא"ש דר"ת תירץ הך דרב אשי דמשני תני כל שלא מושמש דלא פליג ארד"צ דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה אלא דהכא שאני כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולים שבגרמתו נשתנה ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה ש"מ במקום דלא איתרע חזקה סמכינן עלי' אף שסבר דכתובה דאוריית' ועוד אף לדעת ריב"א ור"י דסברי דלא קי"ל כר"נ דאמר חכמים תיקנו לאשה כתובה וס"ל דכתובה דאוריית' ואין אדם נאמן לטעון פ"פ וטענת דמים להפסיד כתובה היינו דווק' במקום שאין מעמידין עידי מישמוש אבל במקום שמעמידין עדים ולא מצא דם טענתו ברורה ונאמן אפילו אם נימא דכתובה דאורייתא ואיך כתב בסתם דאינו נאמן בטענת דמים. הדרן למילתא קמייתא במקום שאין מעמידין עדים למשמש היה נאמן להפסיד כתובה בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים אפילו אם מצא דם והוא אומר שדם צפור הוא היה נאמן מטעם חזקה שאין אדם טורח בסעודה אבל במקום שאינו טורח בסעודה אינו נאמן ואף שמדברי הירושלמי נראה דלאו דווקא בטורח הסעודה תליא מילתא אלא בהוצאות החתן דכתב דאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ולהוציא שם רע על אשתו משמע לפום ריהטא דבהוצאות החתן תליא מילתא ולפי מנהגינו שאף שאין החתן טורח בסעודה עממ מוציא שאר הוצאות כגון הוצאות רח"ש והוצאות כלי זמר וזה אפשר שמנהגן של ישראל תורה דע"פ הרוב אף שכותבי' בקשרי התנאי' הוצאות החתונה על אבי הכלה מ"מ שאר הוצאות כותבי' על החתן ואפשר שנהגו כן כדי שיכול לטעון טענת בתולים מ"מ נראה דעיקר טעמא דטורח בטירחא דסעודה דאי בשביל הוצאותיו לחוד איך מהימן דהא י"ל דמרויח שאין צריך ליתן כתובה לפי מאי דק"ל דיש לארוסה כתובה וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה אע"פ שמרויח בטורח הסעודה שפטור ממאתים של כתובה ה"ה לענין תוספ' משמע דעיקר טעמא מפני הטורח הסעודה ולא בשביל הוצאותיו לחוד ולפ"ז ניחא נמי לפי מנהגינו שכותבי' קנס צד העובר לצד המקיים לא אמרינן דמרויח הקנס אלא ע"כ משום דלא חיישינן שטורח בסעודה ומפסידה בשביל הנאת ממון והדרישה ג"כ רוצה לישב הך חששא דנימא דמרויח הכתובה ונכנס לדחוקי' יעויין שם ולולי דמסתפינא ה"א הא דנקט הש"ס אין אדם טורח בסעודה לאו דווקא אלא לדוגמא בעלמא נקיט כי היכי דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כן נמי אין אדם טורח בנשואין ולהפסיד בעילתו ומסתמא קושטא קאמר וזה אפשר נמי כוונת הרמב"ם דנקט שאין אדם טורח בסעודה ומהפך שמחתו לאבל ולכך אין חושדין אותו שעושה להרויח ממון הכתובה ולכך לא הזכירו הטור והש"ע דעת זו דאם אינו טורח בסעודה דאינו נאמן לטעון טענת בתולים אלא ע"כ דלא תליא מילתא דווקא בטורח הסעודה ולכך כתב הרמב"ם וכן הטור ורמ"א דכל מי שטוען טענת בתולים אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה אע"פ שאינו מפסיד הסעודה, אלא מרויח המנה אלא ע"כ דלאו דווקא נקט טורח בסעודה ומפסידה אלא לדוגמ' בעלמא כשם שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהפסידה כך אין אדם עשוי לטרוח בשמחת נשואין ולהפסידה להפך השמחה לאבל ולעשות בעילתו כבעילת זנות אלא ודאי קושטא קאמר ולא מחמת שנאה ולכן אם הי' רוצה לקיימה כותב לה כתובה מנה ולפ"ז בנדון דידן אם הי' מערער מיד היה נאמן להפסיד כתובתה אף שהיא בוגרת כבר הכריעו רוב הפוסקים דיש לבוגרת טענת בתולים וגם נראה ראי' ברורה לדבריהם מהא דאיתא בפ' הבא על יבמתו גבי כה"ג והוא אשה בבתולי' יקח פרט לבוגרות שכלו בתולי' דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בבתוליה עד דאיכא כל הבתולים ור"א ור"ש סברי בתולה בתולה שלימה משמע בבתוליה אפי' מקצת בתולי' ואי ס"ד דאיכא בוגרת דלית לה בתולים כל עיקר א"כ אמאי איצטרך לר"מ למעט בוגרת מבתוליה תיפוק ליה מבתולה אף דמשמע ליה מקצת בתולים מ"מ איך ישא כהאי גוונא בוגרת דילמא כלו בתוליה לגמרי וכן לרבי אליעזר ור"ש דמרבה בוגרת מבתוליה דמשמע מקצת בתולים ואי סלקא דעתך דיש בוגרת שכלו בתוליה לגמרי איך ישא בוגרת דילמא אין לה אפילו מקצת בתולים אלא על כרחך דכל בוגרת יש לה בתולים רק שנתמעט קצת כדעת הרמב"ם והרא"ש וגירסת רש"י עיקר דגרס באלו נערות אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי דלא כגירסת הרי"ף דגירסא מוטעת היתה לפניו וכן כתב הרב המגיד בביאורו להרמב"ם ומ"מ נראה דבידו להשביעה בנק"ח כדין כל הנשבעים ונוטלים. ועתה צריכין אנו לירד לעומק דין אם כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אם יש לה כתובה מנה או לא כלום ואכתוב בס"ד מה שיש לעיין בדין זה ולעורר על הראשונים הא דאמרינן בכתובות דף י"ג היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל אומר נאמנת ור"י אמר לא מפיה אנו חיין ופריך טענתייהו במאי ר' יוחנן אמר במאתים ומנה ופי' רש"י משום דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה ור"א אמר במנה ולא כלום משום דסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לית לה כלל ופריך בשלמא ר"א היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדר' חייא בר אבין א' רב ששת ופי' רש"י היינו דקתני תרתי בבי במתניתין גבי פלוגתא דממונא היא אומרת נאנסתי וגם היא אומרת מוכת עץ אני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא כו' היא אומרת משארסתני נאנסתי תני למיתני בה והי' מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדר' חייא בר אבין דאמר לעיל כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום אלא לר"י תרתי למה לי כיון דאמר כנסה בחזק' בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה וע"כ מקח טעות לאו לגמרי משמע א"כ למה לי למיתני כלל להאי אי לאשמועינן פלוגתא דר' שמעון ב"ג ור' יהושע בברי ושמא ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמועינן פלוגתייהו ומשני חדא להודיעך כחו דר' יהושיע קמייתא להודיעך כחו דר"י דאף על גב דאיכא למימר מגו לא מהימנא בתרייתא להודיעך כחו דרשב"ג דאע"ג דליכא למימר מגו מהימנא ובתר הכי תנא ראוה מדברת פלוגתא דרשב"ג ור"י ואמרינן מאי מדברת זעירא אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה בשלמא לזעיר' היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת אלא לרב אסי תרתי למה לי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ניחא אלא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר ומשני ר' אסי סבר כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה והנה הבעלי פלוגתא הוא ר' יוחנן דסבר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ור"א סבר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ולכאורה יש לדקדק במאי קמפלגי מנ"ל ללמוד ממתניתין לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה הלא לבתה לא הי' לה חזקת כשרות מעולם אלא ע"כ נראה דאזלו לטעמייהו במאי דפליגי לעיל ר"א ור"י דהתוספות כתבו ד"ה רב אסי אמר נבעלה אבל נסתרה מודה ר"י דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעי' אמר' לא נבעלתי ואף דר"י לית לי' מגו גבי משארסתני נאנסתי וי"ל דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לר"י ולא קרי לה מגו אלא לפי שהיא טענה מעולה ביותר עכ"ל נשמע מדברי התוספות דהאי מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי היא מגו יותר טובה ממגו דמוכח עץ דבמיגו דהכא ר"י מודה ובמגו דהתם פליג וא"כ ר"י דסבר לעיל דטענתייהו במאתים ומנה משום דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה וקשה קושית הש"ס תרתי למה לי וע"כ צריך אתה לומר קמייתא להודיעך כחו דר"י דאע"ג דאיכא מגו לא מהימנא וע"כ הא דקתני מדברת פי' נבעלה דאי נסתרה קושית הש"ס במקומה עומד' תרתי למה לי דליכא למימר קמייתא אשמועינן רבותא אליבא דר"י דהא לא איצטרך להך רבותא אפילו אליבא דר"י דמה במדברת שפי' נסתרה דאית לה מגו טוב לומר לא נבעלתי ואפ"ה אמר ר' יהושיע דלא מהימנא ק"ו במגו דמוכת עץ שהיא מגו גרוע' דלא מהימנא א"כ למה לי למיתני הך בבא קמייתא אלא ע"כ דהאי מדברת פי' נבעלה וא"כ תרתי בבי בנבעלה למה לי אלא ע"כ חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה א"כ לדר' יוחנן מוכרחי' אנו לומר ממשנה יתירה לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וא"כ כיון דפסק הטור א"ה בסי' ו' כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה א"כ מן הראוי לפסוק גם בהא כר' יוחנן דכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דיש לה כתובה מנה והטור פסק בסי' ס"ז דכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דלית לה כלל וזה הוא דוחק לאוקמי כר"א דס"ל דמקח טעות לגמרי משמע וכיון דקמייתא לאו משום מגו איצטריכא לאשמועינן א"כ י"ל מדברת הוא נסתרה וקמ"ל רבותא אליבא דר' יהושיע דלית לי' מגו ומנ"ל לומר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כיון דלא נשמע ממשנה יתירה:

ועוד יש לי עיון על הראשונים מהא דתנן במתניתין בכתובות דף י"ב האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה ואמרינן בגמרא מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכת' ביהודה נמי דלא אכיל אמר אביי ש"מ ביהודה נמי מקומות מקומות יש כדתני' ביהודה היו מיחדין כו' ובגליל לא היו עושין כן ביהודה בראשונה היו מיחדין שני עדים למשמש את החתן ואת הכלה וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון ופריך אהייא אלימא ארישא כל שנהג מבעי לי' אלא אסיפא כל שלא מושמש מבעי לי' א' אביי לעולם ארישא ותני כל שנהג ורבא אמר הכי קתני כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש ע"כ וראוי לדקדק מאי קמ"ל מתניתין לדברי אביי דביהודה מקומות מקומות יש מאי נפקא מני' לדינא ואף שרש"י מפרש דנפקא מיני' היכא דלא נהיגי ליחד יכול לטעון מ"מ קשה דזה ממילא נשמע דאם לא הי' תני האוכל רק סתם ביהודה אינו יכול לטעון מפני שמתיחד עמה ממיל' שמעינן היכא דאינו מיחד דיכול לטעון ונראה דיש נפקותא רבה לדינא במאי דאשמועינן דביהודה נמי מקומות מקומות יש דאמרינן בדף יו"ד ע"א חכמים תקנו לבתולה מאתים והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי שנאמן ופריך א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן ומשני א' רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכתבו התוספות אומר ר"י דלא קי"ל כהך דר' נחמן דאשכחן רב אשי דהוי בתראה דפליג עלי' כדמתרץ לקמן ברייתא תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' ריב"ם דרב אשי פליג אדרב נחמן והרא"ש כתב דלעולם רב אשי לא פליג אהך סבר' דר"נ דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלא דשאני הכא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולים שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ולכך אין סומכין אחזקה דאין אדם טורח בסעודה ותדע לך שהרי בגליל שאין נוהגין למשמש יכול לטעון טענת בתולים מדקאמר רבא לעולם ארישא ותני הכי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל הוא דאינו יכול לטעון אבל לא נתיחד עמה אע"פ שאין מעמידין שושבינין למשמש יכול לטעון בגליל עכ"ל ואני אומר לפי' ר"י וריב"ם קמ"ל מתניתין רבותא גדולה דאי לא הי' תני האוכל אצל חמיו ביהודה אלא סתם ביהודה אינו יכול לטעון מפני שמתיחד עמה הוה אמינא דדיוקא קאי על גליל דבגליל יכול לטעון ואף שבגליל אין מעמידין שושבינין לשמש יכול לטעון משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולכך תני האוכל ביהודה לאשמועינן דביהודה גופי' מקומות מקומות יש וע"כ דיוקא דמתניתין קאי על יהודה גופי' דדווקא האוכל ביהודה במקום שמיחדין הוא דאינו יכול לטעון אבל במקום שאין מיחדין יכול לטעון והטעם מפני שהם מעמידין עידי משמוש אבל בגליל לעולם אינו יכול לטעון מפני שלא נהגו למשמש וחיישינן לרמאי שהוא משקר דליתא לדרב נחמן דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל לדברי ר"ת קשה למאי נפקא מיניה דאשמועינן דביהודה מקומות מקומות יש:

ועוד קשיא לי על דברי ר"ת שמפרש היכא שנהגו למשמש גרע טפי ולא סמכינן שם אחזקה דאין אדם טורח בסעודה קשה למה להו לתקן מתחילה עדי מישמוש בשלמא עידי מישמוש לכלה אפשר כדאית' בירושלמי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אבל עידי מישמוש לחתן למה הי' להם לסמוך על החזקה שאין אדם טורח בסעודה ודוחק לומר דתיקנו במקום שאין החתן טורח בסעודה כדעת הרשב"א דס"ל היכא דאינו טורח ליתא להך חזקה זה אינו בימי הש"ס הי' הנהוג בכל מקום שהחתן טורח בסעודה כדמשמע מהאי סוגי' דמת אביו של חתן ומפשיטות לישנא דש"ס חזקה אין אדם טורח בסעודה אלא ע"כ כפי' ר"י וריב"ם דלית להו חזקה אין אדם טורח בסעודה ויש לחוש לרמאי ולכך תיקנו עדי מישמוש שכל אדם יכול לטעון טענת בתולים במקום שאין מיחדין ובודאי אי נימא כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה הי' אפשר לישב הך קושיא אליב' דר"ת דכתבו התוספות שם בד"ה חזקה אין אדם טורח בסעודה וז"ל תימא תינח באשת כהן או פחותה מג' דמיתסר עלי' הילכך כיון דמפסיד סעודתו נאמן ולמ"ד לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלל ניחא דהשת' נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסיד מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן וכתבו ונראה דלא מהימן וא"כ ע"כ הא דמהימן לטעון טענת בתולים במקום שאין מיחדין ואף שאין עידי מישמוש מיירי באשת כהן או בפחותה מבת ג' אבל ביותר מבת ג' אינו נאמן דאין לו חזקה הנ"ל א"כ תיקנו ביהודה עידי מישמוש שכדי שכל אדם יכול לטעון טענת בתולים אבל אם נאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה הוי מקח טעות לגמרי א"כ קשיא אליב' דר"ת למה הוצרכו לתקנה זו כלל הי' להם לסמוך אהך חזקה דאין אדם טורח ומעתה יש לתמוה על הפוסקים שפסקו כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לית לה כלל ובהך פסקו כר"ת דסבירא לי' דמצי למטען טענת בתולים אף במקום שאין עידי משמוש מחזקה זו שאין אדם טורח ולדידהו קשיא למה הוצרכו לתקן עדי מישמוש הי' להם לסמוך על חזקה דאין טורח בסעודה מלבד זה ששיטת הש"ס מוכח כדברי ר"י וריב"ם ולמה פסקו כר"ת במקום שגדולי' חולקים עליו ומה שמביא ר"ת ראי' מדברי רבא אין זה כדאי להכריע דהלכה כן משום דרבא סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה מנה דהא רבא תירץ לעיל תירוץ זה אליבא דר"נ חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וי"ל דסביר' ליה דתיקנו ביהודה עידי מישמוש שיכול לטעון אף בכנסה כשהי' יתירה מג' שנים ורבא לטעמיה דסביר' ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה כתובתה מנה כדגריס רש"י דהדר בי' רבא וכדפי' מהרש"א אבל רב אשי דס"ל לעיל דלעולם כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לי' לה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון לכך לא ניחא ליה בתירוצא דרבא ומשני דקאי אסיפא ותני כל שלא מושמש ומתירוצא של אביי דמתרץ ברייתא דקתני כל שנהג ומדקתני כל שנהג ש"מ דסייעת' להך אוקמ' דמקומות מקומות יש וכן לר' אשי דמתרץ כל שלא מושמש הא אי מושמש מצי טעין תיפוק לי' דמיחדין ביהודה אלא ש"מ דמקומות מקומות יש ביהודה ובתרתי לטיבותא שאין מיחדין גם מעמידין עידי מישמוש הוא דמצי טעין אבל היכא דמיחדין או אפילו אין מיחדין אלא שאין מעמידין עידי מישמוש לא יכול למטען טענת בתולים דלית להו הך חזקה דאין אדם טורח ועכ"פ למאן דאית לי' ע"כ ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה:

ועוד יש לי מקום עיון על הפוסקים בכתובות דף י"ב בשיטה דהכיר בה ולא הכיר בה אלא הדר בי' רבא עיי' במהרש"א שפי' לפי' רש"י לגמרי הדר בי' רבא במוכת עץ סבר לרבנן דיש לה מנה ובבתולה ונמצא בעולה נמי יש לה מנה ולכאורה יש לדקדק מי הכריחו לש"ס לומר דלגמרי הדר דילמא לא הדר אלא ממוכת עץ וסברי רבנן כמו ר"מ בלא הכיר אבל בכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלל וגם מקשין העולם מנ"ל לרמי בר חמא לומר דפלוגתא בהכיר בה וגם הקשו התוספות וא"ת אמאי לא קאמר לרבנן בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מנה ותיתי מתניתין לדברי הכל ונ"ל לתרץ כל הקושיות אלו דצריכין אנו לדקדק בדף י"ב בתוספות ד"ה וניחוש דכתבו התוספות דבאשת ישראל אינה אסורה עליו ולפי זה צריכין אנו לדקדק בדברי רש"י דכתב ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה וקשה מאי בכך הלא ס"ס היא וכן הקשה קושיא זו בעל לחם אבירים ונ"ל לומר דרש"י אזיל לשיטתי' דכתב בפ"ק במתניתין דבתולה נישאת ליום הרביעי שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון והתוספות כתבו שם הטעם משום אשת כהן ולא פלוג רבנן א"כ רש"י אזיל לשטתי' דתקנו רבנן אף בס"ס כדי שיבא הדבר לידי בירור א"כ היכי תני הכא אין השני יכול לטעון טענת בתולים הא לא יתברר הדבר ולא יבא לב"ד בשלמא אהנך דלעיל כנסה בחזקת בתולה יש לה כתובה לא קשיא דאיכא למימר כשבא לב"ד ובאו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אינו יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד עכ"ל רש"י ז"ל אך לפי' רש"י קשה קיצור על ברייתא גופא הי' לו להקשות וכן על מתניתין בלא דברי רב אשי הי' לו להקשות וניחוש שמא תחתיו זינתה וע"כ הייתי אומר תירוץ על קיצור זה ועפ"ז יתרצו כל קושיות העולם ונקוט כלל זה בידך לפי' רש"י צ"ל דע"כ כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אף דיש לה מנה מ"מ הבעל יבא לב"ד לערער שלא מצא בתולים מחשש איבוד וע"י זה יתברר הדבר כמו שפי' רש"י בריש פירקין אבל היכא שכנסה ראשון ויש לה מנה ואין לה טענת בתולים לא יבא הבעל לב"ד דיסבור דכבר היא בעולה מבעלה הראשון והא ראי' דיש לה מנה ולא יבא לב"ד ולא יתברר אף שלפעמים זינתה תחתיו נמצא בלא דברי רב אשי הייתי סבור דמתניתין דקתני בתולה אלמנה מן הנישואין כתובתן מנה כו' ה"א דתרי דיני קמ"ל ראשון היכא שידע הבעל שהיא אלמנה מן הנישואין קמ"ל דתיקנו רבנן לה כתובה מנה ואין לה טענת בתולים דקאמר היינו היכא שלא ידע הבעל שהיתה בתולה אלמנה מן הנישואין וכנסה בחזקת בתולה והוא טוען טענת בתולים קמ"ל דאם היא מבררת שהיתה בתולה אלמנה מן הנישואין אין לה טענת בתולים ולפ"ז לא קשיא וניחוש שמא תחתיו זינתה ולא יבא לב"ד ולא יתברר הדבר דע"כ יבא לב"ד שמתניתין מיירי שכנסה בחזקת בתולה וכשם שבכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דיש לה מנה לא חיישינן שלא יבא לב"ד דע"כ יבא לב"ד לערער על שלא מצא בתולה ה"נ במתניתין דע"כ יבא לב"ד ויבא הדבר לידי בירור ואם לא יברר יפסקו הב"ד שאין לה טענת בתולים כיון שאין מבררת שהיתה בתולת אלמנה מן הראשון ולפ"ז מוכח שפיר דעכ"פ יכול לטעון מקח טעות אלא ע"כ כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דיש לה כתובה מנה וא"כ הייתי אומר דמתניתין מיירי בדלא ידע הבעל שהיא היתה בתולת אלמנה מן הנישואין אלא דהתנא בא לאורויי איך לכתוב כתובה ואשמועינן דאם היא אומרת שהיא היתה אלמנה בתולה מן הנישואין אף שמצא לה בתולים כותבין לה כתובה ממנה והיכא דלא מצא לה בתולים אין לו טענת בתולים אבל השתא דאמר רב אשי שאני הכא דכנסה ראשון א"כ בחזקת בעולה כנסה ופריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה ולא יבא לב"ד כלל כיון שהוא כנסה בחזקת נשואה ותיקנו לה מנה ואין לו טענת בתולים לא יבא כלל לב"ד לערער אפילו משום ספק איסור וכן על ברייתא דקתני כנסה ראשון ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים הייתי אומר דאינו יכול לטעון טענת בתולים להפסיד כתובתה ואין זה דוחק לאוקמי בכי האי גוונא כדפירשו התוס' ומטעם ס"ס ספק שמא מקודם שנשאה לראשון נבעלה ואת"ל תחתיו שמא באונס וא"כ עכ"פ יש לה מנה ומוכח שפיר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה דאי אין לה לא הוי ס"ס כלל דספק דילמא מקודם לית לה כלל אבל לעולם הוא סומך על העדים שלא נבעלה לראשון וכנסה בחזקת בתולה ויבא הדבר לב"ד לערער שלא מצא לה בתולים ואין לו טענת בתולים דקאמרה הברייתא מיירי לענין להפסי' כתובה אבל לענין איסור יבא לב"ד ויבא הדבר לידי בירור אבל עכשיו שתירץ דכנסה בחזקת בתולה אין לה כלל וא"כ יש להפסיד כתובתה דליכא ספק ספיקא אלא ע"כ מטעם דלא סמיך על העדים אלא סובר דלשבוחי קאמר ולעולם בחזקת בעולה כנסה וא"כ לא יבא לב"ד כלל ולא יתברר הדבר ופריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה ולא יתברר הדבר ולפ"ז ניחא כל שמעתת' דידן דרמי בר חמא סבר דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ ע"כ מתניתין דקתני גבי בתולה אלמנה מן הנישואין דאין לה טענת בתולים ע"כ הטעם משום דידע שכנסה ראשון ומדסיפא בהכיר בה רישא נמי בהכיר בה וע"כ בהכיר בה פליגי ובלא הכיר לאו כלום ורב נחמן הקשה לרמי בר חמא ממתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני וע"כ השיב רבא לר"מ בין הכיר ובין לא הכיר יש לה מאתים ולרבנן בלא הכיר לא כלום ופלוגתייהו בהכיר וסיפ' דמתניתין נמי בהכיר, ולכך יש לה מנה ולעולם כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לית לה כלל אבל לא רצה רבא לאוקמי בין לר"מ ובין לרבנן לית לה כלל דא"כ ע"כ מתניתן בלא הכיר בה פליגי ברישא וע"כ סיפא נמי בלא הכיר בה שהיא בתולה מן הנישואין וא"כ מוכח שכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה מנה וקשיא רישא לסיפא דתני בסיפא מקח טעות לגמרי משמע ולכך ניחא לרבא לאוקמי לרבנן לא הכיר ולא כלום וע"כ פלוגתייהו בהכיר וסיפא נמי בהכיר ואינו מוכח שכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דיש לה מנה דלעולם אין לה וסיפא מיירי שהכיר שכנסה ראשון ולכך כשהדר רבא וצריך לאוקמי מקושי' דברייתא הוצאה שם רע דלרבנן נמי בלא הכיר במוכת עץ יש לה מנה א"כ פליגי בלא הכיר א"כ ע"כ סיפא נמי בלא הכיר שהיא בתולה מן הנישואין ואפ"ה אין לו טענת בתולים ויש לה מנה ומוכח שפיר דכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דיש לה מנה וע"כ מקח טעות לאו לגמרי משמע אלא ממאתים ולכך צריך להדר מכולה מילתא ולא גריס רש"י מההיא ולפ"ז לא צריך למחוק רבא אלא רבא לאחר שהדר בי' דמוכח דרישא ע"כ בלא הכיר פליגי א"כ סיפא נמי בלא הכיר שהיא בתולה מן הנישואין א"כ שפיר מוכח דכנסה בחזקת בתולה יש לה מנה ומתחילה לא קשיא לי' כלום דסבר בהכיר פליגי וכיון דבהכיר פליגי נוכל לומר שפיר דכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דלית לה כלל והכא שאני משום שהכיר שכנסה ראשון:

ומעתה יקשה לי על הפוסקים דפסקו בלא הכיר במוכת עץ דיש לה מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה פסקו דלית לה כלל וזה דלא כדעת רש"י דהני תרי מילי חדא בחברתה מיתלי ואמרתי לחדד התלמידים דלפי זה קשה לי סתירה גדולה בדברי המקשה מאי פריך וניחוש לפי' רש"י שלא יבא הדבר לידי בירור דילמא הא דמצרכינן לבא לידי בירור הני מילי בכונס בתולה ולא נמצא לה בתולים דליכא למיתלי בביאת היתר אלא בביאת זנות וראוי לבוא לידי בירור אבל בבתולה אלמנה כי היכי דהחזיקוה רבנן בחזקת בעולת לתלות בביאת בעלה שלא להוציא ממון מחזקת בעלה וליתן לה כתובה מנה הכי נמי נימא דאוקמו' רבנן אחזקה זו שהיא כשירה ונבעלה מבעלה וסמכינן אחזקה זו ולא הצריכו להביא הדבר לידי בירור בל"ז הייתי אומר דהמקשה לא פריך על רב אשי כלום אלא על גוף הברייתא ומתניתין אליבא דסבר כנסה בחזקת בתולה יש לה מנה וסמכינן אחזקה דבתולה היא וכן סמכינן אעדים דלא נסתרה ולא נבעלה והא דתיקנו רבנן מנה משום דלא פלוג רבנן בנשואה בין בעולה דלעולם יש לה מנה א"כ פריך שפיר אמאי תני אין לו טענת בתולים דלא יבא הדבר לידי בירור דלית לן חזקה דבעולה מבעלה הראשון דהייתי אומר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה ולרב אשי לא פריך מידי אבל השתא קשה קיצור וע"כ צריכין אנו לומר דלא פריך אלא לרב אשי קשה סתירה הנ"ל דילמא סמכו רבנן אחזקה שהיא בעולה מבעלה ראשון ולא אצרכוהו להביא הדבר לידי בירור דבכל מילי אזלינן בתר חזקה הן בממון הן באיסור ודו"ק:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה