פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית
פרק ח · הלכה ג
מתני' יין תרומה שנתגלה ישפך. ואינו חושש משום איבוד תרומה משום שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש:
ושאר כל המשקין מותרין. שאין הנחש שותה מהן ובגמרא הוסיפו עליהן הדבש והציר ושום שנתרסק ואבטיח שנחתך כל אלו אסורין משום גילוי:
כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין ויהיו אסורין:
כדי שיבא הרחש. והוא הנחש ומפני שהולך על גחונו קרוי רחש:
ממקום קרוב. בגמ' מפרש כדי שיבא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו:
מתני' שיעור המים המגולין. שיש בהן לחוש משום גילוי:
עד כדי שתאבד בהן המרה. שאם היו מרובין שאין המרה והוא ארס של הנחש ניכר בהן ונאבד אין בהן משום גילוי:
ר' יוסי אומר בכלים כל שהן. ואפי' הן מרובין אסורין משום גילוי ובקרקעות עד ארבעים סאה יש בהן משום גילוי ויותר מכאן מתבטל בהן הארס ואין הלכה כר' יוסי:
מתני' ניקורי תאנים וענבים. שנמצא בהן נקבים נקורים:
וקישואים. קומקברו"ש ואבטיחים מילו"ני ודילועין קורבו"ש והמלפפונות צידרו"לי:
אפי' הן ככר וכו'. כלומר אפי' הן כשיעור כר אחד גדול לא יאכל מכולו:
כל שיש בו ליחה אסור. מפני שהארס מתערב עם הליחה ומתפשט בכולה. אבל בדבר יבש חותך את הנקור ואוכל את השאר:
ונשיכת הנחש. בהמה שנשכה הנחש ושחטה אסורה מפני סכנת נפשות לפי שהארס מתחלחל בכל גופה:
המשמרת של יין. שמונחת על הכלי אע"פ שזה התחתון מכוסה בהמשמרת אסורה משום גילוי לפי שהארס עובר דרך המשמרת לתוך כלי התחתון:
ור' נחמיה מתיר. דס"ל דהארס צף מלמעלה ואינו עובר דרך המשמרת ואין הלכה כר' נחמיה:
גמ' יין שנתגלה וכו' מתניתא אמרה כן וכו' כלומר מאי דקמ"ל ר' חנינא דה"ה תבשיל של תרומה שבישלו במים מגולין ישפך שמעינן נמי ממתני' דלאו דוקא יין קתני דכל שיש בו חשש גילוי ישפך ואפי' הוא של תרומה:
אסור לשהותו. שמא ישתה אחד ממנו ולא ידע שנתגלה:
ואם שיהו והחמיץ. כלומר אע"פ שהחמיץ מאליו אסור:
ואם שיהן וצמקו מאליהן. דבהן ניכר אם מאליהן צמקו ולא מחמת ארס הנחש ולפיכך מותרות:
הוו מנקרא בתאינייא. היו מנקרין ניקורים בתאנים במתכוין בשביל שלא יאכלו החברים מהן דבשרואין ניקורין ניקורין חוששין שמא מניקור הנחש הן ופורשין מהן:
והוה ר' חייא רובא אכל מנהון ולית אסור לדעתיה. כלומר שהוא בעצמו לא היה חושש דלדעתיה אין כאן איסור:
הוה עובדא. שנסתכן אחד שאכלן ואפי' כן לא אסיר ר' חייא:
ופריך לא כן תני. בתוספתא פ"ז. ראה צפור מנקרת בתאנה ועכבר באבטיח. אפי' כן אסור שאני אומר שמא במקום הנקר שנקרו נחש אכלו ומשני מנטרה להון הוית. דבאמת משמר היה אותן וראה שלא בא אליהם הנחש:
אין בהן משום גילוי. דאינו שותה הנחש מאלו ורבי סימון מוסיף בשם ר' יהושע ב"ל דאף אין בהן משום יין נסך לפי שאינן חשובין בעיניהן לנסכן לפני ע"ז:
ר' סימון מפרש. לאלו שלשה יינות החד הוא קונדיטון שמערבין אותו עם בשמים וסממנים ונעשה חריף וגרסי' להא בפ"ב דע"ז בהלכה ג':
והמר פסתינון. ובע"ז גריס פסינתון שהוא מבושל עם עשב אפסינתון אשינצו בלע"ז:
והמתוק. הוא חמרא מבשלא שמבשלין אותו לבדו עד שנעשה מתוק:
כן אמר רשב"ל מתוק וכו'. והיינו חמרא מבשלא:
אבאש. חלה ועלו רבי זעירא וחבורתא דרבנן לבקרו:
אמרין הא מרי שמועתא. ר' ינאי ברבי ישמעאל שהוא בעל השמועה משמיה דרשב"ל והא מרי עובדא ר' יהושע בר זיידל דהוי ליה האי עובדא ועכשיו נשאל אותם:
דדילמא מהאי אלין דרשב"ל דהכין הכין. דשמא לא למעשה קאמר לה אלא דהכין והכין מסתברא ליה. ודוגמתו בפרק ט' דסוטה כל אלין מן דהכין הכין ולא סמכין עלון כלו' שהן רגילין לומר כך וכך משמע לן ואין סומכין עליהן למעשה:
א"ל. ר' ינאי ולא כך אלא לעובדא קאמר לה רשב"ל ויכולין אתם לסמוך עליו:
כד נחתון. מבית ר' ינאי פגע ביה ר' אילא בר' בון ועמד עמו וא"ל אלולא שאתם אוהבים את השמועות דאמוראי ולומר הלכה בשמם וכי לא מתניתא דר' חייא היא דתני לאיסורא:
מתני' אמרה כן. ממתני' גופה דהתם נמי שמעינן לאיסורא דקתני החומץ שלהם שהיה יין מתחילתו ואע"פ שעכשיו הוא חומץ אסור וה"ה במבושל דחיישינן שמא נסכו מקודם שבישלו:
איתיי. הבא לי ואנא שתיי וא"ל מאן דבעי ימות יזיל ליה לביתיה וימות לפי שאני חושש במבושל משום גילוי ואיני רוצה להשקותו בביתי:
ולא כן א"ר יצחק וכו'. וכדמפרש לה ר' סימון לעיל חד הוא קונדיטון:
בההוא דשחיק חד לתלתא. הא דקאמר ריב"ל לעיל דקונדיטון אין בו משום גילוי מיירי בההוא שהשים בתוכו שליש אחד משחיקת סממנין בתוך שני שלישי יין דהואיל והרבה סממנין בתוכו אין הנחש שותה ממנו:
קרינה. הוא יין מתוק מתולדתו וצריכה לר' יוחנן דהוה מיבעיא ליה אם יש בו משום גילוי ואתון שאלון למבושל שהיה יין טוב בתחלה בתמיה דלא כל שכן הוא שיש בו משום גילוי:
אינהר ר' אבהו. מתוך הדברים נזכר רבי אבהו דבפירוש אסר ר' יוחנן למבושל שנתגלה:
אם היה. אדם נכנס ויוצא בבית שיש בו יין מותר לפי שמתירא הנחש לשתות ממנו:
בר נטוזא. שם איש:
גיגיתיה. גיגית היין שלו:
אם היה ישן. אדם אחד אצל היין מותר שאימת ישן עליהם:
דבכל אתר ר' אלעזר סמיך לר' חנינא. סומכו ומסייע ליה בכל מקום לסבריה וס"ל כוותיה ואיהו קאמר ישן מותר:
הוות רחמא מצוותא סגי. היתה אוהבת הרבה לעשות מצות וצדקות ובעלה היה שונא מצות והכי הוא בהדיא בע"ז שם ופעם אחד בא עני אחד אצלה ונתנה לו לאכול:
מי אכל. בעוד שהוא אוכל הרגישה בבעלה שבא והעליתה לעני בחדר עלייתה והטמינה אותו ונתנה לפני בעלה לאכול ואכל וישן לו בתוך האכילה ובא הנחש ואכל מזה שהוא עומד לפניו:
והוה מסתכל ביה. זה העני שהוא למעלה היה רואה הכל ושהנחש אכל ממה שלפניו:
מן דאיתער. לאחר שניער הבעל משנתו והיה רוצה לחזור. ולאכול ממה שלפניו והתחיל זה היושב בעלייה לדבר ולהזהירו שאל יאכל מזה לפי שאכל הנחש ממנו:
הדא אמרה ישן מותר. בתמיה הא חזינן דהנחש אכל כשהיה זה ישן וקשיא למ"ד ישן מותר:
ברור הוה. ובע"ז גריס כריך הוה. והיינו הך כלומר הנחש הזה היה רגיל שם בבית ודוגמתו בסוף קידושין אם היו כרוכין אחריה וכן בהרבה מקומות ולפי שזה הנחש היה כרוך אחר בני הבית ורגיל עמהם היה לבו ברור ובטוח ודעתו גסה ולא היה מתפחד מזה הישן ולעולם אימא לך בעלמא אימת ישן עליהם:
ואין אסור משום יחוד. וכי אין האשה אסורה משום יחוד שנתייחדה עם העני הזה בחדר העלייה:
ומשני מדכתיב כי נאפו ודם בידיהם. הוי אומר החשוד על הניאוף חשוד על שפיכות דמים ומכיון שזה לא חשיד אהא שהרי הזהירו לבעל שלא יאכל ממה שאכל הנחש לא חשיד נמי על הניאוף:
בערב שבת. ובע"ז גריס ערב יו"כ עם חשיכה שתה יין הרבה ונשתכר:
מהו מירמתיה מן קומיהון. אם יש להעבירו מלפניהן ולטלטלו:
ארפינון. הניחו להם שמשלהן הן אוכלין:
שהיה מגלגל בגילוי יין. היה מלגלג באיסור גילוי ולא היה חושש לכך ודוגמתו בפ"ה דנזיר בהלכה ב' היה מגלגל בנזרו אילו גלגל וכו':
לקה בדלקת. ונלקה בחולי הדלקת מהארס מחמת שלא נזהר ושתה ממה שנתגלה וראו אותו יושב ודורש ביו"כ וצלוחית מים בידו שהוצרך לכך כדי להקר עצמו מתוקף החמימות שגברה עליו ואע"פ שאין לעשות כך להגן ולצנן עצמו ביוה"כ בכוס מלא מים וזה גרם לו שהיה מלגלג על הגילוי:
א"ל הבי לי ואיני חושש ומריה דצומא ליקום. האדון הבורא שצוה לצום ולאכול ולשתות היום יעמוד לי שלא אנזק מזה ואעפ"כ לא הספיק לשתות ממנו דרך שתייה כ"א אחר שטעם מעט ממנו נתחלחל מחמת הארס של נחש שהיה בהיין וקמ"ל דאין סומכין על הנס במקום סכנה:
ר' ירמיה שאל לר' זעירא. ובע"ז גריס מקודם לזה ר' חייא אמר אין נשאלין על הגילויים. אם אחד שואל מהו לשתות מהגילוי אין הנשאל נזקק ליה. ובתר הכי גריס ר' ירמיה שאל לר"ז. וקאמר הש"ס מריה דשמועתא ושאל ליה. כלומר ר' זעירא בעצמו הוא בעל השמועה שאין נשאלין על כך מפני המעשה שאירע לו כדלקמיה ור' ירמיה שאל ליה על הגילוי בתמיה:
מתנמנם הוה ר"ז. כשהיה יושב ואוכל בלילה ובתוך כך נכבה הנר שלפניו ונתן ידו על תומנתא שם המדה מהכלי יין אשר לפניו ואמר לבני ביתו הדליקו את הנר וכשהדליקו מצא שפיפון דומה לשערה כרוך על הכלי וא"ל רשע וכי לא הוינא זהיר בך שנתתי ידי על הכלי ואלולא זה כבר היית נכנס לתוכו וא"כ בודאי ר"ז יהיה מחמיר להשואלו על הגילוי:
צריכין למיחש. צריכין אנחנו לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרים שיש לחוש כדקחשיב ואזיל:
אסור דלא מיתן בר נש פריטין גו פומא. מפני שהפרוטות יד הכל ממשמשין בהן ופעמים יש עליהן רוק יבש ממוכי שחין או זיעת האדם שהיא סם המות חוץ מזיעת הפנים כדלקמן:
פיתקא. פת לחם תחת בית שחיו מפני הזיעה. ויש גורסין פיסתתא פס ידו תחת בית השחי שמא נגע בידו סם רע:
ותבשילא תותי ערסא. שמא יפול לתוכו דבר המזיק. א"נ מפני רוח רעה ששורה עליהן:
מיצע סכינא. וכן לתחוב הסכין תוך הצנון או תוך האתרוג ולהניחו שמא יפול אדם על חודו:
אין קטא קטא שיחור. כך היה משיב ר' ינאי להרוצים להכניס עצמן בספק סכנה אם תחטוב חוטב אתה את הפחם ואם תאבד אובד אתה את המרגלית ומשל הוא כלומר ודבר מה יעלה בידך ולמה לך בשביל דבר מועט להכניס עצמך לספק איבוד נפש. ולחטוב עצים תרגום ירושלמי למיקטב קיסין:
ר"ל. היה אומר אם מכרת עצמך ללודנין. הם הלודיים האוכלין בשר האדם בדמים יקרים היית מוכר עצמך ועכשיו למה לך למכור עצמך בדמים קלים ומועטים ובשביל דבר מועט לא תסכן נפשך:
תני. בתוספתא פ"ו:
לא ירבץ בהן. להשכיב את האבק שלא יעלה:
ולא ישפכם ברה"ר. שמא יעבור אדם עליהן יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנוקב את הבשר שוב אין לו רפואה:
לא אסרו אלא מקום סירטא. מקום שיש בו סדקים ובקעים. ופריך פניו בסירטא הם בתמיה מה יש סדקים בפנים עצמו וקאמר דראש אצבעות ידים ורגלים קאמרי דכסירטא הן בין אצבע לאצבע וכן בתוך הכף יש סדקים:
בשאינה נופלת. בשאין הפת עושה ניפולין אבל אם הוא עושה ניפולין שנפרדת לחתיכות חתיכות יש חשש שעדיין הארס בתוכה ולפיכך היא מתפרדת לחתיכות:
כאן האור שולט. בפת חום האור שולט ומחמת זה כלה האירס וכן אין כלי מפסיק בין פת להתנור אבל במים שהוחמו אין האור שולט במים עצמן והכלי הוא מפסיק בין מים להאש:
מה יעשה לי הרשע. הנחש הזה שאין אני שותה אלא חמין וס"ל דבחמין אין שום חשש וכדמסיק דמילתיה דשמואל אמרה כלומר דשמעינן ממילתיה דצונן שנעשו חמין מותר דאין חשש שמא שתה מהן כשהיו צונן דא"כ היה ניכר כשהוחמו שהיו נשתנין מחמת הארס השוקע למטה:
רשע זה דעתו נקיה. ומריח מה שהוא שותה ואם הן חמין שנצטננו אינו שותה מהן ושמעינן ממילתיה דר' חנינא דחמין שנעשו צונן מותרין דכשנצטננו דעתו נקיה ואינו שותה וכשהן חמין מסתמא אינו שותה מהן:
בין זה ובין זה אסור. דלעולם חוששין וכדתנינן בתוספתא שם דמסייע ליה לר' יוחנן דחמין דוקא כל זמן שמעלין הבל אינו שותה מהן ואח"כ שותה ודלא כר' חנינא וכן שנינו שם דמים המגולין אע"פ שמחממן אסורין ודלא כשמואל:
מי כבשים וכו'. המים שנכבשו בהן מותרין שאין שותה מהן ואם לא כבש אלא הדיח בהן שותה והרי אלו אסורין:
ואובשין. מל' באושים:
אסור. ובתוספתא גריס אין בהן משום גילוי:
המשמרת של יין. שמשימים על הכלי לסנן בו את היין דתנינן לקמן במתני' דר' נחמיה מתיר משום גילוי ומפרש בברייתא אליבא דר' נחמיה דאם היתה פקוקה מלמעלה במקום ששופכין בה היין אע"פ שמלמטה היא פתוחה שאינה נוגעת בכלי שלמטה אלא היא תלויה אפ"ה אין בה משום גילוי:
ר' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה. כלי התחתון שנשפך היין לתוכו הוא מכוסה שנתן המשמרת עליו אע"פ שהעליון של המשמרת מגולה מותר מפני שאירס הנחש עומד כסבכה שהיא למעלה כך הוא צף ועומד מלמעלן ואינו בא לתוך כלי התחתון שמסננין לתוכו:
א"ר אלעזר בשלא טרף. את היין שבמשמרת אבל אם טרף ועירבו אסור מפני שהאירס נתערב בו. לגין בתיקו. לגין של יין שהוא נתון בתיק שלו מותר דאין כאן חשש שישתה הנחש ממנו כיון שהוא טמון בהתיק ומשום סיפא נקט לה:
מכוסה. אם הלגין הוא חוץ מהתיק ומכוסה בכיסוי כל דהו ואינו פקוק בתוכו אסור דחיישינן שהסיר הנחש המכסה ושתה ממנו וכדלקמן דחמתיה מגלי ומכסי:
פקוק ואינו מכוסה. שאין הכיסוי עליו אלא פקוק בפקק בתוכו:
אם היה פקקו חוץ. שנראה מבחוץ שהוא גבוה ובולט מותר דכשרואה הנחש הפקק אינו בא לשתות ממנו א"נ חוץ מל' חציצה ודבוק וכך הוא בתוספתא פ"ז ואם היה פקק חץ בה ה"ז מותר ודוקא אם הוא חזק כדמפרש ואזיל דתרין אמוראין פליגי ביה:
חד אמר. אם הוא פקוק בחוזק ודוחק כל כך כדי שינטל הלגין בפיקקו דאי לאו הכי חוששין שמא שתה מן היין שלמעלה שבין הפקק ובין שפת הכלי ואידך אמר שיהא פקוק כדי שלא יכנס לתוכו בין הפקק ושפת הכלי ראש הכרכר של אורג שהוא דק ואינו צריך שינטל בפקקו:
מאן דעבד טבאות. מי שהוא רוצה ליזהר ולעשות יותר בטוב פקיק להכלי ומכסה ג"כ מלמעלה:
לגין של יין שהניחו בשיד' תיבה ומגדל. ולא בדקו בתחלה שם באותו שידה וכו' ושכחו שם וחזר ומצאו אע"פ שהיה בשידה וכו' אסור דשמא יש בו נחש מקודם שהניחו שם:
בדקו. וראה שהוא נקי ואין בו כלום ואח"כ הניחו מותר ולא חיישינן שמא בא הנחש וחזר ויצא משם:
בחד דחמתיה מגלה ומכסי. אחד היה רואה שהנחש מגלה הכלי ומכסה אותו ובא מעשה לפני רבי ואמר וכי מפני רשע זה שעשה כן נקלקל את תיקון הכסויין ולחוש שמא גם שאר הנחשים יעשו כזה. א"כ בניחותא אמר דעכשיו מפני רשע זה נקלקל את תיקון הכסויין שלא לסמוך עליהן והשתא שייך שפיר הא דר' מנא אבתריה:
לא מסתברא דלא ההיא עובדא דההוא אסיר. כלומר ואמאי נחמיר בכולן וכי לא מסתברא אלא האי עובדא של זה הוא דאסיר שראוהו עושה כך אבל לא בשביל זה נקלקל את הכיסויין בעלמא דסתם נחשים אין דרכן לכסות כ"א לגלות אותן:
א"ר ירמיה חלב של גוי וכו'. גרסי' להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח' אמתניתין חלב שחלב נכרי וכו' דפליגי בטעמא למה הוא אסור:
מפני תערובת. של חלב בהמה טמאה ולא משום חשש גילוי וכהאי דתנינן בתוספתא דע"ז פ"ה עומד הוא נכרי וכו' והתם גריס ישראל יושב בעדרו והנכרי חולב ומביא לו ואינו חושש וכן הוא בע"ז וגי' זו ניחא טפי דש"מ דאין החשש אלא משום תערובת חלב טמא וכשישראל יושב בעדר סגי שרואה שאין שם בהמה טמאה ואע"פ שאינו רואה אם לא נתגלה:
רבא וכו'. פליג דהחשש הוא משום גילוי שאין הנכרים נזהרין בו:
ויעמיד. החלב ואם יש בו ארס הנחש אינו נקפא. ומשני מפני האירס שעומד בין הנקבים של הגבינה ואינו ניכר:
שלשה אירסין הן וכו'. והתם בע"ז מפרש לה של זקן צף הוא מלמעלה ושל בחור שהוא חזק וכובד בו שוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של הכלי ושל בינוני עומד כסבכה מלמעלה ואינו צף ממש:
גוגייתה דסדרא רובה. גיגית יין שהיה לאנשי ביהמ"ד הגדול ושתו הראשונים ממנו ולא מתו והאחרונים שתו ומתו וקאמר שאני אומר אירס שוקע היה ולפיכך לא הזיק להראשונים וכן בהאי עובדא דפועלים בחקלא וכו' וכן הוא בע"ז:
ותני. בתוס' דמכלתין פ"ז כן:
חמשה משקין וכו'. בתוספתא שם:
מודים חכמים. לר"ש בשראו אותו נוקר אם ראו הדבש שהוא נקור בנקירות נקירות חוששין שמא אכל הנחש ממנו והוא הנוקר:
ולא הספיק לשאול. אם יש בו חשש גילוי עד דפעפעת הצלוחית ונבקע בידו מפני הארס א"נ שמאליה נשברה כדי שלא יבא לידי ספק גילוי:
ניתנה רשות לארץ לבקע מפניו. כלומר דרך הנחש והוא ממין הקטן כדלקמן ושפיפון שמו והוא נבלע בארץ וחוזר לחורו וכשרוצה לצאת נבקע הקרקע מפניו ויוצא אבל אם הוא על הכלי לא ניתנה רשות לבקע מפניו כלומר שאין דרכו שיהא נבלע בתוך הכלי כדי לשתות ולחזור ולצאת שלא ניתן לו רשות לזה כ"א דוקא כשהכלי מגולה שותה ממנה ולפיכך מהני כשהיא מכוסה:
יתבין בחד בית אזלי מרמרין. והלכו בתוכו על אבני מרמרא שהיה הבית רצוף בהן ואמרו אם אפשר הוא שיהא נראה אותו הנחש כאן ולבקוע הקרקע של מרמרא ואדהכי איתחמי ואמרו ברוך הוא שבחר בהן בחכמים ובדבריהם:
הוה מידחיל מניה סגין. היה מתפחד הרבה מפניו לפי שהוא קטן כשערה ואינו נראה והיה נותן מטתו על ארבעה מזרקי מים לארבע רגליה שלא יוכל לבא אצלו ופעם אחת פשט ידיו ומצאו אצלו וצעק ואמר הרימו אותו ממני שומר פתאים ה' שלא הזיק אותי:
וכמה הוא שיעור נקב. סיפא דהתוספתא דלעיל היא בדקו לשידה תיבה ומגדל ואח"כ הניחו מותר ומסיים שם ואם היה בהן נקב אסור ומפרש וכמה היא שיעור הנקב:
מחוי ביה הכין. הראה בראש אצבע קטנה שלו ואמר כך הוא השיעור כדי ראש אצבעי קטנה:
של תינוק בן יומו. שאפי' הנקב קטן כל כך יכול הוא להכנס וכדמסיים ואזיל שאפי' בפחות מיכן הוא יכול ליכנס לפי שאותו המין נחש הוא כשערה כדלקמן:
אלא דלא ידע דהוא נפק לא עליל. כלומר אלא כל זמן שאין לו ריוח מועט בנקב שיוכל לצאת מהר אינו נכנס ולפיכך אין חוששין אם הנקב הוא בפחות משיעור הזה:
הדין סלתא. סל קטנה ובה איזה דבר שיש בו חשש כגון אבטיח וכיוצא בו חוששין ואפי' הנקב קטן כמה אסור מפני שהנחש רואה בו נקבים נקבים ויכול ליכנס בזה ויוצא בזה ולפיכך נכנס שם:
הדא סלקותא. הוא ג"כ סל ותולין אותו על היתד ונקרא סלקותא ואפי' הוא תלוי וגבוה כמה אסור דהנחש משתלשל מלמעלה ויורד ונכנס בתוכו:
איזהו מקום קרוב. דקתני במתני' כדי שיבא ממקום קרוב:
מאוזן חבית ולפיה. חבית לאו דוקא אלא כד או איזה כלי וכדי שיעור מאוזן הכלי ולפיו הוא מקום קרוב דשמא הוא תחת אוזן הכלי ואם שהה מגולה כל כך אסור:
ולא חמי ליה. בתמיה וכי אינו יכול לראותו אם הוא תחת אוזן הכלי ומשני ר' חנינא מין קטן הוא וכו' ואינו נראה כל כך ומפני אותו המין הקטן הוא דחששו:
גמ' תני. בתוספתא פ"ז:
כדי שתהא חבית שיחין. והוא של שייטין ובתוספתא גריס חבית של שיטין ומסיים שם להא דלקמן אח"ז. המעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי. ואפילו כל שהוא:
היין וכו'. הכל מודים דאין בו חילוק ובין בכלים ובין בקרקעות כל שהוא ניכר בו הארס יש בו משום גילוי:
תוסס. אין הנחש שותה ממנו:
בצד הבור וכו'. ובתוספתא גריס בתוך הבור של יין דסבר דכיון דיש בו הרבה מתבטל הארס:
גיבי. גומא:
כזה אין בו משום גילוי. מפני שכשהגשמים מטפטפין אין הנחש שותה מהן:
ועד היכן. שיעור הגשמים המטפטפין:
עד כדי שתפוח הכרית. מלשון תפוחים הכריתים במנחות (דף כח) כרתי שם מקום. כלומר שאם ירדו כ"כ עד אם הטפה יורדת עושה כמין תפוח על המים:
עד כדי שיעשו כרגלי האווז. כדרך הגשמים שהן נוטפין על המים טיף אחר טיף נראו המים שהן מתפשטין לכאן ולכאן ונעשו כרגלי האווז:
מכיון שהותר מה שבשדה. מהמים אשר שם מחמת גשמים מנטפין בהן הותר גם מה שבבית מה שנמשכין לשם מהמים אשר בשדה ואע"פ שאותן שבאים להבית אין הגשמים מנטפין עליהן משום דכל זמן שהגשמים מנטפין עליהן מבתוץ אין הנחש שותה מהן אף ממה שנמשכין להבית:
הגילוין נוהגין וכו'. כלומר כל מקום וכל זמן שהנחשים מצויין כל ארץ וארץ לפי מקומה ושעתה ולאפוקי במקום שאין הנחשים מצויין דאם לא כן מאי קמ"ל:
גמ' מאי תנא ניקורין. דחיישינן מפני ארס הנחש שהקיא ונשאר שם:
רבן גמליאל היא. דתנן בפ"ט דפרה כל השרצים אינם פוסלים את מי חטאת אם שתו מהן חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקת שלוקקת בלשונה ומתערב הרוק שבלשונה עם המים ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא מפיו לתוך המים והשתא הא דחיישינן בניקורין כר"ג הוא דאתיא דאלו לת"ק דלא קחשיב התם נחש לא חייש ג"כ בניקורין משום גילוי:
א"ר יונה מה אפכיי להן למצות גבי ניקורין. בתמיה דמאי מהפכת לאהדורי לדין איסורין של מצות ולדמות לגבי ניקורין דשאני ניקורין דסכנתא היא וחמירא סכנתא מאיסורא וא"כ אף הת"ק דפליג התם מודה הכא גבי ניקורין:
ולא כן תני וכו'. כלומר דמייתי סייעתא למילתיה כמו דפריך אהא דר' בא דלקמן דדחיק נפשיה לאוקמי האי ברייתא כמי כר"ג ודחי לה דלא היא אלא ככ"ע אתיא וה"ה הכא גבי ניקורין דמתני'. ולא כן. וכי לא תנינן בתוספתא ומייתי לה בהלכה דלעיל ראה צפור וכו' חוששין שמא במקום שנקר הנחש אכלו וא"ר בא עלה נמי דכר"ג הוא דאתייא דהוא אמר נחש חוזר ומקיא ואקשיר' יונה ליה כמו דמקשי הכא מה אפכיי להן למצות גבי ניקורין:
ולענין טריפה ואמר ר' בא וכו'. כלומר ותו דטפי קשיא לר' בא גופיה דידיה אדידיה דהא לעיל בפ"ט דברכות סוף הלכה ג' דמייתי הברייתא לענין טריפה שחטה ונטלו הזאבים בני מעיה כשירה אע"פ שהחזירן כשהן נקובים ולא בדקם קודם שנטלו ופרכינן התם וחש לומר שמא ניקבו במקום הנקב ומשני ר' בא בשם רבנן דתמן דטעמא משום דחזקת בני מעיין בכשרות הן והכא את אמר השין בתמיה דהא למאי דמדמי איסרק לגבי ניקורין א"כ כמו התם דאע"ג דאיתיליד בהו ריעותא דהחזירן כשהן נקובין אפ"ה לא חיישת בהו שמא במקום נקב נקב ה"ה הכא גבי ניקורין לא ניחוש שמא במקום נקר אכל הצפור:
חומר הוא וכו'. כלומר אלא דעל כרחך ליכא לדמויי לאיסורין דחומר הוא סכנת נפשות מבאיסורין ולא תדחוק נמי לאוקמי המתני' כר"ג דככ"ע אתיא וירדו בניקורין בשיטת ר"ג דהתם ואע"ג דפליגי עליה באיסורין משום דחמירא סכנתא מאיסורא:
דג ניקור אסור. ור' חזקיה בשם רב מחלק דאם הוא חי אסור וכן אם הוא מליח ע"י מליחה מתחלחל הארס ואם הוא דג מת נוטל מקום הניקור ואוכל השאר דאין מדרך הארס להתפשט כשהוא בדבר מת:
שנתמסמסו בני מעיה. הן הגרעינין שבתוכו ונקראין מעי אבטיח אסור שניכר שמחמת הארס נתמסמסו:
חד בר נש וכו'. מייתי ראיה שכשמתחלחל הארס מתפשט בכולו כהאי דאכיל מניה עשרה בני אדם ומתו כולן מחמת הרירין של הנחש שעברו בתוכו בהמלפפון ופסקוהו וקילקלו כולו:
הוה סני קופד דאימר. היה שונא בשר הכבש ופעם אחת אכל בשר ולא ידע שהוא מכבש ועבר אחד וא"ל זהו בשר כבש ונתבהל וקצה עליו כשזה גילה לו ומת וכן חמרין היו נכנסין בפונדק א' ובקשו שיתנו להם עדשים לאכול ונתנו להם ובקשו עוד פעם ב' ונתנו להם ואמרו שהראשונים היו טובים מאלו והשיבו להם שמחמת שמצאו בהראשונים שדרו של נחש לא רצו ליתנם להם עוד מזה ומחמת כן נתבהלו וקצו במה שאכלו ומתו ומייתי להני עובדי שלפעמים כשלא ידע האדם מה הוא אוכל אינו ניזוק אע"פ שהוא דבר מאוס ושנאוי לו וכשמגלין לו אז ניזוק מחמת שקצה לו בזכרו ממנו:
כתיב ברצות ה' וגו' זה הכלב. שמשלים אתו ומטיב לו וכן הנחש כהני עובדי דלקמן:
רעייא. מעשה ברועים שחלבו חלב ובא הנחש ואכל מהחלב והכלב היה רואה לזה וכשבאו הרועים אח"כ לאכול ממנו התחיל לנבוח בהן שיכירו וימנעו מלאכלו והן לא הבינו לזה ובסוף אכלו ומתו:
חד בר נש. עשה שומים שחוקים בתוך ביתו ובא נחש שהוא שוכן בהר ואכל ממנו והנחש של הבית ורגיל שם היה רואה זה וכשבאו בני הבית לאכול הנשאר התחיל מחרחר וזורק עליהם עפר שיבינו וימנעו מלאכלו והן לא הבינו והשליך הנחש עצמו לתוך השומים כדי שלא יאכלו והרי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וכן מהאי עובדא דלקמיה:
חד בר נש. הזמין לרב אחד לסעוד אצלו וכשבאו להסיב על השלחן הושיב הבעה"ב את הכלב אצל האורח וא"ל וכי בזיון אנא חייב לך שאתה מבזה אותי להושיב הכלב בצידי וא"ל רבי ח"ו אלא טובה אני חייב להכלב שעשה עמדי ואני משלם לו לעשות עמו הכבוד הזה מפני שהשבאים שחוטפין בני אדם לשביה נכנסו כאן לעיר ובא אחד מהם ורצה לקחת אשתי ובא זה הכלב ואכל את ביציו וסירסו והניחה בשלום: