פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ד
מתני' המתכוין לומר תרומה וכו' עד שיהא פיו ולבו שוין. שלא יהו מכחישין זה את זה ואם לא היה מוציא בשפתיו כלל וחישב בלבו על התרומה ה"ז תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה בלבד תהיה תרומה וכן בהקדש אם לא הוציא בשפתיו מה שהוא נגד מחשבתו הוי הקדש דגלי רחמנא כל נדיב לב דאפי' גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו מהני ודוקא בשבועות ובנדרים הוא דבעינן עד שיוציא בשפתיו דחולין מקדשים לא גמרינן הכי הויא מסקנא דמילתא:
גמ' תמן תנינן. בריש פ"ה דנזיר:
הקדש טעות הקדש. כדמפרש התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן לב"ש הוי הקדש:
וא"ר ירמיה. התם דלב"ש אפי' בא לומר חולין כלומר שלא נתכוין כלל בתחילה להקדישו והיה רוצה לומר זה שיצא ראשון יהא נשאר חולין וטעה ואמר עולה קדשה והוה עולה:
ר' יוסי. פליג ואמר דדוקא במתכוין להקדש אנן קיימין לב"ש אלא שטעה מחמת דבר אחר כמו דאמרי שם שנתכוין להקדיש שור שחור והיה טועה בדעתו שכסבור היה שהוא יצא ראשון ויצא לבן אבל אם לא נתכוין להקדיש כלל שחשב בלבו חולין וטעה בדיבורו ואמר הקדש אפי' לב"ש לא הוי הקדש:
והדא מתניתא מה היא. האי מתני' דידן כמאן אתיא וקאמר דעל דעתיה דר' ירמיה במחלוקת היא שנויה דלא אתיא אלא כב"ה דקאמרי הקדש טעות אינו הקדש דאלו לב"ש השתא בנתכוין לחוצין וטעה ואמר עולה קדשה בנתכוין לעולה ואמר שלמים לכ"ש דדבריו קיימין:
על דעתיה דר' יוסי דברי הכל. היא המתני' דלדידיה לא קאמרי ב"ש התם אלא בשטועה בדבר אחר שכסבור היה שזה יצא ראשון ויצא אחר ומיהת נתכוין הוא להקדיש להיוצא ראשון ולא מיקריא הכחשה בדיבורו אבל הכא שנתכוין לעולה ואמר שלמים הוי הכחשה ממש בדיבורו למאי שחשב בלבו אף ב"ש מודו דלא אמר כלום דהוי כנתכוין לחולין ואמר הקדש שהרי לא נתכוין מעולם לשלמים:
תני. בברייתא דת"כ פ' ויקרא לבטא בשפתים כתיב ודריש ולא בלב והיינו שהיה מהרהר בלבו להוציא השבועה מפיו ונתכוין להוציא בשפתוו ולא הוציא אינה כלום:
יכול שאני מוציא את הגומר בלב. כלומר שגמר בלבו שתהא שבועה אפי' אם לא יוציא בשפתיו:
ת"ל לבטא. מסיפיה דקרא קא דריש דכתיב לכל אשר יבטא לכל לרבות הוא:
ושמואל אמר הגומר בלבו. לאו כלום הוא ואינו חייב עד שיוציא בשפתיו ממש:
והתני. בברייתא דדריש כל נדיב לב דכתיב גבי תרומה זה הגומר בלב דהויא תרומה:
או אינו אלא המוציא בשפתיו. דוקא הוא דמהני בתרומה ובהקדש והא דכתיב כל נדיב לב פרט למכחיש בשפתיו למה שהוא בלבו דבעינן שיהו פיו ולבו שוין ולעולם עד שיוציא בשפתיו:
הרי מוציא בשפתיו אמור. דהכל הולך אחר זה שהוציא בשפתיו ועכשיו מה אני מקיים כל נדיב לב לרבות זה הגומר בלב אע"פ שלא הוציא בשפתיו וקשיא לשמואל:
מה דאמר שמואל לקרבן. שאינו מתחייב בקרבן שבועת ביטוי עד שיוציא בשפתיו השבועה אבל לענין תרומה ונדבת הקדש מודה שמואל דמשגמר בלבו הוי תרומה והקדש דגלי רחמנא כל נדיב לב ולא גמרינן לבעלמא מידי דחולין מקדשים לא גמרינן: