פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ב
מתני' השותפין שתרמו זה אחר זה. שלאחר שתרם א' מהן והשני לא ידע מזה חזר ותרם:
ר"ע אומר תרומת שניהן תרומה. בגמ' מוקי לה דמיירי בסתם שותפין שאין ידוע אם מקפידין זה על זה והלכך ס"ל לר"ע דאמרינן מסתמא כל אחד מתרצה במה שעושה חבירו ומכיון שלא ידעו זה מזה וכל אחד תרם לרצונו תרומת שניהן תרומה היא וחכמ ם ס"ל דלא אמרינן דמסתמא יתרצה הראשון במה שחזר ותרם חבירו והלכך תרומת הראשון ודאי תרומה היא דהא לתרום פעם אחת עכ"פ צריכין הן ולא סגי בלאו הכי אבל תרומת השני אינה תרומה דהראשון יכול הוא למחות על תרומתו מאחר שכבר נתרמה התרומה מהכרי הזה:
אם תרם הראשון כשיעור. כלומר כשיעור שרגיל חבירו לתרום ותרם הוא עכשיו כשיעור הזה אין תרומת השני תרומה דבזה יכול הראשון למחות ביד והשני על תרומתו מכיון שכבר תרם הוא וכשיעור שרגיל גם זה לתרום ואם לא תרם הראשון כשיעור שרגיל חבירו לתרום אינו יכול למחות על תרומת השני לפי שאין תרומתו שתרם הוא עולה לשיעור תרומת חבירו והלכך אף תרומת השני תרומה כך הוא המסקנא למאי דקאמר בגמרא לחד פירושא ודברי ר' יוסי כסברת חכמים היא וכך היא הלכה:
מתני' בד"א. הא דתנינן במתני' דלעיל דחיישינן לתרומה שלא ברשות וכדמחלק ר' יוסי אליבא דחכמים בין אם תרם הראשון כשיעור או לא:
בשלא דיבר. זה הכל מיירי שלא אמר אחד לחבירו בפירוש לתרום אבל אם הרשה לו לתרום או לבן ביתו או לעבדו ולשפחתו תרומתו תרומה ומשום סיפא נקט לה:
ביטל. אם לאחר שעשאו שליח לתרום ביטל שליחותו:
הפועלים. שעושין מלאכתו של בעה"ב אין להן רשות לתרום חוץ מן הדרוכות. כלומר אם במלאכת דריכות ענבים בגת הן עושין יש להן רשות לתרום לפי שהן מטמאין את הגת דתנינן בתוספתא דטהרות פ' י"א מאימתי ענבים מטמאין טומאת אוכלין משיהלכו בהן שתי וערב בדריכה מקבלין טומאה וכדאמרינן נמי הכא בגמ' הלכך בעה"ב זה סומך עליהן שהרי הן יכולין לטמא את הגת משידרכו בה שתי וערב ואם סומך עליהן לענין טהרה שלא יטמאו את הגת סומך עליהן גם לענין תרומה והוי כאילו נתן להם רשות לתרום ותרומתן תרומה א"נ דודאי ניחא ליה לבעה"ב שיתרמו קודם שידרכו דשמא יארע להן איזה טומאה אח"כ ויטמאו את הגת ולפיכך תרומתן תרומה:
גמ' מה אנן קיימין. במתני':
אם בממחין. כלו' בשידוע שהן ממחין ומקפידין זע"ז בכל דבר שייעשה ברצון שניהם אם כן בזה לא הוי פליג ר"ע ואף הוא יודה לחכמים דתרומת הראשון תרומה היא דהא ודאי חדא תרומה צריכה ולא סגי בלא"ה והראשון שתרם לא היה צריך ליטול רשות מחבירו משום שבזה ודאי לא יקפיד השני שעכ"פ צריכין הן לתרום אלא דתרומת השני לא הויא תרומה כלל שהרי ראה שחסר מן הכרי ממה שהיה והו"ל למישאליה להראשון אם זה שנחסר מחמת התרומה הוא שכבר תרם ממנו ולא היה לו לתרום בלתי ידיעת חבירו ובהא לכ"ע תרומת השני אינה תרומה:
ואם בשאינן ממתין. שידוע הוא שאין מוחין ומקפידין זה על זה כ"א כל אחד מתרצה במה שעושה חבירו א"כ בזה אוף רבנן מודין לר"ע דתרומת שניהם תרומה היא דמכיון שהשני יודע שחבירו מתרצה בכל מה שעושה לא היה צריך לו לשאול אם כבר תרם או זה שנחסר מחמת דבר אחר הוא משום דסמכה דעתיה דאף אם תרם חבירו מ"מ יתרצה ג"כ למה שאני תורם וכיון שכן חלה שם תרומה גם על מה שתרם השני לכ"ע:
אלא כי אנן קיימין. לפלוגתייהו בסתם שאינו ידוע אם הן מקפידין זה על זה או לא דר"ע סבר סתם שותפין אינם ממחין זה על זה וסמכה דעתיה דהשני שיתרצה הראשון גם לתרומתו אפי' אם כבר תרם הוא וחכמים סברי דסתמן כממחין זה על זה והלכך תרומת הראשון מיהת תרומה היא לכ"ע כדאמרן דעל תרומה חדא אינן צריכין לטול רשות זה מזה והשני הוא דהיה צריך לשאול לחבירו מאחר שראה שנחסר מן הכרי דשמא כבר תרם חבירו ולא יתרצה על מה שיתרום עוד ולא הויא תרומתו תרומה:
על דעתיה דר' עקיבה. השתא שואל הש"ס במאי הוא דקאמר ר"ע תרומת שניהן תרומה ואם כל אחת ואחת כולה תרומה הויא או דחציה של זה וחציה של זה מצטרפין לשיעור תרומה וכתרי בעיות הן וחדא מגו חדא קמיבעיא ליה כדמוכח מהפשיטות דלקמן:
סאה של ראשון חצייה טבל וחצייה תרומה טבולה למעשרות. כלומר דאי נימא דה"ק תרומה משניהן תרומה היא דחצייה של זה תרומה וחצייה של זה תרומה ומצטרפין לכשיעור וכגון שהיה בכרי חמשים סאין וסאה אחת שיעור תרומה היא והשתא אי נימא הכי דלא הויא כל סאה שהפריש זה ושהפריש זה כולה תרומה כ"א החצייה מכל אחד ואחד א"כ מסתברא הוא דבהא מיהת מחלקים בין תרומת הראשון שקדמה ובין תרומת השני שאחריה דתרומת הראשון החצייה של סאה נשארת טבל דלא קדשה לתרומה כ"א חצייה וחצייה השני הוא דהויא תרומה ואין כאן תרומה לגמרי דלפטור הסאה משאר מעשרות כדין תרומה ממש שהרי אינה תרומה כולה עד שתצטרף לחצייה של תרומת השני והלכך כיון דבכל הסאה יש כאן חצייה טבל וחצייה תרומה אינה נפטרת אותה חצייה של הסאה משאר מעשרות כ"א מתרומה גדולה מיהת נפטרת היא שא"צ להפריש עליה תרומה ממקום אחר דהא היא קדמה לתרומה שניה ודי בזה שנחמיר לענין שאר מעשרות שצריך להפריש מאותה חצייה של הסאה כולה אבל תרומה גדולה ודאי א"צ להפריש עליה כלל והיינו דקאמר טבולה למעשרות כלומר החצייה טבל שאמרנו טבל למעשרות היא ולא לתרומה גדולה כדאמרן:
סאה של שני חצייה תרומה וחצייה טבל טבולה לכל. כלומר ואותה הסאה תרומה של השני בדין הוא דנימא בה דהחצייה תרומה וחצייה השני טבל ממש הוא וטבולה לכל אפי' לתרומה גדולה וטעמא דמכיון דתרומת השני מצד חומרא היא ר"ע דס"ל דתלינן מסתמא שהראשון יתרצה להשני כדלעיל א"כ החצייה של הטבל שבה נאמר כטבל לגמרי הויא דלא דמיא לסאה תרומה של הראשון דהתם מן הדין הוא דהואיל וקדמה ליהוי תרומה לגמרי אלא דמחמרינן על החצייה ולפיכך די שנחמיר לעשות החצייה טבל למעשר ולא לתרומה אבל סאה תרומה של השני איפכא הויא דהחצייה תרומה דאמרינן בה מצד החומרא היא וחצייה טבל נשארת כמו שהיתה והלכך טבולה לכל היא:
לא צורכה דלא חצי סאה של שני וכו'. זו בעיא אחריתא היא ובדרך את"ל מיתפרש כלומר דאת"ל הכי אליבא דר"ע א"כ הא מסתברא היא לחלק בין חצי סאה של ראשון לבין חצי סאה של שני וכדאמרן ולא צריכא דקמיבעיא לן השתא אלא אי נימא דלפ"ז חצי סאה של שני מהו שתפטור חצי סאה של ראשון וכלומר אם יכול להפריש המעשר ממנה על חצי סאה של הראשון מי נימא דהואיל ושתיהן טבל הן מפריש ממנה על של ראשון או דילמא כיון דאחת מהן טבל לכל היא ואחת אינה טבל כ"א למעשר אינו יכול להפריש מזו שטבולה ממש על זו שפטורה מתרומה גדולה ואינה טבולה כ"א למעשר:
כשמעינה מן הדא. דלקמיה ועיקר הבעיא נפשטה דלא אמרינן חצייה טבל וחצייה תרומה לא בזו ולא בזו אלא שתיהן תרומה הן כהדא עובדא דאריסטון שם האיש כנזכר בסוף מס' חלה הביא פירות ושייר מהן בתוך השק שלא הוציא כולן ותרם מאלו הפירות שהוציא ושאלו לר' יוסי אי נימא דלא תרם כ"א על אותן פירות שהוציא וצריך שיתרום שניה על אותן פירות שנשארו בהשק והשיב חזקה על הכל תרם וכן הכא נמי אמרינן אף אליבא דר"ע דחזקה על הכל תרם כל אחד ואחד ותרומת שניהן תרומה דקאמר כל סאה של כל אחד שתרם תרומה היא:
מה כשיעור. אדברי ר' יוסי דמתני' קאי ומאי אם תרם הראשון כשיעור דקאמר אם כשיעור תורה שהוא א' מחמשים ושיעור תורה דקאמר שיעור המפורש בתורה במקום אחר הוא דאין שיעור תרומה גדולה מפורשת בתורה ואפי' חטה אחת פוטרת את הכרי מד"ת אלא שחכמים נתנו שיעור לבינונית א' מחמשים וסמכו על א' מחמשים המפורש בתורה גבי תרומת מדין או דילמא כשיעור דקאמר היינו כשיעור חביריו כלומר לפי מה שרגיל חבירו זה ושאר חביריו לתרום תרומותיהן אם בפחות או ביותר:
אין תעבדינה וכו'. וקאמר הש"ס דהנ"מ מזה דאם אנחנו מפרשין לדברי ר' יוסי שהוא על שיעור תורה א"כ לית ר' יוסי כרבנן כלומר דלא שייך דבריו כלל לסברת רבנן אלא דתלי במידי אחרינא דהואיל והראשון תרם כשיעור תורה שוב אין תרומה אחר תרומה אבל אם תפרש כשיעור חביריו א"כ אזלא טעמא דר' יוסי כסברת רבנן דהואיל והראשון תרם כשיעור שרגיל גם השני לתרום אמרינן דמסתמא יכול הוא למחות ביד השני על תרומתו דלמה לו שיתרום עוד והרי גם הוא תרם כפי השיעור שרגיל הוא זה כדפרישית במתני':
גמ' ולית הדא פליגא על דר"ל. דאמר ברפ"ד דגיטין דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ובמתני' קתני ביטל עד שלא תרם אין תרומתו תרומה. וקשיא לר"ל:
תיפתר. למתני' בששינה שליחותו כגון שאמר לו הבעה"ב לך וקבע לי התרומה בצפון של הכרי והלך וקבע בדרום והלכך כשזה ביטל שליחותו מקודם אין תרומתו תרומה:
הדרוכות וכו'. טעמא דסיפא דמתני' קאמר דהפועלין יש להן רשות לתרום בענבים דרוכות לפי שמכיון שהילכו בהן שתי וערב כבר הן מקבלין טומאה ומטמאין את הבורמיד וכדפרישית במתני':
והתני. בתוספתא פ"ק הפועלין וכו' והכי גריס שם ואם היה הבור קטן ואחרים משתמשין בו תרומתו תרומה. וכאן יש ט"ס בהעתקה:
מפני שאחרים משכשכין. בו ידיהם ומשתמשין בו הוא דאמרינן תרומתן תרומה דחיישינן שמא אח"כ יטמאו את הבור הא אם אין אחרים משתמשין ומשכשכין בו לא חיישינן ואין תרומתן תרומה וקשיא על דר' יוחנן דקאמר מכיון שהילכו בדרוכות שתי וערב מטמאין את הבור מיד:
מהו כדון. והשתא מ"ט דמתני' דיש להם רשות לתרום בדרוכות מפני חשש טומאה:
כאן ביין. מתני' בבור של יין וכאן בתוספתא בבור של שמן מיירי:
ולא הוא יין הוא שמן. הלא הכל אחד הוא לענין חששא זו ומ"ש יין משמן. ומשני לפי שהיין יותר טומאתו מצויה שיד הכל ממשמשין בו שרוצין לטעום אותו אבל שמן אין טומאתו מצויה כל כך והלכך לא חששו אלא אם כן רואין שאחרים משתמשין ומשכשכין בו:
תני. בתוספתא פ"ג מאימתי תורמין את הענבים משהילכו בהן שתי וערב משום דחיישינן שלא יטמאו כדלעיל:
מאימתי מטמאין אותן. כלומר ומאימתי מותר לטמא אותן ואין צריכין ליזהר עוד בהן. וה"ג בתוספתא בית שמאי אומרים משנטל מעשר ראשון ובית הלל אומרים משינטל מעשר שני וכאן היא הגי' נכונה כדמוכח מלקמן ושם נהפכה בטעות:
נראין דברי ב"ש. לפי הגי' דהכא דאמרי משיוציא מעשר שני נראין דבריהם בזמן המקדש שהיה צריך להעלות מעשר שני לירושלים ולאכלו בטהרה והלכך היו צריכין להזהר משום טומאה עד שיוציאו אותו ונראין דברי ב"ה בזה"ז שא"צ להזהר מטומאתו:
אלא מוציאין תרומה ותרומת מעשר. ובתוספתא גריס תרומה ומעשרות. כלומר כל המעשרות ובין אם שנת מעשר ראשון ושני או מעשר ראשון ועני ואח"כ מותר לטמאות את הבור מיד:
אית תניי תני. דפלוגתא היא בתוספתא שם לת"ק משיטענו. משינתנו במעטן דאז מוכשרין לקבל טומאה כדתנן בריש פ"ט דטהרות א"נ משיטענו הקורה עליהן רש"א משיטחנו בריחיים ופריך ניחא וכו'. אלא למ"ד משיטחנו והא לא כן א"ר יוחנן וכו' וכדלעיל וכדמפרש ר' חייא בר אדא כאן וכאן מצויה אלא שביין יותר היא מצויה וחששו משהילכו בדרוכות שתי וערב שצריך לתרום בטהרה:
תני. שם דר' יוסי בר' יהודה אומר מביא זיתים בקופה ונותן לתוך הממל והיא הרכב העליונה שמפרכין בה הזיתים ומהלך בהן שתי וערב וכלומר דס"ל דדין זיתים כמו דין ענבים ומשהילך בהן שתי וערב צריך לתרום אמרו לו אינו דומה זיתים לענבים ענבים רכות ונותקות את יינן זיתים קשין וכו' למאי דגריס הכא ענבים דיהות היינו הך שהן מנתקין את היין משהילכו בהן שתי וערב ולפיכך חששו בהן לתרום מיד קודם שיטמאו אבל לא חששו כל כך בשמן שהזיתים קשים ועד שיטענו הקורה עליהו או לר"ש עד שיטחנו אין נותקין את השמן: