פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ב
מתני' המאכיל את פועליו וכו'. הוא משלם את הקרן שהוא הגוזל והן משלמין את החומש לפי שהן השוגגין ותשלומי חומש בהאוכל עצמו תלי רחמנא:
הן משלמין קרן וחומש. מן החולין המתוקנין כדין תשלומי תרומה והוא משלם להן דמי סעודתן כפי דמי חולין שהיה צריך להאכילן והן יתירין מדמי תרומה וכדמפרש בגמ' לפי המסקנא שאע"פ שאכלו מ"מ הואיל ונפשו של אדם חותה מדבר האסור שהוא קץ ממנו לא נהנו מאכילה זו והלכה כחכמים:
מתני' משלם תשלומי כפל דמי תרומה. שהיא יותר בזול מן החולין לפי שאין לה אוכלין הרבה:
משלם שני קרנים וחומש. קרן אחד וחומשו משלם מן החולין כדין כל תשלומי תרומה להאוכלה בשוגג ועוד קרן אחד שהוא בשביל תשלומי כפל משלם אותו אף מדמי תרומה:
גנב תרומת הקדש. שהקדישה הכהן לבדק הבית ואכלה:
משלם שני חומשין. אחד משום אוכל תרומה ואחדמשום נהנה מן ההקדש וקרן אחד הוא דמשלם לפי שאין בהקדש תשלומי כפל דכתיב ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:
מתני' אין משלמין מן הלקט וכו'. דכתיב ונתן לכהן את הקודש ודריש ר"מ דבר הראוי להיות קודש פרט לאלו שאינן ראויין להיות קדש שהרי פטורין הן מן המעשרות:
ולא מן ההפקר. שזכה מן ההפקר ופטור ממעשרות:
ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. כלומר תרומתו היא שניטלה אבל לא ניטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו הלוי לכהן בשבלים דאילו ניטלה ממנו תרומה גדולה לא הוה פליג ר"מ דהא הוי כחולין המתוקנים ולא ממעשר ראשון והקדש שנפדו. כלומר שנפדו אבל לא כהלכתן כגון מעשר שני שפדאו ע"ג אסימון והקדש שפדאו ע"ג הקרקע דאילו נפדו ממש מודה ר"מ דכחולין הן:
וחכמים מתירין באלו. כולהו דחשיב במתני' והכי מסיק לה בגמ' והלכה כחכמים:
גמ' הא רמ"א משלמין וכו'. הא בין לר"מ ובין לרבנן משלמין וא"כ מה ביניהן ובמאי קמיפלגי:
עיקר סעודה ביניהון. על מי נקראת עיקר הסעודה:
רמ"א עיקר סעודה לבעל הבית. כלומר אע"פ שהפועלין אוכלין מכח התנאי שהתנו עמו או מכח מנהג המדינה כדתנן בר"פ השוכר את הפועלין מ"מ עיקר הסעודה על שם בעה"ב נקראת דהוי כמוכר להן הסעודה בשביל המלאכה שעושין וכיון שכן הוא צריך לשלם את הקרן שהוא דמי הסעודה והן משלמין את החומש דבאוכל תלי רחמנא:
ורבנן אמרין עיקר סעודה לפועלין. שהרי אם לא היו אוכלין משלו היה מרבה בשכרן ומכיון דעכ"פ מנכה להם איזה דבר בשביל שנותן להם לאכול נקראת עיקר הסעודה על שם הפועלין דמשלהן הן אוכלין והלכך צריכין הן לשלם את הכל והבעה"ב מחזיר להן דמי סעודתן מפני התנאי או מפני מנהג המדינה:
טפילה ביניהון. כלומר דלכ"ע עיקר הסעודה על שם בעה"ב היא וכמוכר להן הסעודה דמי והכא בהא קמיפלגי על מי הוא הטפילה לטפל ולהכין הסעודה דר"מ סבר על הבעה"ב הוא מוטל לטפל ולעשות הסעודה ומכיון שהוא מטפל בכך היה לו להזהר שלא ליטול מהתרומה שיש בביתו והלכך הוא חייב לשלם את הקרן מלבד החומש דבאוכל תליא כדאמרן ורבנן סברי על הפועלין מוטל לטפל בצרכי סעודה ולהכינה על חשבון בעל הבית ומכיון שהן המטפלין מוטל עליהן להזהר ולחקור אם היא תרומה או לא והואיל ולא נזהרו הן חייבין לשלם את הכל ובעה"ב מחזיר להן דמי סעודתן כפי התנאי או המנהג:
הא למה זה דומה. האי שצריך להחזיר להן דמי סעודתן למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שטעה ונתן לו חפץ של אחר דמיהת חייב להעמיד לו מקחו וליתן לו החפץ שהוא ברשותו כפי אשר התנה עמו וה"נ כן שזה נתן להם הסעודה שאינה שלו לפיכך ישלם להן דמי הסעודה כפי התנאי ביניהם:
אילו כרשב"ל איתאמרת ניחא. כלומר משום דאיכא דאמרי להא דר' אבהו בשם רשב"ל ואיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן דר' אבהו תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה וקאמר הש"ס דלהך דאמרי לה בשם רשב"ל ניחא הא דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו דלשיטתיה אזיל דקאמר דלא פליגי אלא על מי מוטל לטפל להכין הסעודה ולכ"ע עיקר הסעודה על שם בעה"ב היא וכמוכר להן הסעודה בשכר הפעולה ודמיא ממש למוכר חפץ לחבירו בטעות שכסבור שהוא שלו ואינו שלו שחייב להעמיד לו מקחו וכדאמרן:
ואין כר' יוחנן. אבל אי כאיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן קשיא הא ר' יוחנן אמר עיקר הסעודה על מי נקראת היא בינייהו דר"מ ורבנן ולרבנן עיקר הסעודה על שם הפועלין נקראת ומשלהן הן אוכלין ומאי האי דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו שאינו שלו הרי הבעה"ב לא מכר להם כלום דשלהן היא הסעודה ואת אמר הכין בתמיה:
כר"מ איתאמר. כלומר הא לא קשיא דלהני דאמרי לה בשם ר' יוחנן לא א"ר יוחנן זה אלא אליבא דר"מ דס"ל עיקר הסעודה על שם הבעה"ב נקראת וכמוכר להן הסעודה דמי. ועלה קאמר הא למה זה דומה וכו' ולפיכך הבעה"ב הוא משלם את הקרן תחת הפועלין:
שבח סעודה ביניהון. מה שסעודת חולין היא יותר יפה מדמי סעודת תרומה איכא בינייהו דלר' מאיר משלם הבעה"ב הקרן דמי תרומה ולרבנן הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתן כפי דמי החולין שהוא יותר כדמפרש ואזיל:
בשפסק עמהן להאכילן דבשני חולין. תמרים או מיני מתיקות של חולין והוא האכילן דבשני תרומה והן יותר בזול משל חולין:
ולא כבר אכלו. ומאי איכפת להו הלא אכלו ממיני מתיקה והתבשיל בעצמו כמו אם היו של חולין ומשני כמ"ד טבלים וה"ה כל מיני איסור נפשו של אדם חותה מהן וקץ בהן ולא מיקרי אכילה ולפיכך צריך לשלם להן דמי סעודתן מן החולין כפי אשר התנה עמהן והשתא לר' יוסי בן חנינא ליכא בינייהו אלא שבח הסעודה:
גמ' לצדדין היא מתניתא. הא דקתני בגנב תרומת הקדש משלם וכו' ולמי משלם ומפרש לה דלצדדין היא דלפעמים משלם להקדש ולפעמים להכהנים של השבט:
יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לקדש. דקסבר לה דלגבי תרומה צריך שיהיה בו שוה פרוטה דכתיב ונתן לכהן ואין נתינה פחות משוה פרוטה הלכך כשאין בו שוה פרוטה משלם לקדש דמיהת כזית אית ביה:
יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית. כגון שהיתה שנת היוקר משלם לשבט משום תרומה:
שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן משלם לקדש. דכיון דאית ביה כזית הולכין אחר הקדש ומר' יוחנן משמיה דנפשיה שמענו דקאמר משלם לשבט הואיל דאית ביה שוה פרוטה:
א"ר זעירא וכו'. ר' זעירא וכהנא פליגי במילתא אחריתא דקתני משלם שני חומשין וקרן וקא"ר זעירא דגזירת הכתוב הוא למקום שהקרן מהלך וכו' דכתיב ואיש כי יאכל וגו' ויסף חמישיתו וגו' והלכך אם משלם הקרן להשבט משלם גם החומשין וכהנא ס"ל דהואיל דאיכא ב' חומשין משלם אחד להשבט ואחד להקדש:
שאין בהקדש וכו'. קתני במתני' ומפרש טעמא דכתיב לרעהו ולא להקדש:
גמ' רשב"ל אמר על תרתי אחרייתא. הא דתנינן וחכמים מתירין באלו על שתים אחרונות קאי מעשר שני והקדש שנפדו:
ולמה. באלו דוקא. מפני שיש בהן זיקת תרומה ומעשרות. כלומר אף על פי דבמעשר שני והקדש לא שייך תרומה ומעשרות מ"מ מקודם שקרא שם למעשר שני ומקודם שהקדיש היה שייך בהו תרומה ומעשרות והיינו זיקת תרומה ומעשרות:
ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות. בתמיה כלומר אי הכי דקרית להו יש בהן זיקת תרומה ומעשרות הואיל ומקודם לכן היו ראוין לקרות להן שם לתרומה ומעשרות א"כ נימא נמי בלקט ושכחה כן דמקודם שנעשו לקט ושכחה היו ראויין לזיקת תרומה ומעשרות:
אלא בשכחת קמה. כצ"ל ובקמת פאה אנן קיימין. כלומר דמיירי שהיה השכחה בקמה וכן הפאה הפרישה בעודה קמה דמעולם לא היה בהן זיקת תרומות ומעשרות ולקמן פריך עלה מלקט:
לית הדא פשטה שאילתא דחילפיי. הך מילתא דשאל חילפי והוא אילפא גרסי' לה לעיל בפ"ז דפאה בהל' ג' דשאל לקט בנשירה מהו שיקדש אם מיד כשהוא נושר מתוך היד או מתוך המגל חל עליו הקדש לעניים קודם שיפול לארץ ונפקא מינה דאם נפל על איזה דבר ואם לא חל עליו שם לקט עד שיגיע לארץ אם כן היה ראוי לזיקת תרומה ומעשרות ומשכחת לה דישלם ממנו אפי' אם אחר כך הגיע לארץ ונעשה לקט והשתא קאמר הש"ס וכי לא נוכל לפשוט הבעיא דחילפי דמדמדייק לאוקמי בשכחת קמה ובפיאת קמה ומלקט לא קאמר מידי ש"מ דבלקט לא משכחת לה שיהא בו זיקת תרומה ומעשרות דאין לקט אלא בשעת קצירה וקודם שיקצור עדיין אין כאן זיקת מעשרות ומשיקצור ונושר הלקט מתוך ידו חל עליו שם לקט ופטור ממעשרות:
ר' יוחנן אמר ליה. אדר"ל דלעיל קאי דדחיק לאוקמי בשכחת קמה ובקמת פאה והקשה לו והא תנינן לקט וכי אית לך מימר פאה בלקט כלומר ומה תאמר בלקט וכי יש לך לומר שמהקמת פאה הוא הלקט בתמיה דהא לא שייך לקט באותה קמה שהפריש לפאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה והא תנינן לקט ולדידך היה מקודם ראוי לזיקת תרומה ומעשרות אלא דליתא לטעמא דידך לחלק בין שתים האחרונות לבין הראשונות וכן אמר לה ר' יוחנן בהדיא על כולהון דקחשיב במתניתין קאי דחכמים מתירין לשלם מהן: