פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ד
מתני' אע"פ שאמרו וכו' אם שקלו מקבלין מידם. ובגמ' מדייק הכא הא לתבוע אין תובעין אותן ורמי עליה מדיוקא דמתני' דלעיל בהלכה ג' ומשני:
הנכרי והכותי וכו' ואין מקבלין מידן קיני זבין וכו'. בגמרא מוקי לה דהך סיפא אכותים קאי דאין זבים וזבות בנכרים דלא נהיגי בהן:
זה הכלל כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן. האי אתיא כמ"ד דדריש איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואין לי אלא עולה דכתיבא בהאי קרא אשר יקריבו לה' עולה שלמים מנין ת"ל לכל נדריהם מנין לרבות העופות והמנחות והיין ולבונה והעצים ת"ל לכל נדריהם ולכל נדבותם אבל הלכה כמ"ד אין מקבלין מהן אלא עולות נידר ונידב בלבד ועולות העוף בכלל אבל אין מקבלין מהן שאר קרבנות כלל ונכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות מפני שהנכרי לבו לשמים:
וכן הוא מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותיים לסייע אותם ושלחו ואמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים ולמדו מכאן שלבדק הבית אין מקבלין כלל מהם ולא לבדק חומות ירושלים:
מתני' ואלו חייבין בקלבון. לשון קל בון הוא וזהו דבר מועט שמוסיפין על מחצית השקל לפי שחצי השקלים הכל צריכין להם שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב ומפני כך כשהיה אדם הולך אצל השלחני ומצרף השקל בשני חצאין נותן לו תוספת על השקל ואותה התוספת נקראת קלבון ולפיכך שנים שנתנו שקל שלם על שניהם חייבין בקלבון כדקתני לקמן:
אבל לא כהנים וכו'. דמכיון דלאו בני חיובא נינהו להיות ממשכנין אותן על השקלים פטורין הן מקלבון אם שנים מהן נתנו שקל שלם:
השוקל על ידי כהן וכו'. שנתן שקל שלם עליו ועל ידי הכהן או ע"י אשה וכו' פטור הוא מקלבון ואע"ג דאיהו בר חיובא הוא הואיל ושקל ג"כ בשביל בר פטורא פטור:
על ידו ועל יד חבירו. וזהו כדפרישית שנתן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו שהלווהו חייב בקלבון אחד אבל אם נותן הוא מחצית השקל שקצוב בתורה פטור הוא מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר:
מתני' השוקל על יד עני וכו'. כלו' ששקל בשבילו ובשביל העני או שכינו וכו' שנתן להם במתנה פטור מן הקלבון שהרי זה נתן חצי שקל במתנה כדי להרבות בשקלים:
ואם הלוום. שנתן להם בדרך הלואה עד שיחזירו לו אם תשיג ידם הרי זה כשנים ששקלו וחייב בקלבון:
האחין השותפין. כך היא הגי' כאן בכל הספרים ובבכורות פרק ט' הגירסא האחין והשותפין ופירושו האחין שחלקו בכספים שהניח להן אביהן וכן השותפין שנשתתפו במעות ועירבום ביחד ועדיין לא נשתנו המעות שלא הוציאום חייבין הן בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שחלקו האחים וחזרו ונשתתפו בבהמות לגדלם ולפטמן או השותפין שנשתתפו בבהמות דכתיב גבי בכור יהיה לך ומוקמי' האי קרא במעשר בהמה ודרשינן יהיה לך ולא של שותפות:
וכשפטורין הן מקלבון. כגון שלא חלקו בשל אביהם כלום שאז ממון אביהם בחזקתו עומד והרי זה כאב ששקל ע"י בניו וע"י שכניו שפטור הוא מקלבון וחייבין הן במעשר בהמה דדרשינן יכול אפי' קנו מתפיסת הבית של אביהם ת"ל יהיה מ"מ. וכן השותפין כשחייבין במעשר בהמה כגון שנשתתפו במעות וקנו בהמות ממעות השותפות חייבין הן במעשר שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד ופטורין הן מקלבון שהרי נשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות:
מעה כסף. אחד מכ"ד בסלע שהסלע ד' דינרין הדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות:
וחכ"א חצי מעה. אחד ממ"ח בסלע והלכה כחכמים:
גמ' הא לתבוע. אותן אינן תובעין מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן אבל אין תובעין אותן ליתן א"כ קשיא דיוקא דמתני' דהכא ודלעיל אהדדי דהכא לעינ בהלכה ג' דייקינן אין ממשכנין אותן הא לתבוע תובעין והכא דייקינן במתני' הא לתבוע אין תובעין:
כאן. מתני' דלעיל בקטן שלא הגיע לכלל שנים וכשהביא שתי שערות דלקטן כה"ג תובעין וכאן במתני' דהכא כשלא הביא שתי שערות וקתני לישנא דמקבלין גם אנשים ועבדים משום קטנים דקחשיב להו בחדא בבא:
תיפתר. דהמתני' אתיא כמ"ד הכותי כנכרי הוא לכל דבר:
דאיתפלגון וכו'. האי פלוגתא גרסי' בפ"ז דברכות ובפ"ג דדמאי ובכמה מקומות:
א"ר אלעזר מתניתא בעכו"ם. כלומר לא תידוק דכולא מתני' לא אתיא כרשב"ג דס"ל כישראל הוא לכל דבר דלא היא דרישא דקתני הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ככ"ע אתיא דהכל מודים שאין מקבלין השקלים אף מהכותים שהן באין להלשכה ונוטלין ממנה ג"כ לבדק הבית ואין להם חלק בזה כמפורש ע"י עזרא אבל הסיפא איכא למימר דבעכו"ם הוא דאיירי הא בכותים לא וכרשב"ג דדינן כישראל לשארי דברים:
ותני. בת"כ כן אדם כי יקריב מכם אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים וכדיהב שם טעמא שהגרים מקבלי ברית הן כישראל יצאו המומרים שאינן בני ברית שהרי הפרו ברית וכה"א זבח רשעים תועבה וא"כ מקבלין מן הכותים דקסבר גרי אמת הן:
מתני' פליגא על ר' אלעזר. קשיא עליה המתני' דהיכי מצית לאוקמי הסיפא בעכו"ם בלבד ולא בכותיים והא קתני אין מקבלין מידם קיני זבין וכו' וכי יש קיני זבין וקיני זבות בעכו"ם והלא אימעטו מזיבה דאינה נוהגת בהן כדדרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה ומאי שייכא קינין בהו:
אלא רישא בעכו"ם וסיפא בכותים. כלומר אלא ע"כ דרישא דמיירי בשקלים מיירי בעכו"ם אבל הסיפא קתני זבין וזבות וכו' לא מיתני אלא בכותים בלבד:
והא כיני רישא בעכו"ם וסיפא בכותים. כלומר והרי דלא מצינן לפרש אלא כן דרישא מיתני אף בעכו"ם וסיפא בכותים בלבד ושמעינן דלא כר' אלעזר ומוקמינן מתני' כרבי דס"ל כותים גרי אריות הן ודינן כעכו"ם לכל דבר:
בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן כלל לא דבר המסויים כגון אבן או קורה ולא דבר שאינו מסויים דחיישינן לרפיון ידים הן מתכוונין שיהו סומכין עליהן ומתוך כך ירפו ידיהם מן הבנין:
ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהן דבר מסויים. כצ"ל דדבר מסויים היא להן לתפארת ולזכרון ודבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף לחזק בדק הבית שכבר נבנה ואין לחוש לרפיון ידים. ואית דמפרשי בתחלה לכתחלה אין מקבלין מהן ובסוף אם קיבלו א"צ להחזיר להן בדבר שאינו מסויים:
מתניתא פליגא על ר' יוחנן. תוספתא בפ"ק דמכלתין אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית ומדקתני להקדש בדק הבית משמע אפי' כבר נבנה ורוצין לחזק וקתני אין מקבלין:
פתר לה. ר' יוחנן דבאמת הברייתא מיירי בין בתחלה בין בסוף:
ובלבד דבר מסויים. כצ"ל. אבל דבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף:
מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דתנינן בפ"ק דערכין נכרי נערך אבל לא מעריך אם הישראל אומר ערך נכרי זה עלי נותן הוא כערך של הנכרי אבל הנכרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאינו מעריך דברי ר"מ רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזה וזה מודים שנודרין ונידרין שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו וכן נידר הוא אם הישראל אומר דמי נכרי פלוני עלי והרי הדמים ללשכת בדק הבית הן נופלין וקשיא לר"ל דאמר אין מקבלין מהן כלל לבדק הבית:
פתר לה עולה. לא תימא בנודר הדמים לבדק הבית אלא שנודר שיביא מהן עולה לקרבן וזה מקבלין מהן:
ניחא. דמפרשת נודרים דלעולה קתני:
נידרים עולה. בתמיה אלא נידרים דקתני וא"כ ישראל הוא הנודר והיכי מפרשת לה דהרי הישראל מתכוין להדמים שיפלו לבדק הבית והשתא לא דמיא הסיפא להרישא דנודרים בעולה מיירי ונידרים לבדק הבית מיירי והא לא מיתפרשא בחדא גוונא:
לא בשאמר וכו'. כלומר ואי בחדא גוונא מפרשת לה על כרחך לא מצית לפרש אלא בכה"ג שהישראל אמר הרי עלי עולה ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי וא"כ נידרים נמי בעולה מיתוקמא ומכל מקום קשיא וכי אינו מביא עמה נסכים ומותר נסכים וכי לא לכלי שרת אינון נופלין כדתנן לקמן בפ"ד ונמצא מביא העכו"ם דבר מסויים וקשיא בין לר"ל ובין לר' יוחנן והא אין מקבלין מהן דבר מסויים לכ"ע:
התיב ר' יוסי בר' בון. על האי קושיא דמדייק לה מהסיפא נודרין ונידרין דלדידך תיפוק ליה דמצית לדייק מהרישא דתנינן נערכין לר"מ ומעריכין לר' יהודה וכי ערכין לא לבדק הבית אינון הולכין דבהא לא מצית לשנויי דאיירי בעולה וא"כ היאך מקבלין מהן ועוד דהכלי שרת עושין ג"כ מהלשכה. ועל כרחך דאמרת דמרישא לא מצינן לדייק דאיכא למימר דהנכרי לשמים מתכוין ולא לכלי שרת שעושין ג"כ מהלשכה אלא דמאליהן הן באין ופעמים לכלי שרת והשתא היך מה דאת אמר ברישא לשמים הוא מתכוין וכו' כן נמי אף הכא בהסיפא:
מה עביד לה רשב"ל. כלומר מאי טעמא דסבירא ליה שאין מקבלין מהן כלל ודחיק נפשיה להני שינויי דשנינן ומהיכא יליף לה לומר כן:
פתר לה. מהאי קרא לא לכם וגו' דמשמע שאין להם לא חלק ולא זכרון והלכך בין דבר מסויים ובין אינו מסויים לא בתחלה ולא בסוף אין מקבלין מהן דהא מיהת יהיה להם חלק בבנין:
ר' סימון שאל. אי נימא מעתה דדייקת הכי לקרא א"כ אין מקבלין מהן לשום דבר לא לאמת המים לתקנה ולא לחומת העיר וכו' שלא יהיה להם לא חלק כלל ולא שום זכרון בירושלים מאיזה דבר שיהיה:
גמ' מתניתא דר"מ. אתוספתא קאי שהיה שגורה בפיהם דקתני בתוספתא פ"א אפטרופוס ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקלבון השוקל שקל חייב בקלבון דברי ר"א וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון וקמ"ל דרישא דהברייתא נמי אליבא דר"מ היא דס"ל אע"פ שאין שקלו תורה שאלו היתומים שיש להן אפטרופוס קטנים הן ואין הקטן חייב בשקל מן התורה אפ"ה קלבנו מן התורה וכלומר כשארי אנשים השוקלים וחייבין בקלבון ולפיכך אלו ששקלו בשביל היתומים חייבין בקלבון:
סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון. בתמיה וכלומר שהש"ס חוזר ומתמה על הא דבעי לאוקמי רישא דהתוספתא נמי כר"מ וכי סבר ר"מ בנותן שקלו שלם והיינו הקצוב עליו מן התורה שהיא מחצית השקל שיהא הוא פטור מן הקלבון אדרבה איפכא שמעי' ליה בהמתני' ובסיפא דהתוספתא כדקתני בהדיא לר"מ דהניחא אי הוה ס"ל דבשוקל שקל הקצוב בתורה פטור הוא מקלבון וכהחכמי' שפיר איכא למימ' שאלו השוקלים בשביל יתומים. קטנים חייבין בקלבון וטעמא שאין לנו לפטור מהקלבון אלא בשוקל כפי חיובו מן התורה וכדדרשינן מזה יתנו כזה ולא יותר אבל אלו הקטנים שאין שקליהן מן התורה ואין ממשכנין אותן עליהן ראו חכמים לחייבן מיהת בדבר מועט והוא הקלבון וחייבין הן בקלבון והיינו כדאמרן אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה וזה שייך שפיר אליבא דהחכמים וכדאמרן אבל לר"מ הא מכיון דס"ל השוקל שקלו הקצוב בתורה חייב הוא בקלבון אימא לך דס"ל דלא מיחייב בקלבון אלא בר חיובא דמחייב בשקל הקצוב בתורה אבל אלו שפטורין הן מן התורה אלא שאם שקלו מקבלין מהן פטורין הן מן הקלבון:
אמר ר"מ כמין מטבע וכו'. טעמא דר"מ מפרש דס"ל השוחל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון ולא דריש זה יתנו כזה יתנו ולא יותר משום דלדידיה האי זה יתנו ללמד שכמין מטבע של אש הוציא הקב"ה וכו' ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:
ר' מאיר אומר נותן שני קלבונות. דס"ל לר"מ הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ולפיכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות ואין הלכה כר"מ:
נתן סלע ליטול שקל. שנותן שקל שלם והוא סלע לההקדש ושיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב. וליטול שקל כלומר מחצית השקל שהוא שקל הקצוב ממה שיגבה מן האחרים שיחזירנו לו מההקדש חייב הוא בשני קלבונות מפני שמה שאמרנו בשקל שקל שלם אינו חייב אלא בקלבון אחד להת"ק היינו כששוקל כולו להקדש כגון שנים ששקלו על שניהם אבל זה שנוטל חצי שקל אחד מן ההקדש נותן הוא שני קלבונות:
נתן סלע וכו' אמר ר' אלעזר. הך סיפא דר"מ היא דס"ל בשוקל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון וא"כ הכא דניתן הוא סלע להקדש שהוא שני חצאין של שקל הקצוב חייב הוא בשני קלבונות אחד בשביל שקל הקצוב בתורה שהוא נותן להקדש ואחד סלע שהוא ניטל כלומר אחד כפי שקל הקצוב שהוא נוטל בשביל הסלע שנתן ונוטל חציו מן ההקדש ונותן קלבון בשבילו לההקדש:
רב אמר. דלא היא אלא הך סיפא דברי הכל היא ואפי' לרבנן לפי שהוא נותן קלבון אחד בשביל שקל שבו שהוא נותן ואחד בשביל השקל שהוא נוטל מן ההקדש:
ואחד לדבר תורה. ושואל הש"ס על דעתיה דרב שלשה קלבונות אינון וכלומר מי נימא דה"ק ועוד קולבן אחד לדבר תורה והיינו בשביל שהוא נותן סלע והוא שני שקלים הקצובין וצריך ליתן קלבון אחד בשביל כך שהוא דבר תורה כשאר השוקלים שקל שלם והוא סלע כגון שנים ששקלו בשביל שניהם דמדינא חייבין הן בקלבון או דנימא דה"ק רב ואחד לדבר תורה לפרושי מילתא דהכל מודים דבכה"ג נותן שני קולבונות אחד בשביל שקל הקצוב ועוד אחד בשביל שהוא נוטל מההקדש כפי שקל הקצוב וטעמא דזה האחד שהוא נותן עוד בשביל שהוא לדבר תורה שבתחלה נתן סלע שלם ומדבר תורה חייב בקלבון ולעולם אינו נותן אלא שני קלבונות:
אתא ר' ירמיה וכו'. וקאמר בשם רב בהדיא דשלשה קולבנות אינון הוא דאמר:
האחין והשותפין וכו'. פירושא דמתני' נקיט כשחלקו וחזרו ונשתתפו שאז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם ופטורין ממעשר וכשחייבין במעשר וכו' בשלא חלקו וכדפרישית:
גמ' אמר רבי אלעזר והן שחלקו וכו'. וגרסי' להא בפ"ק דקדושין בהלכ' ו' הא דאמרי' האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו בבהמות פטורין הן ממעשר בהמה דוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים וכו' כלומר שחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוויהן דבהא ליכא למימר זהו חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהן זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין שהרי בשומא הוא שחלקו וכקונה זה מזה הוא והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח"כ פטורין משום שהן משל שותפות:
אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים וכו'. אמרי' יש ברירה והוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה ועדיין יש שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כבראשונה ולא הוי כשל שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא הנולדים אח"כ פטורין משום שותפות:
ר' יוחנן אומר אפי' חלקו וכו'. דס"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומשום דאין ברירה ובשעת החלוקה כמי שקונין זה מזה הוא ופטורין הן ממעשר בהמה:
כהאי דתנינן תמן. בבכורות פ"ט הלקוח פטור כדילפינן מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו שותפין הן ופטורין ממעשר בהמה:
ר' ירמיה בעי ולמה לית אנן אמרין פעמים וכו'. ולמה לא חשיב התנא במתני' דמשכחת לה נמי שפעמים חייבין בשתיהן ופעמים פטורין בשתיהן כדמפרש ואזיל:
היך עבידה. כאן שחלקו את הנכסים כולן והכספים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו את הבהמה אלא שאחר כך חלקו את הבהמה ואם כן בשעה שעדיין לא חלקו את הבהמה חייבין הן בשתיהן בקלבון חייבין משום דהוו כשאר שותפין ובמעשר בהמה משום דלא חלקו בבהמה והוי מתפוסת הבית:
חלקו את הבהמה. וחזרו ונשתתפו בבהמה ולא חלקו את שאר הנכסים עד לאחר כן נמצא שפטורין מזה ומזה מקלבון פטורין שהרי עדיין לא חלקו בכספים והוי כאב השוקל על ידי בניו וממעשר בהמה פטורין שהרי חלקו וחזרו ונשתתפו ובהמת השותפין הן:
א"ר מנא הדא דאת אמר. בשחלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים שפטורין מזה ומזה דוקא בשלא היתה הבהמה רוב מכל הירושה שיש להן לחלק אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר הנכסים והולכין אחריהן שמסתמא אמרי' הרי הן כחלקו את הכל וחייבין הן בקלבון:
ר' שמי בעי. על עיקר הדין בחלוקה זו דלעיל דאמרי' בשלא חלקו כלל שחייבין הן במעשר בהמה ופטורין מהקלבון ואמאי שאם מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה לחומרא את פוטרו מן הקלבון בתמיה דילמא לחומרא דוקא הוא דאמרי' דכאדם אחד הן ועוד דגזירת הכתוב היא כדילפינן מיהיה מכל מקום דכל שהוא מתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה אבל לענין קלבון כשאר שני אנשים ליחשבו וליחייבו בקלבון:
א"ל. ואהדר ליה ר' אבון לא היא שנייא היא הכא משאר שני אנשים לפי שהוא נותן סלע אחת שלימה משל אביהן בשביל שניהן והרי זה כהאב ששוקל בשבילן שפטור מן הקלבון:
ופריך מעתה. משכחת לה נמי שאפי' חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו שחייבין הן במעשר בהמה מפני שלא חלקו בבהמה ופטורין הן מקלבון ואפי' שחזרו ונשתתפו בכספים וכגון שנותנין סלע אחת שלימה שהיא משל אביהן שאף על פי שעכשיו היא בשותפות שניהן מכל מקום נימא לקולא כדקאמרת דטעמא דפטורין מקלבון משום שנותנין סלע אחת שלימה והרי היא כמו שהיתה שלא נשתנית:
ותנינן. והא אנן תנינן לעיל כשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה וכגוונא דפרישית לעיל ולדידך משכחת לה נמי אפי' בחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון וכגוונא דאמרן ולא משני מידי:
היא שני אחין היא שני גיסין וכו'. שלו היו לו בנים כ"א בנות היורשות ובעליהן כדין שני אחין שירשו אביהן דמי בהני גווני דמתני' וקא משמע לן הרבותא לענין דין הקלבון דלא תימא דוקא בשני אחין שלא חלקו ושוקלין משל אביהן שפטורין מהקלבון משום דהוי כהאב ששוקל ע"י בניו אבל זה לא היה אביהן דלידמי להו הכי הלכך קאמר דאפ"ה מכיון שלא חלקו ומירושה אחת הן שוקלין כאיש אחד הן ופטורין מן הקלבון ודין אחין שירשו אביהן להן:
לאיכן היו הקלבונות נופלין. תוספתא היא בפ"ק:
לשקלים. דינן כשאר שקלים לענין מותרות ולכל הנעשים משקלים שבלשכה:
לנדבה. דינן כשופרות נדבה וכמפורש לקמן בפ"ו נדבה מה היו עושין בה:
ריקועי זהב וכו'. מהקלבונות היו עושין:
שולחנין. שהיו יושבין לקבל השקלים ומחליפין להם היו נוטלין הקלבונות בשכרן ולא נפלו להקדש כלל:
ויש אומרים להוצאת דרכים. של השלוחין וכיוצא בזה:
הדרן עלך באחד באדר