פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה א
מתני' בנוח שוח. הן תאנים לבנות ואינן נגמרות אלא לאחר ג' שנים:
שביעית שלהן שניה. שנה שניה של שני שבוע לפי שהחונטים בשביעית אינן נגמרין עד שנה שניה משמטה שלאחריה שהיא שלישית להחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבאילן בתר חנטה אזלינן:
הפרסאות. מין תאנים שהן נגמרות לשתי שנים לפיכך שביעית שלהן מוצאי שביעית שהיא שמינית ואין הלכה כר' יהודה:
גמ' מהו בנות שוח פיטיריה. כך היו קוראין לתאני חיוורתא:
מה. האי דקתני שהן עישות לג' שנים אם בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין עד לאחר ג' שנים מזמן חנטתן או אחת לג' שנים הן עושות וטעמא דשביעית שלהן שנייה משום דכשנטען קודם שביעית חלה שביעית עליהן לשנה שיעשו ופשיט לה דבכל שנה ושנה הן עושות וכו' ואותן שחנטו בשביעית נגמרין בשניה לפיכך נוהג בהם דין שביעית דבתר חנטה אזלינן:
כיצד הוא יודע. אם בכל שנה ושנה הן עושות כיצד הוא יודע להבחין ביניהן:
משיקשור עליו החוט. על אלו שרואה שחונטין הן בשביעית קושר החוט עליהן להכירן אח"כ:
תני שמואל. דבלאו הכי יכול הוא לידע שתוחב בהן קסמין וכשרואה שהן רכין נגמרין הן ובידוע שחנטו בג' שנים מקודם:
תני. בתוספתא (פ"ד) והתם לא גריס לרשב"ג ברישא אלא סתמא דברייתא היא:
אילן שחנט קודם ט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות מתעשר לשעבר לפי השנה שעברה ואם לאחר ט"ו בשבע מתעשר לפי שנה הבאה:
באילן שהוא עושה שתי גרנות בשנה. שאין פירותיו נגמרין כאחת ומתלקט פעמים בשנה כגון תאנים:
אבל באילן שהוא עושה גורן אחד. שפירותיו נלקטין כאחד בתר לקיטה אזלינן אפי' חנט קודם ט"ו בשבט מתעשר לפי שנה הבאה:
מותיב רבי שמעון. בן לקיש:
והא תנינן בנות שוח וכו'. ועל דעתך דנהגו כר' נחמיה מה שעשו בשביעית יהו שביעית כלומר דוקא אלו שעשו ונגמרו בשביעית יהא שביעית חלה עליהן דהא אמרת בתר לקיטה אזלינן אבל אלו שעשו ונגמרו בשניה אמאי יהא שביעית חלה עליהן אלא לאו ש"מ בתר חנטה אזלינן:
והוא מקבל מניה. וקבלה ר' יוחנן לאותה תשובה ממנו בתמיה וכדקמתמה ר' בון לקמיה:
ותמיה אנא. איך היה מקבל ממנו לקושיא זו:
ויתיביניה. ומפני מה לא השיבו אנא אמר בחרובין נהגו כר"נ ואת מקשית לי מבנות שוח ואנא אמינא מנהג ואת מייתית לה מהלכה ועוד אמינא אנא מר' נחמיה ואת מקשית לי מסתם מתני' דאתיא כרבנן:
אלא היא חרובין וכו'. מסקנת התמיה דר' בון היא כלומר אלא היכי ס"ד דהמקשה דהיא חרובין היא בנות שוח וכו'. דמותיב מבנות שוח על האי דחרובין ודהלכה על המנהג ומסברת רבנן דפליגי על הא דר' נחמיה וכי היינו הך הוא:
תמן. בבבל:
אמרין. דהא דאזלינן באילן בתר חנטה היינו בשנה של עולם הדבר תלוי שהוא אחד בתשרי ואם חנט קודם אחד בתשרי מתעשר לשעבר וכו':
הרי חרובין. שהן חונטין קודם אחד בתשרי ואפ"ה אמרינן דמתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן:
ולא שמיע. וכי לא שמיע ליה לר' יודן בר פדיא הא דא"ר חיננא בר פפא לעיל בסוף הפרק דחרובין שלשולן היא חנטן ואין דרכן שישלשלו אלא עד אחר א' בתשרי:
א"ר יסא הביא שליש וכו'. אשאר אילנות קאמר וס"ל דאחר שנה שהביאו שליש אזלינן. התיב ר' זעירא. לפני ר' יוסי הרי תמרים שלפעמים בשנים מאפילות אינן מטילות שאור עד לאחר א' בתשרי. כלומר שלא נראו בהן הסדקין כמו בשאור כדתנן (בפ"ק דמעשרות) לענין עונת המעשר התמרים משיטילו שאור וכל זמן שלא הטילו שאור מסתמא לא נגמר שליש בישולן ואפ"ה הן מתעשרות לשעבר והיאך אמרת דאחר שליש אזלינן ואחר שנה של עולם וא"כ בשנים מאפילות לא יהו מתעשרין אלא לפי שנה הבאה:
א"ר זעירא. כלומר הדר א"ר זעירא דלא מן דעתיה הוה ר' יסא אמר הדא מילתא אלא מן הדא דר' יוחנן דלעיל דאמר נהגו בחרובין כר' נחמיה ומשמע בחרובין בלחוד הוא דנהגו כותיה דמתעשרין להבא אבל זתים ותמרים דקא"ר נחמיה לא נהגו כותיה אלא מתעשרין הן לשעבר ולמד ר' יסא מזה דהיינו בהבאת שליש תליא מילתא ובתר שנה של עולם אזלינן כהאי דתמן אמרין והא דאקשי לי' משנים מאפילות בלא"ה לא קשה מידי דאה"נ בשנים מאפילות שאין מביאין שליש עד לאחר אחד בתשרי מתעשרות הן להבא:
דרשב"ל וכו'. מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דר"ל לא ס"ל דהולכין אחר שנה של עולם אלא אחר ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ומיהו בתר הבאת שליש אזלינן:
א"ר זעירא ויאות הוא. דמסתברא דאזלינן בתר שליש שהרי אתרוג עקרתו חנטתו דלא אזלינן ביה בתר חנטה לענין מעשר כדתנן (בפ"ב דבכורים) דשוה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו:
לא עקרתו שנתו. בתמיה כלו' וכי לא עקרתו שנתו דלא אחר שנה של עולם אנו הולכין בו אלא אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט"ו בשבט אם כן וכאן נמי שעקרתו שנתו דאחר ט"ו בשבט אנו הולכין לא עקרתו חנטו בתמיה אלא דגם חנטה עקרינן ובתר הבאת שליש אזלינן וכמו באתרוג דעקרתו השנה והחנטה וה"נ כן אלא דבאתרוג מתעשר אחר שנת הלקיטה כירק משום דגדל על כל מים כירק ובאילו שאין גדלין על כל מים אם עקרתה השנה דין הוא שתעקור גם החנטה:
מעתה. דאזלת בתר הבאת שליש נימא דשליש הראשון יהא מתעשר לשעבר ושליש השני כלומר מכאן ואילך יהא מתעשר להבא דבשלמא למ"ד בתר חנטה אזלינן לא שייך למיפרך כן דחנטת הפרי לאו כלום הוא לשנאמר דמה שחנט יהא מתעשר לשעבר דהא אכתי ליכא פרי כלל וכי אמרינן דאזלינן בתר חנטה ודאי כל גמר הפרי שדינן בתר שנת החנטה אבל כי אזלת בתר שליש שכבר נגמר שליש הראשון של הפרי אימא דאותו השליש הראשון בלבד יהא מתעשר לשעבר והשאר להבא:
א"ל. ר' זעירא לא היא דשליש הראשון קשה לבוא כלומר כל עיקר של עיכוב זמן גידול הפרי הוא עד הבאת שליש הראשון ומכיון שהוא בא מיד הוא גדל וממהר גמר בישולו ולפיכך הכל הולך אחר הבאת שליש הראשון דשוב אינו מתעכב גמר גידול הפרי אח"כ:
באריס אומן יליף לה ר' זעירא. כלומר כמו אם היה ר"ז אריס אומן כך הוא יליף למילתיה שבקי הוא בענין גידול הפירות כאריס אומן:
שיתין יומין שיתא עליי. כלומר בתחלה מתעכב האילן ששים יום עד שיוציא ששה עלין ממנו ומכאן ואילך בשיתא יומין יוצאין ממנו ששים עלין והרי זה כעין דהאי דר' זעירא:
תני. בתוספתא (פ"ד):
מהוצאות העלין ועד הפגין. עד שיהא ניכר חנטת הפרי כעין הפגין וכד"א התאנה חנטה פגיה מתעכב חמשים יום ובתאנה קאמר:
ועד השיתין הנובלות. כלומר שיתגדל כשיעור השיתין והן תאני' מדבריות והן נובלות מאליהן מתעכב ג"כ חמשים יום ועוד חמשים יום עד שיהו תאנים ממש:
לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה באיזו שנה וכמ"ד בתר חנטה אזלינן:
מונה מאה יומין למפרע. כת"ק דמן הפגין ועד השיתין חמשים יום וכן עד התאנים ואם חל ט"ו בשבט של שנה זו לתוכן יודע אימתי היתה החנטה שחנט קודם ומתעשר לפי מעשרות של שנת החנטה:
אמרו לו והרי עמך בטבריא. שאתה שם ורואה אתה שהן עושות לשנה אחת מחניטתן עד גמר הפרי והיאך אתה סומך על מאה יום למפרע:
אמר להן והרי עמכם בצפורי והן מתעכבות לשתי שנים. אלא לא אמרנו כ"א בסתם תאנה שזמן גידולו מחניטתה ועד גמר הפרי מאה יום ואין מביאין ראיה ממקומות שמשתנין הן לפעמים כך ולפעמים כך: