פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ב
מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. סנדל של עץ וקבועין בו מסמרות לחזק התחתון עם העליון וטעמא כדאמר בגמרא ששעת הגזירה היתה והיו נחבאין במערה ושמעו קול מן סנדל המסומר על פי המערה כסבורין שאויבים באו עליהן ודחקו זה בזה והרגו הרבה זה את זה וי"א שע"י ששמעו קול סתם דחקו זה בזה בסנדלין המסומרין שברגליהן והרגו הרבה זה את זה וגזרו שלא יצא איש בסנדל המסומר בשבת מפני אותו מעשה שהיה ביום שבת. וגזרו ג"כ שלא לצאת בו ביו"ט משום די"ט הוא יום כינופיא דאסור בעשיית מלאכה כמו בשבת:
ולא ביחיד. בסנדל יחידי:
בזמן שאין ברגלו מכה. ומפרש טעמא בגמרא משום דלא ליחשדיה שהוא מטמין את השני תחת כנפיו ואם יש ברגלו מכה מכתו מוכחת עליו שאין יכול לנעול את הסנדל בזה יוצא הוא בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה:
ולא בתפלה. שאסור לצאת לכתחלה בשבת בתפילין שעל ראשו דאינו זמן תפילין:
ולא בקמיע. שנישאין אותה לרפואה:
בזמן שאינו מן המומחה. אבל אם הוא מן המומחה דאיתמחי גברא שריפא לשלשה בני אדם אפי' בקמיעות אחרים אי דאיתמחי קמיע זו שריפאה לשלשה בני אדם מותר לצאת בו:
ולא בשיריון ולא בקסדא. היא כובע של ברזל:
ולא במגפיים. כמין בתי שיקיים של ברזל שכל אלו כלי מלחמה הן ואסור ללובשן בשבת:
ואם יצא אינו חייב חטאת. שכל אלו דרך מלבוש הן וכן תפילין אע"ג דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין מכל מקום הואיל דרך מלבוש עבידא פטור:
גמ' מפני מה גזרו על סנדל המסומר. שלא לצאת בו בשבת:
יש אומרים שהיו רואין את ראשו ומפילו'. שעת הגזירה היתה כדאמר לקמן והיו נחבאין ונסתרין וראו את ראש סנדל המסומר כסבורין שאויבים באין עליהן ודחקו זה בזה ומתוך הדחק היו הנשים מפילות עובריהן ויש אומרים שהיו שומעין קולו של סנדל המסומר וכסבורין וכו' וע"י כך היו מפילות ולהני לישני לא היתה ההריגה והמפילות בסנדל המסומר עצמו אלא שע"י סנדל המסומר באה ולפיכך גזרו עליו. ויש אומרים ע"י שהיו נדחקים זה בזה. מפחד קול ששמעו והיו הורגין זה את זה בסנדלין המסומרין שברגליהן ולפיכך גזרו עליו:
מה נפיק מן ביניהון. דהני לישנא סוף סוף לכולהו הוא שגזרו עליו:
הדוסטא. איכא בינייהו דוסטא כמו דיוסטא ודוגמתו במשנה פ"ב דכלים הדיוסטר חיבור לטומאה והוא כלי שמשתמש מב' צדדיו מלשון דיו סטרי וה"נ דיו סיטא והיא סנדל שיש לו שתי פיות והעור או העץ שעל כף הרגל הוא באמצע ותוחבין הרגל פעמים מכאן ופעמים מכאן וסנדל כזה אין דרך לחזקו במסמרים באחד מראשיו כ"א באמצע כדי לחזק התחתון עם העליון דלמ"ד שהיו רואין את ראשי של סנדל המסיומר ועי"כ היה מה שהיה ע"כ מותר לצאת בדוסטא שאין בו מסמרים בראשו ולא גזרו אלא על כעין מעשה שהיה ולאידך לישני שהיו שומעין קולו או שהיו נדחקין וכו' אף סנדל הדוסטא אסור דמ"מ ע"י המסמרים אירע המעשה ובסנדל כזה ג"כ מסמרים קבועין בו:
ולא בשעת השמד הוא שגזרו. א"כ משעבר השמד יהא מותר ומשני מפני שלא עמד ב"ד שלאחריהן וביטלו ואע"פ שעבר השמד הגזירה של אותו ב"ד שגזרו במקומה עומדת:
מעתה אפי' בחול. מ"ט לא גזרו:
ומשני וכי לאו אורחיה דב"נ שיהיו להן תרין סנדלין. חד זוג לחול וחד זוג לשובתא ומעשה שהיה ביום שבת היה ולפיכך גזרו על של שבת:
תני. בברייתא טלה עליו מטלית מלמטן ולא נכרין המסמרין מותר:
הוות רגליה שחקה. שנשחק עור של פרסת רגלו והיה רוצה לצאת בסנדל המסומר להגן על הרגל לפי שהוא חזק ועבדין לון כן לטלות עליו מטלית מלמטה:
כמה מסמרים יהו בו. ויהיה מותר לצאת בו בשבת לפי שלא גזרו אלא מעין המאורע שהיו לחזק אבל אלו כדקאמר לקמן אינן אלא לנוי ומותר. וגרסי' להא בפ"י דסנהדרין בהלכה א' וכן הא דלקמן:
שבעה וכימיך דבאך. לעיל מיניה כתיב ברזל ונחושת מנעלך וכימיך של ימי השבוע דבאך חיזוקיך:
שלשה עשר בזה וכו' כמנין משמרות. הכהונה שהן כ"ד ורמז לזה וכמסמרות נטועים המסמרות כמשמרות:
כלי בית אם נתן בו מסמר אחד שהיה משתמש בו לכלי הבית אינו עולה למנין המסמרים שלו:
מהו ליתנם. לכולם של מספר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בסנדל אחד או במנעל אחד ואמר לו שרי דאין קפידא אלא על המספר:
אין מגרדין. בשבת סנדל ומנעלים מפני שקולף והוי ממחק:
אבל סכין. ודוקא בישינים כדמוכח מהאי ברייתא דלקמן:
הראשונים היו מתירין. והשניים. דור שלאחריהן היו אומרין אין מגרדין וכשנשאלה לרבי אמר ג"כ אין מגרדין:
הא אזילא חדא מן תלמידוי דר"ח רבה. הלך ואסר דבר אחר מהן במה שאמרו בשם הראשונים שהרי רבי מן הראשונים הוא וקאמר אין מגרדין:
ובלבד לאחורי הסכין שהוא כלאחר יד:
נהיגין הוינן יתבין קומי רבי. ובסנהדרין שם גריס קומי רב ונכון הוא שהרי ר' חייא בר אשי מתלמידי רב היה:
משחין ומשזגין. היינו מושחין ומכבסין אותן אבל לא היינו מגרדין:
אין סכין וכו'. מפני שהוא כמעבד:
סך שמן. על גופו ומתגלגל ע"ג קטובלייא והוא עור שלוק חדש ואינו חושש אבל לא יתננ' להקטובלייא ע"ג טבלא של שיש ולהתעגל עליה דמיחזי כמי שהוא מכוין לעבדה יפה הואיל ושוטחה ע"ג טבלא:
רשב"ג מתיר. דהואיל ומ"מ אינו סך שמן עליה בעצמה אין כאן משום מעבד:
אין לובשין. בשבת מנעלים וסנדלים חדשים דשמא לא יהיו מכוונים לרגליו וירגיש כשהוא מהלך בר"ה ומשלפינהו ואתי לאתויי:
כמה יהא בהלוכן. מבעוד יום ופליגי בשיעורא:
סנדל שנפסקו וכו'. גרסינן להא לקמן ביבמות פ' מצות חליצה בהלכה ב' עד צריך שיהא חופה את רוב הרגל וגי' דהתם היא עיקר:
חביתיו. כמו חביטיו והן רצועותיו:
תרסיותיו. היא מקום קביעות הרצועו':
רוב אחת מכפיו. והתם גריס שפירשה אחת מכפיו שניטל כל הכף שלו וזהו מה שתחת פרסות הרגל סול"א בלע"ז:
טהור. דמסתמא לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדש הוא והשתא מיהא בטל הוא:
או שפירשו רוב מכפיו טמא. דאכתי מנא הוא ולא פרחה טומאתו מעליו ואפי' נפסקה אחת מאזניו החיצונה משום דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית:
הלכה כר' יהודה לענין שבת. דאמרינן לקמן דחלוקין נמי לענין שבת ולר' יהודה אם נפסקה החיצונה אסור לצאת בו בר"ה:
הוה ליה עובדא. שנפסקה לו החיצונה ושלח וכו' והורי ליה כרבנן. דאכתי מנא הויא ומותר לצאת בו בשבת:
ושמע מימר. הלא הוא שמע שאומרים בשם רב הלכה כר' יהודה ואיהו הורי ליה כרבנן בתמיה:
כדברי שהוא מטמא וכו'. דכשם שחולקין לענין טומאה כך חלוקין הן לענין שבת:
אלא אפיק גביה כלום. ולא הוציא ממנו דבר ברור לומר כדברי מי היא ההלכה:
תני אבל מטייל וכו'. אם נפסקה לו בר"ה או בכרמלית מטייל הוא בהן משום דלא מינטר ליה שם עד שהוא מגיע לפתח חצירו דאז צריך להניחו שם דכבר מינטר ליה ואסור ליטלו בידו להצניעו כדלקמיה:
הוון מטיילין באיסטרטן. בר"ה ואיפסק סנדליה דר' אחא ולא הרגיש כלום:
מן דמטון לפולי. כשהגיע לשער חצי. א"ל ר"ז לר' אחא ההן פתח חצירך זהו פתח חצר שלך וצריך אתה להניחו כאן. ובתחלה לא רצה להגיד לו שנפסקה סנדלו לפי שמותר לטייל בו עד פתח חצירו:
כרך סבניה עליהון. היה נוהג כשנפסקה בהילוכו כרך סיב של דקל עליו ור' אבהו היה כורך אגוד מלבינקי זהו אגודה של גמי לח דקסבר מן המוכן הוא דהואיל וחזי למאכל בהמה מותר לטלטלו ולכרוך בו:
ה"ג ביבמות. שם ר' יונה שלקיה לחנותיה דחליטרה ויקר אוף ציבחר הזה או הוה סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק ליה:
טלקיה. השליכו ת"י בכל מקום על וישלך ויטלק כלומר ר' יונה היה נוהג כשנפסק סנדל בהילוכו היה משליכו לחנות שמוכרין שם מיני חלוטין ורבים מצויים שם וככרמלית חשיבא וה"נ אמרי' לעיל בפ"ק בסוף הלכה א' איזהו כרמלית ר' יסא בשם ר' יוחנן כגון חנותיה דבר יוסטני מפני שרבים היו מצויים שם ודמיא לבקעה בימות החמה דחשיבא כרמלית משום דשכיחי בה רבים והכי נמי כן ולא הוי כשאר חנות שהוא רה"י:
ויקר אוף ציבחר הזה או הוה. כלומר דאשמעינן כאן חשיבות דהני אמוראי ר' יונה ור' אלעזר דאף על גב דמדינא מותר לטייל בו עד שהוא מגיע לפתח חצירו או על ידי כריכת גמי לח כדלעיל מכל מקום הן החמירו על עצמן ור' יונה היה נוהג כשנפסק סנדלו היה משליכו מעליו לכרמלית אם היה כנגדו או שהיה מטייל בו עד שהגיע לכרמלית דאף דאכתי לא מינטר ליה שפיר הואיל דשכיחי בה רבים לא רצה לטייל בו עד פתח חצירו מכיון דמינטר ליה במקצת וקאמר הש"ס עלה ויקר אוף ציבחר הוה כלימר דחשיבות הוא המנהג הזה ואף שהוא חשיבות מועט נגד חשיבות של ר' אלעזר דלקמיה מ"מ חומרא יתירא נהג ויקר הוא:
סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק לה. אבל סדר ומנהג חשיבות של ר' אלעזר היה עוד ביותר שהיה מסלק ממנו לגמרי במקום שנפסק ולא רצה לטייל בו כלל וכלל משום חומרא ואזהרה יתירה ביותר. כך פירשתי ביבמות שם אבל הפירוש האמתי והנכון כך הוא ר' יונה טלקיה לחנותיה דחליטרה ויקר. השליכו להסנדל מעל רגלו כשנקרע לתוך החנות של מוכרי חלוטין וגדול היה והיה לו מקום להניחו שם. ואוף ציבחר הוה סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק ליה כלומר ואף שהיה דרך מועט לילך בו עד שהיה יכול להגיע לבית המדרש הגדול של ר"א החמיר על עצמו שלא לילך בו כלל ומסלק ליה ממנו מיד באותה חנות. סדרה הוא בית המדרש כמו שתמצא בפ"ק דביצה בהלכה ז' וכן בהרבה מקומות:
מהו להחליף. אם נפסקה אזנו החיצונה אם מותר לו להחליף של שמאל בימין ולצאת בו בשבת ואליבא דר' יהודה קא מבעיא ליה דקאמר אם נפסקה חיצונה טהורה דלא מיחשבא מנא ואם מחליף ליה מי נימא דאכתי הוא חזי ליה:
אפילו כן א"ל. אע"פ שהתרתי לך עם כל זה צא וראה אם יש עוד זקן וחכם אחד שיורה כן ותוכל לסמוך עליו הלכה למעשה ונפק וכו' והתיר לו ג"כ כר"ז:
מתניתין אמרה שהוא מין מלבוש. ממתני' דפ' מצות חליצה שמעינן דמותר דחזי להפוכי ומין מלבוש הוא דקתני התם חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשירה דהואיל אכתי סנדל הוא משום דחזי להפוכי וה"נ לענין שבת כן:
דא דתימר לרוחב אבל לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל. כצ"ל וכך היא הגי' ביבמות שם וכאן נשתבשה בספרים וכן ראיתי פירושים משונים ומוטעים באורך וברוחב והבל יפצה פיהם לא מהם ולא מהמהם ולא נח בהם. ואדלעיל קאי הא דאמרינן או שפירש רוב מכפיו טמא דוקא כשפירש הרוב ברוחב הסנדל דעדיין מתיישב הוא על הרגל אבל אם פירש לאורך הסנדל לא סגי ברוב מכפיו אלא צריך שיהא בצד השלם שלא נפרש שיעור כדי שיהא חופה את רוב הרגל:
פיסקא דמתני'. ולא ביחיד. ומפרש ר' אבא טעמא מפני החשד וכו' ותלאו להטמינו בבית השחי שלו:
על איזה מהם הוא נותן את הסנדל שמואל אמר וכו'. שאם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן א"כ אכתי איכא חשדא דמאן מצער ליה שלא יתן הסנדל השני על רגלו השנייה הלא אין בה מכה ויאמרו שהוא מטמינו ונושאו אבל אם נותן הוא על אותו שאין בה מכה שפיר דלא אתו למיחשדי' דהא דאין נותן סנדל השני על רגלו השנייה מפני שיש בה מכה והיא מצערתו:
על אותה שיש בה מכה הוא נותן. ולא אתו למיחשדיה משום שיתלו ויאמרו זה שאין נותן כלום ברגלו השני מפני שאינו חושש בסנדל שאינו אלא משום יתידות הדרכים והוא אינו מקפיד בכך ועל אותה שיש בה מכה מוכרח הוא ליתן מפני המכה:
והוה מושיט ליה סנדליה. לנעול כהדא דתני במסכת דרך ארץ פ"י כשהוא נועל וכו' ונתן לו של ימין תחלה ואמר ליה ר' יוחנן בבלייא לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושין כך אלא נועל של שמאל תחלה כדי שלא תהא נראית רגל של ימין פגומה ותשאר יחף עד שינעול אותה אח"כ:
הדא אמרה וכו'. דברי ר' שמעון בר בא הן שאמר א"כ ש"מ דבדינא דמתני' שעל אותה שיש בה מכה הוא נותן ולפיכך מקפיד רבי שלא לנעול את של ימין שנתתי לו דא"כ עשית כמי שיש בו מכה ואמר ליה ר' יוחנן אין בבלייא דקמת עלה דמילתא שפיר:
יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה. ולא חיישינן שמא יהא שוכחן ויצא כך בשבת. אבל אין יוצאין וכו' ומפרש מה בין זה לזה מפני שהתפילין דרכו לחלצן בשחשיכה ולא יבא לשוכחן אבל סנדל המסומר אין דרכו לחלוץ מיד משחשיכה ושמא ישכח ויצא כך משחשיכה:
איזהו קמיע מומחה. תוספתא הוא בפ"ה:
ריפא. בו לאדם אחד ג' פעמי' נאמן הוא לומר כך לאחד ואם לשנים נאמן הוא לשנים אבל אם ריפא לשלשה בני אדם נאמן הוא לכל אדם דמומחה לכל הוא:
לא בשיר ולא בטבעת. שאין דרך לשאת קמיע בכך:
מהו מיתניתיה בההן סילונה. הוא כמין שק בבגדו ומלפניו וכפוף הוא כמין סילון כדרך שעושין להטמין הכתבים בתוכו ומהו ליתן הקמיע בתוכו וא"ל תנינן ובלבד וכו' ומשמע הא בשאר מקומות מותר לצאת כשנתון בו:
מומייקה. הוא כמין ענק על הבגד סביב הצואר ואמר להן משום תכשיט הוא ואסרו לצאת אף לאיש כדאמרי' בסף הלכה דלעיל:
אי משום תכשיט הוא לו. כלומר שחזרו ואמרו לר' יונתן ואי משום תכשיט הוא קאמרת דלא יצא בו א"כ ודניאל לאסור דהא כתיב והלבישו לדניאל ארגונא והמניכא די דהבא על צואריה ובודאי לא היה מסירו ממנו מפני כבוד המלכות והיה לו איסור לצאת בו בשבת. ואי משום משאוי בשבת נמי לא חיישינן דדרך מלבוש הוא ותנינן כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות ומותר לצאת בו כדאמרינן בריש פרקין:
שאינו אלא כמשמרה שלא תחזור לפתוח ואינו אסור בכה"ג משום רפואה בשבת. וכן קאמר ר' אבון בשם רבנן דבבל:
חוץ מעלי גפנים. שאין ליתן עליהם שניכרין הן שדעתו לרפואה לפי שהן מסירין את הרושם של המכה:
הדא פיאה. עשב ששמו כך ויש בו סגולה לישא אותו עיקר טוב הוא מאוד אם בו ה' קשרים כדרך קשרי עשב או ז' או ט' ובלבד שלא יתן מים ע"ג בשבת שניכר שמתכוין ללחלחו:
יברוחה. כמין רוח רעה וקורא להבריחו מעליו אסור. א"נ על מכה ששמה כך שלפעמים מתגדלת בפה ר"ל כמין זה וקוראין אותה יברוחה על שם דודאים דמתורגם יברוחי:
בוא וקרי. אם אומר לאחד בוא וקרא על בני פסוק הזה מפני שהוא מתבעת או שאומר תן עליו ספר וכו' אסור וזה אפילו בחול אסור שאין מתרפאין בד"ת:
והא תני. שהיו נוהגין לומר שיר של פגעים בירושלים:
כאן משנפגע. אסור ועד שלא נפגע להגן עליו מותר: