פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה ג
מתני' המנכש עם הנכרי בחסיות. מנכש תולש עשבים הרעים כדי שיגדלו הירקות יפה ודרך לעשות זה ביותר בדבר החריף כגון השום והבצלים והלוף והכרתי והן נקראין חסיות:
אע"פ שפירותיו. של נכרי טבל וכשזרען טבל היה וכמ"ד אין קנין לנכרי בא"י כלל להפקיע מהמעשרות אפ"ה אוכל מהן עראי דאף דגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה כגון אלו אסור מ"מ באכילת עראי לא גזרו בפירותיו של נכרי:
שתילי תרומה. כגון שתילי הכרוב והתרדין שנטמאו וחזר ושתלן טהרו מלטמא דכיון דשתלן בקרקע נתבטלו מתורת אוכל ובכי הא לא גזרו דילמא משהי תרומה טמאה גביה כדי לשתלה ולטהרה כדגזרו לעיל גבי גידולי תרומה משום דבשביל האי רווח פורתא לא משהי לה דלא נעשית חולין ואפי' לכהן אסור באכילה כדקתני ואסורין מלאכול אף לכהנים הואיל והיו טמאים מקודם כבר נדחו:
עד שיגום את האוכל. שיתתוך מה שראוי לאכול ומה שיתגדל אח"כ מותר:
עד שיגום וישנה. שצריך לחתוך גם מה שגדלו בפעם שנייה ומה שיגדל אח"כ הוא שמותר באכילה והלכה כרבי יהודה:
גמ' דר' שמעון היא. כלומר הא דקתני פירותיו של נכרי טבל אפי' כר"ש היא דאתיא דס"ל לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ט' דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות והיינו דפריך עלה ואם כר"ש א"כ למה לי עראי אפילו אכילת קבע יכול הוא לאכול דהא לר"ש פירותיו של נכרי פטורין הן ממעשרות:
אלא. כלומר דמשני דר' יוחנן אליבא דר"ש לשיטתיה הוא דאזיל בגין דא"ר ירמיה בשם ר' יוחנן לעיל בדמאי בפ"ג בסוף הלכה ד' דאע"ג דקסבר ר"ש יש קנין לעכו"ם לפטור מן המעשרות מודה הוא בלוקח טבל ממורח מן הנכרי שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה דלדידיה מירוח הנכרי אינו פוטר אלא מדברי תורה אבל מהלכה מדברי חכמים צריך לעשרן לפום כן צריכינן למימר דהכא אף כדר"ש היא דאתיא דבנכרי שזרע הטבל שלו לא אסרו חכמים באכילת עראי מגידולין שלו:
המנכש עם הכותי. קודם שגזרו עליהן שיהו כנכרים:
מותר. לאכול מהן עראי אם היו מפירות דמאי הא בפירות ודאי שאינו מעושר לא:
למה. מותר בדמאי מפני שהדמאי בטל כשהוא זרעו ומחובר הוא לקרקע:
ואין גידולי איסור מעלין אותו. כלומר אע"פ שהגידולין מכח איסור דמאי באו אין מעלין אותו לאסור מאחר שבטל במחובר לקרקע דבדמאי הקילו:
שתילי תרומה שנטמאת. הדין הוא כך שתלן ועושה אותן תרומה. כלומר אם בעודן חולין נטמאו ושתלן יכול לעשות אותן תרומה שכיון ששתלן טהרו מטומאתן וכשקרא עליהן שם תרומה לא נטמאו והלכך מותרין באכילה לכהנים אבל אם היו תרומה מעיקרא ונטמאו ואח"כ שתלן אע"פ שטהרו מטומאתן מ"מ אסורין הן באכילה לפי שכבר נדחו מעיקרא כשהיתה תרומה ונטמאת:
מים שנטמאו משיקן. במקוה שזהו זריעתן להעלותן מטומאה דהשקה זו במי טהרה כזריעה היא ואח"כ יכול לעשות אותן מי חג לניסוך המים אם אין כאן מים אחרים כגון בשבת שבתוך החג שהיו ממלאין בע"ש מן השילוח כדתנן בספ"ד. דסוכה ומניחה בחבית שאינה מקודשת ואם נטמאו והשיקן קודם שקידשן לשם מי חג יכול לעשותן למי חג אבל אם כבר מקודש לשם מי חג ונטמאו והשיקן כבר נדחו ואינן ראויין משום דקיי"ל אין זריעה להקדש משום מעלה וכן נמי אין זריעה לתרומה לענין היתר אכילה ואע"ג דלענין טהרה טהרו מטומאתן וה"ט דשתילי תרומה דלעיל:
סוחטן ועושה אותן תרומה. דהמשקין שבתוכן לא נטמאו דמיפקד פקידי ואינן חיבור להאוכל:
ואם היוי תרומה מעיקרן. ואח"כ נטמאו כבר נדחו ושוב אין ראויין לאכילה:
ר' זעירא ור' יסא בשם ר' אלעזר סוחטן וכו'. כלומר אף בתרומה מעיקרא ואח"כ נטמאו יש תקנה שסוחטן פחות פחות מכביצה עד שלא יהו מקבלין טומאה ואז יינו כשר אף לנסכים:
אמרין. בבית המדרש דר"ש בן לקיש פליג על הא דר' יוחנן והם אמרו סתם ושואל הש"ס מה פליג אם בין לקולא ברישא תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ואח"כ עושה אותן תרומה ובין לחומרא בסיפא אם היו תרומה מעיקרא פליג הוא או לא פליג אלא על גוונא דרישא דלקולא:
אין תימר לקולא ניחא. אם תפרש דעל רישא דלקולא הוא דפליג ניחא דלא קשיא מידי דסבר ר"ל דלא מהני במה שסוחטן דלדידיה משקין מיבלע בליעי ומחוברין הן להאוכל וכיון שנטמאו נטמא גם המשקין שבתוכן:
אין תימר לחומרא. אבל אם נאמר דעל גוונא דסיפא דלחומרא היא דאם היו תרומה מעיקרא כבר נדחו ועלה הוא דפליג ר"ל וס"ל דאף בתרומה מעיקרא ונטמאו מהני בשסחטן הוה קשיא עליה המתני' דהא תנינן בשתילי תרומה שנטמאו ושתלן דאסורין מלאכול עד שיגום את האוכל אלמא אמרינן כבר נדחו:
ר' אבהו בשם ר' יוחנן. על הא דקתני ר' יהודה אומר עד שיגום וישנה ומפרש כיני מתניתא דמה הוא דיגום העלין שצמחו ועד שיגום בעלין וישנה בעלין השניים ואח"כ מה שיצא מהן האוכל מותר באכילה: