פני משה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' מאימתי מזכירין גברות גשמים. לפי שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים:
רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג. דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין ליטלו מי"ט הראשון של חג הילכך בתפלת שחרית בי"ט הראשון של חג מזכירין גבורות גשמים אבל מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה:
ר' יהושע אמר. מי"ט הראשון אין מתחילין אלא מי"ט האחרון של חג הוא דמתחילין כדאמר ליה לר"א הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג א"כ למה הוא מזכיר כל שבעה ימי החג שהסוכה נוהגת בהן וכדאמרי' בפ"ב דסוכה ירדו גשמים וכו' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו על פניו כלו' אי איפשי בשימושך:
א"ל ר"א אף הוא אינו אומר וכו'. לא אמרתי לשאול על הגשמים כל ימי החג אלא שיהא מספר ואומר שבחו של הקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו בשעה שהוא צריך לעולם. א"ל א"כ. דמשיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו משמע:
לעולם יהא מזכיר. ואפי' בקיץ ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יהושע דמשמע מיד בי"ט האחרון הוא מזכיר אלא הלכה כר' יהודה במתני' דלקמן דהאחרון בתפלת מוסף הוא דמזכיר והראשון אינו מזכיר:
גמ' טעמיה דר"א וכו' לפיכך הן באין פרקליטין. מליצים על המים ועל כך הן באין בחג שנידונין על המים. וא"כ ראוי להזכיר מעת התחלת נטילתן:
דבר אחר בשעה שהעבד משמש את רבו וכו'. והלכך שעת נטולתן שעובד לרבו בהן מבקש פרס שלו מרבו ולהאי טעמא לא צריך לזה שבאין הן פרקליטין למים:
א"ל ר' יהושע וכו' ורוח רבו נוחה הימנו. אז הוא תובע פרנסתו ממנו אבל כאן מכיון שהגשמים אינו סימן ברכה בחג ומראין שאין רוח רבו נוחה הימנו אינו בדין שיהא מזכיר:
דבר אחר. בנוהג שבעולם שאין העבד תובע פרס שלו אלא סמוך לפרסו כלומר אחר שהשלים עבודתו ומגיע לו פרס שלו ולא בהתחלת עבודתו הלכך בדין הוא שלא יהא מזכיר אלא ביום טוב האחרון אחר שהושלמה העבודה בנטילתן:
תני. בברייתא חדא רבי אליעזר אומר וכו'. וקאמר הש"ס על דעתיה דהדין בתרייה להאי ברייתא אחריתא ניחא אליבא דר"א דהוא דעתי' דר' אליעזר קדמייתא הא דאמרן דטעמיה ע"י שארבעת מינין הללו וכו' ולפיכך קאמר מיום טוב הראשון של חג שזהו משעת נטילת לולב והיא דעתיה בהאי ברייתא אחרייתא אלא אליבא דרבי יהושע קשיא מחלפא שיטתי' דתמן במתני' הוא אומר מיום טוב האחרון והכא הוא אומר משעת הניחו של לולב וזהו בשביעי בשחרית אחר התפלה:
שכל היום כשר ללולב. ואם לא נטל שחרית יטול בין הערבים וא"כ שעת הנחתו סמוך לחשיכה של יום טוב האחרון:
ויזכיר מבערב. של יום טוב האחרון בתפלת ערבית:
לית כל עמא תמן. בבית הכנסת ואם יתחילו מבערב אין הכל יודעין ויהיה זה מזכיר וזה אינו מזכיר והרי זה כאגודות אגודות:
ויזכיר בשחרית. של י"ט האחרון שכל הציבור בבית הכנסת הם:
אף הוא סבור וכו'. כלומר אף זה שלא היה בבהכ"נ אתמול מבערב יטעה ויהא סבור שמא כבר הזכירו מבערב והוא הוי מדכר וכלומר שהיה לו ג"כ להזכיר אלא שלא ידע ובשנה האחרת יבא להזכיר מבערב אבל עכשיו מכיון דהוא חמי לון שאין מזכירין בשחרית ומזכירין הן באחריתא במוסף אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב:
א"ל ר' חייה בר מרייא לרבי מנא אוף הכין הוה ר' יונה אבוך הוה בה. מקשה ומתרץ כך:
אסור ליחיד. להתחיל להזכיר עד שיודע שהתחיל להזכיר השליח ציבור:
ר' סימון וכו' בשליח ציבור הדבר תלוי. בתמיה וכי בש"צ הוא תלוי אם כן במקום שאין כאן ש"צ לא יזכיר אלא אף היחיד אם רצה להזכיר מזכיר:
מה ופליג. אם ר' סימון בשם ריב"ל פליג אהא דקאמרת בשם ר' פדת אסור להזכיר וכו' ולדידיה מותר היחיד להזכיר לעולם קודם שישמע שהש"ץ הזכיר:
א"ל. ר' חגיי לא פליג אלא דא דאת אמר כמתמיה וכי בש"צ הדבר תלוי וס"ל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר היינו בטל שמתחילין בי"ט הראשון של פסח ומפני שהטל אם רצה להזכיר מזכיר הוא לעולם. ודא דאת אמר בשם ר' פדת אסור ליחיד להזכיר וכו' היינו בגשם שאין להזכירו בימות הקיץ ועד שלא ישמע שהגיע הזמן שהש"צ התחיל להזכיר לא יזכיר:
קמון בצלותא. עמדו הצבור להתפלל תפלה זו שמזכירין בה הרי זו כמו שכבר [הזכיר] הש"צ ואף היחיד מזכיר:
כשם שתחיית המתים חיים לעולם וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ב' על המתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וזהו הטעם שקבעו להזכיר גבורות גשמים בברכה זו וכל הסוגיא שם עד ואלו צרכיו הם:
שמע לה מן הדא. כלומר מן הכתוב הזה שמעינן שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבא כגשם לנו:
בין על הטל ובין על המטר נשמע לו. ושניהם נעצרו:
ואחרינא אמר על המטר וכו' מן הדין קרייא. הוא למד דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ואלו טל לא כתיב ש"מ לא נעצר הטל:
מאן דאמר בין על הטל וכו'. א"כ איכן הותר נדרו של טל דהא לא אמר הקב"ה אלא ואתנה מטר:
אדרעי'. שם מקומו:
סברין. אנן מימר שלא היה צריך לומר לו גם להטל מפני שהנדר שהותר מקצתו הותר כולי וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל:
אית דבעי מימר. במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל:
ויאמר ה' אלהי וגו' תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וממילא שמע ה' בקולו אלא ללמדנו הוא בא שהיה שם עוד איזה דבר שדבר עמו שמע בקולו ואח"כ ותשב נפש הילד. וכדדריש ר' יהודה בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו':
עם כשהוא יוצא נפצע בנו וכו'. לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה מעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו אי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי:
לך והתר נדרו של טל וכו'. כלומר ללמדו הוא בא שהטל חיים הוא לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל והיינו דכתיב וישמע ה' בקול אליהו זהו להתיר נדרו ואח"כ ותשב נפש הילד:
וארעא תפקידה תפליט. לפרש וארץ רפאים אלו הן המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ ילדיתיך. מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך:
וכתיב בתריה נשבע ה' וגו'. הכי גריס לה בברכות שם:
בדייתיקי נתתיו לאברהם. במתנה נתתיו לו ויתן לך האלהים מטל השמים. הכי גריס לה בברכות. כלומר דלישנא דקרא מדייק ליה מה דפתח ואמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה"ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי כמו בצוואה שהיא מקוימת ונתתי לאברהם שיהא לבניו אחריו' ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלומר מה שכבר נתן לאברהם בדייתיקי ויתן לך האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים:
אשר לא יקוה לאיש. כמו הטל מאת ה' הוא וא"צ לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים:
היה עומד בגשם. בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן מפרש לה:
בטל. היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו והזכיר של גשם מחזירין אותו:
והא תני. בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לעולם ואם רצה להזכיר מזכיר ואמאי קאמרת שמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו:
לא דמי ההוא דמיקל להוא דלא מצלי ולא מיקל. כלומר לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו לא היא אלא דטעמא הוי מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי להאי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום דלא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו:
בגשם וכו'. השתא פריך ארישא דקאמר אם בימות הגשמים הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:
והא תני. בתוספתא דברכות פ"ג שאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן:
כהוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. התם מיירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר טל אע"פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:
לא שאל וכו' ודכוותיה. בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה. וקאמר הש"ס מאי תיבעי לך קל וחומר הוא:
מה אם שאלה שהיא מדוחק. כלימר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ"ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהני לאומרה בשומע תפלה וא"צ להחזירו:
אזכרה שהוא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ"ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה:
והא תני. הא דלעיל לא שאל וכו שמחזירין אותו וקס"ד דכשלא הזכירן במקום שתיקנו אותן צריך לחזור. ומשני ר' אבא מרי דבשלא נזכר לאמרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו ייבא. אתיא הא כהאי דאמר ר' שמעון בר בא וכו'. בברכות שם לקמן בהלכה ג' בר"ח שאם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח"כ לעבודה וכא נמי אם עקר וכו':
בנינוה היו צריכין למיעבד תענית על הגשמים והיה הזמן אחר הפסח ובאו ושאלו לרבי היאך יתנהגו ואמר להן לכו ועשו התענית ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפלה בענין השאלה:
היכן הוא אומרה. ובאיזה מקום יקבע השאלה ומפני שרבי אמר להם סתם ובלבד וכו' ונסתפקו בדבר והיה ר' ירמיה סבר מימר אומרה בשומע תפלה דהואיל והזמן אינו לשאלת גשמים עכשיו אלא שהם צריכין לכך הלכך הוו להו כיחיד:
א"ל ר' יוסי לא כן וכו'. כלומר שהקשה לו וכי לא כן אמר ר"ז וכו' לעיל דבדיעבד אם לא אמר במקומן מהני הוא שיחזור ויאמר בשומע תפלה אבל לכתחלה לא והרי אמר להן רבי ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה והיכי קאמר שלכתחלה יאמרו בשומע תפלה:
על דעתיה דר' יוסי היכן הוא אומרה. דודאי בברכת השנים כמו שנוהגין בזמן גשמים לא אמר להן רבי שיאמרו עכשיו אחר הפסח ואם לא יאמרו בשומע תפלה היכן יאמרו:
בשש שהוא מוסיף. באלו שש ברכות שמוסיפין בתעניות יכללו שם גם לשאלת גשמים:
עד כדון צבור שיש לו שש. עד כאן בצבור שהם נוהגין באלו שש ברכות אבל יחיד שמתפלל בפ"ע בזמן התעניות לא תקנו לו שש ברכות אלו היכן הוא אומרה באותו הזמן לשאלת גשמים וקאמר ר' חיננא לא כן אמר ר"ז וכו' בפ"ד דברכות בהל' ד' יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה ואלו נמי צרכיו הם ואפי' לר' יוסי שהקשה לר' ירמיה על שאמר יאמרו בשומע תפלה היינו לצבור דוקא הוא דאמר אבל יחיד הואיל וצרכיו הן יאמר בשומע תפלה:
תני. בברייתא:
נתפלל בימות החמה או בימות הגשמים ואינו יודע מה הזכיר אם הזכיר גשם או לא:
כל שלשים יום. הראשונים חזקה מה שהוא למוד ורגיל הזכיר וא"כ בימות החמה צריך הוא לחזור ולא יזכיר גשם וכן בימות הגשמי' במקום שאין מזכירין טל בימות החמה א"כ חזקה שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם וצריך לחזור ולהזכיר גשם:
מכאן ואילך. לאחר שלשים יום חזקה מה שצורך לפי הזמן הוא הזכיר וא"צ לחזור:
שני ימים של גליות. דספק הוא אם היום שמיני הוא וצריך להזכיר גשם או שמא שביעי הוא או יו"ט הראשון של פסח ספק אם היום יו"ט וצריך להפסיק ושלא להזכיר:
מזכיר שחרית. בשחרית אינו מזכיר טל אלא מזכיר גשם ואינו מזכיר במוסף גשם דשמא יו"ט הוא וכן בשמיני של חג מזכיר הוא גשם דשמא י"ט הוא וצריך להתחיל להזכיר גשם:
מנחה בשחרית וערבית במוסף. כלומר ובמנחה הוא חוזר ונוהג כמו בשחרית וביו"ט הראשון של פסח אינו מזכיר טל אלא גשם ובשמיני של חג אינו מזכיר גשם כמו בשחרית וערבית:
לערב יו"ט הראשון הוא נוהג כמו במוסף בין בפסח ובין בשמיני של חג דממ"נ הוא:
בגולה לא נהגו כן. לענין השאלה כדתנן במתני' וכן לענין הזכרה. למ"ד לקמן בהלכה ב' מקום שמזכירין שואלין. אלא עד ששים יום בתקופה של תשרי מתחילין לשאול:
ותני כן. בברייתא. וכצ"ל בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ הכל לפי הזמן הכל לכי המאורע ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:
הדא דאת אמר בגשם. צריך ליזהר שלא יזכיר שלא בעונתו לפי שהוא סימן קללה אבל בטל אם רצה להזכיר כל ימות השנה מזכיר לפי שהוא לעולם סימן ברכה. אמר ר' יהושע וכו' בעונתו. לפי שבעונתן הן חביבין וכמו בתחיית המתים מזכירין כל ימות השנה ואינה אלא בעונתה כך מזכירין גשמים אף בכל השנה לר"א ואינן אלא בעונתן:
ותמיה אני היך רבנן מדמיי וכו'. והיא ר"א:
דלא דמייא דבעי בר נש ייחון מיתייא כל אימת וכולי יומא זמניה הוא אבל לא בעיא בר נש ייחות מיטרא כל אימת. שהרי משיצא ניסן סי' קללה הוא כדתנן סוף פרקין:
אמרו לו א"כ לעולם יהא מזכיר. ופריך הש"ס מחלפה שיטתיה דרבי אליעזר וכו' דאיתפלגון וכו'. וה"פ דהרי לר"א דקאמר מזכירין הגשמים לעולם וטעמיה דאבעונתן קאי והוא כמספר שבחו של המקום ב"ה שמוריד הגשם בעונתו א"כ קשיא לסברא דידיה אמאי אנחנו מזכירין גאולה כל יום ואומרים גואל ישראל הא איהו הוא דקאמר שהגאולה היא תלויה בישראל לבדם ואם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם והשתא לדידי' לא שייך לומר גבי גאולה כמו בגבורת גשמים שמספר בשבחו של מקום הוא שהרי הדבר בישראל עצמם הוא תלוי וקשיא דר"א אדר"א וכן קשיא לר' יהושע דקאמר כמתמיה וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם חלילה אלא סוף סוף הקב"ה ירחם עלינו ויגאל אותנו וא"כ קשיא לסברא דידיה אמאי מהדר לר"א א"כ לעולם יהא מזכיר יזכיר ויזכיר דהא עכ"פ בעונתו מוריד הגשם הוא ושייך שפיר שמספר בשבחו של מקום הוא כמו בברכת הגאולה לדידיה. ולא משני מידי להאי רומיא דדידהו אדידהו:
ולא בכסף תגאלו. דמשמע לא במעשים טובים ולא בתשובה:
מה עביד ליה ר"א. להאי קרא וקאמר תשובה וכלומר דר"א מפרש ולא בכסף אמעשים טובים בלחוד הוא דקאמר אבל תשובה עכ"פ צריך:
כמה דאת אמר צרור הכסף וגו'. ואצדיקים קאי שיש בהן מעשים טובים:
מה עביד לה ר"א. ומשני דנמי תשובה מיהת צריכה ובעתה פירושה בתשובה כמה דאת אמר ועתה ישראל וגו' ויראה היא התשובה:
כיון שא"ל ר' יהושע. לר"א המקרא הזה של דניאל וירם ימינו ושמאלו וגו' דאלמא יש קץ בדבר איסתלק ר"א ושתק:
מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים וכו'. כדדריש מקראי מתוך הקץ. שבא הדא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וגו' שבא הקץ:
ויזעקו. זהו מתוך צרה:
כדכתיב וישמע אלהים את נאקתם זהו מתוך צווחה. ויזכור אלהים את בריתו וגו' זהו מתוך זכות אבות וכו' וירא אלהים את בני ישראל זהו מתוך תשבה שראה תשובתם וידע אלהים:
מתוך הקץ וכו'. כלומר וכן לעתיד עתידים לגאול מתוך חמשה דברים הללו כדדריש ואזיל מקראי:
הוה איחטא בלישניה. שהיה רגיל לספר לשון הרע ובא לגבי ר' יוחנן להגיד לו תקנתו ולסדרו תשובה:
איזיל תהי בך. תתחרט על מעשיך שעשית ולהבא לך ולעי באורייתא ותנצל מלה"ר דכתיב מרפא לשון עץ חיים היא התורה:
משא דומה. ומצאו כתוב משא דומי כמו רומי:
אלי קורא מפני שעיר. מפני מעשה שעיר והוא אדום שעושין לי קורא לי:
אלי מאיכן נזדווג לי. לשמוע בקולי משעיר הוא אדום והוא רומי וכדקאמר רבי יהישע בן לוי אם יאמר לך אדם היכן הוא אלהיך היום בגלות אמור לו בכרך הגדול שברומי וכו' וכלומר שבכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהן וכדתני רבי שמעון בן יוחי וכו':
שומר מה מליל. דריש לשון מילל:
אמרו לו וגם לילה. אתמהא אם יהיה לילה וחשך הגלות לכולם:
מה טעמא היום אם בקולו תשמעו. בכל יום ויום זמנו היא אם תשובו ובקולו תשמעו:
כי שבת היום לה' וגו' חד יום. ויתורא דהיום קא דריש דלא ה"ל למימר אלא כי שבת הוא אלא ללמד דבחד יומא דשבת תהיה לה' ואם היו משמרין כתיקנה מיד היה בן דוד בא:
בשובה ונייח. של השבת תתפרקון: